וינילים לדבילים: להקת אמריקה במיטב להיטיה

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

The Promised Land – פרוייקט גרייטפול דד בעברית

בשנתיים האחרונות עבדתי, יחד ידידי עמי יארס ושלל מוזיקאים מוכשרים ומסורים אחרים, על פרוייקט מיוחד מאוד, שכולו מחווה לאחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. להקה שהיא תופעה תרבותית, אייקון אמריקאי ומקור השפעה והשראה חי ונושם למיליונים ברחבי העולם.
השנה ימלאו 50 שנה להקמתה של הגרייטפול דד ו-20 שנה למותו של ג'רי גרסיה, אחד האמנים והאנשים המיוחדים ביותר שיצאו מיבשת אמריקה.

בקרוב יצא אלבום ובו שירים של הגרייטפול דד וגרסיה שתורגמו לעברית באהבה ובתשומת לב מרובה. האלבום נוצר באישור ובתמיכת תאגיד הגרייטפול דד בסן פרנסיסקו. הנה השיר "נטע", (במקור Bertha), הסנונית הראשונה מתוך הפרוייקט.

הדליפה הגדולה

פורסם, בעריכה קלה, ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין

מדונה – כלבה שלא מתנצלת

"זהו סוג של טרוריזם" אמרה מדונה לפני כשבועיים, בהתייחסות לאירועי הזמן האחרון. לא, היא לא התכוונה לרצחנות של דעאש או של בוקו חראם, גם לא לטבח האזרחים בסוריה או אפילו למתרחש באיזורנו, אלא  – שומו שמיים – לדליפת אלבום שלם שלה לרשת לפני המועד המתוכנן. כיום, כשכל הפרדיגמות המוכרות שהתלוו לתהליך הוצאת אלבום לשוק מתפוגגות מול הזמינות והכח האדיר של הרשת, אפילו לאייקון כמו מדונה מותר להיות פרנואידית ולהשתמש כלפי מדליפי המוסיקה שלה בביטויים שבעבר היו שמורים לרוצחים בני עוולה. ואולי הגברת לא ממש תמימה ופגיעה כמו שזה נראה? האמת היא שהיום מאוד קשה לברר האם דליפת אלבום היא תקלה חמורה בתהליך השיווק או דווקא ההיפך- תרגיל יחצ"ני מבריק, שנועד למשוך תשומת לב דווקא לאלבום שלך בתוך כל הג'ונגל הסבוך ורב המתחרים של הפופ העולמי. עם דליפת Unapologetic Bitch לרשת, מיהרה המדונה להכריז כי מדובר בסקיצות לא גמורות (למרות שלאוזני כותב שורות אלה הכל שם דווקא נשמע מהוקצע ומלוטש לחלוטין) והוציאה, כמעין תגובת נגד לפשע האיום את Rebel Heart, מיני-אלבום ובו שישה שירים חדשים, שעליהם היא חתומה כמוצר מוגמר ושלם. רשלנות בהפקה או גאונות שיווקית? ימים יגידו. אם עד כניסת האינטרנט לתמונה, הדלפת אלבום לא גמור לשוק היתה מלאכה קשה ומסובכת עד בלתי אפשרית, הרי שהיום, עשרות האנשים המלווים מקרוב כל פרוייקט של אמן מסדר הגודל של מדונה, הם מדליפים בפוטנציה. כל מה שצריך זה מעט תעוזה וחיבור מהיר לרשת – ותוך שניות יכולים כל העולם ואחותו להתרשם מה"סקיצות הלא גמורות", המיקסים הראשוניים, ההקלטה מחזרה או הדמו-שלא-חשבת-אפילו-לשחרר. קצת יותר פשוט מלסחוב עשרות גלילי סרט הקלטה כבדים דרך מערך האבטחה של אבי רוד ואז להדפיס מהם תקליטי ויניל (אם הייתם רוצים להדליף אלבום של הביטלס, למשל, בשנות ה-60').

בוב דילן – הפלא הלבן הגדול

האמת היא שכבר בשנות ה-70' היו אמנים רבים מודעים לפוטנציאל הדליפה והתמודדו איתו בדרכים שונות. הגרייטפול דד הלכו, כהרגלם, נגד הזרם ואיפשרו למעריצים להקליט את הופעותיהם באופן חופשי, מה שלא רק שלא פגע בהכנסותיהם, אלא דווקא יצר גרעין קשה ונאמן של מעריצים אדוקים שהלכו אחרי ההרכב לכל הופעה והביאו את ג'רי גרסיה וחבריו לראש טבלת מכירות הכרטיסים בארצות הברית במשך תקופות ארוכות. אירוסמית' שיחררו ב-1978 אלבום בהופעה חיה שנקרא Live Bootleg שבעיצובו הגרפי חיקה את עטיפות הקרטון המינימליסטיות של ההקלטות הלא חוקיות שהסתובבו אז בשוק, פרנק זאפה הוציא, בתחילת שנות ה-90' את סדרת הדיסקים Beat The Boots ובה הקלטות מהופעות חיות שלו, כדי להילחם במתעדים הלא חוקיים ולגרום לכספם של מעריציו לזרום לכיס הנכון.   כך עשה גם הבלוזיסט האירי המנוח רורי גלאגר, כששיחרר סדרה של שלושה דיסקים מהופעות חיות, כדי לייצר תחרות רשמית לשלל ההקלטות הבלתי חוקיות שדלפו מהקונצרטים שלו. אבל כל זה היה אז והיום זה היום: המונח Release Date, תאריך יציאת אלבום, איבד כבר את משמעותו בתוך ים הריליסים האינטרנטיים הרשמיים והפחות רשמיים, הרמיקסים והגרסאות ואמנים נדרשים ליצירתיות שיווקית של ממש כדי לקדם את המוצר החלדש שלהם באפקטיביות הרצוייה. אליל האר'אנ'בי האניגמטי ד'אנג'לו הלך בעקבות המהלך החלוצית של ביונסה מסוף 2013 ושיחרר את האלבום החדש והמצופה שלו, הראשון מזה 14 שנים, בהפתעה גמורה לפני כשבועיים. גם ת'ום יורק, נאמן למסורת החדשנות השיווקית של רדיוהד, זרק לפני כשלושה חודשים אלבום חדש להורדה (בתשלום) בפרוטוקול שיתוף הקבצים BitTorrent, אלבומה האחרון של כוכבת הקאנטרי-פופ טיילור סוויפט עלה להאזנה ברשת (תחת כותרת מסתורית בצרפתית) כמה ימים לפני יציאתו הרשמית ונראה שזוהי רק תחילת עידן הריליס כסטארט-אפ דיגיטלי ופתרונות קריאיטיביים רבים עוד לפנינו.

אירוסמית' – בוטלג חי

בהנחה שיש מקרים שבהם מדובר אכן בהדלפה נגד רצונו של האמן ובניגוד לאג'נדה של חברת התקליטים, יש כמה נקודות תורפה שמהן יכולה ההקלטה לדלוף: החל מאולפן ההקלטות, שם יכול חבר להקה, מפיק, טכנאי או עוזר כלשהו לשים יד על הקבצים, דרך פרומואים שנשלחים, לפני שחרור האלבום לאנשי תעשייה, עיתונאים ומבקרים שלא עומדים בפיתוי וכלה ברשתות ההפצה הדיגיטליות ובמפעלי הדפסת הדיסקים שגם מהן יכולה לצאת הרעה. ומה קורה בעניין אצלנו בארץ? "קשה לי להאמין שבישראל עניין דליפת אלבומים הוא אישיו בכלל" אומר עידן אלעד, מוסיקאי וותיק והבעלים של אולפני "סיגנל" בתל אביב. "בניגוד לכסף הגדול והתעשייה המפותחת מעבר לים, כאן השוק הוא כל כך קטן וההיכרות האישית בין האמנים ובעלי האולפנים כל כך אינטימית, שלא נראה לי שיש בכלל תופעה כזאת או שמישהו ייקח על עצמו את הסיכון. ובכלל, כמה ישראלים כיום יושבים בבית וכוססים ציפורניים בציפייה מתוחה לאלבום רוק או פופ ישראלי חדש שיש דחיפות כזו, או שבכלל שווה למישהו להדליף להם אותו לפני הזמן? אולי התחום המוסיקלי היחיד בארץ ששווה להדליף בו משהו, הוא במוסיקה הים-תיכונית".

נתנו למעריצים להקליט: גרייטפול דד

מהבוטלג המסחרי הראשון (בוב דילן, 1969) ועד לטרוריזם שמייחסת מדונה לדליפת אלבומה החדש, הקהל תמיד רצה ותמיד ירצה לטעום מהפרי המוסיקלי האסור. רק שהקהל של 2015, המחובר בוריד לאינספור ערוצים דיגיטליים מהירים, הוא חסר סבלנות יותר מאי פעם, רוצה הכל מהר ועכשיו ולא יודע לדחות סיפוקים. הוא רוצה את האלבום החדש של מדונה אתמול. ולא אכפת לו אם המיקס עדיין לא מושלם והמאסטרינג לא בדיוק ב-Level הנכון. הרי בינינו, בכל מקרה רובנו נשמע את האלבום הזה ביו טיוב בגרסת MP3 מעוכה, חתוכה ומכווצת, אבל זה, לצערנו, כבר טרוריזם מסוג אחר.