היפ הופ, דרך הגב.

לפני שבוע יצא האלבום Sex, Love & Pain 2 של זמר האר'אנ'בי Tank. האמת, לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל משהו בעטיפה נראה מוכר. מוכר מדי. כן, זו כבר עובדה מוגמרת: ראפרים והיפ הופרים למיניהם אוהבים להראות לנו את הגב.

אולי כי יש בזה הדמנות להציג שרירים מפוסלים לעילא, אולי כי יש יותר שטח להעברת מסרים, אולי כי זה דרמטי יותר מסתם להראות עוד פעם פנים… מי יודע. בכל מקרה, הנה כמה דוגמאות בולטות, בסדר כרונולוגי.

טופאק שאקור פצח בשילוב האטרקטיבי של גוף חשוף, שרשרות וקעקועים, על גב (שמתם מה עשיתי כאן?) האלבום השלישי שלו, Me Against The World מ-1995.

יריבו של טופאק ונציג החוף המזרחי של אמצע שנות ה-90', הנוטוריוס ב.י.ג, באלבום Life After Death שיצא כמה שבועות לאחר מותו ב-1997. מסיבות מובנות למדי, ביגי נשאר לבוש.

חלפה שנה, והראפר המצליח ביותר של סוף שנות ה-90' ארל סימונס, הלא הוא DMX, מתחיל באלבומו הראשון It's Dark And Hell Is Hot את מסורת החשיפה שתלווה אותו במשך כל הקריירה (שהתחילה ברצף מדהים של הצלחות והתדרדרה קשות בהמשך) DMX מנצל את שטח הגב שלו למחווה לאחד מכלבי הפיטבול האהובים שלו, שהלך בטרם עת למכלאת ההסגר הגדולה בשמיים.

נשארים באותה שנה, עם עוד אלבום סופר-מצליח של DMX. וגם הפעם, הגב חשוף – והמכירות בשמיים.

שנות ה-2000 החלו, וכוכב חדש זרח בשמי ההיפ הופ. ג'ה רול, או ג'פרי אטקינס כמו שקוראים לו בני משפחתו (והבוס הנוכחי שלו, בדלפק השירות המהיר במקדונלד'ס), ניסה להידחק לנעליו הגדולות של טופאק ולאלה הבינוניות של DMX. כל זה, בתוספת קצת סימבוליזם נוצרי א-לה-ישו, יצרו את The Last Temptation, האלבום שלו מ-2002. פריט חובה: גב חשוף, אלא מה.

לא בחור עירני ומודע כמו פיפטי סנט ייתן לטרנדים לחלוף מעל ראשו. הנה עטיפת פסקול הסרט האוטוביוגרפי הכושל שלו מ- Get Rich Or Die Tryin',  2005.

ונסיים (לבינתיים) עם מי שבחר להציג את גבו לראווה מעל עטיפת אלבום כדי להעביר מסר. ומי זה יכול להיות, אם לא נאסיר ג'ונס, איש קווינס, המכונה Nas בפי חובבי ההיפ הופ האיכותי בעולם כולו. אחרי שחברת התקליטים לא הסכימה לו לקרוא לאלבומו מ-2008 בשם המגה-פרובוקטיבי Nigger, הוא החליט, בצעד יח"צני מבריק ובלתי מתפשר (או מחוסר ברירה) לא לתת שם לאלבום ורק להציג בעטיפה את גבו המצולק (ממכות שוט?), בצורת האות N, משל היה אחרון העבדים המוצלפים במטעי המיסיסיפי בימי משטר העבדות בדרום ארצות הברית.

מכירים עוד דוגמאות ששווה לאזכר כאן? כיתבו לנו ונשמח לפרסם.

בינתיים, הנה שיר ראפ ממש טוב, עם המילה Back בתוכו, כדי לשמור על קוהרנטיות הפוסט. תיהנו.

 

וינילים לדבילים: דייויד בואי

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

עוד וינילים לדבילים – בלחיצה כאן

בלוז שמצלצל מוכר: ראיון עם לורי בל

כמו ג'ון לי הוקר ג'וניור וסדריק ברנסייד שהופיעו כאן בעבר, גם לורי בל נושא לפיד כבד במיוחד של מורשת בלוז מכובדת במיוחד. ואם הוקר ייצג את הסאונד של דטרויט וברנסייד את זה של המיסיסיפי דלתא, הרי שבל נושא בגאון את דגל הבלוז החשמלי של שיקגו. ככה זה כשאבא שלך ניגן מפוחית לצד (או יחד עם) ווילי דיקסון, מאדי ווטרס, אדי טיילור, ג'וניור וולס, ג'יימס קוטון ורבים אחרים. הקריירה המקצועית של בל החלה באמצע שנות ה-70' ועוד לפני שמלאו לו 20 כבר החל לשתף פעולה עם אביו (שנפטר ב-2007). מה שבל מביא לשולחן הוא שיקגו בלוז טהור. בלי קישוטים ונצנצים, בלי נגיעות היפ הופ ואלקטרוניקה, בלי גלישות מיותרות לג'אז, למטאל או לפסיכדליה. בלוז ישיר, קלאסי ומחוספס, בלי צ'ייסרים, בלי זית, פרוסת לימון או מטריה קטנה מעל. עם סגנון שירה רווי נשמה וגיטרה עוקצנית שמצלצלת כמו שילוב של באדי גאי, אוטיס ראש ואלברט קינג, עם יותר מעשרה אלבומי סולו, עשרות שיתופי פעולה עם אושיות בלוז אגדיות וכמעט 40 שנות קריירה מאחוריו, הוא מגיע להופעה אחת בישראל. הנה הראיון הבלעדי שלו ל "59 מילים".

 

ש: תאר לנו בכמה מילים את הבית שבו גדלת, את הזכרונות מהמקום הכל כך מוסיקלי שגדלת בו

ל.ב: אבא שלי, קארי בל, ניגן בלהקה עם מאדי ווטרס וגם בלהקה שהוא עצמו הוביל. הם היו עושים חזרות אצלנו בסלון וגם בבתים של אחרים. אז היה לי די קשה לא להתמכר לזה… וכך גם היה עם האחים שלי.

ש: ובאיזה שלב החלטת לעבור למוסיקה כעיסוק העיקרי בחייך, להיות מוסיקאי מקצועי?

ל.ב: ברגע שהרמתי גיטרה בפעם הראשונה. זה היה בגיל ארבע!

ש: לאילו מוסיקאים היתה השפעה עליך במהלך השנים האלה?

ל.ב: הפסנתרן הגדול לובי לי, שניגן עם אבא שלי. הוא לימד אותי המון דברים. וגם לבלוזיסט אדי טיילור, שניגן עם ג'ימי ריד.

ש: עם הגב אל הקיר, מהו אלבום הבלוז שהשפיע עליך יותר מכולם?

ל.ב: או, זה חייב להיות האלבום של בי.בי. קינג B.B King – Live AT The Regal. בלי שום ספק.

 

ש: יש כאלה שאומרים שמאז שנות ה-80', אולי אפילו מסוף שנות ה-60', הבלוז הפך לסגנון שלא מתקדם, כמעט למוצג מוזיאוני, של נוסטלגיה לימים עברו. מה דעתך על הקביעה הזו?

ל.ב: הבלוז הוא השורש של כל המוסיקה הפופולרית. כל המוסיקה הגיעה מהבלוז. הוא כבר בן 100 שנה, יותר מכל סגנון מוסיקלי אחר. והוא הולך להישאר פה עוד הרבה הרבה זמן… עוד כמה מאות שנים לפחות!

 

ש: מיהם הבלוזיסטים העכשוויים, שפועלים כיום בסצינה, שמרשימים אותך במיוחד?

ל.ב: בגלל שאני גר בשיקגו, יוצא לי לראות ולשמוע המון מוסיקאים אדירים. בסופי שבוע אני בדרך כלל עובד, אז באמצע השבוע אני הולך ל Rosa's ל- B.L.U.E.S או ל- Buddy Guy's ונהנה שם מאוד בכל לילה. טורונזו קאנון, קווינטון מק'קורמיק, רוקינ' ג'וני… כולם טובים מאוד.

 

ש: ולסיום, למה אנחנו יכולים לצפות בהופעה הקרובה שלך בישראל?

ל.ב: שיקגו בלוז אמיתי, The Real Deal, ישירות מהמקור!

לורי בל יופיע במועדון ה"בארבי"  בתל אביב, במוצאי שבת, 30.1.16. לפרטים>>

 

(תודה למעיין בר יואל על העזרה)

 

 

Ariel Ultra – אריק שרון בהיפ הופ

במלאת שנתיים לפטירתו של אריאל שרון, הנה פוסט רלוונטי מהארכיון…

59wordsמילים

כפי שנכחנו לראות בהלוויה שהתקיימה היום, לאריק שרון, אם נאהב את זה או לא, היתה השפעה גדולה ברחבי העולם. אם לא, איך תסבירו את כמות האזכורים שלו בשירי היפ הופ לאורך השנים? מפתיע לגלות (ואולי בעצם לא ממש) שדווקא ראפרים צרפתים רבים, רובם ככולם מוסלמים, איזכרו במשך השנים את שרון, תמיד בהקשר שלילי (רוצח, קצב וכד'). אבל הפעם נתמקד רק בראפ באנגלית.

Immortal Technique הניו-יורקי יליד פרו, הוא ראפר מצויין, חריף, פוליטי מאוד, מהצד שמאלי-מרקסיסטי של המפה.

בשירו הידוע ביותר Industrial Revolution, הוא חורז "לבקש ממני להפסיק להפציץ, זה כמו לבקש רחמים מאריאל שרון". כאן ב-02:25

"You motherfuckers will never get me to stop blastin', you're better off asking Ariel Sharon for compassion"

Immortal Technique המשיך לכסח את שרון גם בשיר Belly of the beast. "השוטרים ירו בדיאלו מול הבית שלו, לג'וליאני אין מצפון, כמו לאריאל שרון". כאן ב-01:18

"The cops shot Diallo right in front of his home and…

View original post 319 מילים נוספות

האיש שקנה את העולם: David Bowie – Blackstar

הביקורת שכתבתי על אלבומו החדש של דייויד בואי התפרסמה לפני שלושה ימים בעכבר העיר / הארץ אונליין. דייויד בואי נפטר היום בגיל 69.

דייויד בואי הוא סוג של קוסם. לא נדבר כאן על האלבומים הנפלאים, על השירים הנצחיים או על הטרנדים המוזיקליים והאופנתיים שנקשרו בשמו, אלא דווקא על העובדה הפשוטה שב-2016, בעולם של רשתות חברתיות תמנוניות, אתרי רכילות רואי-כל, אימג'ים וטקסטים שמופיעים ונעלמים תוך שברירי שניה או קריירות שנוסקות עם שחר ומתפוגגות לעת ערב; בעולם של קהל ציני וספקן שממליך מלכים לרגע ונסיכות לשניה, שלא יודע לדחות סיפוקים וצורך, מעכל ומקיא מתוכו כמויות אדירות של אינפורמציה במהירות עצומה – בתוך כל אלה, דיוויד בואי מצליח לשמור על מה שנקרא באנגלית Mistique. על אותה אאורה מסתורית, מסקרנת ומרוחקת, שלפני שנות דור, עת תור הזהב של שנות ה-70', היתה לחם חוקו של כל מוזיקאי גדול, מניל יאנג, דרך איגי פופ ולו ריד, ועד הרולינג סטונס, פינק פלויד ולד זפלין.

מי תיאר לעצמו בקיץ של 1969 – כש-"Space Oddity" הלהיט הראשון של בואי, טיפס, די במפתיע, במעלה המצעד הבריטי – שבחורף של 2016 יעצרו מיליוני חובבי מוזיקה את נשימתם עם הבשורה על אלבום חדש של האיש. מעניין לראות שגם היום, כמו לפני כמעט שלוש שנים, כשבואי הוציא כמעט בין לילה את "The Next Day", אלבום אולפן חדש מזה עשור – הוא שולט בענייניו ביד ברזל. ברצותו מסתיר ומכסה וברצותו משחרר: תאריכי יציאה לאור, תמונות, קליפים, טיזרים, שירים, ראיונות, פרויקטים וכל דבר אחר שקשור במפעל החיים המתמשך שנקרא "דיוויד בואי". ללא ספק, בואי מודע למעמדו המיתי בקרב חובבי הרוק ולעתים נראה שהוא מתענג על משחקי הטיזינג האלה. כמה טוב לגלות שהפעם לציפייה גם יש כיסוי.

 

אודה ולא אבוש: לאלבום הקודם, הקשה, הלא אחיד ולפרקים מתסכל, האזנתי כמעט בכפייה, מתוך חובה 'לשמוע את האלבום החדש של בואי'. לא חזרתי אליו פעמים רבות לאחר מכן. אולי אעשה זאת שוב לאור יציאת "Blackstar" הטוב ממנו בהרבה, לפחות נכון לכתיבת שורות אלה. ב-"Blackstar" בואי זונח את ההרכב שליווה אותו באלבום הקודם, פרקטיקה ידועה במהלך הקריירה שלו. השותף הוותיק טוני ויסקונטי נשאר מאחורי הקונסולה כמפיק שותף, אבל הנגנים גוייסו מעולם הג'אז האקספרימנטלי של ניו יורק – והם המעניקים לאלבום את הסאונד והטקסטורה המרתקת שלו (ג'יימס מרפי, איש LCD Soundsystem, מנגן כלי הקשה בשני שירים). צלילי קראוטרוק מסונתז, שביבי פרוגרסיב-רוק, הבלחות דראם אנד בייס, אפילו ביטים של היפ הופ ("הקשבנו הרבה לקנדריק למאר לאחרונה" העיד ויסקונטי בראיון לרולינג סטון. "ניסינו להימנע ככל האפשר מרוקנרול"). את כל אלה רוקחים בואי והנגנים ליצירה אחת קוהרנטית, שלמה ומגובשת. כמי שהכלי הראשון שלו היה סקסופון, בואי נותן לנשפן המעולה דני מקאסלין מרחב פעולה גדול, וזה מחזיר לו טובה עם סולואים שמזכירים את קינג קרימזון בימיהם הטובים. מקאסלין מוסיף גם ציטוט מחוכם מתוך "Low", האלבום של בואי מ-1977, שמשמש כאן אולי כמעין השראה כללית – כמו ש-"Heroes" שימש לאלבום הקודם. אגב, אפילו סולו הגיטרה ב-"I Can't Give Everything Away" שנועל את האלבום, נשמע כמו הומאז' לרוברט פריפ של הסבנטיז.

 

המילים, כמעט כמו תמיד אצל בואי, נעות בין מה שנשמע כוידויים אישיים חושפניים, לבין דימויים אבסטרקטיים וטקסטים חידתיים שמאתגרים את המאזין לפענח אותם. האם השיר הזה הוא על דאעש? למה הוא מצטט מ"התפוז המכני"? מדוע הוא נזכר דווקא עכשיו לחזור לדמות הראשית מהסרט "The Man Who Fell To Earth"? ואיך הטראק ההוא מתכתב עם המחזה החדש שבואי מפיק?. את כל אלה משאיר בואי בשבילנו, להאזנות חוזרות ולעולם האסוציאציות הפרטי של כל אחד מאיתנו. על איכותם של ערוצי השירה המדהימים שבואי מוציא, ערב יום הולדתו ה-69, אין בכלל מה להכביר מילים, צריך פשוט להקשיב ולהתענג. ואם זוהי אכן שירת הברבור של בואי כאמן רוק (ונקווה שלא), הרי ש-"Blackstar" הוא בהחלט סיכום אדיר לקריירה מונומנטלית, מפותלת, רצופה פסגות מהממות לצד לא מעט תקופות שפל ויובש יצירתי. ממוקד, מסחרר, יצירתי, נועז, מרגש ובעיקר – מסתורי – בדיוק התכונות שהפכו את בואי עצמו לאייקון תרבות, יותר מ-50 שנה אחרי שלונדוני צעיר אחד, דייויד רוברט ג'ונס, עמד בפעם הראשונה מול מיקרופון באולפן הקלטות.

בואי בישראל, 1996.

 

להסתדר בטור! טיפים למוסיקאי הישראלי בסיבוב הופעות בארה"ב (ובחו"ל בכלל)

לכותב שורות אלו יש (חוץ מנטיה תמוהה לכתוב על עצמו בגוף שלישי) נסיון רב למדי בהופעות בחו"ל, בעיקר בארצות הברית ובאירופה, בז'אנרים שונים, במקומות  מגוונים (מאולם של 17,000 איש באמסטרדם ועד לבר אינטימי באיסט וילג' בניו יורק) ועם הרכבים שונים: מהופעות סולו, יחד עם להקה קטנה, ועד להופעות מרובות קהל בליווי אנסמבלים גדולים. וכמי שכבר שמע בחלחלה על הרכבים ישראלים שחזרו מסיבובי הופעות בחו"ל והם חולים, רעבים, מסוכסכים, מדוכאים ומרוששים, חשבתי שיכול להיות מועיל לחלוק עם קוראי הבלוג כמה מהתובנות שנצברו בשנים האחרונות. אם זה יעזור ולו למוסיקאי אחד לעבור את החווייה בצורה חלקה ונעימה יותר, דיינו. תגובות, הערות ותוספות תתקבלנה בברכה.

תגיעו מוכנים ותאמו ציפיות

הצלחה של טור בחו"ל תלויה הרבה מאוד בפרטים הקטנים. קודם כל, תגדירו לעצמכם מה מטרת הסיבוב: לצבור חוויות? להיחשף לקהל חדש? לגבש את הלהקה? לבקר סוף סוף ב-Primark? אולי בכלל להרוויח כסף?!? טוב, אחרי ההפוגה הקומית הזו, בואו נדבר על מה שחשוב.

• אם גוף, ארגון או אדם מסויים משלם עבור הטור, איזה כיף לכם! ברם, אם הכל או הרוב אמור לצאת מכיסכם, אזי בחוכמה תעשו אם תחשבו היטב, מראש, את כל ההוצאות מול התקציב שיש ברשותכם ורווחים עתידיים. לא נעים להיתקע בקלארקסון, קנטאקי ביום שבת בלילה, בלי כסף לסיגריות או למקום לישון בו.
• בדקו מראש מה הציוד והמפרט הטכני בכל מקום בו אתם מופיעים. לא כיף לצאת לחפש סטנד למיקרופון בפרברי בולטימור בחושך, חצי שעה לפני הופעה.
• ודאו מראש דרכי הגעה לכל מקום. הארץ שאתם נמצאים בה היא כנראה גדולה יותר מישראל, יש בה יישובים שונים בעלי שמות דומים או אפילו אותו שם, והמרחקים גורמים לכל תיקון טעות קטנה בניווט (יצאתם ביציאה 13 במקום 12 על ההייוויי) לגזול מכם הרבה זמן יקר.
• נסו להתקמבן מראש על דילים (טיסות, מלון, אירוח, רכב, אוכל) ובקיצור: נסו לדעת כמה שיותר על הטור שלכם לפני שתצאו אליו. עדיף לתכנן בשקט בבית מאשר לאלתר במקום לא מוכר, עייפים ותחת לחץ זמן.

תוודאו שזה באמת מתאים לכם

• מסוגלים לעמוד בטיסות ארוכות, עם קונקשנים מבאסים במקומות מדכאים והמתנות של שעות בשדות תעופה קטנים?
• אין לכם בעיה לישון על כל דבר, ממיטת קינג סייז במלון במנהטן ועד למזרון מתנפח בבייסמנט מעופש בלונג איילנד?
• אתם אוכלים הכל ולא בררנים בענייני אוכל (בשר, גלוטן, שומן, לא כשר, פאסט פוד) ?
• אתם מסוגלים לפרוק ולהעמיס חזרה ציוד חשמל, אביזרי סאונד, כלי נגינה ומזוודות כמה פעמים ביום לתוך חללים קטנים במיוחד – ואז להידחס ביניהם?
• אין לכם רגישות מיוחדת למזג אוויר קיצוני? (כמו מעבר בין 4- במינסוטה ל-20 מעלות באטלנטה, תוך 4 שעות)
• אתם מסוגלים, אחרי כל זה, לנגן את אותם השירים, ערב אחרי ערב, באותה התלהבות ומקצועיות כמו בפעם הראשונה?

סימן שאתם מוכנים. צאו לדרך.

תהיו מקצוענים

כמי שמגיעים מארץ החפיף והחרטא, הקומבינה, העוקץ , ה"סמוך עלי" וה"יהיה בסדר", כל הקונספט של מקצוענות יכול להיראות זר ומוזר לכם. אבל כדאי שתתרגלו אליו מהר.

תגיעו בשעה הנקובה לסאונד צ'ק. נגנו במסגרת חלון הזמן שהוקצב לכם. נגנו טוב ומהודק (הלהקה שלפניכם והלהקה שאחריכם ינגנו ככה). הודו לצוות המקום וללהקות שהופיעו אתכם. הודו לקהל – גם אם הוא מונה 8 אנשים כולל ברמנים. ציינו איפה אפשר לשמוע או לקנות את המוסיקה שלכם. תכינו סטיקרים וכרטיסי ביקור. והכי חשוב: לכו לישון וקומו בשעות הגיוניות. לא מעט להקות התפרקו אחרי יום חיפושים בעקבות חבר הרכב שהחליט לבלות את הלילה מחוק בבר מזדמן, בשיטוט בעיר, ליד באנג גדול מימדים בדירה של חבר או במיטתה של איזו נערה מקומית. כלל ברזל: כשיש הופעות – אין יציאות. תשמרו את זה לימים הפנויים שלכם.

הופעה בכנס AIPAC בוושינגטון די.סי (מופע שירי הגרייטפול דד בעברית)

תהיו נחמדים

כבדו את מנהגי המקום. בררו איך קוראים לאיש הסאונד. תקשרו איתו באופן מקצועי. הודו לו מעל הבמה בסוף ההופעה. יש סבירות שגם הוא מנגן בלהקה ושיצא לו כבר להגביר הרכבים קצת יותר משמעותיים מזה שלכם. קללות, פשיטת בגדים, שתיה ועישון על הבמה במהלך הופעה כבר לא נתפסים ברוב האולמות בארה"ב כמשהו סקסי במיוחד במקרה הטוב וכמשהו שעשוי להכניס אתכם לצרות במקרה הריאלי. אתם לא ג'ים מוריסון ולא סיד וישס. תשאירו רושם טוב ותגרמו לאנשים מסביבכם חשק לראות אתכם שוב.

עיזרו זה לזה

כמה טריוויאלי, ככה נכון. הופעה היא סוג של מסע אלונקות, שיכול לעבור בסבבה אם כולם נותנים יד, או כתף. תמיד תהיו הראשונים לסחוב. עזרו גם למתופף המסכן לקפל ציוד. בכלל, תתייחסו לציוד כאילו הוא רכוש משותף של כולם, יעני- כולם סוחבים הכל ואין "שלי-שלך". יחד עם זאת, דעו לתת ספייס אחד לשני. כי אפילו מוסיקאים יפים, כשרוניים ומגניבים כמוכם הם אנשים שיכולים להימאס לפעמים. תמכו נפשית אחד בשני, ומצד שני גם השאירו פתח למרחב אישי, כי כל אחד זקוק לזה מדי פעם. אפילו הבסיסט.

הופעה באולם Ziggodome באמסטרדם, במסגרת האירוע הבינלאומי MasterPeace

כאן זה לא ישראל. אל תתחכמו.

• לא עם צוות המטוס
• לא עם אנשי ביקורת הדרכונים
• לא עם פקיד ההגירה
• לא עם בעל האולם והפרומוטר
• בטח שלא עם שוטרים, פקחים ואנשים במדים למיניהם. אלא אם כן חותמת שחורה בדרכון ואיסור כניסה למדינה בעשור הקרוב מחרמנים אתכם עד כדי איבוד שליטה.
• לא עם כתבים ומראיינים. תחסכו מהם את ההומור הישראלי ואת הבדיחות הפנימיות של הלהקה. תבואו מוכנים. דברו קוהרנטי, ברור, ממוקד. בכל מקרה, השתדלו לבחור את חבר הלהקה עם השליטה הטובה ביותר באנגלית לצורך ראיונות.

 

ועוד כמה נקודות למחשבה…

• בנו סט ליסט (רשימת שירים) מראש, אבל תתכוננו גם לשנות אותה מהופעה להופעה, לפי תגובות הקהל
• תעבדו מראש על דברי הקישור בין השירים (אם בכלל צריך אותם). אל תשאירו את זה לאילתור, בטח לא בהופעות הראשונות.
• הקפידו על פרסום מראש. פייסבוק, מיילינג ליסט, ויז'ואלס, פוסטרים, לוגו להקה, שימו מוסיקה שלכם אונליין וכל דבר אחר שעשוי לדחוף אתכם קדימה ולהקל על הקהל למצוא אתכם.
• אמריקאים אוהבים לפרגן למוסיקה שהם שומעים ואוהבים. חישבו על מרצ'נדייס: חולצות, כובעים, תיקים, תקליטים ודיסקים, קונדומים, כרטיסי אשראי וארונות קבורה ממותגים (שלושת האחרונים תקפים רק אם ללהקה שלכם קוראים KISS). יכול להיות שיהיה לכם יותר קל לייצר אותם בארץ היעד או לשלוח אותם לשם מבעוד מועד, כדי לא לסחוב סתם משקל מיותר.
• חישבו על נחיצותו כל דבר שאתם לוקחים איתכם ונסו לטוס כמה שיותר קל. מה שלא יורה – שיישאר בבית. אחרת תחוייבו במשקל יתר כשתטוסו ותזדקקו לכמה חודשים של טיפול בבעיות גב כשתחזרו.
• חדדו את יכולות המינגלינג שלכם. צרו קשרים, קבעו פגישות, דברו ושוחחו עם כל אחד, קחו ותנו כרטיסי ביקור. מי יודע מה יכול לצאת מזה בעתיד.
• אל תלכלכו על אמנים אחרים. בטח לא על אמנים ישראליים. שמרו את האבחנות האישיות שלכם לעצמכם, גם כי זה לא מקובל בארצות ניכר וגם כי Karma is a bitch, yo.
• הישארו צנועים ודעו את מקומכם. גם אם אתם כוכבי-על בלבונטין, בבוקסא או בצימר, באירופה – ובמיוחד בארה"ב – אתם עוד טיפה קטנה בים המוסיקה המקומי. תתנהגו ככה. אפשר לתת את השואו המגלומני של הלייף על הבמה – ועדיין להישאר צנוע וחביב מחוץ לה (שמעת, בונו?)
• אל תתכננו לו"ז צפוף מדי. תשאירו זמן לאגור כוחות, לישון, לעשות כביסה ולחפש את הפדאל היקר של הגיטריסט ההיסטרי בבקסטייג' המבולגן של האולם שהופעתם בו אתמול בערב.
• אל תתנשאו על הצוות הטכני – נסו ללמוד מהם. יש סיכוי טוב שחלקם נמצאים בביזנס עוד מלפני שאתם נולדתם, הם מכירים את הציוד שלהם יותר טוב מכם והם כבר הגבירו כמה להקות טיפה יותר גדולות מכם.
• למרות הפיתויים, נסו לאכול בריא. קשה לעמוד בפני המבורגר בשתיים בלילה אחרי הופעה, מאתגר להימנע מבייגל ולאטה על הבוקר או מצלעות ברביקיו, דלי צ'יפס וחבית קולה בצהריים, אבל תעשו את המיטב. זה ישתלם בהמשך הטור. אנשים נוטים לחטוף מחלות בסיבובי הופעות, משפעת ומיגרנה ועד שלשולים, עצירות, דלקת ריאות ושיעול טורדני. נסו לאכול מזון שנותן לכם אנרגיה ובוזמנית מרחיק מכם את כל המרעין בישין שלעיל.

הופעה בפסטיבל CMJ בניו יורק

זהו, דיברנו מספיק. עכשיו צאו לדרך ו…תנו למוסיקה לדבר. בהצלחה!