Archive | אוגוסט 2014

הדור הבא של הראפ הישראלי (מדור פרסומי)

TOMY

תומי רותם, המכונה 'שירוטו', יונק מוזיקה מגיל אפס. הוא שמע היפ הופ בעריסה, התחיל לרפרפ בגיל 5 ולעשות מוזיקה בגיל 12.

חוץ מלכתוב מילים ומנגינות, הוא גם הוא ראפר, זמר, מפיק, מתופף וגיטריסט. רק לפני חודשיים הוא סיים כיתה י"ב.

השבוע הוא מוציא E.P בכורה. הוא הפיק, ניגן, כתב, הקליט וריפרפ הכל. 

אני חושב שזה מעולה, אבל אל תהיו משוחדים כמוני – אני הרי אבא שלו. אז פשוט תקשיבו ותחליטו בעצמכם.

 

מודעות פרסומת

גרייס על הכוונת

20 שנה לאלבום Grace של ג'ף באקלי

ׁ(א. אמדורסקי, מאחוריך!)

ׁ(א. אמדורסקי, מאחוריך!)

(הטקסט הזה נכתב עבור 'עכבר העיר' והתפרסם שם בגרסה ערוכה ומקוצרת קמעא. הנה הנוסח המלא)

—–

"מה זה, מה שאנחנו שומעים?"

"זה? קוראים לו טים באקלי. זה אלבום הופעה מלוס אנג'לס. תחילת הסבנטיז"

"בואנ'ה, הוא חופר הבאקלי הזה"

"הוא חופר?! חכה עד שתשמע את הבן שלו"

(שיחה בין שני חובבי מוסיקה, אמצע הניינטיז)

איך הפך Grace  לתו האיכות הרשמי להיותך איש אינדי? בראייה לאחור, קל להיות חכם ולזהות את המרכיבים שהפכו את האלבום הזה לאבן יסוד בתקליטייה של ישראלים רבים המחשיבים עצמם כאניני טעם הפוסעים מעדנות על השביל הצר המפריד בין אלטרנטיבה למיינסטרים. יחד עם Dusk של The The  או The Bends  של רדיוהד, האלבום הכחול של Weezer, האנפלאגד של נירוונה ועוד כמה אקזמפלרים מאותה תקופה, היית יכול לבנות תקליטייה "איכותית", חסינה בפני ביקורת, שממצבת אותך כמיוחג' מספיק מצד אחד ועדיין נגיש ועממי ובלתי מזיק מצד שני. הדיו של Grace עדיין נשמעים מעל במות האינדי בארצנו לא פחות מאלה של Ten או Nevermind. כי לחקות את באקלי הופך אותך באחת ליוצר רגיש ואיכותי, לפרפורמר שנותן הכל על הבמה, לאמן מרגש-אינסטנט שצורח את נשמתו וחושף את נבכי קרביו המדממים בפני קהל נפעם, עם נגיעה של אובדנות סקסית ומסתורית כאחד. מה לעשות ש-Grace לא התבגר יפה כאלבום, בניגוד לאלבומי פוסט-גראנג' אחרים כמו אלה של בליינד מלון או קאונטינג קרואוז, שלא מדורגים באותו שלב על סולם ה"קלאסיקות" אבל עוברים יפה באוזן גם היום, Grace הוא אלבום מעיק, עמוס, דחוס, שלא מוריד לרגע את הרגל מדוושת הגז האמוציונלית, שלא נותן לך רגע לנוח ולחשוב בין כל סערת הרגשות, הצווחות והטקסטים הפסבדו –דרמטיים שנשמעים מרשימים בפעם הראשונה, אבל בבחינה מדוקדקת וקרובה יותר, לא ממש הולכים לשום מקום ונשארים בתחום שרבוטי גיל ההתבגרות:

And she weeps on my arm
Walking to the bright lights in sorrow
Oh drink a bit of wine we both might go tomorrow
Oh my love
And the rain is falling and i believe
My time has come
It reminds me of the pain
I might leave
Leave behind

עם תמלילים ברמה הזאת, דילן, ריד וכהן לא היו צריכים לחשוש מאיבוד מעמדם ככותבי מילים. ואם בכהן עסקינן, אזי ההישג הגדול ביותר של Grace  הוא גרימת מיאוס טוטאלי מן השיר Hallelujah, שהקאבר הטוב ביותר שלו היה ותמיד יהיה הביצוע המאופק, הבוגר והנקי של ג'ון קייל, מ-1991. למרות יכולת קולית מרשימה מבחינה טכנית, זהו דווקא חוסר האיפוק שהופך את Grace  להאזנה כה מפרכת. אין רגע של אירוניה או הומור, בטח לא עצמי. אין הפוגה במטח הרגשי שהאלבום מנחית עליך. כמה מהמבקרים הגדירו את ההגשה של באקלי הבן כשילוב בין רוברט פלאנט ופרדי מרקיורי. יש בזה משהו, אבל פלאנט, שבא מהבלוז, ידע לאזן בין בומבסטיות ואינטימיות ומרקיורי שילב מלנכוליה עם אופטימיות, תיאטרליות עם ישירות – וידע גם להגיש את כל המרקחת הזאת בשירי פופ מושלמים של 3-4 דקות,  מה שבאקלי לא מסוגל לעשות. בטח לא באלבום בכורה. אז נכון, הלהקה מנגנת נפלא (במיוחד  כשהגיטריסט האדיר גרי לוקאס נוגע במיתרים בשני הקטעים הפותחים) והסאונד שבנה המפיק / טכנאי המעולה אנדי וואלאס מרשים ומלא אווירה, אבל סורי- וזה כמובן עניין של טעם אישי – אם כבר לחזור לאיזשהו אלבום רוק מ-1994, כותב שורות אלו יעדיף תמיד את Dookie, Mellow Gold, Parklife, Dummy או Without A Sound. אתם יודעים מה, אפילו את החפירות הקליפורניות של אחד, טים באקלי, מתחילת שנות ה-70'.

40 ראפרים, 24 מדינות, שיר אחד.

בימים אלה, ששנאה, אלימות וגזענות שולטים בהם, טוב לראות שיש עדיין אנשים בעולם שמעוניינים לקדם הידברות ויצירה משותפת ולתת למוזיקה לחבר בין אנשים ממדינות שונות.
הנה שיר ראפ חדש. משתתפים בו 40 ראפרים מ-24 מדינות, בהפקת שני מפיקים איראניים. יש פה אמנים מטורקיה, מקסיקו, ארה"ב, כורדיסטן, גרמניה, מצרים, אפגניסטן, סוריה, אוסטרליה, אוסטריה, איטליה, לבנון, ישראל, הרשות הפלסטינית, בוסניה הרצגובינה, ארגנטינה, פינלנד, עיראק, צרפת, רומניה, קולומביה, צ'ילה ואקוודור.

אגב, הנציג הישראלי מופיע סביב תחילת הדקה הרביעית בשיר… תיהנו! 


 

וודסטוק בן 45

woodstock-1969-peace-love-rocknroll-demotivational-posters-1311362582
היום לפני 45 שנה תם פסטיבל וודסטוק, אחד האירועים שהגדירו את המונח החמקמק "הסיקסטיז" ושהשפיעו ביותר על תרבות הרוק ועל התרבות הפופולרית המערבית בכלל.

במשך השנים, פימפמו התקשורת ומבקרי מוסיקה את חשיבותו של הפסטיבל כאי של אהבה, אחווה, צדק, שלום, הרמוניה, עזרה הדדית, פרחים ומוסיקה. ובכל זאת, הנה כמה דברים שאולי לא ידעתם על וודסטוק:

* ג'וני מיטשל, שכתבה את השיר Woodstock, לא היתה נוכחת בכלל בפסטיבל עצמו
* בוב דילן לא הופיע בפסטיבל, בגלל התחייבות להופעה בפסטיבל האי ווייט שהתקיים כשבועיים אחרי וודסטוק
* רוב האמנים קיבלו תשלום – גדול מאוד לזמנו – של 15,000-$12,000 עבור ההופעה
* ג'ימי הנדריקס נשכר לנגן סט כפול, לכן עמד שכרו על $32,000, מה שהרתיח את האמנים האחרים
* בכל מקרה, רק אמנים מעטים קיבלו בסופו של דבר תשלום מלא עבור הופעתם בוודסטוק
* כחצי מיליון איש נכחו בפסטיבל. לפי ההערכות, עוד כחצי מיליון איש נתקעו בדרך, בעיקר בגלל פקק תנועה של יותר מ-30 קילומטר לפני מקום האירוע
* במועד בו היה אמור להתחיל הפסטיבל, עדיין לא הצליחו אמנים להגיע לאיזור הבמה. היחיד שהגיע בזמן היה הזמר ריצ'י הייבנס. מארגני הפסטיבל הכריחו את הייבנס להופיע (לבד, עם גיטרה אקוסטית) במשך שלוש שעות, עד שיתר האמנים יגיעו
* למארגנים נדרשו כמה חודשים ו-$100,000 כדי לנקות את השטח מכל השאריות והאשפה שהשאירו באי הפסטיבל
* דו"ח רפואי: 3 אנשים מתו בפסטיבל (אחד מדריסת טרקטור, שניים ממנת יתר), 8 הפלות קרו בוודסטוק ומספר הצופים שנזקקו לטיפול רפואי: כ-5,000. שמועות טענו על מספר לידות שהתרחשו בשטח הפסטיבל
* רק בשנת 1980 החזירו מארגני הפסטיבל את כל חובותיהם ואיזנו את חשבונות הבנק שלהם. זה קרה בעיקר בזכות ההכנסות מהפצת הסרט "וודסטוק"
* אמנים שהופיעו בוודסטוק אך לא נכללו בסרט המקורי של הפסטיבל: דה באנד, גרייטפול דד, קרידנס קלירווטר ריבייבל, טים הארדין, ג'פרסון איירפליין, ג'וני ווינטר ועוד
* השיר האחרון שנוגן בפסטיבל וודסטוק: Hey Joe

Two באב

love

לכבוד ט"ו באב שחל השבוע, ביקש המגזין טיים אאוט ממוזיקאים, די. ג'יים ועיתונאים לבחור אלבום סקסי / חושני / מלטף שהכי מתאים למאורע.

זו היתה הבחירה שלי:

Music to Make Love to Your Old Lady By של Lovage

הסופר גרופ שהוציא את האלבום הזה ב־ 2001 מונהג על ידי הדי.ג'יי דן דה אוטומייטור וכולל גם את מייק פאטון, דיימון אלבארן, ג'ניפר צ'ארלס, קיד קואלה, פרינס פול, אפריקה במבטה ועוד. המוזיקה מושפעת מסול ו־ Fאנק, מהיפ הופ רך, מפסקולי סרטים צ'יזיים מהסבנטיז ומקטלוג החרמנות האינסופי של סרז' גינזבורג. אפשר לשמוע את האלבום הזה גם בפרספקטיבה אירונית היפסטרית, אבל זה עשוי לחבל בהנאה. הסקס כאן הוא מוטיב ראשי, הביטים חושניים ומלטפים, והסך הכל בהחלט מתאים לשמש רקע מושלם לעניינים שהשטיפה יפה להם.

 

יתר הבחירות:

קרן דוניץ:  Cosmogramma Alt Takes של ,Flying Lotus + "אינתה עומרי" של אום כולתום

דנה קסלר:  CrazySexyCool של  TLC

אור אדרי:  Tender Buttons של Broadcast

קוואמי:  VOODOO  של דיאנג’לו

איילון קורח: Medicine Fuck Dream  של Greg Ashley

נרקיס טפלר: Midnight Love  של מרווין גיי

בועז כהן: –  Motor Psycho /Mudhoney /Finders Keepers  פסקולי סרטי ראס מאייר

אייל גולדמן: The Orb’s Adventures Beyond The Ultraworld של  The Orb

עמי פרידמן:  War Stories של  U.N.K.L.E

לחצו כאן לקריאת הכתבה המלאה בעריכת אורי זר-אביב

timeout_logo