לימונדה חמוצה: ביקורת על Lemonade של ביונסה

(הביקורת התפרסמה, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין)

כמי שכל אירוע בקריירה שלה, מהוצאת קליפ ועד כניסה להריון נראה מתוכנן עד לפרט האחרון להשגת מקסימום חשיפה ובאזז, כנראה שצריך אירוע בקנה מידה של מותו של פרינס כדי להעיב מעט על חגיגות שחרור האלבום החדש של ביונסה. ובכל זאת, השבוע התערבל האבל על לכתו של הנסיך הסגול בציפייה לשמוע את Lemonade, שכמו קודמו מ-2013, הונחת על העולם ללא כל התראה מוקדמת. הפעם הרימה ביונסה את הרף ושיחררה, בנוסף למוצר המוסיקלי, גם את כל האלבום בפורמט ויזואלי, עם קליפים לכל השירים וקישור עסקי-יחצ"ני עם רשת HBO והקדימונים לסדרה "משחקי הכס" ושירות הסטרימינג Tidal שנמצא בבעלותו של בעלה, אחד בשם ג'יי זי. בקיצור, כרגיל במפעל הביונסאי הכל מתוקתק, סגור ותפור למשעי, כמו תלבושות הרקדנים שליוו את אותה בסופרבול האחרון.

 

דבר ראשון: האלבום החדש הוא הדבר הכי מעניין שביונסה הוציאה אי פעם, אבל זה עדיין לא הופך אותו לשום סוג של מאסטרפיס. הברכה – והקללה – הכי גדולה של ביונסה היא השאפתנות היומרנית העצומה שלה. השאיפה להפוך כל אלבום לאירוע מונומנטלי, הרצון לברוא קונספטים חובקי-כל, לטפל בנושאים כבדי משקל שנמצאים פעמים רבות מחוץ לליגה שלה, לעסוק גם בפמיניזם וגם בזכויות האישה, גם בפוליטיקה אמריקאית, גם באפליית השחורים, גם בבעיות דומסטיות של בגידה, נקמה וחרטה, גם בניתוח לאחור של הביוגרפיה של עצמה, גם המחשת סממני ההצלחה הכלכלית האדירה שלה – וגם לנסות שהכל יהיה רקיד ויקפיץ פקאצות במועדונים. זו בדיוק הסיבה שאלבומים של ביונסה הם כמעט תמיד עסק בעייתי. כמה סינגלים אדירים, כמה נסיונות מעניינים ולא מעט שירי ז'אנר נוסחתיים, שמתאדים לאחר מספר מועט של השמעות. ב-Lemonade  נראה שביונסה גילתה סוף סוף את הגנגסטא-ראפ. תחילת האלבום רצופה בקללות מן הסוג שהיה ניתן לשמוע באלבומי גנגסטא קלאסיים מתחילת שנות ה-90'. הרבה "פאק", "סאק", "ביצ'", "אס", "בולז", "ניגא" וכאלה (אגב, למה רק המילה "דיק" מצונזרת? לביי פתרונים) כשהיא בפאזה כועסת, לכאורה על בגידותיו של ג'יי, או שמא רק על איזשהו גבר מטאפורי דמיוני שעוד לא קלט את מסרי הפמי-קפיטליזם הכוחניים של הגברת הראשונה של האר'אנ'בי. ביונסה מסמפלת את מלקולם אקס ואת סבתו בת ה-90' של ג'יי, משתפת את ג'ק וויט, פאת'ר ג'ון מיסטי, ג'יימס בלייק ודה וויקנד, משלבת קטעי ספוקן וורד ודוגמת את אנימל קולקטיב ואאוטקאסט (רענן) לצד לד זפלין ואייזיק הייז (שחוק) וכנהוג בעדות ההיפ-פופ של דורנו, כל שיר, גם האישי, האינטימי והחושפני ביותר, מתהדר ברשימת כותבים-שותפים בהיקף של ספר טלפונים של עיר בינונית בסין.

 

כרגיל, ההגשה הקולית של ביונסה היא עניין של טעם אישי. לטעמו של כותב שורות אלה, למרות איכות טכנית בלתי מעורערת, יש לביונסה נטייה "למכור" את השיר יתר על המידה, עם ארסנל מניירות קוליות שממוצה כאן עד תום, מסלסולים והרמוניות רב-שכבתיות, דרך פסאודו-ראפ ומבטא דרומי מודגש ועד ללחישות סקסיות-עלק וקפיצות אוקטבות שהיו שולחות גם את מעריצי מריה קארי לממ"ד הקרוב. אבל ברגעים שביונסה פשוט לוקחת שיר טוב ומבצעת אותו כמו שצריך, אין לה הרבה מתחרות. כך למשל במהתלת הקאנטרי-בוגי המפתיעה Daddy Lessons או בגוספל-הופ הפוליטי של Freedom בסיוע נכבד של קנדריק למאר. לעומת אלה, בלדת הפסנתרSandcastles  סובלת מאדליזציית יתר, כלומר טובעת בווקאלס לא מרוסנים ובהגשה כל כך אקספרסיבית ומוקצנת שסוחטת מהשיר כל טיפת רגש ומשאירה אותו יבש, נוסחתי ומשמים. וגם אחרי שאמרנו את כל אלה, אנחנו לא הייטינג. להיפך: גם בכשלונותיה ביונסה נשארת מעניינת, דווקא בגלל הנסיונות לגעת בנושאים שברומו של עולם, לדחוף את מעטפת הפופ-סטאר אל הקצה, לגעת בעצבים חשופים ולהביא למרכז הבמה אמנים – ונושאים – שבדרך כלל מתחבאים בשוליים או מתחת לרדאר. מי יודע, אולי יום אחד המאמצים ישתלמו והיא תגיע למעמד של פרינס, נניח.

Beyonce – Lemonade

Columbia / Tidal, 2016

מודעות פרסומת

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: