Archive | מאי 2016

וינילים לדבילים: לאד זאפאלין

המדור הפופולרי המציג תקליטים לועזיים עם כיתובים משעשעים בעברית.

Led Zeppelin

עשן על הסופרלנד – דיפ פרפל בראשל"צ 22.5.16

Deep Purple הופיעו השבוע בלייב פארק ראשון לציון. כתבתי על ההופעה לעכבר העיר.

IMG_022_צילום_איציק _בירן

(צילום: איציק בירן)

אני זוכר את הקאמבק הגדול של דיפ פרפל, בסוף שנת 84 ולתוך 85. היה להם אלבום חדש, שנקרא Perfect Strangers, שאיחד, לראשונה אחרי 11 שנים, את הליינאפ המוכר והמצליח שלהם. בקיצור, את ההרכב שניגן את Smoke on the water, Black night, Child in time, Speed king  ויתר השלאגרים  מתקופת הזוהר. כבר אז, כשמדונה, פול יאנג וסינדי לאופר היו השמות החמים בסביבה, הם נראו יותר כפריט מיתולוגי מן העבר הרחוק מאשר יחידת רוק אקטיבית ומתפקדת. ברם, הנה אנחנו ב-2016 ודיפ פרפל שוב מופיעים בישראל, כדבר שבשגרה. והנה, האנשים שהיו תלויים לנו כפוסטרים על הקירות, כאן על הבמה בראשון לציון. עם כרס קטנה פה, קרחת קטנה שם, שיער מלבין וקמטים שנראים היטב על מסכי הענק עתירי הרזולוציה. מה שמעלה את המחשבה: כשבאים לראות הופעה של דיפ פרפל היום, מה בעצם באים לראות? הרי רק המתופף איאן פייס נשאר מההרכב המקורי. הרי רובנו לא ממש שמענו אלבום חדש של דיפ פרפל מהתחלה ועד הסוף בשנים האחרונות. הרי המוסיקה שלהם רחוקה שנות אור מכל מה שמושמע כיום ברדיו או זוכה לזיליוני צפיות ביו טיוב. אז זהו: מדובר בסוג ההופעות שבהן הקהל בא לראות בעיקר את עצמו, או יותר נכון: השתקפות של עצמו הצעיר. לעשות בדיקה של עצמך אל מול מה שהיית, מול החוויות שחווית בנקודה מסויימת בזמן. מה קרה מאז. כמה השתניתי? כמה הלהקה השתנתה? כמה מהחברים האבודים שלי מלפני עשורים נמצאים גם הם כאן? מול כל האנשים האלה, ניצבים ארבעה בריטים ואמריקאי אחד, הצעיר מביניהם הוא ילדון בן 62, ואלה מנסים לגרום לקהל להיאחז לשעה וחצי במשהו שלא יחזור, באלמנט חמקמק של נוסטלגיית נעורים חד-פעמית, שניתן לחוות אותה מחדש, כנראה, רק דרך שיר טוב של דיפ פרפל. אם לשפוט לפי כמות ותדירות הביקורים שלהם בישראל, הרי שכבר מזמן היה צריכים היו להיות מוענקים להם דרכון תכלכל עם סמל המנורה, מפתח לאמפי קיסריה ותלושי קניה לחנויות בנמל תל אביב. כי דיפ פרפל, בקרב פלח קהל מסויים, היא אחת הלהקות הפופולריות ביותר בישראל, בכל זמן, מכל ז'אנר. אז מה אם ההיפסטרים המתוחכמים וקובעי הטעם הנחשבים והאנינים לא אהבו אותם אף פעם? אז מה אם רק לפני חודש וחצי הואיל היכל התהילה של הרוקנרול לצרף אותם לשורותיו, כשלהקות שהוקמו הרבה אחריהם כבר נמצאות שם שנים ארוכות.

IMG_025_צילום_איציק _בירן

(צילום: איציק בירן)

פרפל, בישראל, היא "להקת פסקול", כלומר להקה שייצרה מוסיקה שלצליליה דור שלם התבגר, עשה שיעורים, התגייס, השתחרר, התאהב, גילה את רזי הסקס, התחתן, התגרש והתברגן וניגן עם החברים מהעבודה בג'אמים מאולתרים במרפסת. והאהבה ללא תנאי הזו, היא שמביאה אותם שוב ושוב אל חופינו. בהופעה אמש התבהרו שתי עובדות: קודם כל שפרפל, מבחינת נגינה ופרפורמנס, היא מכונת מוסיקה מהודקת, מיומנת ואנרגטית ושנית: שאיאן גילאן כבר לא מצליח להתקרב, אפילו במעט, לשיאים הקוליים שלו משנות ה-70'. כן, הישמרו לכם, כוכבי רוק שבונים קריירה על שירה בקול גבוה: יבוא יום ותידרשו לשחזר, אחרי גיל 70 ואחרי 45 שנים על במות, את אותו קול שהיה לכם בגיל 25. ואז זה יהיה קשה. ראה רוברט פלאנט ואוזי אוסבורן ואיתם גם גילאן, שניסה ככל יכולתו ובאופן אצילי ביותר, להסוות את מגבלותיו הווקאליות המובנות לאורך כל ההופעה. מה שטוב אצל גילאן זה שהוא לא לוקח את עצמו מאוד ברצינות ולא נגרר לפוזות של רוק סטאר פומפוזי. חמוש בטי שרט, שרוואל, תספורת קצרה והומור בריטי דק, הוא נראה יותר כמו תייר אנגלי שיצא הרגע מחושה בסיני מאשר מחבר מרכזי באחת מלהקות הרוק החשובות והפופולריות בהיסטוריה. מה טוב שחלק מהבעיה נפתרה באמצעות תכנון אסטרטגי של ההופעה, כאשר קטעי סולו ארוכים איפשרו לגילאן לפוש קמעא ולחזור שוב רענן לבמה. אבל פרט לעניין הקולי של גילאן (ולדמיון החזותי המשעשע שלו לשחקן עודד תאומי), פרפל נתנו שואו מהודק, שהחסיר אמנם את להיטי תקופת הזוהר האחרת של ההרכב (שבה דייויד קוברדייל היה הסולן), אבל פיצו במידת מה עם ביצוע ל-  Hush הוותיק, הסינגל הראשון ששוחרר תחת השם דיפ פרפל, לפני שכותב שורות אלה אפילו הגיח לאוויר העולם. הקהל, ששליש ממנו ישב בכיסאות, צפה בהופעה בהתלהבות אבל בלי הפגנת היסטריה או התרגשות יוצאת דופן. הוא פירגן במקומות הנכונים בסולואים, שר כשגילן או הגיטריסט סטיב מורס סימנו לו והרים טלפונים באוויר כשהריף הנצחי ההוא, אתם יודעים איזה, התחיל להתנגן. הלהקה מצידה, ניסתה לא להציק יותר מדי עם שירים מהאלבומים האחרונים ונצמדה, לאורך רוב ההופעה, לסטליסט המוכח והיעיל, כולל מפוחית הבלוז של Lazy, סולו התופים של The Mule והליינים המקבילים אורגן-גיטרה-קול של Highway Star, שפתח את ההופעה. אפילו ה"הבה נגילה" שדון איירי, הקלידן, הכניס לסגמנט הסולו שלו, לא ממש הקפיץ את הקהל באוויר. יש מצב שהם כבר עשו את התרגיל הזה בהופעה קודמת בישראל? בכל מקרה, על פי החיוכים ביציאה, נראה שהקהל יצא מרוצה מהעיסקה הזאת, שלא כללה שום הפתעות שלא צויינו בחוזה הבלתי כתוב בינו ובין הלהקה. המוצרים סופקו באיכות משביעת רצון, בלי הפתעות ענקיות מחד ובלי נפילות מיותרות מאידך. וגם העובדה שגילאן, גלובר, פייס, מורס ואיירי עדיין משדרים הנאה ממה שהם עושים היא לא דבר של מה בכך, בהתחשב בהיסטוריה הארוכה, המפותלת והמאתגרת של דיפ פרפל. בנוסף, בגיל הזה, אם לשפוט לפי הגיל הממוצע של הקהל, הפתעות זה לא דבר כל כך חיובי בשלב הזה של החיים. כן, לראות את דיפ פרפל בהופעה ב-2016 זה קצת כמו לראות את סבא שלך מכין לעצמו ארוחת בוקר. אתה יודע שכבר לא יהיה לזה את הטעם שהיה לפני שנים, אבל לפחות אתה שמח שהוא עוד מסוגל לעשות את זה בעצמו ובלי פדיחות. ורק עצם העובדה שהחברים ממשיכים לעשות את הסוג הזה של הרוק שרק הם יודעים לעשות, מהתקופה שגולדה מאיר היתה ראש ממשלת ישראל, ריצ'רד ניקסון כיהן נשיא ארצות הברית ופלה הבקיע שערים במונדיאל – אפילו רק על זה מגיע להם מקום של כבוד בהיכל התהילה של הרוק.

ג'ניס ג'ופלין: הסרט הדוקומנטרי

השבוע מוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" הסרט Little Girl Blue של הבמאית איימי ברג. הנה מה שכתבתי עליו לעכבר העיר.

 

לפחות מבחינה קולנועית, השנה שחלפה היתה שנה טובה לחברי מועדון ה-27. הסיפור של קורט קוביין הונצח בסרט Montage of Heck, איימי וויינהאוס זכתה למחווה נאותה ב-Amy ועכשיו מגיע תורה של אחת מהחבורת הוותיקות במועדון, ג'ניס ג'ופלין, לקבל את הכבוד המגיע לה, יותר מ-45 שנים לאחר מותה ממנת יתר (ולגימת יתר), ב"לאנדמארק מוטור הוטל" בהוליווד, בארבעה באוקטובר 1970. זו לא הפעם הראשונה שהקולנוע עוסק בסיפורה של ג'ופלין, אם בז'אנר הדוקומנטרי ("ג'ניס, כפי שהיתה באמת" מ-1974) ואם כבסיס לסרט עלילתי ("רוז", בכיכובה של בט מידלר מ-1979). ובכל זאת, Little Girl Blue אמור להיות התוצר הדפיניטיבי שינציח את המיתוס של ג'ופלין לדורות הבאים. האמת צריכה להיאמר: אם אתם חובבי רוק רציניים שבולעים סרטים דוקומנטריים-מוזיקליים לארוחת בוקר, לא תמצאו הרבה חדש ב-Little Girl Blue. הסיפור הכללי ידוע, הקטעים מ"וודסטוק", "פסטיבל אקספרס", "מונטריי פופ" וקיץ האהבה בסן פרנסיסקו נטחנו ונשחקו עד דק באינספור סרטי מוסיקה דוקומנטריים, וגם מכתביה האישיים של ג'ניס נחשפו ברובם בסרט הטלוויזיה היפה והצנוע Love, Janis, שיצא כבר ב-2010. ובכל זאת, נדמה שנעשה כאן מאמץ אדיר להשיג כל פיסת תיעוד שעדיין לא נחשפה ולמצות עד תום את מאגר המרואיינים שהכירו את ג'ופלין אישית בכל שלב בחייה הקצרים, מחברים לכיתה ובני משפחה קרובים, דרך אנשי בידור ותקשורת ועד למוסיקאים-חברים כמו בוב וויר, קאנטרי ג'ו מקדונלד וכריס כריסטופרסון, שהגרסה של ג'ופלין לשירו  Me and Bobby McGee היתה לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר. חומרים שצילם דוקומנטריסט הרוק הוותיק די.אי.פניבייקר בהופעות ובהקלטות באולפן נחשפים כאן לראשונה, כמו גם מכתבים חדשים שכתבה או קיבלה ג'ופלין ששופכים אור נוסף על אופיה ואישיותה. שני השיאים הרגשיים של הסרט הם ללא ספק תיעוד ביקורה הטראומטי של ג'ופלין בכנס המחזור בעיר הולדתה בטקסס ותיאור הרומן הקצר עם דייויד נייהאוס, המטייל האמריקאי שפגשה בברזיל, שאמנם שינה את חייה, אבל לא הצליח, בסופו של דבר, להציל אותם. בעזרת הווייס-אובר המצויין של הזמרת קאט פאואר, שמקריאה בכישרון וברגישות את מכתביה של ג'ופלין, אנחנו מקבלים את הסיפור הפשוט, הטראגי והבלתי נמנע: נערה דחוייה ושמנמנה ממשפחה שמרנית, עם פצעי בגרות וקול צווחני, שבסך הכל רוצה אהבה, או לפחות איזשהו מגע או רגע של חום, ומוכנה לברוח רחוק מאוד כדי לקבל את זה. וכשהיא כבר מקבלת את זה מכל העולם, היא לא מסוגלת להכיל את ההערצה חסרת הפרופורציות ולהתנהל בשפיות, בטח שלא במרכזה של סצינת הרוק המטורפת של סוף שנות ה-60'. ולמרות שהנרטיב מוכר וחלק מהחומרים נראו כבר, עדיין Little Girl Blue שווה צפייה, ולו רק בזכות קטעי ההופעות האדירים והמחשבה "מה היה יכול לקרות אילו…" האם ג'ופלין היתה היום זמרת-עבר נשכחת, דיווה פופית נוצצת שמופיעה בווגאס או רוקרית אקסצנטרית מסתגרת, או שאולי היתה דווקא מתפתחת לכיוונים אמנותיים מעניינים יותר ומתחזקת קריירה מצליחה לאורך שנים? גם אם לעולם לא יהיו לנו תשובות לשאלות האלה, הסרט בהחלט מספק עניין להמשיך ולעסוק בסיפור של ג'ופלין, גם ארבעה עשורים וחצי אחרי.

Janis: Little Girl Blue

בימוי: איימי ברג (ארה"ב, 103 דק')

מזל בוב! דילן בן 75

Dylan at 75

בוב דילן חוגג ממש היום 75 שנים על הכדור שלנו. במוצ"ש האחרון הגיש כותב שורות אלו בגלי צה"ל, יחד עם נדב הלפרין וברק חיימוביץ', את התוכנית "בלדה לאיש רזה", שניסתה לגעת בכמה מנושאים המגוונים בהם עוסקת יצירתו של דילן: מאהבה ואכזבה, דרך חברה ופוליטיקה ועד דת ואמונה.

אפשר לשמוע את התוכנית כולה בלחיצה על התמונה או על הקישור הזה.

מזל טוב, מר צימרמן!