Archive | נובמבר 2013

The Notorious J.O.N.I – על ג'וני מיטשל והיפ הופ

JONI1

ג'וני מיטשל חגגה 70 השבוע. האמת היא שאפשר להקדיש בלוג שלם רק לה. אבל אני מעריך שלקוראי "59 מילים" יש, אם לא היכרות עמוקה עם פועלה, לפחות שמץ של מושג על גדולתה כיוצרת, מלחינה, תמלילנית, גיטריסטית ואשת חזון, השראה והשפעה אדירה על המוסיקה הפופולרית משנות השישים ועד היום. לא בכדי כתב גרהאם נאש עליה ועליו את השיר הזה ורוברט פלאנט וג'ימי פייג' חשבו עליה כשלד זפלין ביצעו את השיר הזה. אבל ג'וני שימשה ומשמשת עדיין השראה לא רק לרוקרים ואנשי פולק ואינדי, אלא גם למפיקי היפ הופ וראפרים. הנה כמה דוגמאות בולטות:

ג'נט ג'קסון עם קיו-טיפ וג'וני מיטשל – Got 'till It's gone (הפקה: The Ummah)

1997

מסמפל את המנון איכות הסביבה Big Yellow Taxi,  מ-1970, אחד השירים האיקוניים ביותר של מיטשל ושל התקופה. ג'קסון התקשרה למיטשל וקיבלה את אישורה האישי להשתמש בקולה כסימפול בשיר.

 

ליל' דאפ, צ'אב רוק, אד.או ג'י ג'י ופו דיוק – The Rich Get Rich (הפקה: Dialek)

1999

שלושה ראפרי איסט קוסט מיתולוגיים (ועוד אחד אלמוני למדי), על טרק שמסמפל את השיר Edith and the kingpin מתוך האלבום הנפלא של מיטשל The hissing of summer lawns

 

וויז קאליפה עם בי.או.בי – Fuck The Money (הפקה: קנייה ווסט)

2010

שני הראפרים לוקחים את אחד השירים המזוהים, העדינים והרגישים ביותר של גב' מיטשל (River, מתוך האלבום Blue) והופכים אותו לשיר ראפ אישי ומתלבט, שעושה כבוד ל-Hook המסומפל של מיטשל.

 

רוצים עוד ג'וני ? למה שלא תתחילו בלהשיג את כל (חוזר שנית: את כל) האלבומים ברשימה הזאת.

מומלץ מאוד גם לפנות שעתיים ולצפות בראיון הנפלא והמעמיק שהעניקה השנה מיטשל לטלוויזיה הקנדית.

יומולדת שמח!

JONI3

התקווה הלבנה הגדולה: ספיישל ביקורות אמינם

MMLP2

Eminem – The Marshall Mathers LP 2

(הביקורת פורסמה בעכבר העיר אונליין)

חובבי הרוק, שאיבדו לאחרונה אושייה מונומנטלית בדמות לו ריד, מתחילים אט אט להסתגל לעובדה כי אלילי ילדותם ונערותם הולכים ומזדקנים. בקרוב, כמה בלתי נתפס, ניאלץ לחיות בעולם שחסר את אותם אמנים שגילמו ביצירתם ובדמותם את רוח הנעורים הרוקנרולית הנצחית, שנדמה היה כי ישארו כאן לנצח. ומה יגידו חובבי הראפ? הרי בהיפ הופ משחק הגיל הוא אכזרי הרבה יותר. אם דילן, יאנג וריד ידעו לבצע קאמבקים מפוארים גם בגילאים מתקדמים, הרי שבראפ הכל הרבה יותר מסובך. למעט כמה יוצאי דופן (ג'יי-זי, נאס) שמצליחים לשמור על קריירות מוצלחות ועקביות, הרי שרוב הראפרים ילידי סוף שנות 60' – תחילת שנות ה-70' החליפו ערוץ אייס קיוב מפיק ומשחק בסרטים לכל המשפחה, אברלאסט מ"האוס אוף פיין" מקליט בלוז אקוסטי), הפכו למרצים והוגי דעות לעת מצוא (קיי.אר.אס1, צ'אק די), או סתם נעלמו בשקט ממרכז הבמה והפכו לדמויות אזוטריות המאכלסות בעיקר מדורי רכילות ופלילים צהובים (די.אמ.אקס, קוליו). שלא להזכיר את אלה שהחזירו ציוד בטרם עת (ביגי, טופאק, ביג אל, ביג פאן, איזי אי, גורו). ואלה רק הכוכבים של הז'אנר. ראפרים רבים בחרו להמשיך ומקליטים אלבומים שלא זוכים להתייחסות, מופיעים בעיקר באירופה, באסיה ובמזרח התיכון, או פשוט מחליפים מקצוע. לאור כל אלה, מרשל מאת'רס צריך להודות בכל יום לבורא עולם על קריירה שעדיין מעוררת עניין, באזז ודיונים מלומדים – וגם מכירות לא רעות, כנראה.

eminem27102013

קשה להאמין, אבל הנער המוכשר, החצוף והבוטה מסוף שנות ה-90' הוא כבר גבר בן 41. היילי, הבת שלו, כבר בת 17, ומופיעה בדף הפייסבוק שלה כבלונדינית, בשמלות נשף בוהקות של Homecoming Queen – אמריקאית טיפוסית מהפרברים.אמינם של שנת 99' היה בוודאי כותש דמות כזאת לעפר בסרקסטיות לירית מרושעת. האלבום החדש מגיע על מנת לשקם את המוניטין של אמינם כאשף מילולי, אחרי כמה אלבומים בעייתיים במיוחד. בחודש מאי לפני 13 שנים הוא הוציא את "The Marshall Mathers LP", אלבום שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר שלו, וכלל כמה מהשירים שסייעו למצב את דמותו מרובת הפנים של סלים שיידי /מרשל מאת'רס /אמינם. האלבום הזה הכניס אותו לליגה של הגדולים, קומץ אמני ראפ שיצרו אלבום חשוב, יצירת קונספט, שמדברת באמת על דברים מהחיים. אם האלבום שקדם לו "The Slim Shady LP" הציג את הצד הפוחז, הוולגרי והמשעשע של אמינם, הרי ש- "The Marshall Mathers LP" כבר הציג, בין מטחי הקללות, היריות וההומור הגס, גם טונים קודרים, מהורהרים ואינטרוספקטיביים יותר. פרי עטו של אמן שעבר בתוך שנה ממעמד של ראפר אנדרגראונד לאייקון של תרבות הפופ, ולאחד מהכוכבים הבולטים ביותר שהנפיק הז'אנר אי פעם.

ועכשיו, אמינם מנסה את אחד הטריקים המסוכנים ביותר בספר, ומנסה להוציא אלבום המשך לאותה יצירה מכוננת משנת 2000. בואו נגיד קודם את מה שצריך להיאמר: אין טעם להתחיל לנבור ולחפש הקבלות בין שני האלבומים. אם כי אמינם עצמו משלב פה ושם רפרנסים ל-"MMLP", הרי שסצנת הראפ אליה יוצא האלבום שונה לגמרי מזו שהיתה לפני עשור. דמויות מרכזיות רבות התחלפו, ראפרים צעירים טוענים לכתר, האינטרנט, הסמארטפונים וההורדות החריבו את קונספט האלבום ובעיקר – הקהל הפך להיות חסין-פרובוקציות ובלתי ניתן לזעזוע בעליל. והרי פרובוקציה היא הדלק שאמור להניע את הקריירה של אמינם, לא? אם ירידה על פמלה אנדרסון ב-99' או על כריסטינה אגילרה ב-2003 היתה שולחת מיליוני אמריקנים מבוהלים למפגני מחאה צדקניים, הרי שהיום זה כבר לא יזיז לאף אחד. ואיפה זה משאיר את מרשל, אשף הפרובוקציות המתוזמנות? זה משאיר אותו עם היכולת המילולית המדהימה שלו, עם פלואו משוכלל וטכני מאוד ועם שלל רעיונות קריאיטיביים מעניינים למדי. הבעיה היא שכמו בכל אלבום של אמינם, גם כאן התוצאה לא חד משמעית. קטעים אדירים מתערבבים במפגני פופ חצי-אפויים, וידויים חושפניים מרגשים חוצים את הגבול והופכים לקיטש מניפולטיבי בעייתי, וההפקות המוזיקליות נעות בין הגאוני למעצבן.

יש הרבה דברים חיובים: זהו כנראה האלבום הטוב ביותר של אמינם בעשור האחרון. אלבום שבו הוא נשמע מלא אנרגיה ורעב, ממוקד וגדוש מוטיבציה. וגם ההומור העצמי, שקצת נעדר משני האלבומים האחרונים, חזר ובגדול. האופן שבו הוא מניח מילים, מכווץ משפטים ובונה בתים על גבי בתים של אקרובטיקה מילולית מסחררת (כמו בסינגל "Rap God") ראוי להערצה. השירים הטובים ביותר באלבום (כמו "Bad Guy" הפותח, למשל) נשמעים כמו גרסת אודיו לסרט קולנוע של טרנטינו או דה פאלמה, עם מנות שוות של אימה, ציניות והקפדה על כל פרט עד ליצירת תמונה שלמה. טוב לשמוע שאמינם לא עושה הנחות, ולא מנמיך את איכות הכתיבה שלו. בעולם שבו אנשים כמו  ליל' בי, צ'יף קיף וסולג'ה בוי נחשבים ראפרים לגיטימיים, לא קל להמשיך ולהשקיע בכתיבה מורכבת ועמוסת ציטוטים, רבדים, משחקי מילים ומשמעויות, אזכורים ובדיחות פנימיות כמו זו של אמינם.

ברם, השאלה העיקרית לגבי אמינם היתה תמיד אחת: לאיזה צורך הוא משתמש ביכולות הפנומנליות שלו? וכאן אפשר להגיע לצדדים הפחות נוחים של "MMLP 2". כמו גיטריסט וירטואוז בלהקת פרוג-רוק, אמינם לעתים מעדיף טכניקה על אמירה, ווירטואוזיות על פני משמעות, שואו-אוף על פני רגש. הצורך להוכיח שוב ושוב כי הוא אמ.סי אמיתי, שנמצא כמה רמות מעל כל האחרים (עניין לגיטימי בהיפ הופ), מביאה אותו ליצור טרקים שבהם המכניות היא העיקר ולא התוכן. העמקה בטקסטים מעידה שאמינם, כמה שלא ירצה להתעדכן, הוא ילד ניינטיז בנשמתו, ויעידו אזכורים של דמויות כמו מוניקה לווינסקי, לורנה בוביט וטורי ספלינג, שספק רב אם מאזין מתחת לגיל 25 יזהה בכלל. אמינם מרבה גם לזרוק עצמות לחובבי ראפ כבדים, בדמות אזכורים אין ספור לאמני ראפ נשכחים ודמויות ממה שמכונה "תור הזהב" של ההיפ הופ. ייתכן שהנוכחות של ריק רובין כמפיק מוזיקלי בארבעה שירים באלבום (והפקה בפועל יחד עם ד"ר דרה) הוציאה ממנו שוב את ה-Rap Nerd הפנימי שבו, שקצת נחבא אל הכלים לאחרונה. גם החזרה על נושאים שחוקים לא מסייעת להטות את הכף באופן נחרץ לזכות האלבום: אחרי קריירה ארוכה אולי הגיע הזמן להפסיק לעסוק ביחסים עם אמא, עם הילדות העשוקה, עם הגירושין וההתמכרויות? שלא נדבר על עוד דואט עם ריהאנה ושיתוף פעולה עם הסולן של Fun.

"MMLP 2", אם כן, הוא השואו הבלעדי של מרשל מאת'רס. והוא, כמו כל אלבום של אמינם לפניו, מדהים ומעצבן, מעורר מחשבה ומטרחן, מצחיק ומגעיל, וירטואוזי וגס – לפעמים הכל במהלך אותו שיר. וזה סוד כוחו של אמינם. במשך 15 שנה הוא מתחזק קריירה של כוכב גדול, כזאת ששמורה לפרפורמרים וזמרים בעולם הפופ והרוק, וכמעט ולא מוכרת בעולם הראפ. הוא התחיל בשנות ה-90 כראפר לבן, אותנטי, שמתעסק בנושאים קודרים מתובלים בהרבה הומור עצמי, והתפתח להיות הכוכב הגדול של עולם הראפ, איפה שרבים וטובים נכשלו ונעלמו במהרה. תאהבו או תשנאו אותו – אין אלבום ראפ שעורר השנה, אפילו לפני שיצא, כל כך הרבה דיונים, מחשבות וניתוחים. ורק על העניין הנדיר הזה, שמעורר ראפר לבן, גרוש, בן 41, עם שלושה ילדים – כבר אפשר לברך.

רוצים עוד אמינם? הנה ביקורת על האלבום Bad Meets Evil מ-2011. לחצו לקריאה.

BME

ועוד אחד: ביקורת מ-2009 על האלבום Recovery. לחצו לקריאה.

RECOVERY

תמיר מילר טריו – ג'אז ישראלי משובח

a0414565372_2

את תמיר מילר אני מכיר מאז שגדלנו יחד באותה כיתה (או כמו שראו לזה: "קבוצה") בקיבוץ עין החורש. בתור טינאייג'רים סקרנים, היינו מתעמקים שעות באלבומים של קית' ג'ארט, הרבי הנקוק וצ'יק קוריאה מחד, של קינג קרימזון, Yes ואמרסון לייק אנד פאלמר מאידך וגם ביצירות של גרוניך, כספי שם טוב לוי ואחרים. תמיר מנגן פסנתר מגיל 8 והוא בוגר "רימון" ו-Berklee College Of Music. בין היתר הוציא את הספר "אמנות האילתור", הופיע בפסטיבלים שונים וגם כחלק מההרכב "ילדוג'אז", שמשלב שירי ילדים ישראליים עם סטנדרטים של ג'אז. האלבום החדש שלו Walk In Spirit הוא חווייה מהנה ומרתקת, שכל חובב ג'אז, ישראלי או בכלל, צריך לשמוע. ההשפעות של הבי בופ, הפיוז'ן, מוסיקה ישראלית עם השפעות רוסיות, לאטין ואפילו פלמנקו וקלאסי מתחברים בנגית טריו מגובשת, שלא מוותרת על הרגש לטובת הטכניקה. רועי אוליאל מנגן בתופים וגלעד אפרת על הבס. תנו האזנה.

צלילה חוזרת: פרל ג'אם – Lightning Bolt

pj-1381249446

(הביקורת פורסמה במקור ב"עכבר העיר" אונליין)

אלבום בכורה סופר-מצליח יכול להיות ברכה וגם קללה לאמן. ודוגמאות לא חסרות. מהראפר המוערך נאס, שמנסה לאורך קריירה שלמה לחמוק מצילו הארוך של Illmatic, המאסטרפיס ששיחרר בגיל 21, דרך מייק אולדפילד ו-Tubular Bells המכונן שלו ועד תופעות כמו הסקס פיסטולס, ה- La's ולורן היל, שקרסו תחת כובד חשיבות והצלחת אלבומי הבכורה מיתולוגיים שלהם. גם פרל ג'אם תסבול תמיד מההצלחה הפנומנלית של Ten, שראה אור לפני, וואו, איך שהזמן רץ, יותר מ-22 שנים. Ten העמיס את אדי וודר וחבריו על עגלת הגראנג' השועטת של תחילת הניינטיז, יחד עם הרכבים רבים נוספים שהקשר הסגנוני ביניהם רופף במקרה הטוב ולא קיים במקרה הרע. אבל לקהל לא היה אכפת: יחד עם קורט קוביין, הועלה אדי וודר לדרגת דובר-הדור, חבר של כבוד בתזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פלאנל. וכשכל ההייפ יצא לבסוף מהבלון הנפוח והפיקטיבי שהיה ברובו המותג "גראנג'", זחלו וודר וחבריו מן ההריסות, ניערו את האבק מעליהם וניסו לבנות קריירה יציבה מתוך סצינה שנבנתה על ניהיליזם, סמים קשים ותהילה שעולה לראש יותר מהר מכובע צמר בחורף של סיאטל.

מאז ועד היום, פרל ג'אם הם סמל של עקביות ועקשנות מול תעשיית מוסיקה דורסנית, שלועסת טרנדים במהירות ויורקת אותם באדישות אל מדרכת ההיסטוריה, בדרך ללהיט הבא, לכוכב התורן לרגע, לבאזז הרגעי הבן חלוף. כנגד כל הסיכויים, מיצבה את עצמה פרל ג'אם בשני העשורים האחרונים כמעין גרייטפול דד של דור האיקס: הרכב שמתקיים בתוך בועה אוטופית-אוטרקית, עם חוקים משלו, כזה שלא ממש משאיר חותם אדיר על מצעדי המכירות אבל נהנה מעדת מעריצים אדוקה וקנאית ובעיקר- ממוניטין כספקית של הופעות חיות אדירות, שעל איכותן, בניגוד לאיכות אלבומי האולפן, אין כל ויכוח בקרב כל מי שהולך עם הלהקה במסע הארוך והמוזר אליו בחרה לצאת. נראה שמי שמעולם לא התחבר לתוצרי ודר ושות' פוסט-Ten כבר לא יעשה זאת עכשיו. ומנגד מי שצועד איתם לאורך כל השנים יברך גם על האלבום החדש, גם אם, כמו כל אלבום של ההרכב אחרי הראשון המיתולוגי, גם כאן יהיו ויכוחים מלומדים בין מוקסמים למאוכזבים, בין אלה שישוו להישגי העבר ואלה שפשוט שמחים לשמוע שוב את פרל ג'אם ביצירה חדשה.

Lightning Bolt, שמגיע ארבע שנים אחרי האלבום הקודם, Backspacer, הוא גם אלבום יותר ממוקד ומספק יותר מקודמו. וכמו כל אלבום של פרל ג'אם, גם לזה החדש לוקח זמן להיקלט ולחלחל. וגם כאן לא נשמרת רמה אחידה בין השירים. אבל רגעים נפלאים יש כאן לא מעט למשל Yellow Moon המצויין, שהיה יכול בקלות להיכלל באלבום הבכורה, Swallowed Whole הפסיכדלי קמעא, ו-Mind Your Manners שמזגזג בהצלחה בין Pאנק והארד רוק אייטיזי קלאסי. וגם אם לרגעים נראה שהחברים גולשים פה ושם למוד "פרל ג'אם על טייס אוטומטי" (ר' השיר הזניח Let The Records Play ) הרי אפשר לסלוח להם, כי השלם, במקרה הזה, טוב יותר מסך חלקיו. וודר, מקרידי, גוסארד, איימנט וקאמרון כבר רואים את יום הולדת 50 מתקרב אליהם במהירות ומסרבים להיכנע לגיל, לשנים, לציפיות הקהל הרחב או לטענות המבקרים, כך שאלבום חדש של פרל ג'אם הוא תמיד עניין מבורך, במיוחד ביצירה כמו Lightning Bolt שרגעיה המוצלחים רבים ובאלה הפחות מוצלחים זו תמיד האנרגיה, או יותר נכון הסינרגיה בין החברים, שרובם מנגנים יחד כבר 23 שנים, שמחפה על כל חולשה ומזכירה לנו שגם אם פרל ג'אם כבר לעולם לא תחזור לחיקו החמים של המיינסטרים, הם עדיין, גם ב-2013, מרכיב חשוב, מוצדק ומעורר הערכה בהיסטוריה של הרוק האמריקאי המודרני.

וינילים לדבילים: The Who

מחקרים רבים קובעים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המעניינים והמשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

The Who Leeds (Oren Guy)

(תודה לאורן גיא)

תמונה אחת שווה: לו ריד וניקו

Reed and Nico

מתוך הספר Lou Reed – Words and Music

Lou Reed 1942-2013