Archive | פברואר 2016

רויאל גיטאר – הנדריקס בהופעה, לונדון, פברואר 69'

השבוע לפני 47 שנים, ג'ימי הנדריקס הופיע בפעם האחרונה עם הלהקה הראשונה שהנהיג: The Jimi Hendrix Experience (הנדריקס, מיטש מיטשל ונואל רדינג) באולם ה"רויאל אלברט הול" המפורסם בלונדון. לאחרונה עלה לרשת סרט של הקונצרט ההיסטורי, שהושלם לאחר שיחזור קפדני של סאונד ותמונה וסידור השירים בסדר המקורי של ההופעה. הקונצרט היה כמובן Sold Out, להקות החימום היו Fat Mattress ו-Van Der Graaf Generator. הנה הסרט המדהים הזה לצפייתכם… תהנו.


<p><a href="https://vimeo.com/145775564">Jimi Hendrix Experience – Royal Albert Hall – London Feb. 24, 1969 – LIVE AND RARE</a> from <a href="https://vimeo.com/user41528613">Kurt Max</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

פיקאסו או אסקובר? קנייה ווסט – ביקורת אלבום

התפרסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין

קנייה ווסט – The Life Of Pablo

(G.O.O.D Music / Def Jam)

life-of-pablo

במהלך השיר שנחשב לסינגל הראפ המצליח הראשון הראשון בהיסטוריה, Rappers Delight של השוגרהיל גאנג, מתרברב הראפר ביג באנק האנק (זצ"ל): "יש לי יותר בגדים ממוחמד עלי, יש לי טלוויזיה צבעונית, כדי שאוכל לראות את הניקס משחקים כדורסל, יש לי פנקס צ'קים וכרטיס אשראי, ויותר כסף ממה שכל טמבל יוכל לבזבז". כך נוצק בבטון, כבר מהשנייה הראשונה, האופי הרברבני של הז'אנר, שמקורו בבאטלים, קרבות ראפ תחרותיות בפינות רחוב ומועדונים דחוסים. ובכל זאת, עם כל הרהב והשחצנות הטבועים בליבו של הסגנון, במשך שנים רבות היה קיים מעין הסכם בלתי כתוב בין האמ.סי וקהלו: אני אעלה לבמה, אשוויץ ללא פרופורציה במעמדי, רכושי, יכולותי האמנותיות וכיבושי הסקסואליים, אתם תקנו את זה למשך ההופעה, בידיעה שאני מגזים, ותלכו הביתה מרוצים. אבל קנייה ווסט, ללא ספק תלמיד נאמן של האולד סקול ותקופת תור הזהב של ההיפ הופ, לקח את האמנות הזאת למישור חדש לגמרי. קנייה אינו מתרברב – הוא העניין עצמו. קנייה חוגג את קיומו ואת חייו תוך שילוב של אבסורד הזוי ודוקומנטציית ריאליטי מפורטת, עד שלא ניתן להבדיל בין אמיתות מוצקות מחייו האישיים לבין ציטוטי אתרי רכילות, פוסטים וטוויטים, בין שערוריות מפוברקות לסקנדלים אמיתיים, בין תעלולי יח"צ מבריקים, דיסים אכזריים ושעשועים ילדותיים יזומים עם המדיה צמאת הכותרות. כן, קנייה ווסט הוא כרגע האדם המסקרן ביותר בשוק הבידור העולמי, עם שילוב נדיר בין אמונה עצמית בכל מילה שהוא מוציא מהפה ופניני טראש טוק סנסציוניים מופרכים, שנדמה שאין היום מוסיקאי או סלב אחר שיכול לנפק בכזו אינטנסיביות. לא, אין עוד אמנים שיכולים לפתוח אלבום חדש עם שיר גוספל ואחרי כמה דקות להצהיר "יכולתי לעשות סקס עם טיילור. אני עשיתי את הכלבה הזאת מפורסמת" ובד בבד לתהות על פירוש המונח Asshole  במובן המטאפורי וגם הפיזי ביותר של העניין. וכך, גם באלבום החדש, השביעי במספר שלו, ממשיך מר ווסט לחגוג את אסהוליותו, בשילוב המצופה ממנו של מגלומניה ונרקיסיזם, נטיות דתיות מהזן הנוצרי, כנות חדה וחותכת, לצד הווייה של ניתוק מהמציאות, תסמינים מתקדמים של מאניה-דיפרסיה ותחושת פרנויה קשה.

kanye1

אבל מאחר ולא בפסיכותרפיה עסקינן אלא במוסיקה, הבה נחזור לעניין. והעניין הוא ש"החיים של פאבלו" הוא עוד חוליית מפתח בקטלוג של ווסט, בעיקר בכך שהוא משלב בין הנגישות והגרוב של האלבומים המוקדמים ובין האקסצנטריות של העבודות המאוחרות, בין פופ מזהיר וקליט לאוונגרד מעורר תימהון. כמי שנמצא באור הזרקורים ללא הפסקה כבר שנים, האיש לא בוטח באף אחד. אפילו לא במשפחה הקרובה ("הבן דוד שגנב לי את הלפטופ, אתה מאדרפאקר מלוכלך!") רק תקשיבו לשיר Real Friends  ותבינו. השיר הזה, אגב, הוא כמעט רימייק ללהיט האולד סקול Friends  של ההרכב העתיק Whodini, שספק אם איזשהו חובב ראפ מתחת לגיל 30 יזהה בכלל. אבל קנייה הוא קנייה. תמיד חובט כדורים מסובבים, ואם לא קלטנו – זו הבעייה שלנו. מהשיר הראשון Ultralight Beam  ועד ל- Fade  שחותם את האלבום, ווסט משתעשע בדימוי הציבורי שלו, עם אזכורים רבים למשפחה הגרעינית וגם לחיי הזוהר והתהילה הריקניים והכל עטוף בהרבה אהבה – שלא לומר הערצה – עצמית, עם יותר התייחסויות לעצמו בגוף שלישי מכדורגלן ישראלי בליגת העל ("אני אוהב אתכם כמו שקנייה אוהב את קנייה" הוא מסכם בטרק האקפלה שנקרא, איך לא, I Love Kanye). כמי שאישיותו חצוייה ומסוכסכת, ווסט מזגזג בין שלל הרפרנסים שגלומים בכותרת האלבום: האם הוא אמן אדיר כמו פבלו פיקאסו? נבל ציני דוגמת פאבלו אסקובר או סנט פול, אחד מתלמידיו של ישו ע"פ הברית החדשה? למאזינים פתרונים. גם שחקני חיזוק מרשימים כמו ריהאנה, קנדריק למאר, דה וויקנד, כריס בראון ואחרים לוהקו בקפידה כדי לתדלק את מנוע רכבת ההרים המוסיקלית של האמן המרכזי באלבום, מבלי להאפיל עליו אפילו פעם אחת, כמובן. כי כמו שנוכחנו לראות בהופעתו של ווסט כאן בארץ בסתיו האחרון – זהו שואו של אדם אחד. אין מקום לעוד אגו על הבמה.

Kanye-West-VMA-645x370

האימג' שמצטייר בבירור הולך וגדל ככל שהאלבום מתקדם אל סופו, הוא זה של מיליונר אקסצנטרי, חשדני ומנותק, שמפגין בכל זאת, מדי פעם, הבלחות נדירות של מודעות עצמית, רגשות אשמה, תודעה פוליטית וניצוצות של חוש הומור בלתי מרוסן, ילדותי לפרקים. אם הווארד יוז המנוח או דונאלד טראמפ יבדל"א היו מוציאים אלבום היפ הופ, ייתכן והוא היה נשמע כמו "החיים של פאבלו". מכל מקום, בינתיים, ווסט עדיין לא מועמד לנשיאות (אבל הוא מתכוון לעשות את זה ב-2020, כך הוא מצהיר באלבום) ואולי טוב שכך, כי בדרך הוא ממשיך לפרוש בפנינו את אחד מהקמפיינים המוסיקליים והתקשורתיים המסקרנים והמרתקים ביותר של השנים האחרונות.

 

 

 

תחילת הטרקטור

AKAN

צילום: פייסבוק האוזן השלישית

קשה להניח שיש איזשהו חובב רוק שמכבד את עצמו שלא מכיר את פועלה של "נקמת הטרקטור". הלהקה הוקמה ב-1989 והצטרפה בהצלחה לגל השוצף של להקות הרוק הישראלי בשנות ה-90'. עכשיו, בזכות ההוצאה המחודשת בויניל באדיבות הלייבל "זהב שחור" של חנות האוזן שלישית, אנחנו זוכים להצצה נדירה לימים שלפני הקמת הלהקה, ל-AKAN (או "הכאן") פרוייקט הטרום-טרקטור של אבי בללי משנת 1986, יחד עם אורי דושי ועמי ליפנר ובהשתתפות אבי סמרה ואופיר לייבוביץ' (לימים חבר ב"נקמת הטרקטור").  יש כאן מוסיקה אלקטרונית, קצת פיוז'ן ג'אז-רוקי, השפעות של ניו ווייב בריטי נוסח הקיור ואקו אנד דה באנימן, נגיעות אינדסטריאל גותי ועוד. השירה כולה באנגלית והתוצאה בהחלט מסקרנת ושופכת עוד אור על המוסיקה שנעשתה כאן במחתרת בסוף שנות ה-80', בהחלט תקופה לא מספיק מתועדת, שהניבה עוד כמה וכמה אלבומים ייחודיים שראוי סוף סוף להוציא מחדש, באופן מסודר ומכובד.

בצעד יפה ונדיב, בללי נותן את האלבום להורדה דיגיטלית חינמית באתר שלו, אז לחצו כאן והורידו. אז אם אהבתם, לכו לאוזן השלישית ורכשו לכם עותק. האזנה נעימה.

וינילים לדבילים: להקת משטרה

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

police

פוליספוליס2

Vinyl – מופע שנות ה-70' של סקורסזי וג'אגר

åééðéì | òåðä 1

כרזת Vinyl

ב-15.2 תעלה בערוץ yes Oh הסדרה העלילתית החדשה והמדוברת  Vinyl, מפעל החיים רב השנים והגלגולים של מרטין סקורסזי (במאי) ומיק ג'אגר (מפיק), בשיתוף התסריטאי המעולה טרנס ווינטר (יוצר "אימפריית הפשע", תסריטאי "הסופרנוס" ו"הזאב מוול סטריט"). אמש נערכה צפייה מוקדמת בפרק הראשון של הסדרה, שאורכו כמעט שעתיים, לעיתונאים, מוסיקאים ובעלי בלוגים נחשבים, מגניבים ומפנקים (או סתם כאלה שהיו פנויים בתל אביב ביום שלישי בערב). לאחר צפייה בשעתיים של Vinyl אפשר כבר לקבוע באופן חד משמעי: מדובר באחת מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות הטובות ביותר שנראו אי פעם. סדרה שעושה לתעשיית המוסיקה את מה ש"מד מן" עשתה לעולם הפרסום, את מה ש"הסופרנוס" עשתה לעולם הפשע ואת מה ש"שובר שורות" עשתה לבישול קריסטל מת' בבית, או מה שזה לא יהיה. אז מה יש לנו שם? כסף שעובר מעל ומתחת לשולחן, סמים קלים וקשים נצרכים בהינף שטר של דולר, גלריה של מנהלים גזעניים ונכלוליים, תרגילים עסקיים מפוקפקים, אמרגנים גזעניים, שוביניזם סקסיסטי, מטוסים פרטיים, עורכי דין תחמנים, תרגילי מיסוי ומכירות יצירתיים, אלכוהול, אלימות, סקס, דם והרבה, הרבה רוק'נ'רול – כל אלה מוצגים על רקע ניו יורק של תחילת-אמצע הסבנטיז (עם פלשבקים לתחילת שנות ה-60'), בשיחזור תקופתי מדהים, עם דיאלוגים מהירים וחריפים, שלל בדיחות פנימיות לחובבי מוסיקה ופסקול אדיר שיכול, בתוך שניה להתחלף מלד זפלין לאוסמונדס, מהניו יורק דולס לאבבא, מבלאק סאבאת' לאוטיס רדינג, מבו דידלי ל-Slade והרשימה רק נמשכת ונמשכת. בקיצור, מדובר בסדרה מושקעת, מהנה, מטלטלת ומסחררת שהיא בגדר צפיית חובה לכל חובב רוק באשר הוא. המשחק המעולה של בובי קאנוויל, ריי רומאנו, ג'ונו טמפל, ג'יימס ג'אגר (הבן של) וכל יתר הקאסט המעולה, הוא רק הקרם שמעל לממתק הויניל המשובח הזה.

הנה הטריילר של Vinyl

אם ג'אגר פלירטט פה ושם עם עולם הקולנוע במהלך הקריירה שלו, לא בהצלחה כבירה יש לומר, ("פריג'ק", "נד קלי", "פרפורמנס"), הרי שעבור סקורסזי השילוב של פילם ומוסיקה הוא רכיב  מרכזי בקריירה המופלאה שלו וכמה מיצירותיו הפכו לאבני דרך בתחום הקולנוע המוסיקלי הדוקומנטרי.

אז, שניה לפני שהתענוג המוסיקלי, העלילתי והויזואלי של  Vinyl נוחת על מסכינו (הסדרה תשודר ב-yes במקביל לשידורה בארה"ב), הבה ניזכר בכמה מאבני הדרך המוסיקליות של סקורסזי לאורך השנים.

 

Woodstock 1970 (אמנים שונים)

סקורסזי הוא אחד מלא פחות משבעה עורכים שעבדו על הסרט, שהפך שלושה ימים באוגוסט 69' למילה נרדפת לתרבות של דור שלם.

 

The Last Waltz 1978 (דה באנד ואורחים)

סקורסזי מתעד את לפני ואחורי הקלעים של מופע הפרידה של הלהקה האדירה The Band באולם ה- Winterland Ballroom המיתולוגי בסן פרנסיסקו ויוצר את אחד מסרטי הרוק הטובים בהיסטוריה, עם הופעות אורח של יאנג, קלפטון, מוריסון, ווטרס, מיטשל, דילן ורבים אחרים.

 

 2003 Martin Scorsese Presents The Blues (אמנים שונים)

סדרת מופת המתעדת את התפתחותו של הבלוז, ממוסיקה אפריקאית קדומה, דרך תקופת הזוהר של שנות ה-40', ה-50' וה-60' ועד להשפעתו על הסול וההיפ הופ של המאה ה-21. סקורסזי הפיק את הסידרה וביים את הפרק הראשון.

No Direction Home 2005 (בוב דילן)

סקורסזי מנסה לפענח את חידת בוב דילן. בדרך יוצא לו סרט תיעודי מורכב, מסתורי ויפהפה, שמשאיר לא מעט מהתעלומות פתוחות.

 

Shine A Light 2008 (הרולינג סטונס)

סקורסזי מתעד בוירטואוזיות מופע שלם של הרולינג סטונס ב-Beacon Theater בניו יורק ושוזר קטעי הופעה אדירים בחומרים מההיסטוריה הארוכה של הלהקה.

 

Living In The Material World 2011 (ג'ורג' האריסון)

הסרט המקיף ביותר שנעשה על הביטל המנוח ג'ורג' האריסון: סקורסזי עוקב ברגישות אחר חייו האישיים של האריסון ומתעכב על המוסיקה, האמונות ופילוסופיית החיים שלו. מסע מרתק מההתחלה הצנועה, דרך התהילה המסנוורת ועד הסוף העצוב.

 

??20 סרט דוקומנטרי חדש בעבודה (גרייטפול דד)

סקורסזי והבמאי אמיר בר-לב נמצאים כרגע בעבודה על סרט תיעודי על הלהקה האגדית Grateful Dead, בהמשך לחגיגות 50 שנה להיווסדה וסדרת הופעות הפרידה הסנסציוניות שהתקיימו בקיץ 2015. יש למה לחכות…