10 הפוסטים הפופולריים של הבלוג בשנה האחרונה

(לפי סדר הפופולריות – מס' צפיות לעמוד. לחצו על הכותרת למעבר לפוסט)

1.) Abbey Road  של הביטלס – בעברית!

2.) דפש מוד בפארק הירקון – תמונות בלעדיות

3.) הסקופ: אנדי פלטשר ודייב גהאן מדפש מוד יורדים על שיפודים ושניצל במלון בתל אביב – תמונות בלעדיות

4.) סימפולים במזל גדי: אריק אינשטיין והיפ הופ

5.) ההיסטוריה הסודית של הפליינג בייבי

6.) הפגנת מוסיקאים ובעלי אולפנים בכיכר רבין, תל אביב

7.) תמונה אחת שווה: קסטות, תחילת הניינטיז

8.) The Notorious D.E.A.D: הגרייטפול דד והיפ הופ

9.) "59 דינר": מיקסטייפ ויניל ישראלי להורדה

10.) אמינם ב-Slane Castle, אירלנד – ביקורת הופעה

וינילים לדבילים – קווין

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

 

 

(ובונוס מסין, באדיבות אמיר רוטמן)

 

מבקר ב-2013, בפעם האחרונה.

הנה מקבץ ביקורות, טורים, דיעות וראיונות שכתבתי פה ושם במהלך 2013. מסודרים בסדר כרונולוגי מהחדש אל הישן. קליק על הכותרת ישגר אתכם לכתבה הרלוונטית. שתהיה שנה אזרחית נפלאה ומלאת מוסיקה טובה לכל קוראי הבלוג ועוקביו. קריאה מהנה!

ביונסה: מלכה קרה ומנותקת

למה טיילור סוויפט מפוספסת בישראל?

אמינם: כוכב הפופ של עולם הראפ

(צילום: סגול 59)

פרל ג'אם: האנרגיה מחפה על כל החולשות

קים גורדון: היום שאחרי סונית יות'

החדש של סנופ: מראפ קטלני לרגאיי סטלני

פינק פרויד: ישראלים ותסביך רוג'ר ווטרס

מיינסטרים מושלם: אלישיה קיז בישראל

(צילום: קורן קריספיל)

דפש מוד בישראל: ביקורת הופעה

(צילום: קורן קריספיל)

חוזרים לשכונה: הקאמבק של ניו קידס און דה בלוק

החדש של אריק קלפטון: להגביר ולהישען אחורה בנחת

ושוב איתכם: הקאמבקים של סווייד ודפש מוד

על כתפי ענקים: They Might Be Giants עדיין כאן

ביקורת סרט: דייב גרוהל, "סאונד סיטי"

זיכרון גורלי: האוסף של "דסטיני'ז צ'יילד"

בק טו בק: עיבוד ראשון ל-Song Reader של Beck

אחד שיודע: על האלבום של Big Boi מאאוטקאסט

ג'יימס בראון: 3 במאי 1933 – 25 בדצמבר 2006

(הספד שנכתב עבור עיתון "הארץ" בשנת 2006)

"הדבר האחד שיכול לפתור את רוב הבעיות שלנו זה לרקוד"

(ג'יימס בראון)

גם אם אינכם חובבי מוזיקה אובססיביים, נברני פיסות וייניל נשכחות או אפרו-אמריקאיים שהתבגרו בצל מלחמת וייטנאם, סביר להניח שג'יימס בראון או מי מהשפעותיו נכחו באיזשהו רגע בפסקול חייכם. גם אם אתם לא מודעים לכך. איזשהו ג'אם של להקת Fאנק שתפסתם במקרה באיזה כוך תל-אביבי, איזה ברייק תופים ששימש כשלד לשיר הפופ שאהבתם באייטיז, צעד ריקוד של הילדה בהופעת סיום של חוג ריקוד "ג'אז", שיר שליווה רגע מפתח בסרט שאהבתם או סתם מישהו בעבודה מזמזם לפתע את הבית מתוך "סקס מאשין" ללא כל התראה מוקדמת. אם לגלוש לרגע לניו ז'ורנליזם טהור: השיר-של-רגע-אחרי-שבירת-הכוס בחתונה שלנו היה "I Feel Good". איזה כיף היה להעלות מדי פעם מאוב הזיכרונות את הרגע בו בקעה צווחת ה"ווואאהו!!!" מהרמקולים ואת ההבעה ההמומה על פני הדודות והסבתות, שנייה לפני שכל גן האירועים התחיל לנענע את התוחעס לצלילי סנדק הנשמה. וגם אם הזוגיות שבעקבות אותה חתונה לא ממש מכרה פלטינה וגן האירועים כבר מזמן נמחק מהמפה לטובת פרוייקט נדל"ן מגלומני, הרי שאותו השיר נשאר יצוק בהיכל התהילה של הזיכרון המוזיקלי המשותף שלנו.

"אני לימדתי אותם את כל מה שהם יודעים, אבל לא את כל מה שאני יודע"

(ג'יימס בראון)

ג'יימס בראון היה יותר חשוב מאלביס. אם אלביס לקח את המוזיקה השחורה וארז אותה עבור הקהל הלבן בעטיפה של גוספל-לייט, קאנטרי ורוקאבילי, בראון זיקק את תמצית המוזיקה השחורה והתיז אותה אל הרחוב השחור, עירומה, אגרסיבית, עוצמתית וחצופה. אם הלבנים יצטרפו למסע? זה כבר עניין שלהם. כן, הוא היה שחצן כמו עלי, מיליטנטי כמו מלקולם ובוטה כמו פריור – אבל גם נערץ כמו מרטין לות'ר קינג בעיני אלה שחיפשו גאולה דרך אקורד הגיטרה המדוייק, זיכוך נפש דרך מכת התוף הבודדת, מזור לכל החוליים דרך באס שקופץ וחטיבת נשיפה מהודקת יותר מהשלייקס של אדי מרפי ב"הפרופסור המפוזר". במשך תקופת הזוהר של הקריירה שלו, בראון יצר ז'אנרים וזנח אותם, גייס ארכי-נגנים ופיטר אותם, טבע מושגי סלנג חדשים, קבע גישה חדשה למושגי עיבוד, תיזמור, הופעה על במה ותיקשור של סולן עם להקה. את אלה אפשר לראות בכל מקום: בצעד ריקוד של מייקל ג'קסון, בריף סקס-טרומבון של הדג נחש, בטקסטים של פאבליק אנמי, לעזאזל, כמעט בכל שיר היפ הופ שאי פעם נחשב לקלאסי.

"כשאני על הבמה, יש לי רק מטרה אחת- להביא שמחה לאנשים. בדיוק כמו בכנסייה. אנשים לא הולכים לכנסייה כדי למצוא צרות. הם הולכים לשם כדי לאבד אותן"

(ג'יימס בראון)

אמצע שנות השמונים. תל אביב. כיכר אתרים. מועדון ענק. אחד האז-בין של זמר נשמה מזיע. אחד פלייבק. כמה רקדניות מעכסות. קהל בורגני ומפורכס של סלבס-בעיני-עצמם. מולם אגדה חיה שצריכה להתפרנס. הפתטיות בהתגלמותה. כך קיבלנו קריקטורה דועכת במקום פצצת מין ומוזיקה מחשמלת. כך חווינו את המיתוס דרך פילטר של הופעה של מי שחייב להביא כסף הביתה כדי להתמודד עם הצרות המשפטיות-בריאותיות-משפחתיות. כך החמיצה ישראל את בראון. לפני שאריק בי וראקים, ביג דאדי קיין, פאבליק אנמי וכל השאר קימבקו את בראון כמשיח מודרני ששב כמו פניקס מתוך שברי אלבומים גרועים ויצר הרס עצמי מפותח. עכשיו כבר לא תהיה לנו הזדמנות שניה. בעצם, במדינה שהאתוס המוזיקלי של קובעי הטעם שבה יונק, קודם כל, מהמורשת הרוסית-מזרח אירופית של מלודיות נוגות ואקורדים מינוריים, לא פלא שה-Fאנק לא ממש תפס כאן בזמן אמת. כאן תמיד העדיפו את פלויד על פאנקדליק, את בוי ג'ורג' על ג'ורג' קלינטון, את ג'יימס טיילור על פני ג'יימס בראון. הערכה: הקטלוג של בראון לא מוכר לרוב הישראלים, כמו גם זה של ארית'ה, מרווין, אייזיק, אל גרין ועוד רבים וטובים. לא כולל Think כרקע לריקוד הרכבת באיזו חתונה בגני הנחליאלי, Sex Machine בגלגל"צ או I Heard It Through The Grapevine בפרסומת לגלידה. תנו לנו את זה איטי, מינורי, משתפך, מילל – יותר מזה אנחנו לא צריכים.

"עשיתי יותר מכל שם שרק תזכירו. מוצארט, בטהובן, באך, שטראוס. אירווינג ברלין, הוא כתב 1001 שירים, אני 5,500"

(אתם כבר יודעים מי)

את פראנק זאפה שמעתי מאז מגיל 14. כשנפטר, בשנת 1993, ידעתי שהמסע אל גוף היצירה העצום שלו, על כל משמעויותיו והניואנסים שבו, רק מתחיל. לטובתכם, אם לא התוודעתם עד עכשיו לקטלוג העשיר של האיש ששינה את המקצב של המוזיקה הפופולרית, אתם מוזמנים לעשות את זה החל מ…ע-כ-ש-י-ו/  אני יכול לספור? ה-א-ם א-נ-י י-כ-ו-ל לספור??? או.קיי…

Ah-One, Two…Ah-One-Two-Three-FO'…

תמונה אחת שווה: איל ביל בישראל

הראפר היהודי / ניו יורקי Ill Bill בהופעה אמש במועדון "גגרין" בתל אביב.

Ill Bill live in Tel Aviv, Dec.18th 2013

Busta Rhymes & Q-Tip – The Abstract & The Dragon

שניהם אייקוני היפ הופ מוערכים, עם קריירות פוריות שנמשכות כבר מסוף האייטיז – תחילת הניינטיז, שניהם הנהיגו בעבר הרכבים משובחים ומשפיעים, לשניהם קלאסיקות רבות ברזומה. וכששניהם יחד על המיקרופון, תמיד קורה משהו טוב. והשבוע, טרבור סמית וקמאל פאריד, הידועים ביותר כ- Busta Rhymes  ו- Q-Tip שיחררו מיקסטייפ מצויין, שכולל שיתופי פעולה מהעבר לצד רמיקסים וקטעים חדשים.

 

אהבתם? אפשר להוריד מכאן:

Busta Rhymes & Q-Tip – The Abstract & The Dragon – NoDJ

קוקו על כל הראש – שלמה גרוניך: עיבודים, הפקות, לחנים וביצועים 1970-1984 (מיקסטייפ)

קבלו את המיקסטייפ השלישי בסדרת "59 דינר", בעריכת ערן דינר וכותב שורות אלו. אחרי שעסקנו בפופ ישראלי ובדיסקו עברי, אנחנו מפנים הפעם את תשומת הלב לאמן יחיד. "קוקו על כל הראש" כולל הפקות, עיבודים, לחנים וגם כמה ביצועים מעניינים של שלמה גרוניך מן השנים 1970 עד 1984. מלהקה צבאית, דרך פסטיבלי ילדים וקדם אירוויזיון ועד לבלדות ענוגות, ג'אז אינסטרומנטלי ומחאה חברתית בועטת – הכל כאן, כדרכו של גרוניך. כמו תמיד, הקטעים הועברו מתקליטי הויניל המקוריים. תיהנו!

לחצו כאן להאזנה למיקסטייפ

 

ואפשר להאזין גם פה:

ב-59 מילים: Jethro Tull – Benefit

(Chrysalis / Reprise)

ב-1970 הוציאו Jethro Tull את אלבומם השלישי, שבראייה היסטורית נשכח מעט, אבל כולל כמה מהרגעים היפים ביותר שלהם, בחיבור המקורי בין פולק אקוסטי לרוק חשמלי, בתיבול נגינת החליל הסנסציונית של המנהיג הנצחי איאן אנדרסון. האלבום יצא עתה במהדורה מיוחדת של שני דיסקים ו-DVD ועבר מיקס מחודש של סטיבן ווילסון (איש Porcupine Tree ו-Blackfield) שגורם לאלבום להישמע צלול, בהיר ונפלא.

לרכישה

וינילים לדבילים: החיפושיות, רחוב אבי.

מחקרים רבים קובעים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המעניינים והמשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

תמונת בונוס: החתום מעלה בפתח אולפני Abbey Road, לונדון, 2009.