וינילים לדבילים: אספקת אויר

מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו.תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

ג'וני ווינטר: "מה אני זוכר מפסטיבל וודסטוק?! בוץ…המון בוץ."

ג'וני ווינטר יופיע בבארבי בתל אביב ב-5 ביוני 2013.

האיש שניגן בוודסטוק, ג'ימג'ם עם הנדריקס, ג'ופלין, קלפטון, אולמן, זאפה ודילן, השפיע על סטיבי ריי ווהן, וורן היינס, ג'ף הילי, גרי מור ופחות או יותר על כל גיטריסט בלוז ששמע אותו, ושנבחר לאחד מ-100 הגיטריסטים הטובים בהיסטוריה ע"י הרולינג סטון, היה נחמד מספיק כדי להתראיין לבלוג.

למי שלא מכיר (בושה עליכם), הנה הופעה מעולה שלו מתוכנית טלוויזיה בריטית מ-1979.

שלום ג'וני, כבוד גדול לארח אותך בישראל. מה שלומך בימים אלה?

תודה, אני מרגיש בסדר גמור.

אתה מקליט ומופיע כבר מסוף שנות החמישים. איך אתה רואה את התקופה הזאת, שהובילה עד לאלבום הראשון שלך ב-1969?

נכון, ההקלטה הראשונה שלי היא משנת 59'. זו היתה תקופה מצויינת, הרבה פאן…

אילו אמנים השפיעו עליך כילד וכנער צעיר בדרום ארה"ב?

אמממ… מאדי ווטרס, רוברט ג'ונסון, צ'אק ברי, טי בון ווקר, אלמור ג'יימס… הקשבתי לכל החבר'ה האלה.

אתה יכול להסביר מה מבדיל את הבלוז של טקסס מזה של שיקגו או של המיסיסיפי דלתא?

לטקסס בלוז יש את המאפיינים שלו, אבל גם בתוכו יש כל מיני סגנונות: בליינד למון ג'פרסון ולייטנינ' הופקינס זה סגנון יותר כפרי – "קאנטרי בלוז", לעומת טי בון ווקר ואלברט קולינס שמנגנים בלוז יותר עירוני…ככה שאין סגנון "טקסס בלוז" אחד. וגם בתוך הבלוז של שיקגו יש כמה סגנונות שונים – כמו שלא כל הבלוזיסטים משיקגו נשמעים אותו דבר.

בוא נלך קצת אחורה… לפני 44 שנים השתתפת בפסטיבל וודסטוק. מה הזיכרון החזק ביותר שיש לך מהאירוע?

אווו… הרבה בוץ… המון בוץ! הרבה בלגן, מאוד לא מאורגן, אבל היה כיף גדול. והיה לי מזל לנגן בזמן שלא ירד גשם…

חבל שההופעה שלך לא הופיעה בסרט…

אני הייתי בחלק השני, לא בחלק הראשון (מתכוון למהדורת "40 שנה לוודסטוק" של הסרט, שיצאה ב-DVD בשנת 2009)

אתה מרגיש איזושהי התפתחות בז'אנר הבלוז בעשור-שניים האחרונים, או שהבלוז קפא בזמן והפך למוצג מוזיאוני?

הבלוז עדיין מתפתח, אבל הוא לא טוב כמו שהוא היה בשנות החמישים והשישים.

למה?

אין לי מושג למה. פשוט אין היום בסביבה אנשים כמו טי בון ווקר, מאדי ווטרס…

באלבום האחרון שלך, Roots, שיתפת פעולה עם אמנים כמו וורן היינס, דרק טראקס וסוזן טדסקי, בין היתר. מי הגיטריסטים האהובים עליך כרגע?

ובכן, החבר'ה האלה, יחד עם עוד כמה, הם הפייבוריטים שלי כרגע, לכן בחרתי אותם במיוחד לנגן איתי באלבום.

האם אתה מוצא זמן להקשיב למוסיקה חדשה?

אני לא אוהב את רוב המוסיקה החדשה. אני מקשיב לפעמים, אבל לא ממש אוהב את זה. כשיש לי קצת זמן פנוי אני מקשיב לחבר'ה הוותיקים, מהפיפטי'ז ומהסיקסטי'ז.

אתה כבר יודע איזה רפרטואר תנגנו בהופעה כאן בארץ?

בסיבוב הזה רשימת השירים פחות או יותר דומה בכל הופעה, אז אני יודע פחות או יותר בדיוק אילו שירים נעשה.

מתי יצא האלבום הבא Roots2?

אני מעריך שתוך כמה חודשים הוא ייצא. משהו כמו חצי שנה בטח.

ואיזה חומר ייכלל בו?       

כולו יהיה מורכב מקאברים, תהיה למשל גירסה של Long Tall Sally של ליטל ריצ'ארד, Blue Monday של פאטס דומינו וגם Sweet Thing של בי. בי. קינג ויתארחו בו הרבה נגני בלוז גדולים, שלא הספיקו להיכנס ל-Roots הראשון…

לסיום: משהו להגיד למעריצים בישראל?

פשוט תבואו להופעה, תעשו חיים ותיהנו! מאוד מרגש אותי לבוא לישראל בפעם הראשונה.

לא נערים, לא חדשים, לא בשכונה: ביקורת על "ניו קידס און דה בלוק"

(פורסם השבוע ב"עכבר העיר")

"הזיכרון של דברים שחלפו אינו בהכרח הזיכרון של הדברים כפי שהיו". (מרסל פרוסט)

הסופר הצרפתי הדגול נפטר אמנם 62 שנים לפני שאלבום הבכורה של NKOTB  שוחרר לאוויר העולם, אך בחוכמתו כי רבה הכיר היטב את נפש האדם. ייתכן גם שידע שהמילה "נוסטלגיה" מורכבת מחיבור המילים הלטיניות Nostos שפירושה כאב, סבל וצער ו-Algos שפירושה "חזרה הביתה". מאחר ופרוסט לא זכה לחוות את המוזיקה של דוני, ג'ון, ג'ואי, דני וג'ו, לא היה לו מושג בכמה כאב, סבל וצער כרוכה החזרה למוזיקה של ההרכב שעיצב את חוויות נעוריהם של מיליוני אמריקאים (ובעיקר אמריקאיות) במהלך החצי השני של האייטיז.

הקטע הוא שהטינאייג'ריות של תקופת השיא של הלהקה מגרדות עכשיו את ה-40 מאיזשהו צד. יש להן בוודאי כבר משפחה, עבודה, מכונית אחת או שתיים ובית נאה בפרברים. ויש להן, כנראה, מספיק כסף כדי לקחת את עצמן (ולגרור איתן את הילדים) להופעה של החמישייה מבוסטון, שמוציאה אלבום חדש, אלבום קאמבק אחרי הקאמבק הקודם שהתרחש מזמן, ב-2008. אם לוקחים בחשבון שהקהל אליו פונה האלבום החדש הוא זה שישתמשו בו כמראה מנטלית לימי ההתבגרות הנשכחים ההם שלפני שני עשורים וחצי, "10" בהחלט עשוי לספק את הסחורה. מדובר במוצר פופ מלוטש ומעובד עד מיאוס, שכל קשר בינו ובין מה שהתרחש במוזיקה העולמית בשנים האחרונות קלוש ביותר. למרות שההפקה מנסה להעניק איזשהו סאונד עדכני ולדחוף פנימה השפעות אר'אר'בי והיפ הופ, האטיטיוד של הקידס עדיין מודל 1989: בלדות רכות על אהבת נעורים, שירי מיד טמפו עלק-חצופים על סקס מרומז ונסיונות להיות  Tough Guys טובי לב מהשכונה, טריק שלא עבד כבר ב-1994.

גם שם האלבום לא עוזר לברר את התעלומה מדוע היה דחוף לחברים לחזור שוב לסצינה. לא מדובר, חלילה בעשור לקיום הלהקה (המועד הזה צויין כבר מזמן), לא באלבומם העשירי במספר וגם לא, כפי שבכר הבנתם בציון לאיכות החומרים הכלולים בו. אלא אם כן זה מה שדוני וולברג וחבריו חושבים על האלבום, מה שמעיד על חוסר שיפוטיות קיצוני לצד ראיית עולם מגלומנית המבוססת על הזיות בגבול ההפרעה הנפשית. מדי פעם מתגנב לו איזה הוק חביב, איזה עיבוד קולי עשוי היטב או הברקה הפקתית חמודה, אבל העובדה שהחמישה כבר לא נערים, לא חדשים ובטח כבר לא בשכונה, מבצבצת שוב ושוב מאחורי מסך האוטו טיון ושאר האפקטים שמפעילים מפיקי הפופ האירופאיים היעילים שנשכרו לפרוייקט. מה שמגיע לשיאו בקטע הראפ בשיר Miss You More שחורז את המילים 'Lyin', Cryin ו- (הפתעה…. חכו לזה…) 'Dyin בצורה ש (כפי שאיבחנה מבקרת חדת לשון באובזרבר הלונדוני) "גורמת אפילו לראפ של ג'סטין ביבר להישמע כמו Rakim". לפי תגובות המעריצים ברשת, כנראה ש-NKOTB ימכרו טונות של כרטיסים בסיבוב ההופעות של קיץ 2013. מה חבל, איפוא, שאם לשפוט על פי האלבום החדש, מוזיקלית כבר לא נשאר להם שום דבר למכור.

New Kids On The Block – 10

(The Block)

לקריאה בעכבר העיר אונליין

מיקסמאסטר רנדי, די.ג'יי ריד ואמ.סי בוב: כשרוקרים מראפרפים

ה-4 ביולי 1986 היה יום מכונן בתולדות המוסיקה הפופולרית. זה היה היום שבו שוחרר הסינגל  ההיסטורי Walk This Way שחיבר יחד להקת רוק לבנה מבוסטון עם שלישיית ראפ אפרו-אמריקאית מקווינס. הקליפ, שהציג שבירת מחיצות (מטאפורית ומעשית – חפשו את הקליפ…) בין שני הסגנונות, היה ללהיט ענק והקליפ שלו חרך את האמ.טי.וי. זו היתה עסקה משתלמת מאוד לשני הצדדים המשתתפים: ל-RUN DMC נתן השת"פ חשיפה לקהל פרברי לבן חובב רוק קלאסי, ולאירוסמית' זריקת החייאה לקריירה מדשדשת, שזכתה לקאמבק מוצלח בסוף העשור. אחר הגיעו שיתוף הפעולה של Anthrax ופאבליק אנמי, פסקול הסרט Judgment Night, שהפגיש ראפרים עם אמני אינדי, גראנג' ומטאל, הפציע ז'אנר ה-Nu Metal (לימפ ביזקיט, לינקין פארק, Korn ודומיהן) והשאר היסטוריה.

אבל RUN DMC ואירוסמית' לא היו היחידים. באותה תקופה שבה הראפ, במיוחד זה הניו יורקי, החל להראות סימנים של הצלחה מסחרית ואמנותית, היו כמה אמני רוק שניסו, בזהירות מתבקשת, לשלב את הסגנון החדש-יחסית ביצירה שלהם.

לו ריד

The Original Wrapper, 1986

ריד, שאף פעם לא פחד מנסיונות מוסיקליים ומהליכה בשבילים לא מקובלים, מנסה, בגיל 44, להתחיל לראפרפ. התוצאה,במקרה הזה, נשמעת למרבה הצער די מאולצת ושטוחה. אבל שאפו על הניסיון. האלבום ממנו לקוח השיר, Mistrial, הוא אחד החלשים בקריירה של ריד ומומלץ למעריצים בלבד. אחרי שלוש שנים הוציא ריד את יצירת המופת New York וכיפר בגדול על האלבום המקושקש הזה.

בוב דילן עם Kurtis Blow

Street Rock, 1986

קרטיס בלואו הוא חלוץ היפ הופ אמיתי, שעזר לבנות את היסודות לז'אנר. כאחד הראפרים הראשונים שהוציאו אלבום מלא, בלואו היה כוכב כבר ב-1980, עם הלהיט הענק The Breaks. בשנת 1986, כשבלואו כבר היה נחשב ראפר Old School ששיאו מאחוריו, יצא האלבום Kingdom Blow ובטרק הפותח התארח לא אחר מאשר בוב דילן. דילן סיפר באוטוביוגרפיה שלו כי בלואו הכיר לו את המוסיקה של RUN DMC, Ice-T, NWA  ופאבליק אנמי ומפרט בהתלהבות ובהערכה את תחושותיו למשמע הראפרים החדשים, החצופים והרעננים, שלא מפחדים להגיד בדיוק את מה שהם חושבים, בדיוק כמו שדילן עצמו עשה באלבומיו הקלאסיים.

(לשיר אין קליפ רשמי)

רנדי ניומן

Masterman and Baby J, 1988

היהודי השלישי ברשימה, אשף הסאטירה הקליפורני, שילב באלבומו Land Of Dreams קטע ראפ שבמיטב הסגנון הניומני מושר דרך עיניו של מישהו אחר, בחור צעיר (לבן?) ועילג למדי שנקרא Masterman המתפאר בכישוריו, כמקובל בשירי אגו בראפ. ניומן עוקץ את הראפ השחצני, המוגזם והמופרך של התקופה. ואולי זאת בכלל פרודיה על נערים לבנים שמנסים להיות שחורים? או חלק מפסיפס הטיפוסים של L.A שמשרטט ניומן באלבום כולו? בכל מקרה, למרות שמבחינת פלואו והגשה, ניומן הוא לא אייס קיוב, סנופ או ביגי, שווה האזנה.

 

(לשיר אין קליפ רשמי)

ראש

Roll The Bones, 1991

להקת הפרוג-הארד-רוק הקנדית ניסתה, באחד מאלבומיה הפחות טובים, להתחבר לטרנדים עכשוויים. לצערנו, ללא הרבה הצלחה. כרגיל, המתופף ניל פירט כתב את המילים (לטענתו, בהשפעת ראפרים מצליחים מאותה תקופה כמו אל אל קול ג'יי ופבליק אנמי) והסולן גדי לי מבצע את הראפ בקול שעוות באמצעים אלקטרוניים. התוצאה מביכה למדי ולא עושה חסד לא עם ז'אנר ההיפ הופ ולא עם Rush. בכל מקרה, הנה זה.

 

פראנק זאפה

Promiscuous, 1988

1988 היתה שנה מצויינת להיפ הופ. היי, אפילו פרנק זאפה, שכבר התנסה כמעט בכל סגנון מוסיקה אפשרי, ממוסיקה קלאסית מודרנית ואוונגרד, דרך בלוז, קאנטרי וג'אז פיוז'ן, כלל קטע ראפ סאטירי (אלא מה) שתוקף בחריפות את צביעות ממשל רייגן בנושאי בריאות הציבור. זה קרה באלבום ההופעה המצויין שלו Broadway The Hard Way. הנה:

מיקי הארט וג'רי גרסיה (גרייטפול דד)

Fire On The Mountain – Rap Version, 1974

במהלך 30 שנות קיומם, התנסו הגרייטפול דד במגוון סגנונות: פסיכדליה, פולק, בלוז, קאנטרי, בלוגראס, ג'אז חופשי וכל מה שביניהם. הנה גרסה שהוקלטה ב-1974, כנראה לאלבום סולו של המתופף מיקי הארט (אלבום שלא יצא מעולם). זהו נסיון לעשות גרסת ראפ לאחד השירים היותר מוכרים של הדד, עם ניחוח רגאיי-קליפסו קליל. הארט מנסה כוחו בראפ, גרסיה נותן בגיטרה והתוצאה חביבה ביותר, בטח כשמדובר בשנת 74', כשהראפ עדיין לא עלה על הרדאר של המוסיק הפופולרית האמריקאית. בכל מקרה, הטרק הזה מעולם לא שוחרר באופן רשמי.

The Who – I'll Be Back, 2019

מי היה מאמין שפיט טאונסנד, האיש שכל כך מזוהה עם הרוק הבריטי הקלאסי, יתפתה גם הוא לעשות ראפ. ועוד בגיל 74. אבל טאונסנד תמיד היה אמן מפתיע ובלתי צפוי, ובאלבום האולפן האחרון של להקתו המיתולוגית הוא מרשה לעצמו להרביץ וורס ראפ. כאן, מסביבות 02:00.

בונוס טרק: בריאן ווילסון, Smart Girls, סוף שנות השמונים

זו לא פרודיה! זה שיר פרומו שהוקלט ע"י מנהיג ה-Beach Boys ונשלח לתחנות רדיו, אבל מעולם לא יצא רשמית (תודה לרום אטיק)

 

וינילים לדבילים: להקת ג'ורני

מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

59 מילים על Counting Crows – Echoes Of The Outlaw Roadshow

בזמן שרובכם נרדם עם שידורים חוזרים של "מיסטר ג'ונס" בגלגל"צ, המשיכה השישייה מסן פרנסיסקו, בראשות אדם דוריץ, להקליט, להופיע, לאסוף בשקט קהל מעריצים ובאופן כללי להפוך ליחידה מגובשת שנשמעת מעולה ומהודק ב-Live. אלבום ההופעה הנוכחי כולל להיטי עבר והווה, לצד קאברים לדילן ולגרייטפול דד ויישמע מצויין לחובבי רוק גיטרות אמריקאי מלנכולי. מיסטר ג'ונס, אגב, לא פה, אבל תודה ששאלתם. 

Record Store Day בישראל

אתמול צויין ברחבי העולם "יום חנויות התקליטים הבינלאומי", אירוע שנתי מסורתי, שהחל ב-2007 ובו חוגגות חנויות התקליטים, יחד עם חובבי המוסיקה, את קיומן ואת המשך קיום פורמט תקליט הויניל, שלא רק מסרב למות אלא אף חי ובועט ומתלוצץ בפראות עם רופאיו בשנים האחרונות. לכבוד האירוע, פרט להופעות ומבצעים מיוחדים מודפסים גם תקליטים וסינגלים מיוחדים למכירה ב-Record Store Day. השנה הודפסו, בין היתר, כותרים של בוב דילן, פרנק זאפה, דיפ פרפל, אליוט סמית', מוריסיי ועוד. ככה זה נראה בישראל:

האוזן השלישית / ת"א

מוסיקה נטו / ת"א

הערה: בירושלים, ה"יום" התחיל ב-20:00, אחרי יציאת השבת.

בונוס טרק: איש הרגאיי האדיר Macka B בשיר המוקדש לתקליטוני ה- 45RPM ולכל הדיג'ייאים האמיתיים שעדיין מנגנים מוסיקה מויניל.

"59 מילים" מעכשיו גם בגל"צ

החל מאמש, "59 מילים" הוא לא רק בלוג, אלא גם פינה חדשה בהגשת כותב שורות אלו בתוכנית "הפרעת קשב", המשודרת בגלי צה"ל בכל יום חמישי ב-23:00, בעריכת איתי צימר ובהגשת אייל מרקו. האזנה נעימה!

 

תמונה אחת שווה: קסטות, תחילת הניינטיז

בביקור אצל אחי בקיבוץ, איכשהו הגענו לבצע חפירה מעמיקה באחד מארגזי הקרטון שהיו בבוידעם. להפתעתנו, מצאנו שם ערימת קסטות, חלקן שלי, חלקן שלו, שזרקה אותנו בבום לתחילת שנות התשעים, פלוס מינוס. בדקו את עצמכם כמה אתם מצליחים לזהות. למתקשים, התשובות מתחת לתמונה.

(לחיצה על התמונה תגדיל אותה, מן הסתם)

(מימין לשמאל, מלמעלה למטה: אוסף "עצמאי בעיר"  של עיתון העיר, אינספיירל קארפטס, אוסף This Is Jungle, איגי פופ, The Breeders, קארטר דה אנסטופאבל סקס משין, פרודיג'י, אוסף בריטי בלתי מזוהה שצורף לאיזה מגזין, יוטה סיינטס, פרונט 242, Sunscreem, פורנו פור פיירוס, קארטר דה אנסטופאבל סקס משין, אוסף NME, דינוזאור ג'וניור, ניין אינצ' ניילס, יאנג גודס, יאנג גודס, סונית יות', דייויד סילביאן, The KLF)

שיר בונוס:

ב-59 מילים: Copywrite – Carbon Copy’s Phony Art Pub Scam

Copywrite הראפר המצויין מאוהיו, מנהיג ההרכב MHz , מרשה לעצמו קצת להשתעשע עם מיקסטייפ חדש, שמבוסס על דגימות מתוך "סרג'נט פפר". ולמרות שמישהו כבר עשה משהו דומה ב-2004,  התוצאה עדיין מהנה, בזכות ההפקה ובזכות הפאנצ'ליינים והפלואו שבהם הבחור בדרך כלל לא מאכזב. ייתכן שמעריצי הביטלס יזעקו "חילול קודש", אבל מי שאוהב סימפולים, ביטלס והיפ הופ עשוי ליהנות מאוד.

הנה שתי דוגמאות:

סטרים של כל האלבום/הורדה – מכאן