וינילים לדבילים – אל סטיוארט

המדור הפופולרי המציג תקליטים לועזיים עם כיתובים בעברית.

אל סטיוארט

עוד וינילים לדבילים

מז'וריים מינוריים – 12 גיטריסטים לא מוערכים מספיק, חלק א'‏

gibson_sg_02_img_0011_6_lr

מדי פעם מתפרסמת באתר כזה או אחר, במגזין או בפורום מכובד יותר או פחות, רשימה שכותרתה "100 הגיטריסטים הטובים בהיסטוריה" או "50 הגיטריסטים המעולים בעולם"  או "עשרת הגיטריסטים המצטיינים ביקום". אתם מכירים את הז'אנר. בדרך כלל תמצאו בראש הרשימה את אותם פרצופים צפויים: הנדריקס, קלפטון, פייג', בק, ווהן, בלקמור,  אולמן, בי בי קינג, דייויד גילמור ובטח גם את (הכניסו כאן את שם הגיטריסט האהוב עליכם). אבל, מבלי לפגוע באושיות הנכבדות הנ"ל,  יש כל כך הרבה גיטריסטים נפלאים נוספים בעולם שלא תמיד מקבלים את הכבוד המגיע להם. אחרי לא מעט שיחות שהיו לנו בנושא במשך השנים, החלטנו להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. הנה רשימה לא מייצגת בעליל של 12 גיטריסטים שלטעמנו לא מוכרים מספיק, או שגדולתם אינה מוערכת ולא בצדק. כאמור, הכתוב מטה אינו מתיימר להיות אנתולוגיה או מדריך שלם, אלא רק חלק א'. נשמח לקבל תגובות מנומקות מכם ולהוסיף שמות לרשימה. קריאה נעימה!

חן רותם (סגול 59): מוסיקאי, כותב, מרצה ומבקר מוסיקה, בעל הבלוג "59 מילים"

איציק פרידמן: גיטריסט, מפיק מוסיקלי ואיש סאונד, בעלים – אולפני "סטורם"

לוני ג'ונסון

כנראה שזו לא תהיה הגזמה לומר שהבלוז המודרני התחיל עם אלונזו "לוני" ג'ונסון (1899-1970). רוברט ג'ונסון וצ'רלי כריסטיאן, שניים מהגיטריסטים המוערכים ביותר במוזיקה המודרנית, אמרו פעמים רבות שהם שאבו את השראתם מג'ונסון.
בי.בי. קינג התייחס אליו לא אחת כגיטריסט המשפיע ביותר של המאה העשרים, בזכות יכולת האילתור הייחודית, שהפכה לסימן ההיכר שלו.  אפשר לראות בו את הגיטריסט המודרני הראשון, כזה ששליטתו בפופ ובג'אז לא הייתה פחותה משליטתו בבלוז. הנה לכם טעימה קטנה מלוני ג'ונסון, כאשר מי שמציג הוא לא אחר מסוני בוי וויליאמסון, עוד אחד מהנפילים של הבלוז.

אלבום מומלץ: (Blues and Ballads (1960

 

 

אלברט לי
למרות כ- 50 שנות קריירה מפוארת, אלברט לי נשאר יחסית אנונימי בחלקים רבים של העולם. הגיטריסט האנגלי, יליד 1943, הידוע בזכות שיטת הפריטה הייחודית שלו, המשלבת אצבעות ומפרט, נחשב לאחד הגיטריסטים המגוונים בעולם. למרות מוצאו האנגלי, הוא גם נחשב לאחד מנגני הקאנטרי הטובים בעולם. מלבד אלבומי הסולו שהוציא והרכב הקאנטרי-רוק שהקים בסוף שנות השישים, לי ניגן בין היתר עם אריק קלפטון, האחים אוורלי, אמילו האריס, הקריקטס, ג'ו קוקר ועוד רבים אחרים. הוא גם ניגן במאות, אם לא אלפי, סשנים בלונדון, נאשוויל ולוס אנג'לס. במקום להכביר במילים, צפו בוידיאו.

אלבום מומלץ: (Hiding (1979

 

לינדסי באקינגהם

לינדסי באקינגהם מעולם לא קיבל את הקרדיט המגיע לו כגיטריסט ויוצר. אבל ברשותכם, אנחנו רוצים להבהיר כאן שלטעמנו, הגיטריסט המוביל של פליטווד מאק מאז אמצע שנות ה-70', הוא לא רק אחד הגיטריסטים הפחות מוערכים בכל הזמנים, הוא כנראה גם אחד הטובים שבהם. מעבר ליכולת כתיבת השירים הפנומנלית שלו, סגנון הפינגרסטייל הייחודי שלו הוא לא פחות ממדהים ומאפשר לו לנגן שניים, שלושה ולפעמים אף ארבעה תפקידי ליווי וסולו, במקביל, כל זה תוך כדי שהוא שר. מספיק לצפות בסרטון המצורף על מנת להבין בדיוק על מה אנחנו מדברים.

אלבום מומלץ: (Rumours (1977

 

וינס גיל

כוכב הקאנטרי הענק מוכר אולי בזכות הקול הרדיופוני שלו, בזכות אין ספור הלהיטים שכתב, 26 מhליון האלבומים שמכר או 20 פרסי הגראמי בהם זכה לאורך הקריירה שלו. אבל כגיטריסט, הוא קצת פחות מוכר, למרות שליטתו הפנומנלית בכלי ובמגוון רחב של סגנונות בהם בלוז, רוק וכמובן כור מחצבתו, הקאנטרי. אחד מפרטי הטריוויה המפתיעים בקריירה של גיל הוא שיתוף הפעולה בינו לבין חברו הוותיק אליס קופר, שהגיע לשיאו כשגיל ניגן את תפקידי הגיטרות באחד השירים של קופר A Runaway Train, משנת 2011. אגב, קופר סיפר בראיון לעיתונות שכשהגיטריסטים שלו שמעו את ההקלטות הם שאלו אותו מי בדיוק אמור לנגן את הסולו בהופעה, מכיוון שהם לא מאמינים שהם יוכלו לעשות זאת.

אלבום מומלץ:   (High Lonesome Sound (1996

 

 

ריצ'רד סמית

ריצ'רד סמית התחיל לנגן בגיל 5 ומאז לא הביט לאחור. בשנותיו הראשונות, הוא הושפע מאוד מנגני פינגרסטייל דוגמת צ'ט אטקינס וג'רי ריד, ובהמשך הוסיף לתפריט מוזיקה קלאסית, ג'אז, מוזיקה צוענית, בלוגראס, ראגטיים ובלוז, מה שהפך אותו לאחד מנגני הפינגרסטייל המעניינים והמגוונים ביותר בעולם כיום.
לכל מי שרואה את המונח "ראגטיים" ולא כל כך מבין איך קשור הסגנון הזה, הבנוי ומזוהה על  נגינת בפסנתר, לגיטרה, מומלץ לצפות בקטע הבא.

אלבום מומלץ: (Requests (2002

 

ברנט מייסון

ברנט מייסון נולד באוהיו ב – 1959 והתחיל לנגן בגיטרה עוד לפני שעלה לכיתה א'. הוא לימד את עצמו לנגן משמיעה ומעולם לא למד מוזיקה באופן רשמי. זה לא עצר אותו מלהפוך לאחד מהגיטריסטים המוקלטים ביותר בהיסטוריה. יכולת הנגינה הפנומנלית שלו, בשילוב עם שליטה במגוון רחב מאוד של סגנונות הפכה אותו לאחד מנגני הסשן המבוקשים ביותר בארה"ב והביאה לו את הזכייה בגראמי בשנת 2008. במהלך שנות פעילותו הוא הוציא שני אלבומי אולפן בהם מנגנים חבריו, בעצמם נגני סשן מובילים בנאשוויל, כל אחד בתחומו. הנה דוגמה קטנה ממה שהבחור הזה מסוגל לעשות עם שישה מיתרים.

אלבום מומלץ: (Hot Wired (1997

 

 

וויל סרג'נט

בלי יותר מדי אפקטים ושואו-אוף, בלי סולואים ארוכים ובלי בומבסטיות מיותרת, הסגנון המינימליסטי והנקי, עם הטאצ' פסיכדלי, מבית היוצר של סרג'נט הליברפולי, הותיר חותם עצום על נגינת הגיטרה החשמלית של האייטיז. הריפים וההוקים הזכירים והייחודיים שלו העלו את אקו אנד דה באנימן כמה דרגות מעל ללהקת הניו ווייב/פוסט פאנק הממוצעת והשאירו לנו כמה ממלודיות הגיטרה הבריטיות הזכורות ביותר בכל הזמנים.

אלבום מומלץ: (Ocean Rain (1984

 

אנדי סאמרס

הגיטריסט שהחל את דרכו בסצינת הבלוז-ג'אז הלונדונית של שנות ה-60', הפך לאייקון גיטרה בסוף שנות ה-70', כשסיפק תפקידים, ליינים ורעיונות בלתי נשכחים לחמשת האלבומים האדירים של פוליס. פחות גיטריסט של סולואים ויותר של סאונד ואווירה, סאמרס, ששיתף בעבר פעולה עם רוברט פריפ, ממשיך להוציא אלבומי סולו נסיוניים גם עמוק לתוך שנות ה-2000, אבל תמיד ייזכר כפנומן שיצר טקסטורות גיטרה מבריקות מאחורי "רוקסן", "אברי ברת' יו טייק", "מסג' אין א בוטל", "דונ'ט סטנד סו קלוס טו מי" ורבים אחרים.

אלבום מומלץ:   (Outlandos D'Amour (1978

 

ויני ריילי

הגיטריסט המתבודד, האניגמטי והמופנם, עם קריירה של עשרות אלבומים שנמשכת מסוף שנות ה-70' (ושהואטה בשנים האחרונות בגלל בעיות פיננסיות ובריאותיות רבות), אולי לא מוכר להמונים, אבל השפיע על אינספור גיטריסטים בריטיים (תשאלו את ג'וני מאר, למשל). הוא ניגן עם מוריסי וקיבל סופרלטיבים מבריאן אינו ומג'ון פרושיאנטה, ועדיין, ההרכב שהוא מנהיג, The Durutti Culumn נשאר מעין סוד של כת מעריצים אדוקה, שהתמכרה לגיטרה החלומית והרכה, המלטפת ורבת השכבות, עם הסאונד הייחודי שאף אחד לא יכול לחקות.

אלבום מומלץ: (Vini Reilly (1989

 

פול קוסוף

לצד פיטר גרין ומייקל בלומפילד, הידועים הרבה יותר, קוסוף הוא אחד היהודים-אוחזי-הגיטרה המוכשרים ביותר ברוק. למרות שנפטר לפני שמלאו לו 26 שנים (בשנת 1976), הוא הטביע את חותמו כגיטריסט של להקת Free, כשסחט מהגיבסון לס פול שלו ליטרים של נשמה, מאחורי הקול האדיר של פול רוג'רס והרית'ם סקשן המצויין של קירק ופרייז'ר. ולמרות ששלח ידו גם באלבומי סולו ובהרכבים נוספים, קוסוף ייזכר תמיד בזכות גישת ה"מקסימום רגש במינימום תווים" שהופגנה בקלאסיקות הרבות של Free , למשל באחד מהמנוני הרוק הגדולים של כל הזמנים, All Right Now.

אלבום מומלץ: (Free Live (1971

 

גאבור סאבו

הגיטריסט יליד בודפשט, הגיע לארה"ב בגיל 20 ולמד מוזיקה בית הספר היוקרתי ברקלי שבבוסטון. בגיל 22 כבר הופיע בפסטיבל ניופורט ובשנת 1966 שיחרר את אלבומו הראשון. השילוב הנדיר של ג'אז עם מוסיקה הונגרית וצוענית מסורתית, מוסיקה לטינית, ראגות הודיות, פופ, רוק ובלוז עם נגיעות אוונגרד ייחד את סאבו, שמעולם לא חש שייך באופן מלא לסצינת הג'אז האמריקאית. מה שכן, הוא הקליט ראשון את הקטע Breezin, שהפך לאחר מכן, בעיבוד דומה מאוד, ללהיט קרוס-אובר ענק עבור ג'ורג' בנסון וכתב את Gypsy Queen שסנטנה השתמשו בו כחלק מ-Black Magic Woman  הקלאסי. הסטייל של גאבור סאבו, שנפטר בשנת 1982 והוא בן 45 בלבד, נשאר ייחודי ומסקרן גם היום.

אלבום מומלץ: (Spellbinder (1966

 

מייק קמפבל

האיש והגיטרה מאחורי הלהיטים הענקיים של טום פטי וההארטברייקרס, קמפבל הקליפורני הוא וירטואוז נחבא אל הכלים, שיכול לנגן כמעט בכל סגנון שהשיר דורש ממנו: קאנטרי-רוק 12 מיתרים נוסח הבירדז, רוק דרומי בסגנון האולמן בראד'רס, פסיכדליית סיקסטיז, ריפים של הארד רוק קשוח, פולק אקוסטי, יו ניים איט. את הוורסטיליות הזאת העמיד קמפבל במשך השנים גם לרשותם של ענקים כמו בוב דילן, ג'וני קאש, ג'ו קוקר, ניל דיאמונד, סטיבי ניקס, טרייסי צ'פמן ורבים אחרים. אבל הוא תמיד ייזכר כאיש עם התלתלים הגדולים שעזר בבניית להיטי הרוק האדירים של טום פטי, עם תפקידי גיטרה מושלמים שנחרתו עמוק בזיכרון הקולקטיבי של הרוקנרול האמריקאי.

אלבום מומלץ: (Pack Up The Plantation! Live (1986

אקורד הסיום של הסינרמה, 1966-2016

מבנה הסינרמה, שהוקם ב-1966, נהרס השבוע, לאחר שנים של חוסר פעילות, לטובת בניית מגדלים והקמת חניון. לכמה מחברי הבלוג יש זכרונות יפים מימי הזוהר של הסינרמה כמועדון הופעות רוק – וגם את המוצגים הבאים כדי להוכיח את זה.

אורי ניגן בסינרמה עם פורטיסחרוף:

אורי ראה בסינרמה את פורטיסחרוף

רן ראה בסינרמה את מאסיב אטאק. וגם את סוניק יות' ופיית' נו מור:

רן סוניק יות רן פיית נו מור

תומר ראה בסינרמה את פיית נו מור, סוניק יות', סווייד ובאדי קאונט:

חן ראה בסינרמה את רייג' אגיינסט דה מאשין:

 

כתבה מערוץ 1 על הריסת הסינרמה:

 

כתבה מ"דה מארקר" על הריסת הסינרמה:

 

יש לכם מה לתרום לפוסט? שתפו אותנו!

 

גרסיה א לה וידה

בחודש אוגוסט מצויינים שני תאריכים הנוגעים לג'רי גרסיה, איש הגרייטפול דד ואחד מגדולי המוסיקאים שידעה המאה ה-20. ב-1 לאוגוסט 1942 הוא נולד וב-9 באוגוסט 1995 הוא עבר למימד אחר. הימים האלה נחגגים על ידי מיליוני מעריצי הלהקה כ-The Days Between, כשם אחד השירים שביצעה הלהקה בהופעות באחרית ימיה. בישראל, יש הקוראים לתקופה הזו "ימי בין המיתרים". השנה, חגג החתום מעלה ומטה את המועד בהקלטת שני שירים של ג'רי והדד בעברית, בליווי חבורת נגנים משובחת (ירון בן עמי, אבשה אילן, עומר אשאנו, נטע גופן, אריאל חשבון אוליבה, שקד פורמן). הראשון הוא Deep Elem Blues, בלוז עתיק שבוצע על ידי הלהקה בעיקר בהרכב אקוסטי ותורגם בשפת הקודש ל"חלם בלוז". השני הוא Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo שכתבו רוברט האנטר וגרסיה, שיר שפתח את אלבומם של הדד Wake Of The Flood משנת 1973 והפך לפייבוריט אהוב בהופעות החיות של הלהקה. אני מקווה שתיהנו. אפשר לשמוע ולהוריד כאן:

 

 

Deep Elem Blues

 

Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo

איש הקסם השחור: סנטנה בפארק הירקון

סנטנה בהופעה בפארק הירקון, מוצ"ש 30.7.2016

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

יושבים על הדשא בפארק הירקון, 20 מטר מהבמה. הקהל דרוך, נרגש, אבל שקט ותרבותי. הרבה בוגרי סיקסטיז, הרבה אנשים שכבר עמדו על דעתם כשקרלוס סנטנה שרף את הבמה בוודסטוק, גברים בחולצות של להקות רוק קלאסי, אפילו נשים בשמלות ערב. לא מעט אבות עם בנים. אחד מהם, עם שני בנים בגיל צבא. שרועים על שמיכה קרוב לבמה. האבא הולך להביא לכולם בירה (28 ש"ח לכוס פלסטיק, מיינד יו).על מסכי הענק רצות פרסומות למופעים הבאים שמביא לכאן השנה שוקי ווייס. הנערים מתבוננים. "תגיד, מי זה מוריסיי?" שואל אחד מהם. "לא יודע, אולי זמר צרפתי?" עונה השני. סחבק מתערב: "מכירים את הסמית'ס?". "את מי?!?, וואללה, לא". האב חוזר. אני מפציר בו לשבת עם הנוער להשלמת חומר. "טוב, לא משנה, ממילא זה סולד אאוט" מסיים הבן הצעיר את השיחה בטון מבולבל משהו. מחשבה: אולי ההורים שגדלו על הסמית'ס עוד לא התחילו להביא את צאצאיהם להופעות. אבל למי שגדל על סנטנה בזמן אמת, יש אולי אפילו נכדים שכבר מנסים לנגן ריפים שלו על הגיטרה הראשונה שסבא קנה להם. ווייס מדבר לקהל. מקדיש את ההופעה לאמרגן הרוק היהודי האגדי ביל גרהאם, שעזר לו להביא את סנטנה לכאן לפני 29 שנים.

20160730_204746

האמת היא שההופעה ההיא ב-1987 לא ממש זכורה לטובה בקרב מי שהיו שם. יותר מדי ניסויי פיוז'ן ושירים מהאלבומים החלשים מהאייטיז ופחות מדי להיטים, שהקהל הישראלי שיווע אליהם. מי ידע אז שבסוף שנות ה-90' יעשה סנטנה קאמבק מבריק ויהפוך שוב למוסיקאי רלוונטי ומגה-מצליח, עם מוסיקה שחוצה גילים, ז'אנרים והעדפות מוסיקליות ועם חיבורים מפתיעים לבלוז, היפ הופ, אר אנ' בי וסול אמריקאי עכשווי. ואמש בפארק הירקון, סנטנה ירה מכל התותחים: מהפתיחה של Soul Sacrifice הקלאסי, על רקע קטעי וידיאו מההופעה המכוננת בוודסטוק, דרך גרסאות מעולות של Black Magic Woman, Oye Como Va, Europa, Jingo, Evil Ways הוותיקים ולצידם את Maria Maria  ו- Smooth, צמד להיטי הקאמבק הפופיים שלו וגם אינספור מחוות מוסיקליות, מפורשות ומרומזות, שנשזרו בקטעי הסולו שלו ושל הנגנים האחרים. בין היתר קיבלו שם כבוד Right On של מרווין גיי, Summertime  של גרשווין ו-A Love Supreme של קולטריין, Another Star של סטיבי ו-The Way You Make Me Feel של מייקל  וגם שירים של הנדריקס, הביטלס, בוב מארלי (שסנטנה הוא מעריץ וותיק שלו) והראפר מוס דף, קיבלו איזכורים. ואיך אפשר בלי המאסט של "הבה נגילה", שהופיע פעמיים במקומות שונים במהלך ההופעה.

20160730_212838

חמוש בסוללת מלווים מהודקת ומקצוענית, בכיכובם של הבסיסט בני ריטוולד (שמנגן עם סנטנה מ-1990 וניגן גם עם מיילס דייויס וג'ון לי הוקר) וסינדי בלאקמן, מתופפת ג'אז ורוק אדירה שלה הוא נשוי, נתן סנטנה לקהל מנה גדושה של פ'אנק ורוק לטיני מתובל ביד רחבה בסולואים שהוכיחו שהיד שלו על הגיטרה לא רק נשארה יציבה, אלא אפילה למדה כמה טריקים חדשים בשנים האחרונות. רק קטעי הסולו הארוכים בהם כל חבר להקה ביצע קטע מוסיקלי אהוב – גיטריסט הליווי טומי אנתוני בחר את "רוקסן" של פוליס – נראו קצת כמו קראוד-פליזינג לא מחוייב המציאות.

20160730_210759אבל, פיינשמקריות בצד, הקהל הישראלי קיבל בדיוק את מה שקיווה לו: שעתיים ורבע של כיף טהור, מקפיץ ומבוצע היטב, בניצוחה של אגדת רוק שהצליחה לנער מעליה את הבוץ הסמיך של וודסטוק ולהמציא את עצמה מחדש פעם אחר פעם, תוך שמירה על חיוניות מוסיקלית, על אינטגריטי אמנותי ובעיקר על אותו מגע ייחודי במיתרים שאף אחד לא יכול לחקות ושנשאר רענן ומרגש, גם אם קרלוס סנטנה כבר חגג 69 קייצים וגם אם חלפו 50 שנה מאז שאמרגן יהודי אחד, ביל גראהם, נתן לו צ'אנס ראשון על במת ה-Fillmore West בסן פרנסיסקו.

20160730_215204.jpg

20160730_213641

20160730_21251120160730_211401

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

download

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

gdftw

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

the-who-poster

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

Neil-Young-y-Jack-White

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 48 שכבר עוקבים אחריו