איש הקסם השחור: סנטנה בפארק הירקון

סנטנה בהופעה בפארק הירקון, מוצ"ש 30.7.2016

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

יושבים על הדשא בפארק הירקון, 20 מטר מהבמה. הקהל דרוך, נרגש, אבל שקט ותרבותי. הרבה בוגרי סיקסטיז, הרבה אנשים שכבר עמדו על דעתם כשקרלוס סנטנה שרף את הבמה בוודסטוק, גברים בחולצות של להקות רוק קלאסי, אפילו נשים בשמלות ערב. לא מעט אבות עם בנים. אחד מהם, עם שני בנים בגיל צבא. שרועים על שמיכה קרוב לבמה. האבא הולך להביא לכולם בירה (28 ש"ח לכוס פלסטיק, מיינד יו).על מסכי הענק רצות פרסומות למופעים הבאים שמביא לכאן השנה שוקי ווייס. הנערים מתבוננים. "תגיד, מי זה מוריסיי?" שואל אחד מהם. "לא יודע, אולי זמר צרפתי?" עונה השני. סחבק מתערב: "מכירים את הסמית'ס?". "את מי?!?, וואללה, לא". האב חוזר. אני מפציר בו לשבת עם הנוער להשלמת חומר. "טוב, לא משנה, ממילא זה סולד אאוט" מסיים הבן הצעיר את השיחה בטון מבולבל משהו. מחשבה: אולי ההורים שגדלו על הסמית'ס עוד לא התחילו להביא את צאצאיהם להופעות. אבל למי שגדל על סנטנה בזמן אמת, יש אולי אפילו נכדים שכבר מנסים לנגן ריפים שלו על הגיטרה הראשונה שסבא קנה להם. ווייס מדבר לקהל. מקדיש את ההופעה לאמרגן הרוק היהודי האגדי ביל גרהאם, שעזר לו להביא את סנטנה לכאן לפני 29 שנים.

האמת היא שההופעה ההיא ב-1987 לא ממש זכורה לטובה בקרב מי שהיו שם. יותר מדי ניסויי פיוז'ן ושירים מהאלבומים החלשים מהאייטיז ופחות מדי להיטים, שהקהל הישראלי שיווע אליהם. מי ידע אז שבסוף שנות ה-90' יעשה סנטנה קאמבק מבריק ויהפוך שוב למוסיקאי רלוונטי ומגה-מצליח, עם מוסיקה שחוצה גילים, ז'אנרים והעדפות מוסיקליות ועם חיבורים מפתיעים לבלוז, היפ הופ, אר אנ' בי וסול אמריקאי עכשווי. ואמש בפארק הירקון, סנטנה ירה מכל התותחים: מהפתיחה של Soul Sacrifice הקלאסי, על רקע קטעי וידיאו מההופעה המכוננת בוודסטוק, דרך גרסאות מעולות של Black Magic Woman, Oye Como Va, Europa, Jingo, Evil Ways הוותיקים ולצידם את Maria Maria  ו- Smooth, צמד להיטי הקאמבק הפופיים שלו וגם אינספור מחוות מוסיקליות, מפורשות ומרומזות, שנשזרו בקטעי הסולו שלו ושל הנגנים האחרים. בין היתר קיבלו שם כבוד Right On של מרווין גיי, Summertime  של גרשווין ו-A Love Supreme של קולטריין, Another Star של סטיבי ו-The Way You Make Me Feel של מייקל  וגם שירים של הנדריקס, הביטלס, בוב מארלי (שסנטנה הוא מעריץ וותיק שלו) והראפר מוס דף, קיבלו איזכורים. ואיך אפשר בלי המאסט של "הבה נגילה", שהופיע פעמיים במקומות שונים במהלך ההופעה.

חמוש בסוללת מלווים מהודקת ומקצוענית, בכיכובם של הבסיסט בני ריטוולד (שמנגן עם סנטנה מ-1990 וניגן גם עם מיילס דייויס וג'ון לי הוקר) וסינדי בלאקמן, מתופפת ג'אז ורוק אדירה שלה הוא נשוי, נתן סנטנה לקהל מנה גדושה של פ'אנק ורוק לטיני מתובל ביד רחבה בסולואים שהוכיחו שהיד שלו על הגיטרה לא רק נשארה יציבה, אלא אפילה למדה כמה טריקים חדשים בשנים האחרונות. רק קטעי הסולו הארוכים בהם כל חבר להקה ביצע קטע מוסיקלי אהוב – גיטריסט הליווי טומי אנתוני בחר את "רוקסן" של פוליס – נראו קצת כמו קראוד-פליזינג לא מחוייב המציאות.

אבל, פיינשמקריות בצד, הקהל הישראלי קיבל בדיוק את מה שקיווה לו: שעתיים ורבע של כיף טהור, מקפיץ ומבוצע היטב, בניצוחה של אגדת רוק שהצליחה לנער מעליה את הבוץ הסמיך של וודסטוק ולהמציא את עצמה מחדש פעם אחר פעם, תוך שמירה על חיוניות מוסיקלית, על אינטגריטי אמנותי ובעיקר על אותו מגע ייחודי במיתרים שאף אחד לא יכול לחקות ושנשאר רענן ומרגש, גם אם קרלוס סנטנה כבר חגג 69 קייצים וגם אם חלפו 50 שנה מאז שאמרגן יהודי אחד, ביל גראהם, נתן לו צ'אנס ראשון על במת ה-Fillmore West בסן פרנסיסקו.

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

ג'וסי

Joss Stone בהופעה ב"בארבי", תל אביב, 25 ביולי 2016 (התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

 

קשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שאמן זוכה גראמי הופיע בבארבי. אבל ג'וס סטון היא לא רק מגנט פרסים ושבחים מהלך, היא מה שנקרא Total Package. צעירה, אנרגטית, יפהפיה, ובעיקר: שרה נפלא ושולטת בבמה ובקהל במקצוענות מהולה בהתלהבות ובישירות אותנטית. ואמש, במשך שעה וארבעים וחמש דקות מהנות, הקהל שמילא את הבארבי אכל בתיאבון את כל מה שסטון הגישה לו, ורק רצה עוד ועוד. התבשיל שרקחה סטון אמש היה מורכב ורב שכבות: שירים מקוריים שחבים הרבה למסורת של מוטאון והסול הקלאסי, תיבול של דאב ורגאיי (עם קריצה לבארינגטון לוי), בלוז אקוסטי וחשמלי, קאברים שנבחרו בקפידה, שתיים-שלוש בלדות והרבה גרוב, שסיפקו ארבעת נגני הליווי המעולים ושתי זמרות חיזוק משובחות. חלק מהקסם של סטון נעוץ בעובדה שלמרות שהיא אחת המוסיקאיות העשירות ביותר באי הבריטי, עם קריירת מוסיקה ומשחק שהתחילה בהצלחה אדירה כבר באמצע שנות העשרה שלה ועם אלבומי מולטי-פלטינה סופר-מצליחים, כשהיא משוחחת עם הצופים, ספק נרגשת, ספק שיכורה, היא נשארת נגישה וטבעית, מלאת הומור עצמי ורצון לספק את הקהל הישראלי, אבל מבלי להתחנף אליו.

כל "תודה" ו"לחיים" שסטון פיזרה מדי פעם זכו לתשואות רמות, אבל לא הרגישו כמו גימיקים זולים. סטון יודעת לאלתר כשצריך, לקחת מתנות מהמעריצים במהלך שיר, להודות בטעויות קטנות שקורות על הבמה ואפילו לקבל – ולבצע ספונטנית – בקשות מהקהל. לא דבר טריוויאלי כשמדובר באמן מסדר הגודל שלה. האנרגיות השובביות שלה עברו היטב מהבמה אל הקהל, שהחזיר לה אהבה במסירות, קהל שכלל יותר בנות מבנים ופלח לא קטן של אנגלים, או לפחות של דוברי אנגלית. ולמרות שהתברכה בקול אדיר, סטון לא לוחצת על הדוושה כשלא צריך ו-תודה לאל- לא מרגישה צורך להוכיח בכל שנייה מההופעה את המנעד או העוצמה של מיתרי הקול שלה, או לבצע סלסולים מיותרים ותרגילי אקרובטיקה ווקאלית רק בשביל הרושם. היא לא אדל, לא מריה קארי ולא ביונסה, אלא מזכירה דווקא ווקליסטיות מהעבר הרחוק יותר, דוגמת צ'אקה קאן, אטה ג'יימס ודאסטי ספרינגפילד (שהביצוע ל-Son Of A Preacher Man שלה היה אחד משיאי הערב).

למרות ההשפעה המכרעת של ענקיות סול ופ'אנק אמריקאיות משנות השישים או השבעים, סטון ממשיכה גם את הסטייל האלגנטי יותר של מבצעות בריטיות כמו מישה פאריס, הת'ר סמול  מ"אם פיפל"  או קארון ווילר מ"סול טו סול". וכשהיא משוחחת עם הקהל לאחר עוד ביצוע מלא נשמה ופאתוס, היא שוב חוזרת להיות הנערה הביישנית, המצחקקת ושובת הלב שגדלה בכפר קטן בדרום מערב אנגליה, ולרגע גורמת לך לשכוח שהיא אחת הזמרות המצליחות ביותר של העשור האחרון, עם רזומה של שיתופי פעולה שכוללים, בין השאר, את מיק ג'אגר, ג'יימס בראון, רוד סטיוארט, רובי וויליאמס, לורן היל, דמיאן מארלי, דונה סאמר, סנטנה ורבים אחרים. אמש בבארבי, הוכיחה הנערה הזו, רק בת 29 אבל עם 13 שנות קריירה מאחוריה, שהיא לא חייבת שום משתפי פעולה כדי להעניק לקהל מופע מלהיב של סול מזוקק, אינטיליגנטי ומבוצע היטב, עם אחד מהקולות הטובים ביותר שיצאו מהאי הבריטי במילניום הנוכחי.

תמונה אחת שווה: פול מקארטני ובוב וויר

 

אתמול בפנוויי פארק, בוסטון. בפעם הראשונה בהיסטוריה: חבר בביטלס על במה אחת עם אחד מחברי הגרייטפול דד. מקארטני הזמין את וויר לבצע איתו שני שירים. את "היי היי היי" של ווינגס ואת "הלטר סקלטר" של הביטלס.

תמונה עליונה: צ'אק סטיינהאוזר (בלעדי לבלוג)

תמונה תחתונה: הטוויטר של פול מקארטני

During his concert at Fenway Park on Sunday night, Paul McCartney was joined on stage by Bob Weir. Together, they performed the Wings song Hi Hi Hi, along with The Beatles classic Helter Skelter

Top photo by Chuck Steinhauser

Bottom photo: Paul McCartney's Twitter account

וינילים לדבילים – The Band

המדור הפופולרי המציג תקליטים לועזיים עם כיתובים משעשעים בעברית.

 

 

שירי המשוררים שאתם לא מכירים

בחודשים האחרונים, ידידי המלומד ערן דינר ואנוכי עמלנו רבות על המיקס השישי בסדרת "59 דינר". והנה הוא לפניכם, ערוך ומוכן להאזנה בסופ"ש. רק עם תחילת התחקיר הבנו שיש המון שירי משוררים בפופ וברוק העברי שמעטים יודעים על קיומם. חפרנו עמוק בתקליטיות שלנו והוצאנו את הפנינים האלה להנאתכם. כל השירים הועברו ישירות מתקליטי הויניל המקוריים. "פופואטיקה" סוף סוף גמור. מקווים שתיהנו ממנו. תלחצו פה ותשמעו. האזנה נעימה ושבת שלום.

(לקישור להורדה לחצו כאן)

כשמוזיקה אוכלת סרטים

היום מתחיל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2016, וזו סיבה נחמדה להיזכר בכמה רגעי פופ ורוק (אוקיי, יש גם היפ הופ אחד) שקשורים לקולנוע. או יותר מדוייק, בשירים ששמם הוא שם של כוכב או במאי קולנוע מהעבר הקרוב או הרחוק. נכון, יש כנראה מאות כאלה, אבל הנה אלה שקפצו ראשונים מנבכי הזיכרון של הבלוג. תיהנו.

קים קארנס – Bette Davis Eyes

1981

קאבר לשיר שהוקלט כבר באמצע שנות ה-70' ע"י הפזמונאית והזמרת האמריקאית ג'קי דה שאנון, הפך את קארנס, זמרת קולות רקע וקאנטרי-פופ לא ממש מוכרת, ללהיט ענק בתחילת שנות ה-80'. זה השיר שגרם למיליוני ילדי אייטיז ברחבי תבל לרוץ ולחפש מי זו הבטי דייויס הזו ומה הסיפור עם העיניים האלה שלה. דייויס, (שנפטרה שמונה שנים לאחר יציאת השיר) שלחה מכתבי תודה לכותבי השיר זוכה פרס הגראמי, על שהכניסו אותה, שוב אל בין דפי ההיסטוריה. למותר לציין שקארנס לא הצליחה מעולם לשחזר את ההצלחה שקצרה עם השיר הזה.

 

האיגלס – James Dean

1974

באלבומם השלישי, On the border, עשו הנשרים (או העיטים, אם רוצים לדקדק בקטנות), מחווה לאחד מהאייקונים של הקולנוע האמריקאי, שנהרג בשנת 1955 לאחר קריירה קצרה מאוד ומשפיעה מאוד. לא להיט כמו Hotel California אבל לא פחות שווה להכיר. ג'קסון בראון השתתף בכתיבת השיר.

 

מאדנס – Michael Caine

1984

באמצע שנות השמונים הלך שטף הלהיטים של מאדנס ופחת, אבל עדיין, ההרכב מצפון לונדון המשיך ליצור מוסיקה נפלאה ושירים נהדרים."מייקל קיין", השיר והקליפ הנהדר שלו מושפעים מהסרט "תיק איפקרס" ומייקל קיין, אייקון לונדוני לא פחות מהלהקה עצמה, הסכים לתרום דגימה מקולו להקלטה, לאחר שכנוע מסיבי מצד ביתו.

 

באוהאוס – Bela Lugosi's Dead

1979

פיטר מרפי ולהקתו, שהמילה "גותי" רשומה על שמם ברישומי הטאבו של המוסיקה הפופולרית, עשו מחווה בסינגל הראשון שלהם לכוכב הקולנוע ההונגרי, שמזוהה יותר מכל עם דמותו של דרקולה. מה שכן, העיתוי היה קצת מוזר, כי לוגוסי עצמו נפטר 23 שנה לפני שהשיר יצא.

 

דה פול – Cary Grant's Wedding

1980

מארק אי. סמית', התמלילן, זמר, מנהיג ולמעשה המייסד והחבר הקבוע היחיד ב-The Fall, משתמש בשמו של קרי גראנט (יליד בריסטול, אנגליה), הכוכב השרמנטי (שהתחתן חמש פעמים בחייו) כמטאפורה בבואו להצליף בסצינת הPאנק הבריטית, שהפכה "הוליוודית" וממוסחרת מדי לטעמו. עוד ענק קולנוע, באסטר קיטון, מוזכר בשיר, וסמית' מזכיר בשמם את ג'ו סטראמר מהקלאש ואת ג'ייק ברנס מ"סטיף ליטל פינגרס" כדוגמאות לפאנקיסטים שזנחו את האידיאולוגיה, הפכו מסחריים ועכשיו מוזמנים למסיבות נוצצות בהוליווד – נוסח החתונה של קרי גראנט. גראנט עצמו, אגב, נפטר בשנת 1986.

 

גורילאז – Clint Eastwood

2001

הסינגל הראשון מהאלבום הראשון של ההרכב המצליח של דיימון אלבארן מ-Blur ושותפים. למילים אין שום קשר לכוכב הקולנוע, אבל אלמנטים בעיבוד מזכירים את נעימת "הטוב, הרע והמכוער", אז הנה לכם.

 

ואחד בשביל הבמאים…

אר. איי דה ראגד מאן – Stanley Kubrick

1999

הראפר הלבן המדהים מלונג איילנד, אחד הסודות השמורים ביותר בהיפ הופ, קרא לשיר הזה על שם הבמאי הגאון שיצר את "התפוז המכני", "דוקטור סטריינג'לאב", "מטאל ג'אקט", "הניצוץ", "2001 אודיסיאה בחלל" ועוד סרטים שראפרים אוהבים. לתוכנו של הטקסט אין קשר לקובריק עצמו, אבל השיר מגניב ביותר.

 

צפייה מהנה!