מז'וריים מינוריים – 12 גיטריסטים לא מוערכים מספיק, חלק א'‏

מדי פעם מתפרסמת באתר כזה או אחר, במגזין או בפורום מכובד יותר או פחות, רשימה שכותרתה "100 הגיטריסטים הטובים בהיסטוריה" או "50 הגיטריסטים המעולים בעולם"  או "עשרת הגיטריסטים המצטיינים ביקום". אתם מכירים את הז'אנר. בדרך כלל תמצאו בראש הרשימה את אותם פרצופים צפויים: הנדריקס, קלפטון, פייג', בק, ווהן, בלקמור,  אולמן, בי בי קינג, דייויד גילמור ובטח גם את (הכניסו כאן את שם הגיטריסט האהוב עליכם). אבל, מבלי לפגוע באושיות הנכבדות הנ"ל,  יש כל כך הרבה גיטריסטים נפלאים נוספים בעולם שלא תמיד מקבלים את הכבוד המגיע להם. אחרי לא מעט שיחות שהיו לנו בנושא במשך השנים, החלטנו להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. הנה רשימה לא מייצגת בעליל של 12 גיטריסטים שלטעמנו לא מוכרים מספיק, או שגדולתם אינה מוערכת ולא בצדק. כאמור, הכתוב מטה אינו מתיימר להיות אנתולוגיה או מדריך שלם, אלא רק חלק א'. נשמח לקבל תגובות מנומקות מכם ולהוסיף שמות לרשימה. קריאה נעימה!

חן רותם (סגול 59): מוסיקאי, כותב, מרצה ומבקר מוסיקה, בעל הבלוג "59 מילים"

איציק פרידמן: גיטריסט, מפיק מוסיקלי ואיש סאונד, בעלים – אולפני "סטורם"

לוני ג'ונסון

כנראה שזו לא תהיה הגזמה לומר שהבלוז המודרני התחיל עם אלונזו "לוני" ג'ונסון (1899-1970). רוברט ג'ונסון וצ'רלי כריסטיאן, שניים מהגיטריסטים המוערכים ביותר במוזיקה המודרנית, אמרו פעמים רבות שהם שאבו את השראתם מג'ונסון.
בי.בי. קינג התייחס אליו לא אחת כגיטריסט המשפיע ביותר של המאה העשרים, בזכות יכולת האילתור הייחודית, שהפכה לסימן ההיכר שלו.  אפשר לראות בו את הגיטריסט המודרני הראשון, כזה ששליטתו בפופ ובג'אז לא הייתה פחותה משליטתו בבלוז. הנה לכם טעימה קטנה מלוני ג'ונסון, כאשר מי שמציג הוא לא אחר מסוני בוי וויליאמסון, עוד אחד מהנפילים של הבלוז.

אלבום מומלץ: (Blues and Ballads (1960

 

 

אלברט לי
למרות כ- 50 שנות קריירה מפוארת, אלברט לי נשאר יחסית אנונימי בחלקים רבים של העולם. הגיטריסט האנגלי, יליד 1943, הידוע בזכות שיטת הפריטה הייחודית שלו, המשלבת אצבעות ומפרט, נחשב לאחד הגיטריסטים המגוונים בעולם. למרות מוצאו האנגלי, הוא גם נחשב לאחד מנגני הקאנטרי הטובים בעולם. מלבד אלבומי הסולו שהוציא והרכב הקאנטרי-רוק שהקים בסוף שנות השישים, לי ניגן בין היתר עם אריק קלפטון, האחים אוורלי, אמילו האריס, הקריקטס, ג'ו קוקר ועוד רבים אחרים. הוא גם ניגן במאות, אם לא אלפי, סשנים בלונדון, נאשוויל ולוס אנג'לס. במקום להכביר במילים, צפו בוידיאו.

אלבום מומלץ: (Hiding (1979

 

לינדסי באקינגהם

לינדסי באקינגהם מעולם לא קיבל את הקרדיט המגיע לו כגיטריסט ויוצר. אבל ברשותכם, אנחנו רוצים להבהיר כאן שלטעמנו, הגיטריסט המוביל של פליטווד מאק מאז אמצע שנות ה-70', הוא לא רק אחד הגיטריסטים הפחות מוערכים בכל הזמנים, הוא כנראה גם אחד הטובים שבהם. מעבר ליכולת כתיבת השירים הפנומנלית שלו, סגנון הפינגרסטייל הייחודי שלו הוא לא פחות ממדהים ומאפשר לו לנגן שניים, שלושה ולפעמים אף ארבעה תפקידי ליווי וסולו, במקביל, כל זה תוך כדי שהוא שר. מספיק לצפות בסרטון המצורף על מנת להבין בדיוק על מה אנחנו מדברים.

אלבום מומלץ: (Rumours (1977

 

וינס גיל

כוכב הקאנטרי הענק מוכר אולי בזכות הקול הרדיופוני שלו, בזכות אין ספור הלהיטים שכתב, 26 מhליון האלבומים שמכר או 20 פרסי הגראמי בהם זכה לאורך הקריירה שלו. אבל כגיטריסט, הוא קצת פחות מוכר, למרות שליטתו הפנומנלית בכלי ובמגוון רחב של סגנונות בהם בלוז, רוק וכמובן כור מחצבתו, הקאנטרי. אחד מפרטי הטריוויה המפתיעים בקריירה של גיל הוא שיתוף הפעולה בינו לבין חברו הוותיק אליס קופר, שהגיע לשיאו כשגיל ניגן את תפקידי הגיטרות באחד השירים של קופר A Runaway Train, משנת 2011. אגב, קופר סיפר בראיון לעיתונות שכשהגיטריסטים שלו שמעו את ההקלטות הם שאלו אותו מי בדיוק אמור לנגן את הסולו בהופעה, מכיוון שהם לא מאמינים שהם יוכלו לעשות זאת.

אלבום מומלץ:   (High Lonesome Sound (1996

 

 

ריצ'רד סמית

ריצ'רד סמית התחיל לנגן בגיל 5 ומאז לא הביט לאחור. בשנותיו הראשונות, הוא הושפע מאוד מנגני פינגרסטייל דוגמת צ'ט אטקינס וג'רי ריד, ובהמשך הוסיף לתפריט מוזיקה קלאסית, ג'אז, מוזיקה צוענית, בלוגראס, ראגטיים ובלוז, מה שהפך אותו לאחד מנגני הפינגרסטייל המעניינים והמגוונים ביותר בעולם כיום.
לכל מי שרואה את המונח "ראגטיים" ולא כל כך מבין איך קשור הסגנון הזה, הבנוי ומזוהה על  נגינת בפסנתר, לגיטרה, מומלץ לצפות בקטע הבא.

אלבום מומלץ: (Requests (2002

 

ברנט מייסון

ברנט מייסון נולד באוהיו ב – 1959 והתחיל לנגן בגיטרה עוד לפני שעלה לכיתה א'. הוא לימד את עצמו לנגן משמיעה ומעולם לא למד מוזיקה באופן רשמי. זה לא עצר אותו מלהפוך לאחד מהגיטריסטים המוקלטים ביותר בהיסטוריה. יכולת הנגינה הפנומנלית שלו, בשילוב עם שליטה במגוון רחב מאוד של סגנונות הפכה אותו לאחד מנגני הסשן המבוקשים ביותר בארה"ב והביאה לו את הזכייה בגראמי בשנת 2008. במהלך שנות פעילותו הוא הוציא שני אלבומי אולפן בהם מנגנים חבריו, בעצמם נגני סשן מובילים בנאשוויל, כל אחד בתחומו. הנה דוגמה קטנה ממה שהבחור הזה מסוגל לעשות עם שישה מיתרים.

אלבום מומלץ: (Hot Wired (1997

 

 

וויל סרג'נט

בלי יותר מדי אפקטים ושואו-אוף, בלי סולואים ארוכים ובלי בומבסטיות מיותרת, הסגנון המינימליסטי והנקי, עם הטאצ' פסיכדלי, מבית היוצר של סרג'נט הליברפולי, הותיר חותם עצום על נגינת הגיטרה החשמלית של האייטיז. הריפים וההוקים הזכירים והייחודיים שלו העלו את אקו אנד דה באנימן כמה דרגות מעל ללהקת הניו ווייב/פוסט פאנק הממוצעת והשאירו לנו כמה ממלודיות הגיטרה הבריטיות הזכורות ביותר בכל הזמנים.

אלבום מומלץ: (Ocean Rain (1984

 

אנדי סאמרס

הגיטריסט שהחל את דרכו בסצינת הבלוז-ג'אז הלונדונית של שנות ה-60', הפך לאייקון גיטרה בסוף שנות ה-70', כשסיפק תפקידים, ליינים ורעיונות בלתי נשכחים לחמשת האלבומים האדירים של פוליס. פחות גיטריסט של סולואים ויותר של סאונד ואווירה, סאמרס, ששיתף בעבר פעולה עם רוברט פריפ, ממשיך להוציא אלבומי סולו נסיוניים גם עמוק לתוך שנות ה-2000, אבל תמיד ייזכר כפנומן שיצר טקסטורות גיטרה מבריקות מאחורי "רוקסן", "אברי ברת' יו טייק", "מסג' אין א בוטל", "דונ'ט סטנד סו קלוס טו מי" ורבים אחרים.

אלבום מומלץ:   (Outlandos D'Amour (1978

 

ויני ריילי

הגיטריסט המתבודד, האניגמטי והמופנם, עם קריירה של עשרות אלבומים שנמשכת מסוף שנות ה-70' (ושהואטה בשנים האחרונות בגלל בעיות פיננסיות ובריאותיות רבות), אולי לא מוכר להמונים, אבל השפיע על אינספור גיטריסטים בריטיים (תשאלו את ג'וני מאר, למשל). הוא ניגן עם מוריסי וקיבל סופרלטיבים מבריאן אינו ומג'ון פרושיאנטה, ועדיין, ההרכב שהוא מנהיג, The Durutti Culumn נשאר מעין סוד של כת מעריצים אדוקה, שהתמכרה לגיטרה החלומית והרכה, המלטפת ורבת השכבות, עם הסאונד הייחודי שאף אחד לא יכול לחקות.

אלבום מומלץ: (Vini Reilly (1989

 

פול קוסוף

לצד פיטר גרין ומייקל בלומפילד, הידועים הרבה יותר, קוסוף הוא אחד היהודים-אוחזי-הגיטרה המוכשרים ביותר ברוק. למרות שנפטר לפני שמלאו לו 26 שנים (בשנת 1976), הוא הטביע את חותמו כגיטריסט של להקת Free, כשסחט מהגיבסון לס פול שלו ליטרים של נשמה, מאחורי הקול האדיר של פול רוג'רס והרית'ם סקשן המצויין של קירק ופרייז'ר. ולמרות ששלח ידו גם באלבומי סולו ובהרכבים נוספים, קוסוף ייזכר תמיד בזכות גישת ה"מקסימום רגש במינימום תווים" שהופגנה בקלאסיקות הרבות של Free , למשל באחד מהמנוני הרוק הגדולים של כל הזמנים, All Right Now.

אלבום מומלץ: (Free Live (1971

 

גאבור סאבו

הגיטריסט יליד בודפשט, הגיע לארה"ב בגיל 20 ולמד מוזיקה בית הספר היוקרתי ברקלי שבבוסטון. בגיל 22 כבר הופיע בפסטיבל ניופורט ובשנת 1966 שיחרר את אלבומו הראשון. השילוב הנדיר של ג'אז עם מוסיקה הונגרית וצוענית מסורתית, מוסיקה לטינית, ראגות הודיות, פופ, רוק ובלוז עם נגיעות אוונגרד ייחד את סאבו, שמעולם לא חש שייך באופן מלא לסצינת הג'אז האמריקאית. מה שכן, הוא הקליט ראשון את הקטע Breezin, שהפך לאחר מכן, בעיבוד דומה מאוד, ללהיט קרוס-אובר ענק עבור ג'ורג' בנסון וכתב את Gypsy Queen שסנטנה השתמשו בו כחלק מ-Black Magic Woman  הקלאסי. הסטייל של גאבור סאבו, שנפטר בשנת 1982 והוא בן 45 בלבד, נשאר ייחודי ומסקרן גם היום.

אלבום מומלץ: (Spellbinder (1966

 

מייק קמפבל

האיש והגיטרה מאחורי הלהיטים הענקיים של טום פטי וההארטברייקרס, קמפבל הקליפורני הוא וירטואוז נחבא אל הכלים, שיכול לנגן כמעט בכל סגנון שהשיר דורש ממנו: קאנטרי-רוק 12 מיתרים נוסח הבירדז, רוק דרומי בסגנון האולמן בראד'רס, פסיכדליית סיקסטיז, ריפים של הארד רוק קשוח, פולק אקוסטי, יו ניים איט. את הוורסטיליות הזאת העמיד קמפבל במשך השנים גם לרשותם של ענקים כמו בוב דילן, ג'וני קאש, ג'ו קוקר, ניל דיאמונד, סטיבי ניקס, טרייסי צ'פמן ורבים אחרים. אבל הוא תמיד ייזכר כאיש עם התלתלים הגדולים שעזר בבניית להיטי הרוק האדירים של טום פטי, עם תפקידי גיטרה מושלמים שנחרתו עמוק בזיכרון הקולקטיבי של הרוקנרול האמריקאי.

אלבום מומלץ: (Pack Up The Plantation! Live (1986