אחד מ-9 Ghostface Killah – Sour Soul

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

BadBadNotGood / Ghostface Killah – Sour Soul

Lex Records

בשניים בדצמבר 2014, יצא לאוויר העולם אחד מאלבומי הראפ המצופים ביותר של השנים האחרונות – ובסופו של דבר, אחד המאכזבים שבהם. A Better Tomorrow של הוו טאנג קלאן הציג, במקומה של נבחרת האולסטארס האנרגטית, המקורית והבלתי צפוייה מסטייטן איילנד, תשעה ראפרים עייפים, מנותקים, חסרי השראה ובעיקר נטולי הכימיה המפורסמת שהפכה אותם לאייקוני היפ הופ מוערכים ואהובים. כמה ימים לאחר מכן, הוציא דניס "גוסטפייס קילה" קולס, האיש שביצע את הבית הראשון באלבום הראשון, הקלאסי, של הקלאן ונתן את האות לתחילתה של קריירה מפוארת, את האלבום 36Seasons, שזכה לביקורות טובות בהרבה מהאלבום הפושר של הלהקה-האם. בכלל, ב-15 השנים האחרונות עלו באיכותם אלבומי הסולו של גוסטפייס על אלה של הקלאן כצוות או של כל אחד מחברי ההרכב. בזכות שילוב מנצח של אנרגיה בלתי ניתנת לעצירה, טקסטים מצויינים, הגשה כריזמטית ואוזן מצויינת לבחירת הפסקול של כל הראפ הזה, הפך גוסטפייס אולי לראפר היחיד שעוד מקנה להרכב יוקרה כלשהי בקרב המבקרים ונתן למאזינים תקווה וסיבה להאזין למוסיקה שיוצאת מבית היוצר של הקלאן המפורק והבעייתי. בעוד עמיתיו מנסים את מזלם על ביטים טובים יותר או פחות של היפ הופ איסט קוסטי שמרני למדי, גוסטפייס הלך על סול. כמי שתמיד הצהיר בראש חוצות על אהבתו להרכבי Fאנק ונשמה מהסבנטיז, גם באלבום האחרון, כמו בשניים שקדמו לו, מקיף גוסט את ראפ-זרם-התודעה הכריזמטי שלו בצלילים חמים ואורגניים, שכמו נלקחו מסרטי בלאקספלויטיישן משנות השבעים, ממערבוני ספגטי וסרטי אימה איטלקיים נשכחים או מהפסקולים האקלקטיים של קוונטין טרנטינו. אם באלבום   Twelve Reasons To Die שיצא לפני שנתיים חבר הראפר למלחין והמעבד אדריאן יאנג וב-36Seasons, שיצא לפני פחות מחצי שנה, שיתף פעולה עם ההרכב The Revelations ליצירת אלבום קונספט / אופרת ראפ קרימינלית רבת משתתפים, הרי שבאלבום החדש הוא גייס את הטריו הקנדי BadBadNotGood שמספק ביטים משכנעים, מלאי אווירה ונשמה בנגינה חיה ורבת ניואנסים, שמעניקה נפח דרמטי נוסף לוורסים הסינמטיים ממילא של גוסט. כמו האלבום הקודם, גם כאן מדובר ביצירה קצרה, תמציתית וממוקדת, שלא כוללת כמעט שום רגע מת או משעמם. האורחים המצויינים (הראפרים דני בראון, אלזיי, אמ.אפ.דום) עושים את העבודה באופן יוצא מן הכלל וגוסטפייס, גם אם אינו מצליח להגיע לפסגות כמו בקלאסיקות  Supreme Clientele משנת 2000 או Fishscale  מ-2006, מוכיח שעוד לא נגמר הדלק בטנק המטאפורות שלו ושעוד יש תקווה למוסיקה טובה, מרגשת ומעוררת מבית הוו טאנג. וכשבוחנים את התוצרת המוסיקלית המאכזבת של רוב הקולגות שלו בזמן האחרון, גם אחד מ-9 זה בסדר בשבילנו.