‏59 מילים על: ‏Billy F. Gibbons – The Big Bad Blues

 

המוסיקה של זי.זי.טופ היא כמו ארוחה בחדרוכל בקיבוץ: אתה יודע בדיוק מה תקבל ועדיין תמיד תחזור לקבל תוספת. באלבום הסולו השני, מנהיג הטופ ממשיך במסורת הבוגי-בלוז המלוכלך שהקנה לו את תהילתו, עם שירה צרודה וסולואי גיטרה למכביר. אין כאן חידושים, אבל גיבונס, בשלב זה של הקריירה, לא צריך להוכיח כלום. רק שהוא מאלה שעדיין יודעים לעשות את זה מעולה.

 

מודעות פרסומת

צלילה חוזרת: קניה ווסט – Cruel Summer (ביקורת אלבום)

פורסם ב"הארץ", אוקטובר 2012

 

קניה ווסט מציג: G.O.O.D Music – Cruel Summer

Island Def Jam

האלבום החדש שקנייה ווסט חתום עליו, מעלה כמה שאלות אצל חובבי ההיפ הופ. הבסיסית מכולן היא, האם בכלל מדובר באלבום "של" קנייה ווסט? מממ… שאלה קשה. אמן אחר, בעל אגו נשלט יותר, היה מתייג את האלבום תחת Various Artists מציג אותו אולי תחת הכינוי Sampler, כלומר, אוסף של אמנים שונים, המשתייכים לאותו לייבל ובא לתת טעימה מכל אמן לקראת האלבומים המלאים העתידים לבוא. אבל ווסט הוא ווסט ומתוך ידיעה שעצם קישור שמו לאלבום יעזור להפוך אותו לבסט סלר, הוא בחר להציג את Cruel Summer כחלק מקאנון היצירה שלו. וכאן מתחילות הבעיות. קודם כל, קולו של ווסט נשמע כאן רק בשבעה מתוך 12 השירים באלבום. גם האחידות הקונספטואלית והרעיונית, שהיתה רכיב אינטגרלי כמעט בכל יצירותיו הקודמות של ווסט, נעדרת כאן וחבל. G.O.O.D Music הוא לייבל המחמד שהקים ווסט לפני שמונה שנים, כענף של ענקית תעשיית המוסיקה השחור Def Jam, בזכות הצלחתו הפנומנלית כמפיק, ראפר, מגה-סלב ואייקון אופנה. במהלך השנים החתים בו ווסט אמני היפ הופ ואר אנ' בי החביבים עליו וקרובים לחזונו האמנותי. מזמר ניאו-סול איכותי כמו ג'ון לג'נד, דרך ראפר משובח דוגמת קומון ועד להחתמות עכשוויות יותר של אמנים הממלאים כאן את 12 הטרקים בנוכחותם, שמות שקנייה נחוש להפוך לאלילי ראפ: CiHy The Prince, Chief Keef ו-Big Sean.

 

 

הבעייה מתחילה כשאתה מבין שלאף אחד מהנ"ל אין אפילו אחוז מהכריזמה והכישרון הייחודיים של ווסט, גם כראפר, גם כמפיק מוסיקלי וגם כאישיות רבת סתירות ושנוייה במחלוקת, שמרתקת מיליונים ברחבי העולם. הרצון להציג כל כך הרבה אמנים חדשים בפחות משעה של מוסיקה גורמת להצפה של קולות סגנונות ודרכי הגשה – מה שגורם ל C.S להיות אלבום חסר חוט שדרה, חסר קול אחד מזוהה ודומיננטי. מבחינה הפקתית, ווסט עצמו מקבל קרדיטי הפקה רק בשלושה שירים, באף אחד מהם לא כמפיק יחיד. מגוון המפיקים שגוייס לאלבום מרשים על הנייר: מהסנסציה הסקוטית Hudson Mohawk ועד ליצרן הלהיטים הדרומי הוותיק Mannie Fresh (מי שלפני 17 שנה הפיק את השירים הראשונים של ילד בן 14.5 מניו אורלינס בשם ליל' וויין). אבל כל הגודש הזה לא מתחבר, כמה מצער, למקשה אחת שיוצרת איזשהו הגיון אמנותי. פה ושם מבליחים ראפרים וותיקים (ג'יי זי, מייס, קומון, ריקוואן וגוסטפייס קילה) להופעות אורח קצרות, מה שנתפס יותר כהמחשה כמה ארוכה ומכובדת רשימת אנשי הקשר בסלולרי של ווסט מאשר כצורך אמנותי בהול.

 

 

ובין כל פטפוטי הסקסיזם, הרהב והשחץ הממלאים את האלבום כגרעיני רימון בשל בערב סוכות, קנייה מיתמר מעל כולם, בליגה משלו, מזכיר ארוחת ערב עם אנה וינטור, עורכת Vogue, עושה ניימדרופינג לטום קרוז, לראש הסי.איי.איי, לבר רפאלי ולג'יזל (וכל אלה רק בשיר Clique) וממשיך להיות מה שהוא: לפרקים מרתיח, לעתים מצחיק, חי בעולם משלו וגורם לך לצפות בדריכות לכל פאנצ'ליין. בהשוואה, כל האמ.סי'ז הצעירים שלצידו נשמעים כמכונות מתוכנתות, שפולטות איומים ריקניים ורשימות מותגים רובוטיות ברצף משעמם, שחסר את החזון, הברק והגאוניות-המודעת-לעצמה-והמאוהבת-בעצמה של ווסט.

אי אפשר להכחיש: יש ב- Cruel Summer כמה רגעים מדבקים, שבהם הכל מתחבר וגורם לאוזני חובב ההיפ הופ הממוצע להזדקר בחדווה, אבל, למרבה האכזבה, רוב האלבום מתמקד בעיקר בטפיחות עצמיות על החזה, ושוכח את החלק החשוב מכל, שנמצא כמה סנטימטרים מתחת: את הלב.

תמונה אחת שוה – סוזי והבנשיז בישראל, ספטמבר 1983

 

והשיר (שיצא שלוש שנים לפני הביקור, ב-1980) :

 

 

מלכת הסול vs. נסיכי ההיפ הופ (+אוסף להורדה)

Aretha-Franklin-Hip-Hop

לפני כשבוע הלכה לעולמה ארית'ה פרנקלין, מלכת הסול, בגיל 76.

מאז שנות ה-80' ועד לימים אלה, עשו יוצרי היפ הופ שימוש נרחב בדגימות מהקטלוג המדהים של פרנקלין ליצירת קלאסיקות ראפ נפלאות. האתר המצויין Unkut ערך מחווה לפרנקלין, עם 17 קטעי היפ הופ שדגמו מיצירתה. כאן אפשר להוריד אותו באופן חופשי. הנה הטרקליסט. תיהנו:

 

01. ‘Rock Steady’ – Masters Of Ceremony
02. ‘It’s Fresh (Cause Ms. Melodie Made It)’ – Ms. Melodie
03. ‘The Gas Face’ – 3rd Bass feat. Zev Love X
04. ‘Last Dayz’ – Onyx
05. ‘Ms Fat Booty’ – Mos Def
06. ‘I’m Housin” – EPMD
07. ‘I Love You (Bitch)’ – Sean Price
08. ‘Halfway Thugs’ – Capone-N-Noreaga
09. ”Drop A Gem On ‘Em’ – Mobb Deep
10. ‘The Life’ – Styles P feat. Pharoahe Monch
11. ‘Co Rock Steady’ – DJ Bones and Malika Love
12. ‘Yes Y’all Heavy D and The Boyz
13. ‘In My Lifetime’ [Big Jaz Radio Remix] – Jay-Z
14. ‘Long Island Degrees’ – De La Soul
15. ‘Droppin It’ – The Bizzie Boyz
16. ‘Cement 3’s’ – Czarface feat. Roc Marciano
17. ‘Remember’ – KRS One

דוגמה: השיר Ms. Fat Booty של הראפר הניו יורקי מוס דף מסמפל את One Step Ahead של פרנקלין משנת 1965. המפיק הוא Ayatollah.

 

 

המקור:

 

 

תמונה אחת שווה: אסיר תודה במצרים

ג'רי גרסיה נפטר היום, 9 באוגוסט, לפני 23 שנים.

הנה תמונה של ג'רי וחברים במצרים, בספטמבר 1978. עת הגרייטפול דד באו לתת שלוש הופעות היסטוריות למרגלות הספינקס והפירמידה הגדולה בגיזה.

 

The Grateful Dead – backstage party – Egypt 1978

 

 

והנה דוגמה קטנה אחת, מתוך אינספור, לגדולתו של האיש:

 

 

 

 

 

וינילים לדבילים – The Knack ("הפטנט")

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:

 

 

 

Pere Ubu – מקליבלנד לתל אביב בארבעים שנה

(פורסם גם במגזין התדר)

 

ב-24 בינואר השנה הלך לעולמו מארק אי. סמית', המייסד, המנהיג והחבר הקבוע היחיד בלהקה הבריטית המיתולוגית The Fall. הלהקה הוקמה באמצע שנות ה-70' והיתה חלוצה של פוסט פאנק רועש, רפטטיבי ופורץ גבולות. כל חזונה של The Fall עוצב בידי סמית', ספק גאון שיכור ומטורף, ספק רודן מחושב וקר רוח. "תמיד שונה, תמיד אותו דבר", הגדיר את The Fall השדרן המיתולוגי ג'ון פיל, אולי האיש שהביא את ההרכב המוזר והשברירי של סמית' אל דרגת תופעת פולחן אינדי אנגלי אמיתי. עם כל ייחודה הסגנוני, האידיאולוגי וההתנהלותי של The Fall, היתה לה מקבילה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. גם היא הוקמה בערך באותו זמן, גם היא פרצה דרך עם מוסיקה בלתי מתפשרת שבזה לקומוניקטיביות ולקוהרנטיות – וגם אותה הנהיג, ועדיין מנהיג, איש אחד, שההרכב הוא בעצם מפעל חייו ושבלעדיו הלהקה תפסיק להתקיים.

הלהקה הזו היא פר אובו. האיש הוא דייויד תומאס.

למרות שהיכל התהילה האמריקאי של הרוק'נ'רול ממוקם בה, קליבלנד מעולם לא נחשבה כיצואנית בולטת של רוק. לא היו לה את הפאנק של דאונטאון ניו יורק, לא את הסול של דטרויט או את הבלוז של שיקגו, לא את הפסיכדליה של סן פרנסיסקו וכמובן לא את הקאנטרי של נאשוויל.

קליבלנד של שנות ה-70' לא היתה מקום כיפי לגור בו, בלשון המעטה. כתוצאה מפיטורים מסיביים בתעשיית הרכב וממשברים כלכליים נוספים, סבלה העיר ממשבר פיננסי, תעסוקתי וחברתי עמוק ומחוסר יכולת להחזיר את חובותיה. קליבלנד היתה לעיר האמריקאית הראשונה שנקלעה למצב כלכלי כה חמור מאז ימי 'השפל הגדול' של שנות ה-30'. בשנת 1978 הגיעה קרוב למצב של פשיטת רגל דה פקטו, כאשר רק שירותים עירוניים חיונייים הופעלו בה למשך זמן מה.

 

 

באווירה של חוסר יציבות קיומי, ריקבון אורבני ועתיד לא ברור, שמות הסינגלים הראשונים שהוקלטו על ידי ההרכב הראשון של פר אובו (Heart of Darkness, 30 Seconds Over Tokyo, Final Solution) נשמעו הגיוניים למדי, אם כי הרפרנסים למבצע צבאי של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, לספר של ג'וזף קונרד (שהיה הבסיס לסרטו של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו") ולעיקרי האידיאולוגיה הנאצית, העידו על כך שתומאס הוא בעל אופקים רחבים יותר ותחומי עניין מרחיקי לכת יותר מאשר הפאנקיסט הממוצע. גם שם ההרכב, רפרנס למחזה אבסורד סוריאליסטי-סאטירי –פוליטי של אלפרד ז'ארי הצרפתי מ-1896, העיד על האינטיליגנציה, או לפחות על היומרה האמנותית, של ממציאו. מה ששוב מזכיר את מארק אי. סמית', שקרא להרכב שלו על שם ספרו של צרפתי אחר, אלבר קאמי. שם ההרכב שממנו צמחה פר אובו, Rocket From The Tombs, הזכיר את כרזות הבי-מובי'ז דלי התקציב של שנות החמישים, ורמז, כבר באמצע הסבנטיז, על אחד מתחומי העיסוק האזוטריים שתומאס יפתח בהמשך הקריירה הענפה שלו.

בשיאה, הציגה פר אובו  שילוב שנראה בלתי אפשרי על הנייר, של תרבות ג'אנק וטראש אמריקנית, לצד עיסוק בחלל, במטאפיזיקה ובטכנולוגיה, ביחסים בינאישיים, בנוסטלגיה מעורפלת מוטלת בספק ובפחדים אפוקליפטיים – כל אלה לצד קשר רגשי עמוק לעיירות הקטנות, לדרכים הצדדיות ולפינות הגיאוגרפיות הנידחות של ארצות הברית. וכל זה מגובה בסאונד חד, זוויתי ומאתגר, שלא עושה שום הנחות למאזין. או כמו שתומאס עצמו הגדיר זאת בראיון לעיתון בריטי: "אצלנו, הבסיסט הוא בעצם הגיטריסט, הגיטריסט הוא הבסיסט, נגן הסינתיסייזר הוא הווקאלס ואני זה חטיבת כלי הנשיפה".  ואכן, הקול של תומאס- לחוץ, היסטרי, א-טונאלי, תמיד על גבול השפיות והלחץ המותר על המיתרים, הוא, לפחות ביצירות המוקדמות של הלהקה, רק נדבך אחד מתוך המבנה המוסיקלי של פר אובו. עוד סאונד בתוך יער הצלילים המשונה שניתך עליך מהרמקולים.

בשנתיים הראשונות לקיומה, שיחררה פר אובו ארבעה אלבומים קלאסיים:  The Modern Dance, Dub Housing, New Picnic Time ו- The Art of Walking. כולם מכרו כמויות זניחות יחסית, כולם השפיעו עמוקות על מוסיקאים בכל העולם. הליין-אפ התחלף בתדירות גבוהה, נגנים באו, הלכו וחזרו, כשתומאס נשאר תמיד החבר הקבוע היחיד בהרכב.

בשנת 1982 יצאה פר אובו לטיים אאוט ללא הגבלת זמן. וב-1988 חזרה לעניינים, בחברת תקליטים חדשה עבורם, Fontana, ופתאום, מלכי הנויז מקליבלנד, שהיו חתומים אצל אייקונית האינדי הבריטית Rough Trade היו אחים-ללייבל להרכבים כמו 'טירז פור פירז', "קוקטו טווינס' ו'סווינג אאוט סיסטר'. במפתיע, פר אובו השתלבה יפה במהפכת האינדי ששטפה את עולם המוסיקה הבריטי והאמריקאי, ושבמסגרתה הרכבים כמו Butthole Surfers, R.E.M, Sonic Youth, Pixies, Husker Du ו- , Dinosaur Jr. הצליחו, בגיבוי מסיבי מצד התוכניות האלטרנטיביות של MTV, לדחוק רגל עדויית אולסטאר וג'ינס קרוע בדלתו של המיינסטרים, מה שהתווה שביל, קצת מאוחר יותר, לנחשול הגראנג' ששטף את העולם ומחק לחלוטין את הפער בין השוליים לזרם המרכזי. לכל אורך הקריירה שלו, התעקש תומאס לטעון כי פר אובו היא – ותמיד היתה – להקת פופ מן השורה, גם כשמבקרים ומאזינים הרימו גבות ואטמו אוזניים לנוכח יצירות חדשות ומאתגרות.

 

 

אחרי חמש שנים בלייבל ההוא, עם אלבומים שהתקרבו איכשהו לסאונד מקובל של להקת אינדי בסוף האייטיז-תחילת הניינטיז וסוג של כמעט-מיני-להיט שזכה אפילו, שומו שמיים, לקליפ משלו (We Have The Technology), צללה שוב פר אובו אל מעמקי הקאלט, כשתומאס דואג לשחרר אלבום חדש בכל שנתיים-שלוש. האחרון שבהם הוא 20Years in a Montana Missile Silo , עליו כתב מבקר האתר Pop Matters: "אלבום הכורך יחד, בקשר סבוך, את כל האספקטים שעושים את המוסיקה שלהם לכל כך מפתה ועוצמתית: אלה יכולים להיות ריפים של סרף-רוק ומקצבי בלוז, מניפולציות סאונד נסיוניות וחשיבה אוונגרדית… ותפקידי הגיטרה הפנטסטיים מעצימים את החווייה ומעשירים את הפיתולים והפניות הלא צפויות שמאפיינים את המסע של פר אובו".

המסע המוזר, המרתק והבלתי צפוי של פר אובו ודייויד תומאס, שנמשך כבר יותר מ-40 שנה, יעצור בתחנת תל אביב להופעה אחת, בבארבי ב-15 לספטמבר 2018.