האיש שקנה את העולם: David Bowie – Blackstar

הביקורת שכתבתי על אלבומו החדש של דייויד בואי התפרסמה לפני שלושה ימים בעכבר העיר / הארץ אונליין. דייויד בואי נפטר היום בגיל 69.

דייויד בואי הוא סוג של קוסם. לא נדבר כאן על האלבומים הנפלאים, על השירים הנצחיים או על הטרנדים המוזיקליים והאופנתיים שנקשרו בשמו, אלא דווקא על העובדה הפשוטה שב-2016, בעולם של רשתות חברתיות תמנוניות, אתרי רכילות רואי-כל, אימג'ים וטקסטים שמופיעים ונעלמים תוך שברירי שניה או קריירות שנוסקות עם שחר ומתפוגגות לעת ערב; בעולם של קהל ציני וספקן שממליך מלכים לרגע ונסיכות לשניה, שלא יודע לדחות סיפוקים וצורך, מעכל ומקיא מתוכו כמויות אדירות של אינפורמציה במהירות עצומה – בתוך כל אלה, דיוויד בואי מצליח לשמור על מה שנקרא באנגלית Mistique. על אותה אאורה מסתורית, מסקרנת ומרוחקת, שלפני שנות דור, עת תור הזהב של שנות ה-70', היתה לחם חוקו של כל מוזיקאי גדול, מניל יאנג, דרך איגי פופ ולו ריד, ועד הרולינג סטונס, פינק פלויד ולד זפלין.

מי תיאר לעצמו בקיץ של 1969 – כש-"Space Oddity" הלהיט הראשון של בואי, טיפס, די במפתיע, במעלה המצעד הבריטי – שבחורף של 2016 יעצרו מיליוני חובבי מוזיקה את נשימתם עם הבשורה על אלבום חדש של האיש. מעניין לראות שגם היום, כמו לפני כמעט שלוש שנים, כשבואי הוציא כמעט בין לילה את "The Next Day", אלבום אולפן חדש מזה עשור – הוא שולט בענייניו ביד ברזל. ברצותו מסתיר ומכסה וברצותו משחרר: תאריכי יציאה לאור, תמונות, קליפים, טיזרים, שירים, ראיונות, פרויקטים וכל דבר אחר שקשור במפעל החיים המתמשך שנקרא "דיוויד בואי". ללא ספק, בואי מודע למעמדו המיתי בקרב חובבי הרוק ולעתים נראה שהוא מתענג על משחקי הטיזינג האלה. כמה טוב לגלות שהפעם לציפייה גם יש כיסוי.

 

אודה ולא אבוש: לאלבום הקודם, הקשה, הלא אחיד ולפרקים מתסכל, האזנתי כמעט בכפייה, מתוך חובה 'לשמוע את האלבום החדש של בואי'. לא חזרתי אליו פעמים רבות לאחר מכן. אולי אעשה זאת שוב לאור יציאת "Blackstar" הטוב ממנו בהרבה, לפחות נכון לכתיבת שורות אלה. ב-"Blackstar" בואי זונח את ההרכב שליווה אותו באלבום הקודם, פרקטיקה ידועה במהלך הקריירה שלו. השותף הוותיק טוני ויסקונטי נשאר מאחורי הקונסולה כמפיק שותף, אבל הנגנים גוייסו מעולם הג'אז האקספרימנטלי של ניו יורק – והם המעניקים לאלבום את הסאונד והטקסטורה המרתקת שלו (ג'יימס מרפי, איש LCD Soundsystem, מנגן כלי הקשה בשני שירים). צלילי קראוטרוק מסונתז, שביבי פרוגרסיב-רוק, הבלחות דראם אנד בייס, אפילו ביטים של היפ הופ ("הקשבנו הרבה לקנדריק למאר לאחרונה" העיד ויסקונטי בראיון לרולינג סטון. "ניסינו להימנע ככל האפשר מרוקנרול"). את כל אלה רוקחים בואי והנגנים ליצירה אחת קוהרנטית, שלמה ומגובשת. כמי שהכלי הראשון שלו היה סקסופון, בואי נותן לנשפן המעולה דני מקאסלין מרחב פעולה גדול, וזה מחזיר לו טובה עם סולואים שמזכירים את קינג קרימזון בימיהם הטובים. מקאסלין מוסיף גם ציטוט מחוכם מתוך "Low", האלבום של בואי מ-1977, שמשמש כאן אולי כמעין השראה כללית – כמו ש-"Heroes" שימש לאלבום הקודם. אגב, אפילו סולו הגיטרה ב-"I Can't Give Everything Away" שנועל את האלבום, נשמע כמו הומאז' לרוברט פריפ של הסבנטיז.

 

המילים, כמעט כמו תמיד אצל בואי, נעות בין מה שנשמע כוידויים אישיים חושפניים, לבין דימויים אבסטרקטיים וטקסטים חידתיים שמאתגרים את המאזין לפענח אותם. האם השיר הזה הוא על דאעש? למה הוא מצטט מ"התפוז המכני"? מדוע הוא נזכר דווקא עכשיו לחזור לדמות הראשית מהסרט "The Man Who Fell To Earth"? ואיך הטראק ההוא מתכתב עם המחזה החדש שבואי מפיק?. את כל אלה משאיר בואי בשבילנו, להאזנות חוזרות ולעולם האסוציאציות הפרטי של כל אחד מאיתנו. על איכותם של ערוצי השירה המדהימים שבואי מוציא, ערב יום הולדתו ה-69, אין בכלל מה להכביר מילים, צריך פשוט להקשיב ולהתענג. ואם זוהי אכן שירת הברבור של בואי כאמן רוק (ונקווה שלא), הרי ש-"Blackstar" הוא בהחלט סיכום אדיר לקריירה מונומנטלית, מפותלת, רצופה פסגות מהממות לצד לא מעט תקופות שפל ויובש יצירתי. ממוקד, מסחרר, יצירתי, נועז, מרגש ובעיקר – מסתורי – בדיוק התכונות שהפכו את בואי עצמו לאייקון תרבות, יותר מ-50 שנה אחרי שלונדוני צעיר אחד, דייויד רוברט ג'ונס, עמד בפעם הראשונה מול מיקרופון באולפן הקלטות.

בואי בישראל, 1996.