צלילה חוזרת: קומון – Universal Mind Control

 

 

 

Very Common

(פורסם ב"עכבר העיר" ת"א, 01.01.2009)

אל האלבום החדש של קומון ניגשתי בידיים רועדות ובאוזניים חוששות. ככה זה כשאמן אהוב ומוערך מוציא אלבום שנקטל כמעט פה אחד על ידי המבקרים. ועוד יותר משונה כשמדובר באחד הראפרים העקביים והאיכותיים ביותר, שמקבל ביקורות משתפכות עוד מאמצע שנות ה-90'. אבל קומון מעולם לא היה אחד שמשחק לפי ציפיות המבקרים. חשבתם שהבחור בוהמיין שוחר שלום ורך-דיבור? קבלו דיס אכזרי על אייס קיוב. חשבתם שהוא ג'אז-ראפר אפרוצנטרי? הבחור משחרר אלבום פסיכדלי שמושפע מהנדריקס, ג'פרסון איירפליין  והביטלס. חשבתם, ב-2005, ששיתוף פעולה עם קנייה ווסט יניב אלבום להיטים מסחרי? קיבלתם את Be, אלבום מופת מפוקס וקוהרנטי. ועכשיו מגיעה היציאה החדשה, שגרמה למבקרים ומעריצים רבים לשפשף את הפדחת בתמיהה מהולה באכזבה. קודם כל, נסביר למי שאינו יודע, שקומון הוא מסמני האיכות של ההיפ הופ האמריקאי. ראפר מצפוני, בעל מודעות חברתית ופוליטית עמוקה, כזה שמחוייב לסביבתו וקהילתו ונמנע מקלישאות גנגסטא ריקניות או מסיפורים על זיונים, אקדחים ומכירת קראק, המקובלים כל כך בז'אנר. אבל אל תטעו- הבחור לא חנון. מדובר בבאטל-ראפר מושחז, שיכול לירוק אש ורבאלית על כל אמ.סי שמרגיז אותו. הין-יאנג הזה בין רכות ונחישות, בין שכלתנות לרגש, בין אולד-סקול והערכה לדור המייסדים ובין רצון תמידי לנתץ את גבולות הסגנון- כל אלה הופכים את קומון למה שהוא. דהיינו, אחד הראפרים המרתקים ביותר שאי פעם החזיקו מיקרופון. באלבום החדש עושה קומון עוד U-Turn מוסיקלי ומילולי, וחוזר אל ימי ראשית הראפ, אל המילים הפשוטות (יש שיאמרו פשטניות) של השוגרהיל גאנג, אל הביטים המכאניים של מנטרוניק והאלקטרו הבסיסי של אפריקה באמבטה, במקבץ של שירים קצרים שעוסקים בעיקר ברברבנות אולד-סקולית ובסקס. הפלואו המשוכלל נזנח לטובת תבניות ריימינג פשוטות, הטקסטים אלמנטריים במכוון ויש תחושה שקומון רצה להשיל מעליו, לפחות באלבום הזה, את גלימת המטיף, את תדמית המצפונאי המתבונן ופשוט לעשות קצת פאן. הנפטונז וקנייה עוזרים לו במשימה, עם הפקות מינימליסטיות ושריריות, שיושבות טוב על קונספט האולד/ניו סקול. לפעמים זה נשמע טוב (כמו ב-Gladiator המעולה) ולפעמים נופל קצת על הפנים (כמו בסקס-ראפ הדי-מביך Sex 4 Suga), אבל בסך הכל האלבום הקצר הזה (פחות מ-39 דקות) משתפר ומתייצב לקראת סופו ובהחלט לא מכתים את הקריירה של קומון באופן שפיצ'פורק, למשל, ניסו לרמוז. נכון, לא מדובר במאסטרפיס כמו Resurrection או Water For Chocolate, אבל קומון, כמו כל אמן גדול, מעניין גם ברגעים היותר ניסיוניים וביזאריים ומרתק גם בניסיונות שלא ממש מצליחים. בטוח שחובבי היפ הופ אמיתיים יחכו גם לאלבום הבא באוזניים פקוחות וסקרניות.

Geffen/הליקון

לרכישה

 

Advertisements

תגיות: , , , , , , , , , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: