סימפולים במזל גדי – אריק איינשטיין והיפ הופ

(איור: מישל קישקה)

קשה לחשוב על עוד מוסיקאי ישראלי, שיצירתו היתה חלק כל כך אינטגרלי בחייהם של לפחות שלושה דורות, ושהיתה נוכחת בהם ברציפות במשך כל כך הרבה זמן. מלהקת הנח"ל וגשר הירקון ועד החלונות הגבוהים והצ'רצ'ילים, מקאברים של הביטלס ודונובן ועד לסימפולים של שב"ק ס'. מאלתרמן, חלפי וביאליק עד אריאל ורוטבליט, מתוכי יוסי ועטור מצחך ועד אדון שוקו וגברת עם סלים, מלול ושבלול ועד כבלים וכמו גדולים, ממציצים ועינים גדולות ועד אלבומי שירי הילדים, מאלכס וייס עד פיטר רוט. אמן שידע להוציא מכל מי שאיתו עבד את המיטב: חנוך, רכטר, גבריאלוב, קלפטר, קראוס, שם טוב, דוכין והרשימה עוד ארוכה. היחיד שהיה יכול לחבר את הפסיכדליה של אחינועם לסמבה של ברור חיל, את גדות הירקון לדשא של המונדיאל, לשיר על סן פרנסיסקו ועל פתח תקווה, על אייבי נתן, על לאה רבין ועל דון קישוט. לבצע דואטים גם עם יפה ירקוני וגם עם אביב גפן. מדינת ישראל נפרדה השבוע מאוצר תרבותי לאומי. יהי זכרו ברוך.

אמרנו סימפולים? הנה כמה שקשורים לאריק איינשטיין ובאופן מעניין לקוחים כולם מאותו אלבום – "מזל גדי" שיצא בשנת 1968.

(הערה: יש כמובן עוד דוגמאות לסימפולים של אריק איינשטיין בשירי היפ הופ. בחרתי להביא כאן רק שירים שיצאו באלבומים רשמיים)

 

כהה כהה (חנוך/חנוך)

הראפר/מפיק האלטרנטיבי Edan (במקור עידן פורטנוי) חוזר לשורשיו הישראליים ומסמפל את אריק בטרק שחותם את האלבום Beauty and The Beat מ-2004.

 

מכופף הבננות (אריאל/חנוך)

שב"ק ס'. 1995 אלבום ראשון. לקחו את השיר למקום אחר לגמרי.

 

הימים הארוכים העצובים (איינשטיין/חנוך)

"חלוצי החלל", להקת הפורשים-הזמניים משב"ק ס', שיחררה אלבום אחד, בשנת 2002. השיר "ימים טובים" דוגם את "הימים הארוכים העצובים", גם הוא מתוך "מזל גדי".

 

החלוצים סימפלו גם את "אני שר" מתוך האלבום "שבלול" (חנוך/חנוך)

 

מה שהיה היה (חנוך/חנוך)

שב"ק חזרו לסמפל את איינשטיין באלבום הקאמבק שלהם "בום קרנבל" מ-2008. אצל אריק זה היה שיר אהבה וגעגועים. אצלם מדובר בהתמודדות עם אתגרים אישיים, עם משקעי העבר ועם ההיסטוריה של המדינה ושל הלהקה עצמה.

 

בונוס טרק: "ואלה שמות" (מוהר/רכטר)

לא ממש דגימה, אלא ביצוע מחודש: את השיר המקורי הקליט איינשטיין לכבוד משחקי גביע העולם בכדורגל ב-1990. לקראת מונדיאל 2006 פנה אלי המפיק והיוצר המוכשר אסף פרישמן ליצור, ביוזמת ערוץ הספורט, שיר המשך, עם שמות הכדורגלנים שישתתפו במונדיאל הקרב ובא. לקחנו את המקור של איינשטיין כהשראה ועדכנו את הקונספט לשנות ה-2000. תיהנו.

 

איזכור של כבוד: הצמד כהן את מושון, באלבומם "ימים ארוכים", שיצא בקיץ 2016, דגם ב"שיר הדרופ" את השיר "זה לא בושה להיות עצוב" של אינשטיין (לחן: יוני רכטר ואבנר קנר) וב"גדות הירקון" את, איך לא, השיר "תל אביב, גדות הירקון, 1950" (לחן: שלום חנוך).

 

 

 

 

תמונה אחת שווה: פיטר האמיל. קולנוע דן. אוגוסט 1983.

Here are some never-before-published photos from Peter Hammill's first ever concert in Israel. Hammill's four shows took place at Kolnoa Dan (Dan Cinema), Tel Aviv, August 1983

כשפיטר האמיל שחוגג החודש 65 שנים להיוולדו, ביקר בפעם הראשונה בישראל, זה היה חלק מתקופה של פריחה מוסיקלית חסרת תקדים שהתקיימה כאן בתחילת-אמצע שנות השמונים. בשעה שמיטב בנינו נלחמו מעבר לגבול הלבנוני, בתל אביב ליבלבה התרבות האלטרנטיבית באינטנסיביות. הליקוויד, הפינגווין וקולנוע דן אירחו מגוון מדהים של אמנים, מהבלוז-רוק של אלווין לי, פיטר גרין ואריק ברדון ועד לניו ווייב של נינה האגן, איאן דיורי, באוהאוס, סוזי והבאנשיז (עם רוברט סמית' מהקיור כגיטריסט), מארק (אלמונד) והממבס (עם מאט ג'ונסון, לימים The The) ועוד. אחת ההופעות הזכורות ביותר היתה זו של פיטר האמיל, איש שליד ההגדרה "אמן קאלט" במילון אוקספורד צריכה להופיעי תמונה שלו. כמו ניק קייב בזמנו, גם האמיל הוא אמן שפופולרי בישראל ללא שום פרופורציה לפופולריות שלו במקומות אחרים בעולם, כולל בבריטניה מכורתו. בארצות הברית, נניח, פרט לכמה שדרני רדיו קולג'ים, האמיל אינו מוכר כלל. ובכלל, במשך כל ההיסטוריה שלו ושל להקתו, ואן דר גראאף ג'נרייטור, זכה האמיל לפופולריות הרבה ביותר ברחבי היבשת האירופית, במיוחד באיטליה וגרמניה. וכמובן, באופן קיצוני, בישראל. באוגוסט 1983 הגיע האמיל לישראל, בביקור ראשון מני רבים שיתקיימו בעשורים הבאים. המעריצים האדוקים קנו כרטיסים לכל שלוש ההופעות שתוכננו והאמיל הוסיף הופעה רביעית, שגם כרטיסיה נרכשו במהירות. ההופעות התקיימו בקולנוע דן, ברחוב הירקון (פינת טרומפלדור) בתאריכים 18, 20, 22 ו-23 באוגוסט.

להופעה הגעתי עם בן כיתה מהקיבוץ, היינו בקושי בני 15 וכל גיחה לתל אביב, העיר בשחור, היתה אירוע בפני עצמו: הנסיעה בקו 921, הסיבוב הריטואלי כלל חנויות כמו "סאבי" (שם קנינו כפתורים של להקות להצמיד לבגדים), האזנה אינסופית לתקליטים בחנות "בית התקליט" בפינסקר 42, ביקורים ב"אלגרו" בשינקין 10, "אלחוט" באבן גבירול, "גרמופון" בפרישמן ו"פאז" בכיכר מסריק ואולי גם פלאפל בדיזנגוף וסרט בקולנוע "פריז". היינו מסתובבים בעיר הגדולה עם שיער ארוך, מעיל עבודה קיבוצי מהוה בצבע חאקי, ג'ינס קרועים ונעלי בית משובצות של 'דפנה' וסופגים את התרבות העירונית הדקדנטית שמסביבנו מלוא ריאות. בדרך כלל, היינו ישנים בדירה של הקיבוץ ברחוב סירקין, ממש לא רחוק מקולנוע דן וממוקדי תרבות אחרים, מה שהיה יתרון עצום.

להופעה של האמיל הגעתי חמוש במצלמת הפילם הרוסית הישנה של אבא שלי. להקת החימום היתה ז'אן קונפליקט. היה צפוף מאוד, מזיע ונרגש. הקהל, שרובו לא זכה עד אז לראות את האמיל, פרט לבהייה בצילומים על עטיפות התקליטים, שר איתו את כל המילים והציף את האולם הדחוס בתשואות, קריאות ביניים והפגנת אהבה כללית. האמיל, שנראה בתחילה המום מעט מעוצמת ההערצה, נתן הופעה מדהימה, כשהוא מלווה בנשפן האקסצנטרי דייויד ג'קסון. וכדי לפנק את הקהל, שרובו כאמור קנה כרטיסים לכל ההופעות, רשימת השירים שבוצעו השתנתה מערב לערב. בסך הכל ביצע האמיל כ-25 שירים שונים בארבע ההופעות,  כשהוא מכסה חומרים מתחילת שנות השבעים ועד לשירים מאלבומים חדשים (דאז) כמו Patience  ו- Enter K.

שנה לאחר מכן, האמיל חזר לישראל. הוא הופיע באמפי ווהל בגני יהושע עם מה שתואר כאיחוד של ואן דר גראאף (אבל לא היה ממש כזה). להקת סיאם (בהרכב: שפירו, גולדמן, פיין, אגבבה) חיממו. יום אחד אולי אעלה תמונות מההופעה ההיא. בינתיים, הנה כמה מלפני 30 שנה, בקולנוע דן, יהי זכרו ברוך.

לחצו כאן לרשימת השירים שבוצעו בההופעות

אבי עבודי כתב בזמנו ביקורת על ההופעה (לחצו לקריאה באנגלית)

————————————————————-

קולנוע דן כיום

J.F.K – חמישים שנה אחרי…

היום לפני 50 שנה נרצח ג'ון פ. קנדי, אירוע שהשפיע רבות על האומה האמריקאית ועל חעולם כולו. הנה, באופן אינטואיטיבי, כמה התייחסויות לקנדי בכמה ז'אנרים מוסיקליים.

בלוז:

האוסף המצויין הזה מתעד שירי בלוז שנכתבו בעקבות הרצח. אפשר לקנות אותו כאן.

 

אלטרנטיב:

אוסף שירי קונספירציית-רצח-קנדי, שרקח הבלוג Turn Me On Madman

 

אינדי בריטי:

ההרכב Diesel Park West זכה ללהיט היחיד שלו ב-1988, עם שיר שעוסק דווקא באלמנתו של קנדי.

 

היפ הופ:

הצמד המשובח Gang Starr סימפל ב-1998 קטע מ"נאום מירוץ החלל" המפורסם של קנדי בפתיחה לשיר האדיר Above The Clouds  שמארח את Inspekta Deck מהוו טאנג קלאן.

 

רוק:

לו ריד, במצב רוח נוסטלגי לא אופייני,  שר את The Day John Kennedy Died באלבומו המעולה The Blue Mask.

 

פאנק:

The Butthole Surfers , מקוריים ופרובוקטיביים כתמיד, בחרו להתמקד דווקא ברוצחו של קנדי. מאוד פאנקיסטי מצידם.

 

ולסיום, איך אפשר בלי…

שיר חדש ל-U2

Ordinary Love נכתב עבור הסרט Long Walk To Freedom שעוסק בחייו של נלסון מנדלה ויצא בינתיים רק בקליפ ובתקליטון ויניל "10 לכבוד "יום חנויות התקליטים" הבינלאומי. לחצו על התמונה לפרטים נוספים ולצפייה בקליפ באיכות HD.

וינילים לדבילים: גארי ניומן

מחקרים רבים קובעים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המעניינים והמשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

גארי ניומן יופיע בבארבי בתל אביב ב-10 בפברואר 2014.

(תודה לעמית אדר)

A Tribe Called Quest – אחרי עשרים שנה

1993 היתה שנה מדהימה להיפ הופ. שטף אדיר של אלבומים יצירתיים, קלאסיים ופורצי דרך שוחררו באותה שנה ודי אם נזכיר את Doggystyle של סנופ (אז דוגי) דוג, את Enter The Wu Tang של הוו טאנג קלאן, את Enta Da Stage של בלאק מון, את Black Sunday של סייפרס היל, את Reachin של דיגאבל פלאנטס והרשימה נמשכת ונמשכת. בין האלבומים הכי טובים שיצאו ב-1993 (בנובמבר) היה Midnight Marauders, אלבומם השלישי של A Tribe Called Quest, השלישייה (לעתים רביעייה) מקווינס, ניו יורק, שמחזיקה באחת הדיסקוגרפיות המרשימות ביותר בז'אנר ובכלל. זה גם אחד האלבומים מאותה שנה שנשמעים מעולה גם היום, שלא לומר משתבחים עם הזמן. זה מתחיל העטיפה המרהיבה, שמציגה את דיוקניהם של ראפרים רבים: קולגות, שותפים לדרך וכאלה שהשפיעו על ההרכב, ממשיך במארג המוסיקלי הנפלא שמשלב במומחיות דגימות ג'אז, סול ו-Fאנק נהדרות ועובר לכימיה המופלאה בין קיו-טיפ ופייף דוג, שני הראפרים, שהולכים על הקו הדק בין משובת נעורים למבט בוגר ומפוכח על החיים, בין מסרים של מודעות חברתית ואחווה אניברסלית להתרברבויות היפ הופ מסורתיות. אם יש אלבום היפ הופ שאפשר להפתיע איתו גם את מי שטוען שהוא "שונא ראפ" וש"ראפ זאת לא מוסיקה" – Midnight Marauders הוא האלבום הזה. בהחלט חובה בכל אוסף, יחד עם יתר התוצרת האיכותית של ATCQ.

קודם כל, הנה האלבום במלואו:

לרכישת האלבום

והנה מחווה של המפיק הבריטי Jim Sharp שיצר מחדש את האלבום, תוך שימוש בתקליטים המקוריים מהם נלקחו הדגימות באלבום המקורי – ושילוב קולותיהם של ראפרים נוספים (ביגי, נאס, ביז מארקי) בתוצר הסופי.

לחצו כאן להורדה מלאה

לסיום, הנה מחווה ישראלית ל- Electric Relaxation, אחד מהשירים הבולטים באלבום.

 

ההרכב, שהתפרק ב-1998 והתאחד בשים האחרונות לצרכי הופעות חיות, יקיים את הופעתו ה"אחרונה" (נחיה ונראה..) לצד קנייה ווסט, במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, ב-24 בנובמבר.

וינילים לדבילים: The Band

מחקרים רבים קובעים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המעניינים והמשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

The Notorious J.O.N.I – על ג'וני מיטשל והיפ הופ

ג'וני מיטשל חגגה 70 השבוע. האמת היא שאפשר להקדיש בלוג שלם רק לה. אבל אני מעריך שלקוראי "59 מילים" יש, אם לא היכרות עמוקה עם פועלה, לפחות שמץ של מושג על גדולתה כיוצרת, מלחינה, תמלילנית, גיטריסטית ואשת חזון, השראה והשפעה אדירה על המוסיקה הפופולרית משנות השישים ועד היום. לא בכדי כתב גרהאם נאש עליה ועליו את השיר הזה ורוברט פלאנט וג'ימי פייג' חשבו עליה כשלד זפלין ביצעו את השיר הזה. אבל ג'וני שימשה ומשמשת עדיין השראה לא רק לרוקרים ואנשי פולק ואינדי, אלא גם למפיקי היפ הופ וראפרים. הנה כמה דוגמאות בולטות:

ג'נט ג'קסון עם קיו-טיפ וג'וני מיטשל – Got 'till It's gone (הפקה: The Ummah)

1997

מסמפל את המנון איכות הסביבה Big Yellow Taxi,  מ-1970, אחד השירים האיקוניים ביותר של מיטשל ושל התקופה. ג'קסון התקשרה למיטשל וקיבלה את אישורה האישי להשתמש בקולה כסימפול בשיר.

 

דפארי – Lowlands Anthem (הפקה: E-Swift)

1999

הראפר הקליפורני Defari סימפל את השיר היפהפה Edith and The Kingpin של מיטשל מ-1975 לטרק הזה:

 

ליל' דאפ, צ'אב רוק, אד.או ג'י ג'י ופו דיוק – The Rich Get Rich (הפקה: Dialek)

1999

שלושה ראפרי איסט קוסט מיתולוגיים (ועוד אחד אלמוני למדי), על טרק שמסמפל בדיוק את אותו השיר, מתוך האלבום הנפלא של מיטשל The hissing of summer lawns

 

וויז קאליפה עם בי.או.בי – Fuck The Money (הפקה: קנייה ווסט)

2010

שני הראפרים לוקחים את אחד השירים המזוהים, העדינים והרגישים ביותר של גב' מיטשל (River, מתוך האלבום Blue) והופכים אותו לשיר ראפ אישי ומתלבט, שעושה כבוד ל-Hook המסומפל של מיטשל.

 

רוצים עוד ג'וני ? למה שלא תתחילו בלהשיג את כל (חוזר שנית: את כל) האלבומים ברשימה הזאת.

מומלץ מאוד גם לפנות שעתיים ולצפות בראיון הנפלא והמעמיק שהעניקה השנה מיטשל לטלוויזיה הקנדית.

יומולדת שמח!

התקווה הלבנה הגדולה: ספיישל ביקורות אמינם

Eminem – The Marshall Mathers LP 2

(הביקורת פורסמה בעכבר העיר אונליין)

חובבי הרוק, שאיבדו לאחרונה אושייה מונומנטלית בדמות לו ריד, מתחילים אט אט להסתגל לעובדה כי אלילי ילדותם ונערותם הולכים ומזדקנים. בקרוב, כמה בלתי נתפס, ניאלץ לחיות בעולם שחסר את אותם אמנים שגילמו ביצירתם ובדמותם את רוח הנעורים הרוקנרולית הנצחית, שנדמה היה כי ישארו כאן לנצח. ומה יגידו חובבי הראפ? הרי בהיפ הופ משחק הגיל הוא אכזרי הרבה יותר. אם דילן, יאנג וריד ידעו לבצע קאמבקים מפוארים גם בגילאים מתקדמים, הרי שבראפ הכל הרבה יותר מסובך. למעט כמה יוצאי דופן (ג'יי-זי, נאס) שמצליחים לשמור על קריירות מוצלחות ועקביות, הרי שרוב הראפרים ילידי סוף שנות 60' – תחילת שנות ה-70' החליפו ערוץ אייס קיוב מפיק ומשחק בסרטים לכל המשפחה, אברלאסט מ"האוס אוף פיין" מקליט בלוז אקוסטי), הפכו למרצים והוגי דעות לעת מצוא (קיי.אר.אס1, צ'אק די), או סתם נעלמו בשקט ממרכז הבמה והפכו לדמויות אזוטריות המאכלסות בעיקר מדורי רכילות ופלילים צהובים (די.אמ.אקס, קוליו). שלא להזכיר את אלה שהחזירו ציוד בטרם עת (ביגי, טופאק, ביג אל, ביג פאן, איזי אי, גורו). ואלה רק הכוכבים של הז'אנר. ראפרים רבים בחרו להמשיך ומקליטים אלבומים שלא זוכים להתייחסות, מופיעים בעיקר באירופה, באסיה ובמזרח התיכון, או פשוט מחליפים מקצוע. לאור כל אלה, מרשל מאת'רס צריך להודות בכל יום לבורא עולם על קריירה שעדיין מעוררת עניין, באזז ודיונים מלומדים – וגם מכירות לא רעות, כנראה.

קשה להאמין, אבל הנער המוכשר, החצוף והבוטה מסוף שנות ה-90' הוא כבר גבר בן 41. היילי, הבת שלו, כבר בת 17, ומופיעה בדף הפייסבוק שלה כבלונדינית, בשמלות נשף בוהקות של Homecoming Queen – אמריקאית טיפוסית מהפרברים.אמינם של שנת 99' היה בוודאי כותש דמות כזאת לעפר בסרקסטיות לירית מרושעת. האלבום החדש מגיע על מנת לשקם את המוניטין של אמינם כאשף מילולי, אחרי כמה אלבומים בעייתיים במיוחד. בחודש מאי לפני 13 שנים הוא הוציא את "The Marshall Mathers LP", אלבום שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר שלו, וכלל כמה מהשירים שסייעו למצב את דמותו מרובת הפנים של סלים שיידי /מרשל מאת'רס /אמינם. האלבום הזה הכניס אותו לליגה של הגדולים, קומץ אמני ראפ שיצרו אלבום חשוב, יצירת קונספט, שמדברת באמת על דברים מהחיים. אם האלבום שקדם לו "The Slim Shady LP" הציג את הצד הפוחז, הוולגרי והמשעשע של אמינם, הרי ש- "The Marshall Mathers LP" כבר הציג, בין מטחי הקללות, היריות וההומור הגס, גם טונים קודרים, מהורהרים ואינטרוספקטיביים יותר. פרי עטו של אמן שעבר בתוך שנה ממעמד של ראפר אנדרגראונד לאייקון של תרבות הפופ, ולאחד מהכוכבים הבולטים ביותר שהנפיק הז'אנר אי פעם.

ועכשיו, אמינם מנסה את אחד הטריקים המסוכנים ביותר בספר, ומנסה להוציא אלבום המשך לאותה יצירה מכוננת משנת 2000. בואו נגיד קודם את מה שצריך להיאמר: אין טעם להתחיל לנבור ולחפש הקבלות בין שני האלבומים. אם כי אמינם עצמו משלב פה ושם רפרנסים ל-"MMLP", הרי שסצנת הראפ אליה יוצא האלבום שונה לגמרי מזו שהיתה לפני עשור. דמויות מרכזיות רבות התחלפו, ראפרים צעירים טוענים לכתר, האינטרנט, הסמארטפונים וההורדות החריבו את קונספט האלבום ובעיקר – הקהל הפך להיות חסין-פרובוקציות ובלתי ניתן לזעזוע בעליל. והרי פרובוקציה היא הדלק שאמור להניע את הקריירה של אמינם, לא? אם ירידה על פמלה אנדרסון ב-99' או על כריסטינה אגילרה ב-2003 היתה שולחת מיליוני אמריקנים מבוהלים למפגני מחאה צדקניים, הרי שהיום זה כבר לא יזיז לאף אחד. ואיפה זה משאיר את מרשל, אשף הפרובוקציות המתוזמנות? זה משאיר אותו עם היכולת המילולית המדהימה שלו, עם פלואו משוכלל וטכני מאוד ועם שלל רעיונות קריאיטיביים מעניינים למדי. הבעיה היא שכמו בכל אלבום של אמינם, גם כאן התוצאה לא חד משמעית. קטעים אדירים מתערבבים במפגני פופ חצי-אפויים, וידויים חושפניים מרגשים חוצים את הגבול והופכים לקיטש מניפולטיבי בעייתי, וההפקות המוזיקליות נעות בין הגאוני למעצבן.

יש הרבה דברים חיובים: זהו כנראה האלבום הטוב ביותר של אמינם בעשור האחרון. אלבום שבו הוא נשמע מלא אנרגיה ורעב, ממוקד וגדוש מוטיבציה. וגם ההומור העצמי, שקצת נעדר משני האלבומים האחרונים, חזר ובגדול. האופן שבו הוא מניח מילים, מכווץ משפטים ובונה בתים על גבי בתים של אקרובטיקה מילולית מסחררת (כמו בסינגל "Rap God") ראוי להערצה. השירים הטובים ביותר באלבום (כמו "Bad Guy" הפותח, למשל) נשמעים כמו גרסת אודיו לסרט קולנוע של טרנטינו או דה פאלמה, עם מנות שוות של אימה, ציניות והקפדה על כל פרט עד ליצירת תמונה שלמה. טוב לשמוע שאמינם לא עושה הנחות, ולא מנמיך את איכות הכתיבה שלו. בעולם שבו אנשים כמו  ליל' בי, צ'יף קיף וסולג'ה בוי נחשבים ראפרים לגיטימיים, לא קל להמשיך ולהשקיע בכתיבה מורכבת ועמוסת ציטוטים, רבדים, משחקי מילים ומשמעויות, אזכורים ובדיחות פנימיות כמו זו של אמינם.

ברם, השאלה העיקרית לגבי אמינם היתה תמיד אחת: לאיזה צורך הוא משתמש ביכולות הפנומנליות שלו? וכאן אפשר להגיע לצדדים הפחות נוחים של "MMLP 2". כמו גיטריסט וירטואוז בלהקת פרוג-רוק, אמינם לעתים מעדיף טכניקה על אמירה, ווירטואוזיות על פני משמעות, שואו-אוף על פני רגש. הצורך להוכיח שוב ושוב כי הוא אמ.סי אמיתי, שנמצא כמה רמות מעל כל האחרים (עניין לגיטימי בהיפ הופ), מביאה אותו ליצור טרקים שבהם המכניות היא העיקר ולא התוכן. העמקה בטקסטים מעידה שאמינם, כמה שלא ירצה להתעדכן, הוא ילד ניינטיז בנשמתו, ויעידו אזכורים של דמויות כמו מוניקה לווינסקי, לורנה בוביט וטורי ספלינג, שספק רב אם מאזין מתחת לגיל 25 יזהה בכלל. אמינם מרבה גם לזרוק עצמות לחובבי ראפ כבדים, בדמות אזכורים אין ספור לאמני ראפ נשכחים ודמויות ממה שמכונה "תור הזהב" של ההיפ הופ. ייתכן שהנוכחות של ריק רובין כמפיק מוזיקלי בארבעה שירים באלבום (והפקה בפועל יחד עם ד"ר דרה) הוציאה ממנו שוב את ה-Rap Nerd הפנימי שבו, שקצת נחבא אל הכלים לאחרונה. גם החזרה על נושאים שחוקים לא מסייעת להטות את הכף באופן נחרץ לזכות האלבום: אחרי קריירה ארוכה אולי הגיע הזמן להפסיק לעסוק ביחסים עם אמא, עם הילדות העשוקה, עם הגירושין וההתמכרויות? שלא נדבר על עוד דואט עם ריהאנה ושיתוף פעולה עם הסולן של Fun.

"MMLP 2", אם כן, הוא השואו הבלעדי של מרשל מאת'רס. והוא, כמו כל אלבום של אמינם לפניו, מדהים ומעצבן, מעורר מחשבה ומטרחן, מצחיק ומגעיל, וירטואוזי וגס – לפעמים הכל במהלך אותו שיר. וזה סוד כוחו של אמינם. במשך 15 שנה הוא מתחזק קריירה של כוכב גדול, כזאת ששמורה לפרפורמרים וזמרים בעולם הפופ והרוק, וכמעט ולא מוכרת בעולם הראפ. הוא התחיל בשנות ה-90 כראפר לבן, אותנטי, שמתעסק בנושאים קודרים מתובלים בהרבה הומור עצמי, והתפתח להיות הכוכב הגדול של עולם הראפ, איפה שרבים וטובים נכשלו ונעלמו במהרה. תאהבו או תשנאו אותו – אין אלבום ראפ שעורר השנה, אפילו לפני שיצא, כל כך הרבה דיונים, מחשבות וניתוחים. ורק על העניין הנדיר הזה, שמעורר ראפר לבן, גרוש, בן 41, עם שלושה ילדים – כבר אפשר לברך.

רוצים עוד אמינם? הנה ביקורת על האלבום Bad Meets Evil מ-2011. לחצו לקריאה.

ועוד אחד: ביקורת מ-2009 על האלבום Recovery. לחצו לקריאה.

תמיר מילר טריו – ג'אז ישראלי משובח

את תמיר מילר אני מכיר מאז שגדלנו יחד באותה כיתה (או כמו שראו לזה: "קבוצה") בקיבוץ עין החורש. בתור טינאייג'רים סקרנים, היינו מתעמקים שעות באלבומים של קית' ג'ארט, הרבי הנקוק וצ'יק קוריאה מחד, של קינג קרימזון, Yes ואמרסון לייק אנד פאלמר מאידך וגם ביצירות של גרוניך, כספי שם טוב לוי ואחרים. תמיר מנגן פסנתר מגיל 8 והוא בוגר "רימון" ו-Berklee College Of Music. בין היתר הוציא את הספר "אמנות האילתור", הופיע בפסטיבלים שונים וגם כחלק מההרכב "ילדוג'אז", שמשלב שירי ילדים ישראליים עם סטנדרטים של ג'אז. האלבום החדש שלו Walk In Spirit הוא חווייה מהנה ומרתקת, שכל חובב ג'אז, ישראלי או בכלל, צריך לשמוע. ההשפעות של הבי בופ, הפיוז'ן, מוסיקה ישראלית עם השפעות רוסיות, לאטין ואפילו פלמנקו וקלאסי מתחברים בנגית טריו מגובשת, שלא מוותרת על הרגש לטובת הטכניקה. רועי אוליאל מנגן בתופים וגלעד אפרת על הבס. תנו האזנה.