וינילים לדבילים: עוגת המרורים

המדור הפופולרי המציג תקליטים לועזיים עם כיתובים בעברית.

(תודה לאילן ביבר)

אנטון כוכב עליון: The Brian Johnstown Massacre בבארבי

The Brian Johnstown Massacre בבארבי, תל אביב 12.9.2016. פורסם גם בעכבר העיר אונליין.

bjm1

"אם אין לכם עבודה או איזו מתקפת טילים מחר בבוקר, אז כדאי שתישארו כאן. ננגן הרבה שירים מוזרים" הבטיח אנטון ניוקומב בפאתוס ציני מעל במת הבארבי. הבטיח – וקיים. בזמן ששמונה קילומטרים משם מתקיים מופע הקריוקי המלוטש והבומבסטי של שארי להקת קווין, 1000 האנשים שגדשו את המועדון בדרום תל אביב קיבלו חווייה שונה לגמרי. ניוקומב, שמנהיג את הבריאן ג'ונסטאון מסאקר כבר יותר מ-20 שנה לא בא להתחנף, לא בא לדפוק כרטיס וללכת ואפילו לא בא כדי לעשות לקהל גוד טיים. כי BJM היא לא להקה מהסוג הזה.היא להקה מהסוג של "זרום איתנו או עוף הביתה". שבעה נגנים על הבמה ומופע שנודד, תוך דקות, מהג'אמים הכי מהודקים במערב לרגעים של "שכונה",עם הפסקות לא מעטות בין השירים, סדרה של נאומים נרגנים וירידות עוקצניות על הקהל.

bjm4

אבל כשהם מנגנים, יש קסם באוויר וזה מה שבאמת חשוב. ניוקומב וששת חבריו פותחים עם שיר ישן, Never Ever, מהאלבום השני של BJM, ממשיכים עם השיר הנידח למדי Whatever happened to them ואז מדלגים לביצוע מעולה של Geezers מ-2003. כרונולוגית, ניוקומב מכסה כמעט את כל השלבים ברפרטואר העצום של הלהקה, קופץ בין תקופות ואלבומים, בין קטעים שרוב הקהל מכיר (Sailor, David Bowie I Love You, Wisdom, Lantern) ובין שירים ליודעי דבר. בין לבין, הוא עושה את כל הדברים שאמנים מן השורה לא עושים בהופעה: מעשן בשרשרת וזורק את הסיגריות לתוך כוס מים שנמצאת לידו, משחק עם כפתורי המגברים ויורד על איכות הסאונד שנשמע על הבמה, מקנטר את הסאונדמן (הסאונד באולם היה מעולה, אגב) ולא חס גם על צופה חסר מזל שהעז לבקש שיר ("פקודות תיתן לספוטיפיי, לא לי. אני לא הצבא שלך ואני לא מקבל ממך פקודות") מנסה לספר בדיחות על יהודים, מתייעץ ארוכות עם חברי הלהקה ואף מנסה לסכסך ביניהם אל מול עיני הקהל המשתאות.

bjm2

כי ניוקומב הוא לא אמן מהשורה. למרות ש-מ', שעומדת לידי, מספרת שבהופעה שראתה בלונדון לפני 11 שנים ניוקומב היה פרוע הרבה יותר, כולל עימותים פיזיים עם באי המועדון בזמן ההופעה, עדיין נשארה בו הרוח המרדנית, האינדיבידואלית והנרגנת. איזה עוד פרפורמר יספר לאלף צופים, תוך ירידה לפרטים גרפיים ביותר, על ניתוח סרטן העור שעברה סבתא שלו בעקבות חשיפה מוגזמת לשמש, כתירוץ להימנעותו מיציאה לחוף בתל אביב? וכך, רשימת השירים המונחת על הבמה הופכת במהלך ההופעה לסוג של המלצה כללית בלבד, נגנים מתפנים לשירותים בין שירים, הגיטרות מפדבקות בתדירות, אבל המוסיקה מדהימה ומשתלבת היטב עם הבלגן המאורגן שניוקומב מייצר, אולי בכוונה. הרי רק הוא יכול לרקוח צרור של השפעות יד שנייה (פסיכדליה מוקדמת ופולק-רוק, גראג' וסרף-רוק אמריקאי קדום, צלילי לונדון בסיקסטיז נוסח הסטונז, הקינקס והזומבי'ז, שוגייז בריטי והדהודים של הרכבים כמו הקיור, אקו אנד דה באנימן והסטון רוזס) לכדי אמירה מוסיקלית אמנותית מגובשת עם חותם אישי מזוהה.

bjm5

ככל שההופעה מתקדמת, לא נראה שניוקומב מתכוון לעצור הערב. השירים זורמים, הג'אמים הופכים אגרסיביים יותר והקהל נכנס למצבים שונים של אקסטזה. "תמחאו כפיים פי שלושה יותר חזק. עשינו עכשיו שלושה שירים ברצף!" הוא מכריז. ואז "סתם, צחקתי איתכם. אז תמחאו כפיים חזק מדי. אני לא אוהב שמפנקים אותי". אחרי כמעט שלוש וחצי שעות של מוסיקה נונ-סטופ, Feel So Good  ואחריו Yeah Yeah חותמים את ההופעה, הפרקשניסט ג'ואל גאיון מנתץ את הטמבורין שלו וזורק את שבריו לקהל, הפידבקים רועמים. האורות נדלקים. הגב כואב. האוזניים מצפצפות והאושר גדול. אז נכון, קווין היא להקה גדולה יותר, חשובה יותר ועם הרבה יותר להיטים, אבל אנטון ניוקומב, הנגטיב המוחלט של פרדי מרקיורי כפרפורמר, מספק לאוהדיו סחורה שאף אחד אחר בעולם לא יכול לספק כיום. ולפחות לכמה שעות אמש בבארבי, הוא היה הצ'מפיון.

ניק קייב והבן הטוב: על הסרט One more time with feeling

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

על הנייר, תקציר הסרט הדוקומנטרי החדש של הבמאי אנדרו דומיניק היה אמור להיות הכי פשוט בעולם: צילומים מתהליך ההקלטות של האלבום החדש של ניק קייב והבאד סידס, כמה ראיונות עם האמן, קלוז אפים של נגנים, כלי נגינה וקונסולות, קליפים של כל השירים מהאלבום, וקדימה לפרומו. אבל, דברים לא הסתדרו כמתוכנן והסרט הפך מתיעוד של מלאכה מוזיקלית בדרך לאלבום חדש –  לחקירת תהליכי קבלת החלטות ונבירה בנפשו של אמן ברגעי משבר יצירתי. חשוב מכך, הוא הפך לפורטרט של אדם, אב, שמנסה להתמודד עם טרגדיה עצומה ופתאומית שניחתה עליו משום מקום.

 

"אם אין פצע, אין סרט" הוא אחד המשפטים שנחרתו במוחי במהלך לימודי הקולנוע. אמרה אותו הבמאית אורנה בן-דור, שבמהלך עבודה על סרט דוקו מוזיקלי שיכול היה להיות מוצר קולנועי שגרתי למדי, חשפה שכבה נוספת ונסתרת של טראומה, עצב והשלמה עם עבר טראגי, מה שהפך את "בגלל המלחמה ההיא" ליצירה חשובה ומהדהדת בתרבות הישראלית. וב"עוד פעם אחת עם רגש", הטראומה של קייב טרייה ונוכחת ככל שהסרט מתקדם. בין זמן כתיבת השירים ובין תחילת ההקלטות, מת ארתור, בנו בן ה-15 של קייב, בנפילה מצוק גבוה בחוף ברייטון בדרום אנגליה. ייתכן שהפקיד הממונה על האירוניה בגן עדן היה צוחק, למראה קייב, לשעבר מכור כבד להרואין וספידים, מתאבל על מותו של בנו שנפל כתוצאה של טריפ LSD שלקח עם חבר, כנראה בפעם הראשונה בחייו.

Arthur Cave inquest

הסרט לא מתנפל מיד על הנקודה הזאת ומגיע אליה באיטיות ובהדרגה. בחלקו הראשון מתוודעים הצופים לפרסונה של קייב במהלך העבודה על האלבום. הלוקיישן המרכזי הוא אולפן ההקלטות, כשראיונות חטופים במכונית ובחדרים אנונימיים, פלוס קריינות ווייס אובר של קייב, מלווים את תחילת תהליך ההקלטות. בשחור לבן, בתלת ממד, בתוך אולפן שבתוכו נבנו מסלולים מורכבים לתנועת המצלמה, אנחנו מתוודעים לתהליך היצירה של קייב, שיחד עם המוזיקאי המדהים וורן אליס, משלב אינסטינקט, ספונטניות וחד-פעמיות עם מודעות עצמית, משמעת והקפדה על כל ניואנס מוזיקלי. קייב רודף אחרי ה"מוג'ו", אותו רגע מסתורי בתהליך היצירה שבו הכל מתחבר ונוצר קסם. הוא נשאר מקצועי, רגוע ומפוקס גם ברגעים משמימים באולפן הענק ומחכה לרגע שבו תחל ההקלטה ויתרחשו רגעי הפלא שיונצחו, בסופו של דבר, באלבום.

"עוד פעם עם רגש" לא מנסה להסתיר את המכניקה שכרוכה בעשיית סרט דוקומנטרי. צוות הצילום נראה פעמים רבות על המסך, כמו גם מתקן ה"דולי" שסובב את אולפן ההקלטות או רגעים שבהם נדרש צילום סצנה מסוימת מחדש בגלל תקלה טכנית. מושגים כמו "פריים", "פוקוס" או "תלת ממד" מקבלים התייחסות כחלק מחייו ועולמו של קייב, והופכים ממונחים קולנועיים למצע לדיון בפילוסופיות חיים, במיוחד בקטע המשעשע יחסית, שבו קייב מהגג על ההבדל בין גברים ("דו ממדיים") לנשים ("תלת ממדיות"), ברגעים שבהם נכנסת לסרט גם אשתו, הדוגמנית לשעבר ומעצבת האופנה סוזי ביקס. אט אט, בעזרת טכניקות צילום וירטואוזיות ואקרובטיות, אנחנו מתוודעים לנבכי האולפן, למסדרונות ביתם של קייב וביקס וגם, בחלקים יפהפיים במיוחד בצילומי החוץ הכמעט יחידים בסרט, לנופים המרשימים של ברייטון וחופיה, כולל הצוקים התלולים בהם מצא בנו של קייב את מותו.

כנראה משום שקייב הוא אדם שנמצא רוב הזמן בשליטה טוטלית על המתרחש סביבו, שוקל כל מילה ומודע לתדמיתו ולמעמדו האמנותי, בחר הבמאי, דומיניק, לשרטט את הסיטואציה הנפשית המורכבת בה מצוי האמן באמצעים קולנועיים של צבע, זוויות צילום ופסקול, ופחות להסתמך על הראיונות שמעניק קייב לאורך הסרט, בהם הוא מתנסח בזהירות בנוגע ל"טראומה", כפי שהוא מכנה את מות בנו.

%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%912

אין בסרט הזה סנטימנטליות או סחיטת דמעות. להיפך, לעתים נדמה שקייב מייחס את הטרגדיה שעבר לכוחות הגורל ואפילו, צריך להעיז ולומר, כאירוע שמהווה קטליזטור של היצירה שלו עצמו. "כל אמן מחפש משהו לכתוב עליו", כפי שהוא עצמו מתבטא באחד הרגעים בסרט. אט אט אנחנו נחשפים לכל השירים מהאלבום החדש, המצולמים בנגינה חיה באולפן, על רקע תאורה אקספרסיבית ותנועות מצלמה מדודות ו-וירטואוזיות, אבל הנוק אאוט הסופי מגיע דווקא בתום הסרט, על רקע כתוביות הקרדיטים, כשאנחנו שומעים הקלטה ביתית, רק פסנתר וקולות של השיר "Deep Water", עם לחן של קייב למילותיה של מריאן פיית'פול, בביצוע שני התאומים ארתור וארל קייב, שאחד מהם כבר לא איתנו.

%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%913

לפעמים נדמה שהפופולריות של קייב בישראל עולה על הפופולריות שלו בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. באיזו עוד מדינה אפשר לפתוח את תחנת הרדיו הפופולרית ביותר, סתם ככה באמצע היום, ולשמוע שיר של The Bad Seeds? אז עבור מעריצי קייב הרבים, "עוד פעם אחת, עם רגש" הוא מתנה מרגשת ופריט חובה לצפייה. אבל גם אם אתם לא משתייכים לכת הגרופיז האדוקים של קייב, הסרט החדש מספק מבט מעמיק, מרגש ומטלטל אל תוך תהליך יצירתי של יוצר טוטאלי ומחויב רק לעצמו, שמנסה להתגבר על טרגדיה אישית באמצעים אמנותיים ומצליח להמציא את עצמו מחדש גם אחרי 37 שנים של פעילות כמוזיקאי.

Last Bluesman Standing – ראיון עם רוברט "בילבו" ווקר

BILBO

מצוייד באחת הביוגרפיות המפותלות ביותר בתולדות הבלוז, בעשורים של נסיון ובקטלוג הקלטות מצומצם אך איכותי, רוברט "בילבו ג'וניור" ווקר, בעוד כמה חודשים בן 80, מגיע להופעות בארץ. גם בתוך גלריית הטיפוסים הצבעונית של הבלוז, ווקר, יליד מיסיסיפי ותושב קליפורניה, בולט בייחודו: פרפורמר אקסצנטרי וכריזמטי עם טכניקות גיטרה מיוחדות והשפעות מוסיקליות שנעות בין דלתא לשיקגו בלוז, רוק'נ'רול נוסח צ'אק ברי ואייק טרנר, גוספל ואפילו קאנטרי שורשי בסגנון בייקרספילד. כמה ימים לפני שהוא נוחת כאן לשתי הופעות, הסכים ווקר להשיב ל"59 מילים" על כמה שאלות:

איך הייתי מתאר את הסגנון שלך למישהו שלא מתמחה בבלוז?

אני מנגן בלוז אמיתי. אמיתי מהחיים. אם מישהו לא מרגיש את מה שאני מנגן, כנראה שאני עושה משהו לא נכון. אני מנגן גם רוק'נ'רול, שירי קאנטרי ישנים וספיריצ'ואלס שעליהם גדלתי. אבל הכל יוצא החוצה בצורת הבלוז שאתה מוכרח לחיות אותו. אני כמעט בן 80, אז הספקתי לחיות הרבה. קטפתי כותנה, ניגנתי ב-Juke Joints, שרתי במקסוול סטריט בשיקגו. הכל נמצא בבלוז שלי (מרים ידיים באוויר. ס59)

מתי החלטת שאתה רוצה לעסוק במוסיקה באופן מלא ומקצועי?

האמת, רק כשעברתי לשיקגו בשנות ה-60' התחלתי באמת לעשות כסף ממוסיקה. כל חיי אני מנגן, אבל רק שם היה אפשר להרוויח מזה כסף, באותו הזמן. התחלתי שם עם רוטינות של צ'אק ברי, אחרי שאיזה נגן בלוז מנוול גנב לי גם את ההופעה וגם את החברה. מה שכן, אחר כך חזרתי וגנבתי לו אותם חזרה. אתה לא רוצה להתעסק עם רוברט ווקר!

אילו דמויות מוסיקליות היו לך השראה והשפעה במהלך חייך? ומהם, אם היו דוחקים אותך לפינה, שירי או אלבומי הבלוז האהובים עליך ביותר?

או, אני אוהב את מאדי ווטרס, את האולינ' וולף, את סאם קוק, לורטה לין, בי.בי קינג… את כל המוסיקאים הטובים. יצא לי לנגן עם חבר'ה כמו מאג'יק סאם ובאדי גאי בשיקגו בשנות ה-60', אז אני אוהב את המוסיקה שלהם. ניגנו יחד שם במקסוול סטריט, אתה יודע. רוצה לדעת מהם שירי הבלוז שאני הכי אוהב? אם ככה, פשוט תבוא להופעה – כי את כולם אני מנגן!

 

יש אנשים שאומרים שמאז שנות ה-60' או אולי שנות ה-80', הבלוז קפא על השמרים ונהיה בסך הכל מוסיקת נוסטלגיה, כמו מוצג מוזיאוני מימים עברו. מה התגובה שלך לזה?

אתה רוצה את האמת? אז האמת היא שלא נשארו הרבה מאיתנו שמנגנים את הבלוז באמת. כולם מנגנים היום רוק או ראפ. אני יכול לעמוד בפסטיבל בלוז במשך יום שלם ואולי לשמוע אמן אחד או שניים שהם נגני בלוז אמיתיים. יש עוד כמה חבר'ה שחורים שעדיין מנגנים בלוז בקלארקסדייל, מיסיסיפי, מאיפה שאני באתי, אבל חוץ מזה… האמת היא שכיום זה בעיקר חבר'ה לבנים צעירים שמשאירים היום את השירים האלה בחיים. אבל, הם לא יכולים לעשות אותם כמו שאנחנו עושים.

מיהם הבלוזיסטים העכשוויים האהובים עליך?

אין לי ממש פייבוריטים. אני הפייבוריט של עצמי. אבל…יש לנו בחור צעיר בקלארקסדייל שקוראים לו Kingfish. אנשים אוהבים את כל התווים שהוא מנגן. הוא בלוז, אבל זה מודרני מדי בשבילי. החתן שלי, Little Anthony Sherrod, שקורא לעצמו Big A, הוא הכי טוב בסביבה. גם הוא גר בקלארקסדייל. מה שכן, לא תמיד אנחנו רואים עין בעין זה עם זה, אתה מבין? (צוחק. ס59)

 

תודה! ולסיום, מה אתה מתכנן להופעות בישראל?

או הו, עוד לא ראיתם שום דבר כמו ההופעה שלי. אני אקח אתכם הרבה אחורה. בנאדם, אתה תחשוב שאתה שוב בפיפטי'ז. אנשים אומרים לי שהם אף פעם לא ראו הופעה כמו שלי, או שמעו מישהו מנגן גיטרה כמוני. ואני מאמין להם! אם לומר את האמת, אני אולי האדם האחרון שמנגן בלוז, שבאמת היה שם וגדל לאורך התקופה העתיקה ההיא. ככה אני מנגן. וזה מה שאתם יכולים לצפות לו.

בילבו ווקר מגיע לישראל בהפקת Nobody's Fault Productions ויופיע בבארבי בתל אביב ב-6.9 ובצוללת הצהובה בירושלים ב-7.9

 

 

 

וינילים לדבילים – אל סטיוארט

המדור הפופולרי המציג תקליטים לועזיים עם כיתובים בעברית.

אל סטיוארט

עוד וינילים לדבילים

מז'וריים מינוריים – 12 גיטריסטים לא מוערכים מספיק, חלק א'‏

gibson_sg_02_img_0011_6_lr

מדי פעם מתפרסמת באתר כזה או אחר, במגזין או בפורום מכובד יותר או פחות, רשימה שכותרתה "100 הגיטריסטים הטובים בהיסטוריה" או "50 הגיטריסטים המעולים בעולם"  או "עשרת הגיטריסטים המצטיינים ביקום". אתם מכירים את הז'אנר. בדרך כלל תמצאו בראש הרשימה את אותם פרצופים צפויים: הנדריקס, קלפטון, פייג', בק, ווהן, בלקמור,  אולמן, בי בי קינג, דייויד גילמור ובטח גם את (הכניסו כאן את שם הגיטריסט האהוב עליכם). אבל, מבלי לפגוע באושיות הנכבדות הנ"ל,  יש כל כך הרבה גיטריסטים נפלאים נוספים בעולם שלא תמיד מקבלים את הכבוד המגיע להם. אחרי לא מעט שיחות שהיו לנו בנושא במשך השנים, החלטנו להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. הנה רשימה לא מייצגת בעליל של 12 גיטריסטים שלטעמנו לא מוכרים מספיק, או שגדולתם אינה מוערכת ולא בצדק. כאמור, הכתוב מטה אינו מתיימר להיות אנתולוגיה או מדריך שלם, אלא רק חלק א'. נשמח לקבל תגובות מנומקות מכם ולהוסיף שמות לרשימה. קריאה נעימה!

חן רותם (סגול 59): מוסיקאי, כותב, מרצה ומבקר מוסיקה, בעל הבלוג "59 מילים"

איציק פרידמן: גיטריסט, מפיק מוסיקלי ואיש סאונד, בעלים – אולפני "סטורם"

לוני ג'ונסון

כנראה שזו לא תהיה הגזמה לומר שהבלוז המודרני התחיל עם אלונזו "לוני" ג'ונסון (1899-1970). רוברט ג'ונסון וצ'רלי כריסטיאן, שניים מהגיטריסטים המוערכים ביותר במוזיקה המודרנית, אמרו פעמים רבות שהם שאבו את השראתם מג'ונסון.
בי.בי. קינג התייחס אליו לא אחת כגיטריסט המשפיע ביותר של המאה העשרים, בזכות יכולת האילתור הייחודית, שהפכה לסימן ההיכר שלו.  אפשר לראות בו את הגיטריסט המודרני הראשון, כזה ששליטתו בפופ ובג'אז לא הייתה פחותה משליטתו בבלוז. הנה לכם טעימה קטנה מלוני ג'ונסון, כאשר מי שמציג הוא לא אחר מסוני בוי וויליאמסון, עוד אחד מהנפילים של הבלוז.

אלבום מומלץ: (Blues and Ballads (1960

 

 

אלברט לי
למרות כ- 50 שנות קריירה מפוארת, אלברט לי נשאר יחסית אנונימי בחלקים רבים של העולם. הגיטריסט האנגלי, יליד 1943, הידוע בזכות שיטת הפריטה הייחודית שלו, המשלבת אצבעות ומפרט, נחשב לאחד הגיטריסטים המגוונים בעולם. למרות מוצאו האנגלי, הוא גם נחשב לאחד מנגני הקאנטרי הטובים בעולם. מלבד אלבומי הסולו שהוציא והרכב הקאנטרי-רוק שהקים בסוף שנות השישים, לי ניגן בין היתר עם אריק קלפטון, האחים אוורלי, אמילו האריס, הקריקטס, ג'ו קוקר ועוד רבים אחרים. הוא גם ניגן במאות, אם לא אלפי, סשנים בלונדון, נאשוויל ולוס אנג'לס. במקום להכביר במילים, צפו בוידיאו.

אלבום מומלץ: (Hiding (1979

 

לינדסי באקינגהם

לינדסי באקינגהם מעולם לא קיבל את הקרדיט המגיע לו כגיטריסט ויוצר. אבל ברשותכם, אנחנו רוצים להבהיר כאן שלטעמנו, הגיטריסט המוביל של פליטווד מאק מאז אמצע שנות ה-70', הוא לא רק אחד הגיטריסטים הפחות מוערכים בכל הזמנים, הוא כנראה גם אחד הטובים שבהם. מעבר ליכולת כתיבת השירים הפנומנלית שלו, סגנון הפינגרסטייל הייחודי שלו הוא לא פחות ממדהים ומאפשר לו לנגן שניים, שלושה ולפעמים אף ארבעה תפקידי ליווי וסולו, במקביל, כל זה תוך כדי שהוא שר. מספיק לצפות בסרטון המצורף על מנת להבין בדיוק על מה אנחנו מדברים.

אלבום מומלץ: (Rumours (1977

 

וינס גיל

כוכב הקאנטרי הענק מוכר אולי בזכות הקול הרדיופוני שלו, בזכות אין ספור הלהיטים שכתב, 26 מhליון האלבומים שמכר או 20 פרסי הגראמי בהם זכה לאורך הקריירה שלו. אבל כגיטריסט, הוא קצת פחות מוכר, למרות שליטתו הפנומנלית בכלי ובמגוון רחב של סגנונות בהם בלוז, רוק וכמובן כור מחצבתו, הקאנטרי. אחד מפרטי הטריוויה המפתיעים בקריירה של גיל הוא שיתוף הפעולה בינו לבין חברו הוותיק אליס קופר, שהגיע לשיאו כשגיל ניגן את תפקידי הגיטרות באחד השירים של קופר A Runaway Train, משנת 2011. אגב, קופר סיפר בראיון לעיתונות שכשהגיטריסטים שלו שמעו את ההקלטות הם שאלו אותו מי בדיוק אמור לנגן את הסולו בהופעה, מכיוון שהם לא מאמינים שהם יוכלו לעשות זאת.

אלבום מומלץ:   (High Lonesome Sound (1996

 

 

ריצ'רד סמית

ריצ'רד סמית התחיל לנגן בגיל 5 ומאז לא הביט לאחור. בשנותיו הראשונות, הוא הושפע מאוד מנגני פינגרסטייל דוגמת צ'ט אטקינס וג'רי ריד, ובהמשך הוסיף לתפריט מוזיקה קלאסית, ג'אז, מוזיקה צוענית, בלוגראס, ראגטיים ובלוז, מה שהפך אותו לאחד מנגני הפינגרסטייל המעניינים והמגוונים ביותר בעולם כיום.
לכל מי שרואה את המונח "ראגטיים" ולא כל כך מבין איך קשור הסגנון הזה, הבנוי ומזוהה על  נגינת בפסנתר, לגיטרה, מומלץ לצפות בקטע הבא.

אלבום מומלץ: (Requests (2002

 

ברנט מייסון

ברנט מייסון נולד באוהיו ב – 1959 והתחיל לנגן בגיטרה עוד לפני שעלה לכיתה א'. הוא לימד את עצמו לנגן משמיעה ומעולם לא למד מוזיקה באופן רשמי. זה לא עצר אותו מלהפוך לאחד מהגיטריסטים המוקלטים ביותר בהיסטוריה. יכולת הנגינה הפנומנלית שלו, בשילוב עם שליטה במגוון רחב מאוד של סגנונות הפכה אותו לאחד מנגני הסשן המבוקשים ביותר בארה"ב והביאה לו את הזכייה בגראמי בשנת 2008. במהלך שנות פעילותו הוא הוציא שני אלבומי אולפן בהם מנגנים חבריו, בעצמם נגני סשן מובילים בנאשוויל, כל אחד בתחומו. הנה דוגמה קטנה ממה שהבחור הזה מסוגל לעשות עם שישה מיתרים.

אלבום מומלץ: (Hot Wired (1997

 

 

וויל סרג'נט

בלי יותר מדי אפקטים ושואו-אוף, בלי סולואים ארוכים ובלי בומבסטיות מיותרת, הסגנון המינימליסטי והנקי, עם הטאצ' פסיכדלי, מבית היוצר של סרג'נט הליברפולי, הותיר חותם עצום על נגינת הגיטרה החשמלית של האייטיז. הריפים וההוקים הזכירים והייחודיים שלו העלו את אקו אנד דה באנימן כמה דרגות מעל ללהקת הניו ווייב/פוסט פאנק הממוצעת והשאירו לנו כמה ממלודיות הגיטרה הבריטיות הזכורות ביותר בכל הזמנים.

אלבום מומלץ: (Ocean Rain (1984

 

אנדי סאמרס

הגיטריסט שהחל את דרכו בסצינת הבלוז-ג'אז הלונדונית של שנות ה-60', הפך לאייקון גיטרה בסוף שנות ה-70', כשסיפק תפקידים, ליינים ורעיונות בלתי נשכחים לחמשת האלבומים האדירים של פוליס. פחות גיטריסט של סולואים ויותר של סאונד ואווירה, סאמרס, ששיתף בעבר פעולה עם רוברט פריפ, ממשיך להוציא אלבומי סולו נסיוניים גם עמוק לתוך שנות ה-2000, אבל תמיד ייזכר כפנומן שיצר טקסטורות גיטרה מבריקות מאחורי "רוקסן", "אברי ברת' יו טייק", "מסג' אין א בוטל", "דונ'ט סטנד סו קלוס טו מי" ורבים אחרים.

אלבום מומלץ:   (Outlandos D'Amour (1978

 

ויני ריילי

הגיטריסט המתבודד, האניגמטי והמופנם, עם קריירה של עשרות אלבומים שנמשכת מסוף שנות ה-70' (ושהואטה בשנים האחרונות בגלל בעיות פיננסיות ובריאותיות רבות), אולי לא מוכר להמונים, אבל השפיע על אינספור גיטריסטים בריטיים (תשאלו את ג'וני מאר, למשל). הוא ניגן עם מוריסי וקיבל סופרלטיבים מבריאן אינו ומג'ון פרושיאנטה, ועדיין, ההרכב שהוא מנהיג, The Durutti Culumn נשאר מעין סוד של כת מעריצים אדוקה, שהתמכרה לגיטרה החלומית והרכה, המלטפת ורבת השכבות, עם הסאונד הייחודי שאף אחד לא יכול לחקות.

אלבום מומלץ: (Vini Reilly (1989

 

פול קוסוף

לצד פיטר גרין ומייקל בלומפילד, הידועים הרבה יותר, קוסוף הוא אחד היהודים-אוחזי-הגיטרה המוכשרים ביותר ברוק. למרות שנפטר לפני שמלאו לו 26 שנים (בשנת 1976), הוא הטביע את חותמו כגיטריסט של להקת Free, כשסחט מהגיבסון לס פול שלו ליטרים של נשמה, מאחורי הקול האדיר של פול רוג'רס והרית'ם סקשן המצויין של קירק ופרייז'ר. ולמרות ששלח ידו גם באלבומי סולו ובהרכבים נוספים, קוסוף ייזכר תמיד בזכות גישת ה"מקסימום רגש במינימום תווים" שהופגנה בקלאסיקות הרבות של Free , למשל באחד מהמנוני הרוק הגדולים של כל הזמנים, All Right Now.

אלבום מומלץ: (Free Live (1971

 

גאבור סאבו

הגיטריסט יליד בודפשט, הגיע לארה"ב בגיל 20 ולמד מוזיקה בית הספר היוקרתי ברקלי שבבוסטון. בגיל 22 כבר הופיע בפסטיבל ניופורט ובשנת 1966 שיחרר את אלבומו הראשון. השילוב הנדיר של ג'אז עם מוסיקה הונגרית וצוענית מסורתית, מוסיקה לטינית, ראגות הודיות, פופ, רוק ובלוז עם נגיעות אוונגרד ייחד את סאבו, שמעולם לא חש שייך באופן מלא לסצינת הג'אז האמריקאית. מה שכן, הוא הקליט ראשון את הקטע Breezin, שהפך לאחר מכן, בעיבוד דומה מאוד, ללהיט קרוס-אובר ענק עבור ג'ורג' בנסון וכתב את Gypsy Queen שסנטנה השתמשו בו כחלק מ-Black Magic Woman  הקלאסי. הסטייל של גאבור סאבו, שנפטר בשנת 1982 והוא בן 45 בלבד, נשאר ייחודי ומסקרן גם היום.

אלבום מומלץ: (Spellbinder (1966

 

מייק קמפבל

האיש והגיטרה מאחורי הלהיטים הענקיים של טום פטי וההארטברייקרס, קמפבל הקליפורני הוא וירטואוז נחבא אל הכלים, שיכול לנגן כמעט בכל סגנון שהשיר דורש ממנו: קאנטרי-רוק 12 מיתרים נוסח הבירדז, רוק דרומי בסגנון האולמן בראד'רס, פסיכדליית סיקסטיז, ריפים של הארד רוק קשוח, פולק אקוסטי, יו ניים איט. את הוורסטיליות הזאת העמיד קמפבל במשך השנים גם לרשותם של ענקים כמו בוב דילן, ג'וני קאש, ג'ו קוקר, ניל דיאמונד, סטיבי ניקס, טרייסי צ'פמן ורבים אחרים. אבל הוא תמיד ייזכר כאיש עם התלתלים הגדולים שעזר בבניית להיטי הרוק האדירים של טום פטי, עם תפקידי גיטרה מושלמים שנחרתו עמוק בזיכרון הקולקטיבי של הרוקנרול האמריקאי.

אלבום מומלץ: (Pack Up The Plantation! Live (1986

אקורד הסיום של הסינרמה, 1966-2016

מבנה הסינרמה, שהוקם ב-1966, נהרס השבוע, לאחר שנים של חוסר פעילות, לטובת בניית מגדלים והקמת חניון. לכמה מחברי הבלוג יש זכרונות יפים מימי הזוהר של הסינרמה כמועדון הופעות רוק – וגם את המוצגים הבאים כדי להוכיח את זה.

אורי ניגן בסינרמה עם פורטיסחרוף:

אורי ראה בסינרמה את פורטיסחרוף

רן ראה בסינרמה את מאסיב אטאק. וגם את סוניק יות' ופיית' נו מור:

רן סוניק יות רן פיית נו מור

תומר ראה בסינרמה את פיית נו מור, סוניק יות', סווייד ובאדי קאונט:

חן ראה בסינרמה את רייג' אגיינסט דה מאשין:

 

כתבה מערוץ 1 על הריסת הסינרמה:

 

כתבה מ"דה מארקר" על הריסת הסינרמה:

 

יש לכם מה לתרום לפוסט? שתפו אותנו!