Archive | אוגוסט 2015

כל השוורצעס אותו דבר

אריק בי וראקים הם מההרכבים החשובים בתולדות המוסיקה השחורה בכלל וההיפ הופ בפרט. בין השנים 1986-1992 יצרו השניים קטלוג שירים איכותי, חלוצי ופורץ דרך, שהפך את ראקים (וויליאם גריפין, יליד 1968) לאחד מהראפרים המוערכים, הנערצים והמשפיעים ביותר בתולדות הז'אנר. השניים גם זכורים למאזין הישראלי בזכות סימפול קולה של עפרה חזה (והשיר "אם ננעלו") ברמיקס שהכין הצמד הבריטי Coldcut ללהיט Paid In Full.

בשנת 2001 יצא לאור דיסק אוסף של אריק בי וראקים בלייבל MCA/Universal. לכאורה עוד אוסף מתוך רבים שיצאו לצמד. אבל באלבום הזה נעשתה שגיאה תמוהה ומכעיסה. אם בעטיפה הקדמית מופיעים אריק בי וראקים, הרי שבעטיפה האחורית מופיע אריק בי משמאל ולידו לא שותפו ראקים, אלא ראפר אחר – צ'אק די, סולן "פבליק אנמי", הרכב מיתולוגי ניו יורקי אחר, שעד כמה שידוע לבלוג, מעולם לא שיתף פעולה עם הצמד באופן רשמי כלשהו. מעניין איך נוצרה הטעות הזו, שכל חובב ראפ סביר יכול להבחין בה ממבט ראשון. הנה העטיפה:

ERIC RAKIM CHUCK

בונוס טראק: אריק, ראקים ועפרה. 1987.

מודעות פרסומת

בית ברבור

ה-Swans בהופעה ב"רידינג 3", תל אביב. 7.7.2015. התפרסם גם בעכבר העיר.

מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו מתעלף בזמן הופעה? ובכן, זה קרה אמש במהלך ההופעה של הסוואנס ברדינג 3. שלושת רבעי השעה לתוך המוסיקה, בחורה מהקהל נפלה שדודה והוצאה החוצה כאשר צוות המקום וצופים נוספים משכיבים אותה מעדנות על רצפת הבטון של נמל תל אביב ומבצעים פעולות רענון ראשוניות. אז בסוף, למרבה השמחה, היא חזרה לאיתנה, אבל לא בטוח שחזרה לתוך המועדון לחוות שנית את קירות רעש שיצרו בו מייקל ג'ירה וחמשת חבריו. אודה ולא אבוש: את הסוואנס שמעתי בפעם האחרונה אי שם בתחילת שנות התשעים. אחר כך הם תוייקו לזמן רב במגירה המנטלית של "להקות דיכאון / רעש מוערכות אבל שקשה לשמוע כבר", לצד הבירת'דיי פארטי, איינשטורצנדה נויבאוטן, ג'וי דיוויז'ן, קריים אנד דה סיטי סולושן ועוד. זכרתי במעומעם את הסטייל כמין שילוב של ניק קייב המוקדם, סוניק יות' ונגיעות של סיסטרס אוף מרסי והקיור. דווקא הניתוק הארוך מהמוסיקה של הסוואנס גרם לאוזניים להיות פתוחות יותר למה שעומד להתרחש על במת הרדינג. האמת, "אוזניים פתוחות" הוא מינוח אירוני מעט כשמדובר בסוואנס. עובדה: במשך ההופעה נצפו רבים מהנוכחים מכסים על אוזניהם בידיהם או דוחפים אליהן מפיות נייר מגולגלות והמנוסים שבהם באו כבר מוכנים עם אטמים מהבית. אחרי שהחברים הירושלמים "מוג'הדין" לא ביישו את מורשת פאקט/אק דאק בהופעה קצרה, מהודקת ואפקטיבית, עלו ג'ירה וחבורתו לבמה והתחילו, כבר מהשנייה הראשונה, להרעיד את הקירות שמסביב ואת חלל הבטן שבפנים, עם הסטייל שרשום על שמם בטאבו של המוסיקה האלטרנטיבית, בחלל הייחודי שנמצא אי שם בצומת שבין נויז, גותי, מטאל, ניו ווייב ואוונגרד. אם לו ריד טען פעם ש"שלושה אקורדים זה כבר ג'אז", הרי שהסוואנס דבקים בתיאוריה הזו וכמו מנסים לבדוק כמה ניתן לסחוט מאקורד אחד, מקסימום שניים, תוך כדי שהם יוצרים קונסטרוקציות סאונד רב שכבתיות שמשתמשות, כך זה נשמע לפחות, בכל ספקטרום התדרים שהאוזן האנושית מסוגלת לקלוט.

הבס-תופים-שתי חשמליות פלוס גיטרת פדאל סטיל, טרומבון, כינור חשמלי וסוללת כלי הקשה מסיבית, בונים אט אט, בסבלנות ובעוצמה הולכת וגוברת, קתדרלות של רעש סוחף מסביב לקול המיוסר של ג'ירה. המוסיקה של סוואנס לא מחכה שתקלוט אותה או תתרגל אליה – היא תופסת אותך בגרון ומסרבת לשחרר, מכה בך בעוצמה בכל איבר אפשרי ומכניעה אותך ברפטטיביות עד שאתה עומד מולה חסר אונים, מותש וסחוט נפשית. בשלב הסחיטה, לא נכחיש, היו כמה וכמה רכי לב שפרשו החוצה, לשאוף אוויר או לפוש קמעא בפינת העישון (כולל איזובל, הזמרת/חלילנית החמודה של בארדו פונד, שבאו בהרכב מלא לראות את ההופעה, לפני שיעלו הערב לבימת הבארבי). ככל שההופעה התמשכה והרעש חפר לעומקים חדשים, היה ברור שהסוואנס שואפים להפריד את הילדים מהגברים, "כמו מסע כומתה" פלט מישהו לידנו. אבל הקהל, שכלל בלוגרים, עיתונאים, מטאליסטים ולא מעט פליטי אייטיז שגדלו על מיכל ניב לצד מעריצים צעירים יותר, שאולי גדלו על מיכל ינאי, ידע מה הוא הולך לקבל. הוא נשאר עם הסוואנז עד הרבה אחרי חצות, ויצא החוצה, אל אוויר הים הקריר, עם הרבה ריספקט בלב ולא מעט צפצופים באוזניים, שנקווה שישארו במצב סביר עד הביקור הבא של הסוואנס במחוזותינו.