אנטון כוכב עליון: The Brian Johnstown Massacre בבארבי

The Brian Johnstown Massacre בבארבי, תל אביב 12.9.2016. פורסם גם בעכבר העיר אונליין.

"אם אין לכם עבודה או איזו מתקפת טילים מחר בבוקר, אז כדאי שתישארו כאן. ננגן הרבה שירים מוזרים" הבטיח אנטון ניוקומב בפאתוס ציני מעל במת הבארבי. הבטיח – וקיים. בזמן ששמונה קילומטרים משם מתקיים מופע הקריוקי המלוטש והבומבסטי של שארי להקת קווין, 1000 האנשים שגדשו את המועדון בדרום תל אביב קיבלו חווייה שונה לגמרי. ניוקומב, שמנהיג את הבריאן ג'ונסטאון מסאקר כבר יותר מ-20 שנה לא בא להתחנף, לא בא לדפוק כרטיס וללכת ואפילו לא בא כדי לעשות לקהל גוד טיים. כי BJM היא לא להקה מהסוג הזה.היא להקה מהסוג של "זרום איתנו או עוף הביתה". שבעה נגנים על הבמה ומופע שנודד, תוך דקות, מהג'אמים הכי מהודקים במערב לרגעים של "שכונה",עם הפסקות לא מעטות בין השירים, סדרה של נאומים נרגנים וירידות עוקצניות על הקהל.

אבל כשהם מנגנים, יש קסם באוויר וזה מה שבאמת חשוב. ניוקומב וששת חבריו פותחים עם שיר ישן, Never Ever, מהאלבום השני של BJM, ממשיכים עם השיר הנידח למדי Whatever happened to them ואז מדלגים לביצוע מעולה של Geezers מ-2003. כרונולוגית, ניוקומב מכסה כמעט את כל השלבים ברפרטואר העצום של הלהקה, קופץ בין תקופות ואלבומים, בין קטעים שרוב הקהל מכיר (Sailor, David Bowie I Love You, Wisdom, Lantern) ובין שירים ליודעי דבר. בין לבין, הוא עושה את כל הדברים שאמנים מן השורה לא עושים בהופעה: מעשן בשרשרת וזורק את הסיגריות לתוך כוס מים שנמצאת לידו, משחק עם כפתורי המגברים ויורד על איכות הסאונד שנשמע על הבמה, מקנטר את הסאונדמן (הסאונד באולם היה מעולה, אגב) ולא חס גם על צופה חסר מזל שהעז לבקש שיר ("פקודות תיתן לספוטיפיי, לא לי. אני לא הצבא שלך ואני לא מקבל ממך פקודות") מנסה לספר בדיחות על יהודים, מתייעץ ארוכות עם חברי הלהקה ואף מנסה לסכסך ביניהם אל מול עיני הקהל המשתאות.

כי ניוקומב הוא לא אמן מהשורה. למרות ש-מ', שעומדת לידי, מספרת שבהופעה שראתה בלונדון לפני 11 שנים ניוקומב היה פרוע הרבה יותר, כולל עימותים פיזיים עם באי המועדון בזמן ההופעה, עדיין נשארה בו הרוח המרדנית, האינדיבידואלית והנרגנת. איזה עוד פרפורמר יספר לאלף צופים, תוך ירידה לפרטים גרפיים ביותר, על ניתוח סרטן העור שעברה סבתא שלו בעקבות חשיפה מוגזמת לשמש, כתירוץ להימנעותו מיציאה לחוף בתל אביב? וכך, רשימת השירים המונחת על הבמה הופכת במהלך ההופעה לסוג של המלצה כללית בלבד, נגנים מתפנים לשירותים בין שירים, הגיטרות מפדבקות בתדירות, אבל המוסיקה מדהימה ומשתלבת היטב עם הבלגן המאורגן שניוקומב מייצר, אולי בכוונה. הרי רק הוא יכול לרקוח צרור של השפעות יד שנייה (פסיכדליה מוקדמת ופולק-רוק, גראג' וסרף-רוק אמריקאי קדום, צלילי לונדון בסיקסטיז נוסח הסטונז, הקינקס והזומבי'ז, שוגייז בריטי והדהודים של הרכבים כמו הקיור, אקו אנד דה באנימן והסטון רוזס) לכדי אמירה מוסיקלית אמנותית מגובשת עם חותם אישי מזוהה.

ככל שההופעה מתקדמת, לא נראה שניוקומב מתכוון לעצור הערב. השירים זורמים, הג'אמים הופכים אגרסיביים יותר והקהל נכנס למצבים שונים של אקסטזה. "תמחאו כפיים פי שלושה יותר חזק. עשינו עכשיו שלושה שירים ברצף!" הוא מכריז. ואז "סתם, צחקתי איתכם. אז תמחאו כפיים חזק מדי. אני לא אוהב שמפנקים אותי". אחרי כמעט שלוש וחצי שעות של מוסיקה נונ-סטופ, Feel So Good  ואחריו Yeah Yeah חותמים את ההופעה, הפרקשניסט ג'ואל גאיון מנתץ את הטמבורין שלו וזורק את שבריו לקהל, הפידבקים רועמים. האורות נדלקים. הגב כואב. האוזניים מצפצפות והאושר גדול. אז נכון, קווין היא להקה גדולה יותר, חשובה יותר ועם הרבה יותר להיטים, אבל אנטון ניוקומב, הנגטיב המוחלט של פרדי מרקיורי כפרפורמר, מספק לאוהדיו סחורה שאף אחד אחר בעולם לא יכול לספק כיום. ולפחות לכמה שעות אמש בבארבי, הוא היה הצ'מפיון.