צלילה חוזרת: אמינם – Recovery

(פורסם ברשת שוקן ביולי 2010 )

Rec+overy

אמינם – Recovery

ארבע פעמים "פאק", שלוש פעמים "זין", שלוש "ביצים", שניים "ביצ'", אחד "תחת", אחד "שיט" ובאנג אחד לקינוח. וכל אלה רק בבית הראשון. ברוכים הבאים לעולמו של אמינם המשתקם, המתחזק, המתקמבק. מה זאת אומרת "מתקמבק?" תשאלו. הרי הבחור הוציא אלבום רק לפני פחות משנה? אז זהו, שאמינם מקפיד, כבר על הפתיחה, להתכחש לאלבום האחרון. וגם לזה שלפניו. אז אמנם יש כבר תקדימים לראפר שמתנצל על פישול האלבום האחרון (קאניבוס עשה את זה וגם נורייגה), אבל במקרה של אמינם לא מדובר בסתם ראפר. מדובר במוסיקאי המצליח ביותר מסחרית בעשור האחרון, באייקון ההיפ הופ הגדול ביותר כרגע, כך שיש להצהרה הזו משקל רב במיוחד. אבל את הטריק של התנצלות על האלבומים האחרונים אפשר לעשות רק פעם אחת בקריירה, ורק אם מגבים אותה בתכנים מוסיקליים שבאמת יגרמו לנו לשכוח את שגיאות העבר ולסלוח עליהן. ובתחום הזה אמינם מצליח רק חלקית, למרות שהוא מתאמץ מאוד. מה זה מתאמץ- בכל תיבה באלבום אפשר לשמוע את הזיעה שניגרת במאמץ לכבוש שוב את מקומו בפסגת ההיפ הופ. ולמרות שאמינם נבחר לא מזמן לאמן העשור של הבילבורד, תואר שהיה גורם לרבים לנוח בעצלות על זרי הדפנה, הרי שחובת ההוכחה היא בעיקר כלפי עצמו. לכן, Recovery הוא אולי האלבום המילולי ביותר של אמינם: אין תיבה לא מנוצלת, אין שניה של שקט, אין פאוזה לנשום, אין מקום להסתתר ממטחי האש והגופרית שאמינם ממטיר כאן, גם על מטרות ישנות ולעוסות (לרדת על מייקל ג'יי פוקס? פעמיים באותו אלבום? טוטו, אני לא חושב שאנחנו ב-99' אנימור) אבל בעיקר על עצמו, כמכור לשעבר לתרופות, סמים ואלכוהול, שאיבד קשר עם המציאות בשנים האחרונות ועכשיו מנסה לחזור למרכז העניינים חד יותר, נשכני יותר, ממוקד יותר. אבל אולי מה שהופך את Recovery להצלחה חלקית במקום למאסטרפיס מכונן הוא האובר-השתדלות של אמינם להוכיח שהוא עדיין יכול לסובב מילים במומחיות של ארכי-קוסם, לזרום כמו האמזונס ביום גשום ולגבש קונספטים מבריקים שמחזיקים את המאזין על קצה הכסא למשך כל השיר. לפעמים, כשזה עובד, כמו ב-So Bad , הטרק היחיד כאן בהפקה של ד"ר דרה או ב-Going Through Changes שמסמפל את בלאק סאבאת', זה מצוין. אבל כמו בכל אלבום של אמינם, יש גם נפילות, שנובעות מחוסר בקרת איכות ורעיונות מטופשים שהיו צריכים להישאר על רצפת סל המיחזור של המחשב באולפן. White Trash Party הוא שיר מזעזע בכל קנה מידה והדואטים המאכזבים עם הזמרת Pink ועם ליל' וויין (מלווה בסימפול מ"ווט איז לאב", להיט הניינטיז המזעזע של האדאוויי), גם הם  לא ייחשבו לפיסגות היצירה של אמינם. בטרק האחרון, שמופק ע"י Havoc, אמינם משתחרר לגמרי מכבלי ההגיון וממטיר פאנצ'ליינים, כפלי משמעות ומשחקי מילים במהירות מדהימה, שמחייבת שימוש בחוברת המילים המצורפת לדיסק. אבל בסופו של דבר, מעבר לאקרובטיות המילולית המרשימה וכמה רגעים של גילוי לב אמיתי, Recovery נשאר אלבום טכני מאוד, מחושב וציני, לרגעים אפילו אכזרי ובוטה לשם הפרובוקציה בלבד. בדרך לכיבוש מחודש של לב מעריציו שכח מרשל מאת'רס דווקא את האלמנט שגרם לנו לאהוב אותו כל כך בעבר – את הלב שלו עצמו. באלבום הדחוס לעייפה הזה, שמנצל כמעט את כל זמן הצריבה האפשרי בדיסק, כמעט אין רגע לנשום, כך שהמתקפה המילולית המדהימה של אמינם אינה מצליחה לחלחל מעבר לשלב ההערכה המקצועית השכלתנית אל אזורי הריגוש וההזדהות, אליהם חותר אמינם באלבום הזה. אולי זה יקרה באלבום הבא, אם האמן ישתחרר מהניסיונות לעשות אלבום "חשוב" ו"משמעותי", יפעיל מגנוני Q.A קפדניים יותר – ויחזיר את ד"ר דרה אל מאחורי הקונסולה ליותר משיר אחד. בינתיים, כך נראה, ה-Recovery של מרשל מאת'רס עדיין נמצא לפני שלב ההחלמה המלאה.

Interscope/הליקון

רכישה

Advertisements

תגיות: , , , , , , , , , , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: