נופל וקם

Mark E Smith – Renegade

Penguin 2009

265 עמודים

Renegade

The Fall היא קצת כמו גויאבה. או שאוהבים אותה או שסולדים ממנה. כותב הבלוג הזה חושב שמדובר באחת מהלהקות הטובות, המעניינות והחשובות שיצאו אי פעם מבריטניה, אבל מכיר גם הרבה שחולקים על הקביעה הזאת ולא מבינים על מה כל הרעש והצלצולים. בכל מקרה, למארק אי. סמית' מגיע שאפו על כך שהוא מתפעל את המוסד האנגלי הזה (יש שיאמרו מוסד סגור) כבר כמעט 40 שנה ומצליח עדיין לעורר גלים, לעודד מחשבה ולספוג קיתונות של השמצות, רכילויות ושמועות, חלקן מבוססות, חלקן מופרזות, לרובן יסוד סביר במציאות. ספרו האוטוביוגרפי הראשון (שנכתב עם קצת עזרה מאחד אוסטין קולינגס, כי בכל זאת, האלכוהול) נקרא בדיוק כמו המוסיקה של The Fall: זועם, בוטה, לא עושה חשבון, רפטטיבי, קטוע, מעצבן, מצחיק, עמוק, מטושטש, לפרקים לא מובן אבל תמיד מעניין ומחזיק אותך על הקצה.

 

סמית' פורש כאן סצינות מילדותו והתבגרותו בפרסטוויץ' שליד מנצ'סטר, מהגג על משפחתו, על העבודה השחורה כפועל בנמל מנצ'סטר, על יושבי הפאבים המקומיים, על מלחמת המעמדות, על העוני, הדיכאון, השכרות והסמים – אבל בעיקר עסוק בלטנף על חברים שעברו בלהקתו עם השנים, על האקסיות שלו, על מפיקים, טכאים ומוסיקאים אחרים (ביניהם ג'ון לנון, נואל גלאגר והקלאש, פיט דוהרטי ופול מקארטני), על חברות תקליטים, על רוב הלהקות שיצאו ממנצ'סטר, על פוליטיקאים בריטיים מימין ומשמאל, על שוטרים, על אמריקה, על מעצבים גרפיים ועיתונאי מוזיקה וגם על עצמו ועל תכונותיו הבעייתיות שעליהן כבר מתבססות מיתולוגיות שלמות בתרבות הפופולרית האנגלית. הקטע הוא שהכל נכתב בשטף תודעה אלכוהולי מבודח ומשעשע, כשגם בקטעים הקשים והמרים ביותר סמית' לא חוסך את שבטו גם מעצמו, מה שמונע מהספר להפוך לסתם סדרת השמצות בלתי מבוקרת.

 

מתוך הקריאה בספר, סמית' מצטייר כאדם כן באופן נדיר, בעל אבחנות חותכות וחוש הומור שחור וחסר רחמים, במיוחד בכל הנוגע להתנהלותו שלו מול בני משפחה, חברים ומוסיקאים אחרים. מעריצי The Fall יתענגו על כל מילה בספר ובוודאי יחזרו אליו פעמים רבות. לכל השאר, מומלץ להתחיל עם המוסיקה של The Fall ולהמשיך משם.

The Fall יופיעו בישראל ב- 2.3.2016

Renegade

 

רק הקול מושלם – ביקורת על האלבום החדש של אדל

אדל – 25

XL Recordings / לב גרופ מדיה

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

האמן הישראלי המצליח, תושב ניו יורק, יגאל עוזרי, מפורסם בזכות ציוריו ההיפר-ריאליסטיים, שנראים בדיוק כמו צילומים. כשמביטים בדוגמניות היפהפיות שעוזרי מצייר על רקע נופים אקזוטיים מרחבי העולם, קשה שלא לחוש הערכה ופליאה על המאמץ האדיר שכרוך בטכניקה המדהימה שלו, שגורמת להשתאות מול הדמיון הבלתי נתפס של ציוריו לצילומי אופנה ממגזין יוקרתי. ברם, אחרי שההתלהבות מהטכניקה המושלמת גוועת, יכול אדם לשאול את עצמו: "רגע, אם זה כל כך דומה, אז למה לא פשוט לקנות כבר צילום"? זו אחת המחשבות שריחפו בראשו של הכותב עם ההאזנה לאלבום החדש של אדל. הכל שם כל כך דומה לרגש אמיתי, כל כך קרוב לאותנטיות, כל כך משתדל לשדר כנות, ישירות ופתיחות – עד שאתה מבין שאתה בעצם שומע חיקוי מהונדס, מורכב בקפידה, של הדבר האמיתי. כבר מהצליל הראשון של השיר הראשון שהקליטה היה ברור שברמה הטכנית, זו שנבחנת בתוכניות כמו "אקס פקטור" ו"דה ווייס", אדל היא זמרת מושלמת. כל תו צלול ונקי, המנעד מרשים, במיוחד בגזרות הנמוכות, כל ויברציה ווקאלית משוייפת עד כדי שלמות, הכל כדי להעביר אמוציה מזוקקת וטהורה ישר לוורידיהם של מיליוני המעריצים, שחיכו ארבע שנים, נצח במושגי פופ, לאלבום חדש של מלכת הרגש הבריטית. הבעיה היא שלפחות אצל המאזין הזה, הרגש לא עובר. כמעט כל השירים ב-"25" נשמעים כמו פסקול לסצינת הסיום של סרט הוליוודי אדיר-תקציב, כזה שלידו "טיטאניק" נראה כמו הפקה סטודנטיאלית חתרנית ודלת תקציב.  לא סתם בחרו  מפיקי "סקייפול", הסרט הקודם בסדרת ג'יימס בונד, את אדל לשיר את שיר הנושא של הסרט (שגם זיכה אותה באוסקר ב-2013).

 

באחד עשר השירים באלבום החדש של אדל (14 במהדורת הדה-לוקס)  אין טיפה של זיעה, של ספונטניות, של הומור, של אירוניה, של איזשהו רגש אמיתי, מעז, מסוכן, מאתגר, מהסוג שנמצא בכל שיר של איימי ווינהאוס, למשל. כן, ההשוואה לאיימי וויינהאוס מתחייבת כאן, משום שמדובר בשתי הזמרות הבריטיות המצליחות ביותר של העשור האחרון. אבל אם וויינהאוס באה מן השושלת המתייסרת,  הפרובוקטיבית, רוויית הספקות וההרס העצמי מבין מדרשן של בילי הולידיי, ג'ניס ג'ופלין ונינה סימון, הרי שאדל היא ממשיכתן הטבעית של ווקאליסטיות כמו ברברה סטרייסנד, סלין דיון ושירלי באסי, שתמיד יעדיפו להנחית עליך פטיש חמישים קילו של  "רגש" הוליוודי מתוכנת ומתוזמר היטב, נקי מכל רמז למשהו שבני אנוש אמיתיים עשויים להרגיש במצבים יומיומיים אמיתיים. ההצלחה של אדל, אם כן, אינה מפתיעה בימים אלה. העובדה שהסינגל הראשון ששוחרר מ-"25" כבר שובר שיאי מכירות, מעידה על העולם התרבותי שבו רובנו חיים: ייצוגים מהונדסים של רגש אמיתי שנרקחו באלפי תוכניות ריאליטי  חלולות וסאונדבייטס ריקים של פוליטיקאים, מוסיקאי פופ שבדיים שנשכרו כדי לתת פיניש בוהק ונוצץ לבלדות המשמימות של אדל. והקהל, שכבר התרגל לצרוך חיקויים של הדבר האמיתי, בולע את השטיק ועוד מבקש תוספת. גם בסיוע סשן דמיון מודרך אינטנסיבי במיוחד, אני לא מצליח להעלות בדעתי שום סיטואציה חברתית שבה ניתן להשמיע את האלבום הזה, שלמרות ריבוי של שירים שקטים, אין בו רגע אחד של מנוחה, שבו הסאונד מעייף את האוזן אחרי כמה דקות ורמות ההחצנה הרגשית מוגברות לווליום 11, שבו זמרת בת 27 , בוגרת אקדמיה יוקרתית למוסיקה בלונדון, שהיא גם המוסיקאית העשירה ביותר בבריטניה מתחת לגיל 30, מתיימרת לתת לך עצות על החיים, על אהבה ועל שברון לב. רק בלי לקחת סיכונים ובלי לגעת במה שבאמת כואב, כמו שאיימי ווינהאוס ידעה לעשות. קשה לראות את הראפר גוסטפייס קילה, למשל, מתארח באלבום של אדל. זה פשוט יותר מדי קרוב לעצם ועלול לסדוק את תפיסת המציאות של המעריצים.

 

לפני כמעט 30 שנה שר מוריסיי ב"פאניק", הסינגל המבריק של הסמית'ס: "תלו את הדיג'יי, כי המוסיקה שהוא מנגן, לא אומרת לי שום דבר על החיים שלי". האמירה הזאת נכונה גם לגבי "25". אלבום שכולו סימולציה של "רגש", שלא אומר לך שום דבר על העולם האמיתי, שלא מספק לך ולו תובנה ספציפית אחת לרפואה על החיים האמיתיים  שאתה חי. אז סורי, אדל, אבל למרות ששברת השבוע את שיאי מכירות הסינגלים ב"בילבורד", עדיין צריך יותר מקול מושלם והפקות של מיליון פאונד כדי לשבור לנו גם את הלב.