קניה ווסט בישראל / ביקורת הופעה

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

סיפור הקריירה של קניה ווסט הוא אחד מהמיוחדים שנרשמו בספרי ההיסטוריה של ההיפ הופ, ז'אנר שלא חסרים בו סיפורים שכאלה. חלקו הראשון של הסיפור מתאר מפיק היפ הופ מקומי, בן למשפחה ממעמד בינוני, שיוצר טרקים לאמני אנדרגראונד בשיקגו, שעדיין אינה מוכרת כעיר "היפ הופית" במיוחד, בחור שאף לייבל לא ממש מוכן להמר עליו כראפר, שממשיך בעקשנות לטפס במעלה שרשרת המזון של הז'אנר ולבסוף הופך, בזכות נחישות אין קץ, טונות של אמונה עצמית וכישרון ייחודי, לאחת הדמויות המזוהות ביותר בעולם המוזיקה הפופולרית. בחלקו השני של הסיפור, שעדיין נכתב בעוד אנו מדברים, הבחור המדובר מתיך את ההיפ הופ במומחיות לתוך סגנונות אחרים, מטמיע אותו בתרבות הפופולרית עד כדי התמוססות מוחלטת ויוצר קטלוג אמנותי חוצה קהלים, מגזרים ומגדרים.

צילום: דר זיכרמן

קניה ווסט לא רצה אף פעם להיות "רק" מפיק, "רק" ראפר, או אפילו "רק" סלבריטי. ווסט שואף להיות מגה-רוק-סטאר, אייקון תרבות גלובלי, מוביל טרנדים אינטרגלקטי ולאחרונה – אפילו מועמד מטעם עצמו להנהיג את המעצמה הגדולה בעולם. ככה זה, כשהקולגה הכי ידוע שלך מכנה את עצמו "ג'ייהובה", כשמו של אלוהים, לך נשאר רק "ייזי", בעקבות ישו. אחח, איפה הימים שלראפר היה מספיק לקרוא לעצמו "ביג", "לארג'", "פרינס", "קינג" או "לורד". היום, פחות מהמשיח עצמו כבר לא עושה כותרות.

אם את רוב כוכבי הרוק שמגיעים לאלה החופים אנחנו מקבלים הרבה לאחר תאריך התפוגה האמנותי שלהם, הרי שקניה ווסט הגיע לפה בשיא תהילתו והשפעתו וברגע מכונן בקריירה שלו, שידעה לא מעט כאלה. כמו כל כוכב רוק גדול הראוי לשמו, גם כאן, כדי ליהנות מהשואו צריך לדעת לקבל את כל החבילה: איחור ג'ים מוריסוני של כשעה ועשרים אחרי זמן תחילת ההופעה שפורסם, קיצורי ועיוותי שירים נוסח דילן, מחוות תיאטרליות מבית מדרשו של ג'יימס בראון, שירים הכוללים סתירות פנימיות, לעתים אפילו בתוך אותה שורה, באופן שהיה מגחיך לגמרי כל אמן אחר ומעל לכל – אגו ענק, שמשאיר בצל, פשוטו כמשמעו, את המלווים (די ג'יי, זמר) שנמצאים מחוץ לאור הזרקורים למשך כל ההופעה ואפילו לא מוצגים בשמם במהלכה. קניה ווסט כפרפורמר פשוט לא משאיר מקום לאף אחד. ככה זה כשסר פול מקארטני נמצא בחיוג המהיר בטלפון שלך, כשאתה יכול לזמן את אלטון ג'ון לתת כמה אקורדים באיזה שיר, או לבקש מג'יימי פוקס שיחקה את ריי צ'רלס בשביל להיט אחר.

התכונה שמצילה את ווסט בכל פעם מחדש, וזו שהודגמה יפה אמש באיצטדיון רמת גן, היא המוזיקה. "אני מדבר הרבה שיט, אתם יודעים", הוא אמר לקהל, "אבל, בניגוד לאחרים, אני גם מגבה את זה עם קבלות". ואילו קבלות: שעה וארבעים שכוללות לקט בלתי נתפס של להיטים מהגדולים ביותר של העשור האחרון, מהענקיים של המוזיקה השחורה המודרנית, שעשרות אלפי הצופים יודעים כמעט כל מילה מהם בעל פה. שירי סולו, שירים מהפרוייקט המשותף עם ג'יי זי, טרקים שהוקלטו עם מגוון מרהיב של אמנים, מריהאנה ועד בון איבר. עם מוח יצירתי קודח וחופש אמנותי שמאפשר לו לדגום גם קלאסיקה מורבידית מסוף שנות ה-30' ("Strange Fruit"), גם את הרוק המתקדם של קינג קרימזון מסוף הסיקסטיז, גם את הסול של קרטיס מייפילד וגם את הטכנו-דיסקו-אלקטרו של דאפט פאנק לכדי שורת להיטים מסיבית, אותה הוא פרש לאורך וואן מאן שואו חסר נשימה. הרבה מוזיקה ומעט דיבורים היו במופע הזה, שכלל כמעט את כל מה שמעריץ ממוצע יכול לצפות לו: ההתחלה, עם "Stronger" ו-"Power", ההמשך עם "Can't Tell Me Nothin'" וגם "Clique" , "Heartless" ו-""Love Lockdown" – "Diamonds", "Touch The Sky"  ו-"Gold Digger", בקיצור, אתם קולטים את הווייב. לכמה דקות באמצע, ווסט משתעשע בסמפלר ה-MPC, מכשיר אייקוני של מפיקי היפ הופ קלאסי מהניינטיז, מה שמחזיר אותו לזמן קצר לשורשים, אבל מהר מאוד הוא חוזר לשחרר את רסן האוטו-טיון, ומזכיר לכולם באיזו מאה אנחנו חיים ומי הפך את האפקט האולפני המאוס הזה לכלי שרת לאמירה אמנותית משמעותית.

מצעד השלאגרים נמשך ונמשך: "Flashing Lights", "Run This Town" ובסוף, אחרי ריצה מזורזת על עוד כמה להיטים גדולים, מגיע "Lost In The World" וחותם את ההופעה שהיתה גם מרשימה וגם קצת מוזרה וגם מהנה וגם בלתי צפויה – בדיוק כמו גוף היצירה של קניה ווסט, שעד כה מספק לנו הרבה דברים לשמוע, הרבה דברים לכתוב עליהם והרבה ספקולציות לעתיד. ממש כמו דילן ב-65', בואי ב-77' או מרווין גיי ב-71'. אל תצחקו – עם כל כך הרבה אגו, אמביציה וכישרון, קניה ווסט עוד עשוי להיכנס לפנתיאון הזה מהדלת הראשית. בינתיים, גם מי שלא בוחן את הקריירה של ווסט בפרספקטיבה היסטורית, יכול היה ליהנות ממאה דקות של מוזיקה שאפתנית, מקפיצה ועשוייה היטב, שמזגזגת בין מסחריות בלתי מתנצלת ואוונגרד נסיוני חוצה ז'אנרים, מוזיקה שמצליחה גם להזיז באינטנסיביות את האגן וגם להפעיל את התאים האפורים. בינינו – כמה אמנים כאלה כבר זכינו לראות בשנים האחרונות, בישראל או מחוצה לה.

קניה ווסט, איצטדיון רמת גן, 30.9.2015