גרייס על הכוונת

20 שנה לאלבום Grace של ג'ף באקלי

ׁ(א. אמדורסקי, מאחוריך!)

(הטקסט הזה נכתב עבור 'עכבר העיר' והתפרסם שם בגרסה ערוכה ומקוצרת קמעא. הנה הנוסח המלא)

—–

"מה זה, מה שאנחנו שומעים?"

"זה? קוראים לו טים באקלי. זה אלבום הופעה מלוס אנג'לס. תחילת הסבנטיז"

"בואנ'ה, הוא חופר הבאקלי הזה"

"הוא חופר?! חכה עד שתשמע את הבן שלו"

(שיחה בין שני חובבי מוסיקה, אמצע הניינטיז)

איך הפך Grace  לתו האיכות הרשמי להיותך איש אינדי? בראייה לאחור, קל להיות חכם ולזהות את המרכיבים שהפכו את האלבום הזה לאבן יסוד בתקליטייה של ישראלים רבים המחשיבים עצמם כאניני טעם הפוסעים מעדנות על השביל הצר המפריד בין אלטרנטיבה למיינסטרים. יחד עם Dusk של The The  או The Bends  של רדיוהד, האלבום הכחול של Weezer, האנפלאגד של נירוונה ועוד כמה אקזמפלרים מאותה תקופה, היית יכול לבנות תקליטייה "איכותית", חסינה בפני ביקורת, שממצבת אותך כמיוחג' מספיק מצד אחד ועדיין נגיש ועממי ובלתי מזיק מצד שני. הדיו של Grace עדיין נשמעים מעל במות האינדי בארצנו לא פחות מאלה של Ten או Nevermind. כי לחקות את באקלי הופך אותך באחת ליוצר רגיש ואיכותי, לפרפורמר שנותן הכל על הבמה, לאמן מרגש-אינסטנט שצורח את נשמתו וחושף את נבכי קרביו המדממים בפני קהל נפעם, עם נגיעה של אובדנות סקסית ומסתורית כאחד. מה לעשות ש-Grace לא התבגר יפה כאלבום, בניגוד לאלבומי פוסט-גראנג' אחרים כמו אלה של בליינד מלון או קאונטינג קרואוז, שלא מדורגים באותו שלב על סולם ה"קלאסיקות" אבל עוברים יפה באוזן גם היום, Grace הוא אלבום מעיק, עמוס, דחוס, שלא מוריד לרגע את הרגל מדוושת הגז האמוציונלית, שלא נותן לך רגע לנוח ולחשוב בין כל סערת הרגשות, הצווחות והטקסטים הפסבדו –דרמטיים שנשמעים מרשימים בפעם הראשונה, אבל בבחינה מדוקדקת וקרובה יותר, לא ממש הולכים לשום מקום ונשארים בתחום שרבוטי גיל ההתבגרות:

And she weeps on my arm
Walking to the bright lights in sorrow
Oh drink a bit of wine we both might go tomorrow
Oh my love
And the rain is falling and i believe
My time has come
It reminds me of the pain
I might leave
Leave behind

עם תמלילים ברמה הזאת, דילן, ריד וכהן לא היו צריכים לחשוש מאיבוד מעמדם ככותבי מילים. ואם בכהן עסקינן, אזי ההישג הגדול ביותר של Grace  הוא גרימת מיאוס טוטאלי מן השיר Hallelujah, שהקאבר הטוב ביותר שלו היה ותמיד יהיה הביצוע המאופק, הבוגר והנקי של ג'ון קייל, מ-1991. למרות יכולת קולית מרשימה מבחינה טכנית, זהו דווקא חוסר האיפוק שהופך את Grace  להאזנה כה מפרכת. אין רגע של אירוניה או הומור, בטח לא עצמי. אין הפוגה במטח הרגשי שהאלבום מנחית עליך. כמה מהמבקרים הגדירו את ההגשה של באקלי הבן כשילוב בין רוברט פלאנט ופרדי מרקיורי. יש בזה משהו, אבל פלאנט, שבא מהבלוז, ידע לאזן בין בומבסטיות ואינטימיות ומרקיורי שילב מלנכוליה עם אופטימיות, תיאטרליות עם ישירות – וידע גם להגיש את כל המרקחת הזאת בשירי פופ מושלמים של 3-4 דקות,  מה שבאקלי לא מסוגל לעשות. בטח לא באלבום בכורה. אז נכון, הלהקה מנגנת נפלא (במיוחד  כשהגיטריסט האדיר גרי לוקאס נוגע במיתרים בשני הקטעים הפותחים) והסאונד שבנה המפיק / טכנאי המעולה אנדי וואלאס מרשים ומלא אווירה, אבל סורי- וזה כמובן עניין של טעם אישי – אם כבר לחזור לאיזשהו אלבום רוק מ-1994, כותב שורות אלו יעדיף תמיד את Dookie, Mellow Gold, Parklife, Dummy או Without A Sound. אתם יודעים מה, אפילו את החפירות הקליפורניות של אחד, טים באקלי, מתחילת שנות ה-70'.