הראשון ל-Zion

דמיאן מארלי בהופעה באמפי פארק ראשון, 24.6.2015. פורסם גם בעכבר העיר.

שובל המכוניות הארוך שמשתרך בדרך לאמפי בפאתי אחת הערים הסחיות ביותר בישראל, מוכיח שוב את מה שכבר ידענו: ישראלים אוהבים רגאיי. ורגאיי זה מארלי. ומארלי, כרגע, זה דמיאן, הנצר הצעיר ביותר לשושלת רבת צאצאים שהאבא בוב פיזר בכל מיני מקומות, פרי בטנן של לפחות שבע נשים שונות. הערב, בפעם הראשונה שלו בארץ, מדגים שוב צעיר בניו של בוב כמה אנחנו אוהבים את הסגנון הג'מאיקני, שדווקא, מכל הז'אנרים המוסיקליים שבסביבה, חדר כה עמוק למחזור הדם של כל כך הרבה ישראלים, לאורך ולרוחב כל המעמדות, הפילוחים הסוציו-אקונומיים, העדות, המינים והגילאים. אולי התשובה היא בקשר ההדוק בין יסודות האמונה הראסטפרית לזרמים שונים בדת היהודית, אולי לטיולים בעולם ולחיפוש רוחני שאחרי הצבא, או אולי פשוט בגלל שישראלים שונאים את בבילון ותומכים  באהבה, שלום וגאנג'ה? לג'ה פתרונים. בכל מקרה, כשזמרי החימום של מארלי ג'וניור עולים לבמה, מתברר שלהקת הליווי מעולה, הסאונד מצויין והבריזה של חופי ראשון מנעימה מאוד את החושים.

אחרי חימום קצר של Black-Am-I, מקולקטיב ה- Ghetto Youths בו חברים שלושה מבניו של בוב האב, עולה דמיאן לבמה וכבר מהצלילים הראשונים מחזיק את הקהל בכף ידו. ומי בקהל? נאטי דרדס מקומיים "כבדים", עם דרדלוקס, דגלי ראסטה וג'מייקה וספליפים שיכולים ביום טוב להסתיר חלקים נרחבים ממתחם רידינג, וגם הורים עם ילדים, חברים מסצינת הראפ המקומית, סטלנים חביבים ומזוגגי עיניים, אנשי ניו אייג', ערסים-לייט בני כל העדות, אנשי משינה, שב"ק ס' והדג נחש ושלל מוסיקאים אחרים, וכמובן המון המון ישראלים מן השורה, שהשם "מארלי" מהלך עליהם קסם עוד מימי גרעין הנח"ל בשלהי הסבנטיז. מה שיפה הוא שלמשך שעתיים כל המאסה האנושית הזו הופכת למקשה אחת. אוהבת, מפרגנת, מתלהבת, מחייכת, זזה, מרימה ידיים ומדליקה מציתים, שרה את הפזמונים בקצב ובלי זיוף אחד. מארלי עובד יפה עם הלהקה המשומנת וגם עם הקהל, שמחזיר לו אהבה (ושיחזיר אותו פעמיים להדרנים בסוף ההופעה) עם תמהיל מאוזן של שירים מקריירת הסולו שלו (Road To Zion, Welcome To Jamrock)  וגם לא מעט תופינים של מארלי האב, שירים שפשוט מסרבים להתיישן ונשארים רלוונטיים גם ב-2015: Get Up Stand Up, Trenchtown Rock, Exodus, One Love, War/No More Trouble שמרימים את ההופעה לגבהים חדשים בכל פעם, מגובים בסרטוני וידאו מרשימים שמחזקים את המסרים האוניברסליים שהפכו את בוב מארלי לאייקון בינלאומי, שהפופולריות שלו לא נחלשה עם חלוף הזמן. לקינוח, מעלה דמיאן את רוהאן מארלי, אחיו הגדול, לרקוד איתו על הבמה. כן, אותו רוהאן שהוא אבי חמשת ילדיה של לורן היל, שהיתה אמורה להופיע בדיוק כאן לפני כמה שבועות וביטלה את ההופעה ברגע האחרון. כך, למשך מאה ועשרים דקות, הצליח אמן אחד, עם כריזמה בימתית אותנטית, עם שירים מצויינים והרכב אדיר, להשכיח מ-12,000 ישראלים את העובדה שלאחרונה שורפים כאן כנסיות בשם הדת, שהגזענות פושטת בינינו כמו מחלה ממאירה, שסובלנות לסבלו של האחר היא מצרך נדיר במחוזותינו, ששלום, אחווה, הרמוניה והארה נחשבות, במקרה הטוב, למילים גסות בישראל של 2015. נו טוב, לפחות נשארה לנו הגאנג'ה.