Archive | אוקטובר 2013

האב, הבן ורוח הבלוז: ראיון עם ברנרד אליסון

ברנרד אליסון הוא מהבלוזיסטים הבולטים והמוערכים בעולם כיום. מי שנחשב לאחד הפרפורמרים המעולים בז'אנר, התחיל את הקריירה כנער בשיקגו לצד אביו, הבלוזיסט החשוב לות'ר אליסון. אלבומו הראשון יצא בשנת 1990, לאחר כמה שנים בהן ליווה את הזמרת קוקו טיילור. אליסון, גיטריסט מצויין, זמר נפלא ואמן שמותח את גבולות הבלוז למחוזות חדשים, יופיע בישראל ביום חמישי ה-15.11 (ב"חמדת ימים") ובהופעה כפולה במוצ"ש 16.11 בזאפה בתל אביב.

 

בוא נתחיל בהתחלה: מהם אלבומי הבלוז שהשפיעו עליך כילד, פרט להקלטות של אביך?

אמממ… Live Wire  של אלברט קינג, Texas Cannonball של פרדי קינג. אלה השניים שהיו אצלי בטופ. וגם חומרים של ארל הוקר.

ארל הוקר, מאוד אנדר רייטד…

כן, מאוד מאוד אנדר רייטד… למעשה, ארל וההורים שלי היו חברים מאוד טובים. וכששמעתי אותו… אף פעם לא שמעתי לפני כן מישהו מנגן גיטרה סלייד עם וואה וואה! זה היה כאילו "וואו, מה זה?! אני חייב ללמוד את זה!"

וממי הושפעת כגיטריסט במהלך השנים?

אבא שלי  היה, באופן טבעי, ההשפעה הראשונה. השנייה זה בטוח אלברט קינג. משהו בטון, בסאונד של הגיטרה שלו פשוט הדליק אותי. הרבה גיטריסטים חשבו שזה קל לחקות אותו, אבל זה ממש לא קל. חוץ מזה, שבנוסף לכל הוא גם שמאלי…

האם אתה מסכים לקביעה שלבלוז יש כיום קהל חם יותר באירופה מאשר בארצות הברית?

כן, בהחלט. אנחנו להקה שמופיעה המון באירופה. אני בעצמי גרתי 12 שנים בפריז בלי להופיע בכלל בארצות הברית. בשבילי, האירופאים מעריכים את הבלוז הרבה יותר מאשר כאן. אולי בגלל שבארצות הברית יש כל כך הרבה מוסיקה וכל כך הרבה אמנים, אז הבלוז מצא בית באירופה.

אולי כי בארצות הברית הבלוז נחשב כבר למוצג מוזיאוני, היסטורי?

בארצות הברית הבלוז הוא חלק מההיסטוריה וגם רואים אותו ככזה. הוא כל כך טבוע כבר בתרבות האמריקאית. הרי ממנו התחילו כל הסגנונות האחרים, אם נותנים לו קרדיט על זה או לא. משם הכל התחיל. מהבלוז, מהגוספל ומהג'אז. וכל הז'אנרים האחרים לוקחים משם. מאדי (ווטרס) אמר את זה הכי טוב עוד לפני הרבה שנים "לבלוז נולד תינוק – וקראו לו רוק'נ'רול".

בשנים האחרונות עולם המוסיקה עבר שינויים רבים, עם כניסת האינטרנט וההורדות והתפרקות חברות וחנויות התקליטים, והדגש עבר להופעות. האם אתה מרגיש שזה יותר קל עבורך כאמן בלוז, משום שהבלוז תמיד התבסס על הופעות חיות?

באופן בסיסי, אנחנו מקליטים אלבומים כדי שיהיה לנו מה לתת למעריצים שלנו.  אבל אם להגיע לשורש העניין, אני איש של במה. אני אוהב להיות בפני קהל, לחלוק איתם את הכישרון שלי ואולי גם לגרום לאנשים לשמוע יותר את הז'אנר הזה ולהדגים שאפשר לנגן בלוז במגוון של דרכים, סגנונות ומקצבים שונים. כיום, חוץ מחברות ענקיות, כמעט לא נשארו כבר חברות תקליטים. אז דווקא תודות להורדות הדיגיטליות הנגישות, יש היום ילדים שמגיעים לבלוז, ואולי בלעדיהן הם לעולם לא היו שומעים את זה. בכל מקרה, חברות תקליטים גדולות תמיד היו בעניין של מוסיקת פופ, או קאנטרי מסחרי, אז בשבילנו, כאנשים שקשורים לבלוז, העניין תמיד סבב סביב הופעות חיות בפני קהל.

הופעת גם לצד אביך המנוח, שהיה מענקי הבלוז של שיקגו ובכלל והיה נחשב לפרפורמר מעולה. אתה יכול לתת לנו כמה טיפים על Showmanship שאביך העביר לך?

כשזה מגיע להופעה על במה, לכל אחד יש את העניין שלו. יש כאלה שמנגנים עם עיניים סגורות ויש כאלה שעם עיניים פתוחות, אתה מבין? כשהופעתי עם אבא שלי, היה לנו קטע שהוא היה מנגן על הגיטרה שלי שהייתה עלי ואני על הגיטרה שלו שהיתה תלויה עליו, או לנגן עם הלשון וכל מיני דברים כאלה. כדי להוסיף קצת ריגוש להופעה. היום יש הרבה חבר'ה שמנגנים עם גיטרות אלחוטיות, כדי שיוכלו ללכת ולנגן בתוך הקהל… בשבילי בכל מקרה, הכל בא טבעי, הכל זה עניין של תחושה.

ראיתי את באדי גאי עושה את זה לפני 20 שנה בהופעה…

נכון. גם אבא שלי היה עושה את זה. כל החבר'ה הוותיקים היו עושים את זה. אלברט קולינס, באדי גאי… הולכים לתוך הקהל ומנגנים עם כבל גיטרה של 200 מטר!

 

היה לך הכבוד להכיר, כילד ונער, כמה מאושיות הבלוז המיתולוגיות ביותר. נכון?

או, כן, כן. תמיד היו אנשים אצלנו בבית. אפילו לפני שהתחלתי לנגן. היו באים לבקר את אבא ולנגן איתו. כולם פחות או יותר היו שם. מאדי ווטרס, אוטיס ראש, מאג'יק סאם והמון אחרים… כשהם לא היו בהופעות, הם היו תמיד בבית של מישהו. פשוט מדברים, מספרים סיפורים מהדרכים, מג'מג'מים… הייתי שם, אפילו לפני שנגעתי בגיטרה בפעם הראשונה.

למי מאמני הבלוז הנוכחיים אתה מאזין?

יש את רוני בייקר ברוקס, שאני קורא לו "אחי הקטן", ואת אחיו הצעיר וויין בייקר ברוקס שניהם בניו של לוני ברוקס (בלוזיסט אגדי, יליד לואיזיאנה ס59) הם מאוד מוכשרים והקליטו כמה דברים מצויינים. ויש עוד חבר'ה צעירים כמו ג'וני לאנג וקני וויין שפרד, שכולם גם חברים שלי…

ואתה מקשיב גם למוסיקה שהיא לא בלוז?

האמת היא שרוב הזמן אני לא מקשיב לבלוז בכלל. אני שומע הרבה Fאנק, קצת רוק, בעיקר רוק מוקדם…

היפ הופ?

מעט מאוד. אם יש שם כלים נגינה אמיתיים, אני אקשיב לזה. אבל אם אני שומע יותר מדי מחשבים ודברים דיגיטליים, זה לא בשבילי.

ולסיום, למה אנחנו יכולים לצפות בהופעה בישראל?

קודם כל, אני מצפה מאוד לביקור בישראל ולפגוש את המוסיקאים הישראליים. אני אגיע, אעשה חזרות עם הלהקה ואחר כך פשוט אעלה לבמה אעשה את מה שאני עושה. זה כל העניין: לעשות כיף, לשתף פעולה עם מוסיקאים אחרים ולוודא שהקהל שמגיע ייהנה. בכל מקרה, שמעתי מבלוזיסטים אחרים שמאוד כיף בישראל! להתראות בהופעה.

זהו נוסח הראיון המלא. הראיון פורסם, עם עריכה וקיצורים, גם ב"עכבר העיר" אונליין (לחיצה לקישור)

תמונה אחת שווה: מייקל צ'פמן ואהוד בנאי

השבוע ביקר בישראל המוסיקאי, הסינגר-סונגרייטר והגיטריסט הבריטי המוערך מייקל צ'פמן. אהוד בנאי היה מעורב בהבאתו לארץ ואף הופיע יחד איתו. השניים קפצו לבקר בחנות התקליטים בקיבוץ מעברות, חתמו על תקליטים ודיסקים, פטפטו עם הבאים ואף ביצעו ג'אם קצר בחוץ על הטאר הפרסי שהוגש להם.

20131023_173328[1]

מוזר, כבר בן 54

weird_al

השנים חולפות, טרנדים מוסיקליים באים והולכים, כוכבים עולים ונעלמים – ורק על דבר אחד אפשר לסמוך: הפרודיות של Weird Al Yancovic יהיו כאן לנצח. האיש, שחוגג בדיוק היום יום הולדת 54, האיש התחיל עם הפרודיות המוסיקליות בתחילת האייטי'ז וממשיך בגאון עד היום, כשהוא מקפיד לקבל את אישורם וברכתם של האמנים שאת שיריהם הוא מעוות לצרכיו הקומיים. קורט קוביין קרא לו "גאון מוסיקלי" ואישר לו לעשות צחוק מהלהיט של נירוונה, מארק קנופלר ניגן בגירסה שלו ל Money For Nothing ומייקל ג'קסון אישר לו להשתמש בשניים משיריו ולבסוף גם הזמין אותו להשתתף באחד מקליפיו. תאהבו או תשנאו אותו, Weird Al לא הולך להיעלם מהמפה המוזיקלית בזמן הקרוב. הבה נרים כוסית לחייך, איש מוזר, מוכשר ומצחיק.

שנות השמונים

שנות התשעים

שנות ה-2000

הכי מצחיקים (אופספרינג, אבריל לאבין)

בונוס: ווירד אל בפרודיה/מחווה מצויינת ומדוייקת על פראנק זאפה

בסיסטית אינדי, 60, גרושה+1, מחפשת שותף להרפתקאות מוסיקליות

Kim Gordon

(הטור התפרסם ב"עכבר העיר אונליין" בספטמבר 2013)

גם אחרי שלושים שנה על הבמה וחברות באחד ההרכבים המשפיעים ביותר ברוק, נשמר ענן של מסתורין וריחוק מעל דמותה של קים גורדון. אולי זו המסורת של נשים-בסיסטיות (טינה וויימות' בטוקינג הדס, קים דיל בפיקסיז, ד'ארסי בסמשינג פמפקינס) שבדרך כלל נחבאות אל הכלים, מאחורי סולן כריזמטי ונותנות למיתרים לדבר, אולי זה משהו באישיות של גורדון עצמה. בכל מקרה, אפילו תאריך ומקום הלידה המדוייקים שלה לוטים בערפל, למרות שעל פי רוב המקורות היא כבר חגגה השנה את יום ההולדת ה-60 שלה. בתחילת שנות ה-90', כאשר צונאמי האינדי / אלטרנטיב הציף את הנוף המוסיקלי האמריקאי, יצרה סוניק יות' את האלבומים הקומוניקטיביים ביותר שלה, כולל קליפים תואמים ל-MTV וגורדון הפכה, פרט למושא הערצה לאמנים-קולגות, גם לסוג של סמל לאישה סקסית, חזקה ומוכשרת בטירוף, שהשפיעה על דור חדש של רוקיסטיות, מקורטני לאב ובייבס אין טוילנד ועד פי.ג'יי הארווי ובלינדה בוצ'ר מ"מיי בלאדי וולנטיין". פרט לחברותה בלהקה שהקנתה לה את פרסומה, גורדון פועלת כאמנית רב תחומית, עם פעילות בתחום עיצוב אופנה, בימוי קליפים, כתיבה למגזינים שונים, הפקת אלבומים לאמנים אחרים ואפילו דוגמנות. כל זאת תוך שמירה על דימוי מרוחק שסקס-אפיל קריר בצידו. וכל השנים האלה, לא איבדה גורדון מקסמה, בין אם לקחה חלק בתערוכת אמנות נחשבת בניו יורק או השתתפה באלבום מחווה לקרפנטרס. בל נשכח שגורדון היא גם אמא במשרה מלאה לנערה בת 19, פרי נישואיה לת'רסטון מור, שותפה לחיים ולעשייה המוסיקלית מאז תחילת שנות השמונים, קשר שהגיע לאחרונה לסיומו ועקבותיו ניכרים באלבום החדש שבו עסקינן.

כמו צמד חיילי אינדי מצטיינים שחתמו קבע, סחבו מור וגורדון את אלונקת הרוק האלטרנטיבי על גבם לאורך כמעט שלושה עשורים, כחברי סוניק יות', ללא ספק אחת הלהקות המשפיעות ביותר ברוק המודרני וגם כזוג נשוי, נער ונערת הפוסטר של סצינה שלמה שהדיה עדיין מצלצלצים בתודעתו של כל היפסטר עם גיטרה לא מכוונת ופדאל דיסטורשן. לפני שנתיים, כשהשניים הכריזו על כוונתם להתגרש, נדמה היה  שסוניק יות' הגיעה, כנראה, לסוף דרכה. וגם אם בהיסטוריה של הרוק ראינו שהכל עוד אפשרי כשמדובר על איחודים, פיוסים וקאמבקים, הרי שבינתיים נראה שגורדון, אם לשפוט על פי הראיונות שהעניקה לאחרונה, פגועה מהדרך בה הסתיים הרומן בן כמעט 20 שנה בין שתי אושיות האלטרנטיב. מה שכן, גורדון לא ביזבזה זמן ופרוייקט הסולו הראשון שלה (יחד עם גיטריסט הנויז המוערך Bill Nace) הוא חפירה מאתגרת ומרתקת בתוך מוחה ונפשה של מוסיקאית אגדית, אשת רנסנס מוערכת שעוסקת במוסיקה, בעיצוב, בבימוי ובפיתוח אמנים אחרים אבל בראש ובראשונה- אישה שיוצאת ממערכת יחסים ארוכה כשהיא פגועה, זועמת, מבולבלת, עצובה אבל בסופו של דבר נחושה להמשיך הלאה. במקרה הזה המבקרים צודקים באבחנתם שהאלבום קשור למשבר: כמעט כל משפט שגורדון מסננת יכול להתקשר לסיום המכוער של יחסיה עם מור, וגם אם לא מדובר ב"אלבום פרידה" קלאסי בעל נרטיב ברור (ע"ע Over של פיטר האמיל או Sea Change של בק), הרי שקשה להתעלם מהמסרים שבין השורות או בשמות שירים כמו The Last Mistress ו-Can't Help You, שלא לדבר על שמו של האלבום. לדוגמה: המשפט הראשון באלבום, עליו חוזרת גורדון שוב ושוב הוא: I can only see you in the abstract. אאוץ'. משם והלאה אנחנו יוצאים למסע לא קל של 70 דקות הכולל רק שתי גיטרות חשמליות ואת הקול החנוק והלא שגרתי של גורדון, שנשמע יותר כמו Spoken Word  או דמו מהוסס לטרק שירה עתידי. "מינימליסטי" ו"סטטי" הן שתי מילים אפשריות לתאר את המתרחש ב-Coming Apart. אין בתים, אין פזמונים, חילופי אקורדים כמעט ולא קיימים, שירים נקטעים באופן מפתיע, המילים קשות לפיענוח ואורך הטרקים נע בין דקה אחת ל-17 דקות ויותר, בהחלט האזנה מאתגרת אפילו למי שגדל על אלבומי להקת-האם של גורדון. אם אתם מאמינים במושג "אלבום שגדל עליך" ומוכנים להשקיע תשומת לב ומאסה של קשב מרוכז, יש סיכוי שהאלבום הזה, האיטי, המלחיץ, המפחיד לפרקים, ישבה אתכם ולא ייצא מהאוזניות לאורך זמן. ובכל מקרה, מעודד לראות שגם בגיל 60, או אולי דווקא בזכות גיל 60, קים גורדון ממשיכה להציב אתגרים גם בפני הקהל האדוק שהולך אחריה עוד משנות השמונים, בלי לעשות חשבון לאף אחד, אפילו לא – סליחה, במיוחד לא – לאקס המיתולוגי שלה.

Body/Head

Body/Head – Coming Apart

Matador

וינילים לדבילים – חוזה פליסיאנו בהופעתו

מחקרים רבים קובעים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המעניינים והמשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

SAMSUNG

רוי הארפר – האיש והאגדה

142677

פול מקארטני שר קולות באלבום שלו, לד זפלין הקדישו לו שיר שלם, פינק פלויד השתמשו בו כזמר באחד האלבומים הכי מצליחים שלהם, איאן אנדרסון, קית' מון, דייויד גילמור, ג'ימי פייג', פיט טאונסנד ואחרים ניגנו לצידו ושרשרת ארוכה של אמנים, מקיית בוש' דרך ג'וני מאר ועד ג'ואנה ניוסם הביעו את הערצתם אליו. ובכל זאת, רוי הארפר הבריטי בן ה-72 (שחי כעת במחוז קורק היפהפה בדרום אירלנד) מעולם לא פרץ לתודעת הציבור הרחב. אולי אלה המילים האניגמטיות, השירים הארוכים והמורכבים או הסירוב העיקש שלו לרכב על טרנדים ולהתכופף בפני טעמים מוסיקליים משתנים. כנראה כל אלה גם יחד. בכל מקרה, בדומה לבריטים אקסצנטריים אחרים (שמות כמו פיטר האמיל, רובין היצ'קוק, ג'ון מרטין וריצ'רד ת'ומפסון קופצים לראש), הארפר נהנה, במהלך הקריירה המפותלת שלו, שהתחילה כבר באמצע שנות השישים, מקהל מעריצים אדוק ונאמן, שנוצר אותו כמו סוד שמור או אוצר תרבותי יקר ערך. ועכשיו הוא חוזר, 13 שנים לאחר האלבום האחרון שלו, עם אלבום נפלא בשם Man and Myth שמאוד כדאי לכם לשמוע. ואם זאת הפגישה הראשונה שלכם איתו, מומלץ לשמוע לאחר מכן יצירות דוגמת Stormcock, HQ ו-Whatever happened to jugula (פרוייקט משותף עם פייג'). תיהנו.

מהאלבום החדש

הארפר שר Have A Cigar ב-Wish You Were Here של פינק פלויד

זפלין עשו להארפר כבוד כבר ב-1970

רוי הארפר עם ג'ימי פייג' – סשן בלייק דיסטריקט באנגליה