כשלוסיל מנגנת היפ הופ

ריילי "בי בי" קינג נולד במיסיסיפי בשנת 1925 ונפטר במאי השנה בלאס וגאס. בין לבין הוא הספיק למצב את עצמו כדמות המזוהה ביותר עם הבלוז החשמלי במחצית השניה של המאה ה-20 וכאייקון מוסיקלי אמריקני אהוב ומצליח.

הצמד UGK ׂ(Underground Kingz נוסד בטקסס בשנת 1987 ובמשך 10 שנים פעל כאחד מההרכבים המייצגים והמוערכים של הראפ הדרומי, עד למותו של הראפר Pimp C בחדר בית מלון בלוס אנג'לס ב-2007.

איך זה היה נשמע אם קינג, הבלוזיסט האגדי וצמד הקינגז של האנדרגראונד היו מקליטים אלבום ביחד? את השאלה הזו ניסה לפתור המפיק והדיג'יי האמריקאי Amerigo Gazaway. אחרי כמה פרוייקטים מוצלחים שחיברו את המוסיקה של פלה קוטי עם זו של הרכב ההיפ הופ דה לה סול ואת מרווין גיי עם הראפר מוס דף, שיחרר המפיק השבוע את The Trill is Gone (זו לא טעות, חפשו את המילה Trill בלקסיקונים של סלנג היפ הופי) והתוצאה מהנה ביותר ועשויה לדבר גם לחובבי בלוז פתוחי ראש וגם להיפ הופרים שמחפשים גיוון ונשמה. הנה האלבום להאזנה והורדה חופשית. תיהנו!

וינילים לדבילים: פסקול הסרט "חטיפה נעימה"

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

עוד וינילים לדבילים – בלחיצה כאן

והנה הטריילר:

היפ הופ ירושלמי, דור 3.0

שלושה דורות של היפ הופ ירושלמי משתפים פעולה בשיר חדש, שהוא בעצם הרמיקס הרשמי לטרק מתוך אלבום הבכורה של הראפר הירושלמי נתי חסיד. תיהנו.

(אם בא לכם להוריד את השיר באיכות גבוהה, אפשר לעשות את זה ממש כאן:)

לו יהי

אמצע-סוף שנות ה-80' היתה תקופה מרתקת ברוק האמריקאי. מול רוק השיער המנופח של בון ג'ובי, סקיד רואו, מוטלי קרו, גאנז אנד רוזס ודומותיהן, צצו להן, לרוב בעיירות נידחות או במקומות שלאו דווקא נחשבים למרכזי מוסיקה מסורתיים, להקות שהוציאו את האוויר החם מהבלון המדושן של הפופ-מטאל הממוסחר והתבניתי. הן המירו את השפעות הבומבסטיות מבית לד זפלין, באד קומפאני וואן היילן בגיטרות השורטות של הסטוג'ס והוולווט אנדרדראונד, בנאיביות הסרקסטית של ג'ונתן ריצ'מן והמודרן לאברס, במינימליזם של טלוויז'ן וטוקינג הדס מודל 1977 ובפאואר-פופ הרועש והמלודי של האסקר דו וה-Replacements. קורט קוביין זחל מאברדין, וושינגטון כדי להקים את נירוונה, יו לה טנגו פעלו בהובוקן, ניו ג'רזי, סטיבן מאלקמוס הגיע מוירג'יניה לסטוקטון, קליפורניה, שם הוקמה Pavement וג'יי מאסקיס, כמו הפיקסיז, הגיע ממסצ'וסטס, חמוש בסאונד בלואו-פיי מרתק, במילים אניגמטיות ובדימוי מרושל, רחוק אלף דציבלים מהתחפושות הפתטיות של גיבורי הרוק של התקופה. ושם, עם Dinosaur Jr של מאסקיס, מתחיל גם הסיפור המפותל והמרתק של Sebadoh, שמגיעים להופעה אחת בישראל החודש.

ב-1989, אחרי שלו בארלו, הבסיסט של Dinosaur Jr עזב את הלהקה לאחר סכסוך עם מאסקיס ותחושה שאינו בא לידי ביטוי בלהקה, הוא חזר להקליט עם חברו הוותיק אריק גאפני חומרים עליהם התחילו בעבודה שנתיים לפני כן. התוצאה היתה שיתוף פעולה רב שנים, שהניב כמה מהאלבומים המכוננים של האינדי האמריקאי. השילוב של נגינה מחוספסת, שהופכת בשנייה משיר רוק קליט להתחרעות פאנקיסטית רועשת, איכות הקלטה שמקשה על המאזין לקלוט את המילים ובד בבד תורמת למסתורין הכללי, תפניות מוסיקליות בלתי צפויות וטקסטים מלנכוליים-דפרסיביים – כל אלה הפכו לסימני ההיכר של Sebadoh, כפי שהפכו למאפייני הז'אנר כולו והדיהם נשמעים גם היום, אצל הרכבים כמו Weezer, Queens Of The Stone Age, The Strokes ורבים אחרים.ב-1992, עם התפוצצות הגראנג' והאלטרנטיב האמריקאי, הוחתמו Sebadoh בלייבל Sub Pop, אכסנייתם הסיאטלית המצליחה של נירוונה, מהאדהאני, סאונדגארדן ורבים אחרים. במהלך הניינטיז שיחרר בארלו עם ההרכב שורה של אלבומים מצויינים שזכו לשבחי המבקרים, שגם אם לא זכו להצלחה המסחרית של נירוונה או הפיקסיז, גיבשו סביב ההרכב קהל מעריצים אדוק. בארלו, שפעל גם במסגרת ההרכב Folk Implosion, פירק את Sebadoh ב-1999 ופנה לקריירת סולו. בעקבות האיחוד המפתיע שלו עם Dinosaur Jr ב-2007, התגבשו התנאים גם להקמתה מחדש של Sebadoh כלהקה מופיעה וב-2013, 14 שנה לאחר הפירוק, יצא סוף סוף Defend Yourself, אלבום אולפן מלא חדש של הלהקה שהניחה את היסודות למוסיקה האלטרנטיבית האמריקאית וממשיכה להשפיע ולייצר מוסיקה מעולה גם היום, 25 שנים מאוחר יותר.

Sebadoh יופיעו במועדון הבארבי בתל אביב, ביום ראשון, 18.10.15.

קניה ווסט בישראל / ביקורת הופעה

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

סיפור הקריירה של קניה ווסט הוא אחד מהמיוחדים שנרשמו בספרי ההיסטוריה של ההיפ הופ, ז'אנר שלא חסרים בו סיפורים שכאלה. חלקו הראשון של הסיפור מתאר מפיק היפ הופ מקומי, בן למשפחה ממעמד בינוני, שיוצר טרקים לאמני אנדרגראונד בשיקגו, שעדיין אינה מוכרת כעיר "היפ הופית" במיוחד, בחור שאף לייבל לא ממש מוכן להמר עליו כראפר, שממשיך בעקשנות לטפס במעלה שרשרת המזון של הז'אנר ולבסוף הופך, בזכות נחישות אין קץ, טונות של אמונה עצמית וכישרון ייחודי, לאחת הדמויות המזוהות ביותר בעולם המוזיקה הפופולרית. בחלקו השני של הסיפור, שעדיין נכתב בעוד אנו מדברים, הבחור המדובר מתיך את ההיפ הופ במומחיות לתוך סגנונות אחרים, מטמיע אותו בתרבות הפופולרית עד כדי התמוססות מוחלטת ויוצר קטלוג אמנותי חוצה קהלים, מגזרים ומגדרים.

צילום: דר זיכרמן

קניה ווסט לא רצה אף פעם להיות "רק" מפיק, "רק" ראפר, או אפילו "רק" סלבריטי. ווסט שואף להיות מגה-רוק-סטאר, אייקון תרבות גלובלי, מוביל טרנדים אינטרגלקטי ולאחרונה – אפילו מועמד מטעם עצמו להנהיג את המעצמה הגדולה בעולם. ככה זה, כשהקולגה הכי ידוע שלך מכנה את עצמו "ג'ייהובה", כשמו של אלוהים, לך נשאר רק "ייזי", בעקבות ישו. אחח, איפה הימים שלראפר היה מספיק לקרוא לעצמו "ביג", "לארג'", "פרינס", "קינג" או "לורד". היום, פחות מהמשיח עצמו כבר לא עושה כותרות.

אם את רוב כוכבי הרוק שמגיעים לאלה החופים אנחנו מקבלים הרבה לאחר תאריך התפוגה האמנותי שלהם, הרי שקניה ווסט הגיע לפה בשיא תהילתו והשפעתו וברגע מכונן בקריירה שלו, שידעה לא מעט כאלה. כמו כל כוכב רוק גדול הראוי לשמו, גם כאן, כדי ליהנות מהשואו צריך לדעת לקבל את כל החבילה: איחור ג'ים מוריסוני של כשעה ועשרים אחרי זמן תחילת ההופעה שפורסם, קיצורי ועיוותי שירים נוסח דילן, מחוות תיאטרליות מבית מדרשו של ג'יימס בראון, שירים הכוללים סתירות פנימיות, לעתים אפילו בתוך אותה שורה, באופן שהיה מגחיך לגמרי כל אמן אחר ומעל לכל – אגו ענק, שמשאיר בצל, פשוטו כמשמעו, את המלווים (די ג'יי, זמר) שנמצאים מחוץ לאור הזרקורים למשך כל ההופעה ואפילו לא מוצגים בשמם במהלכה. קניה ווסט כפרפורמר פשוט לא משאיר מקום לאף אחד. ככה זה כשסר פול מקארטני נמצא בחיוג המהיר בטלפון שלך, כשאתה יכול לזמן את אלטון ג'ון לתת כמה אקורדים באיזה שיר, או לבקש מג'יימי פוקס שיחקה את ריי צ'רלס בשביל להיט אחר.

התכונה שמצילה את ווסט בכל פעם מחדש, וזו שהודגמה יפה אמש באיצטדיון רמת גן, היא המוזיקה. "אני מדבר הרבה שיט, אתם יודעים", הוא אמר לקהל, "אבל, בניגוד לאחרים, אני גם מגבה את זה עם קבלות". ואילו קבלות: שעה וארבעים שכוללות לקט בלתי נתפס של להיטים מהגדולים ביותר של העשור האחרון, מהענקיים של המוזיקה השחורה המודרנית, שעשרות אלפי הצופים יודעים כמעט כל מילה מהם בעל פה. שירי סולו, שירים מהפרוייקט המשותף עם ג'יי זי, טרקים שהוקלטו עם מגוון מרהיב של אמנים, מריהאנה ועד בון איבר. עם מוח יצירתי קודח וחופש אמנותי שמאפשר לו לדגום גם קלאסיקה מורבידית מסוף שנות ה-30' ("Strange Fruit"), גם את הרוק המתקדם של קינג קרימזון מסוף הסיקסטיז, גם את הסול של קרטיס מייפילד וגם את הטכנו-דיסקו-אלקטרו של דאפט פאנק לכדי שורת להיטים מסיבית, אותה הוא פרש לאורך וואן מאן שואו חסר נשימה. הרבה מוזיקה ומעט דיבורים היו במופע הזה, שכלל כמעט את כל מה שמעריץ ממוצע יכול לצפות לו: ההתחלה, עם "Stronger" ו-"Power", ההמשך עם "Can't Tell Me Nothin'" וגם "Clique" , "Heartless" ו-""Love Lockdown" – "Diamonds", "Touch The Sky"  ו-"Gold Digger", בקיצור, אתם קולטים את הווייב. לכמה דקות באמצע, ווסט משתעשע בסמפלר ה-MPC, מכשיר אייקוני של מפיקי היפ הופ קלאסי מהניינטיז, מה שמחזיר אותו לזמן קצר לשורשים, אבל מהר מאוד הוא חוזר לשחרר את רסן האוטו-טיון, ומזכיר לכולם באיזו מאה אנחנו חיים ומי הפך את האפקט האולפני המאוס הזה לכלי שרת לאמירה אמנותית משמעותית.

מצעד השלאגרים נמשך ונמשך: "Flashing Lights", "Run This Town" ובסוף, אחרי ריצה מזורזת על עוד כמה להיטים גדולים, מגיע "Lost In The World" וחותם את ההופעה שהיתה גם מרשימה וגם קצת מוזרה וגם מהנה וגם בלתי צפויה – בדיוק כמו גוף היצירה של קניה ווסט, שעד כה מספק לנו הרבה דברים לשמוע, הרבה דברים לכתוב עליהם והרבה ספקולציות לעתיד. ממש כמו דילן ב-65', בואי ב-77' או מרווין גיי ב-71'. אל תצחקו – עם כל כך הרבה אגו, אמביציה וכישרון, קניה ווסט עוד עשוי להיכנס לפנתיאון הזה מהדלת הראשית. בינתיים, גם מי שלא בוחן את הקריירה של ווסט בפרספקטיבה היסטורית, יכול היה ליהנות ממאה דקות של מוזיקה שאפתנית, מקפיצה ועשוייה היטב, שמזגזגת בין מסחריות בלתי מתנצלת ואוונגרד נסיוני חוצה ז'אנרים, מוזיקה שמצליחה גם להזיז באינטנסיביות את האגן וגם להפעיל את התאים האפורים. בינינו – כמה אמנים כאלה כבר זכינו לראות בשנים האחרונות, בישראל או מחוצה לה.

קניה ווסט, איצטדיון רמת גן, 30.9.2015