ב-59 מילים: סנואי ווייט – Released

למרות שניגן עם פינק פלויד, פיטר גרין, Thin Lizzy ורבים אחרים, סנואי ווייט הוא אחד הגיטריסטים הכי לא-מספיק-מוערכים בהיסטוריה. ווייט, שמוכר לרבים בעיקר בזכות הלהיט המפתיע Bird of Paradise מ-1983 מגיש, כהרגלו, אוסף נינוח ורגוע של קטעים שמשייטים בין רוק רך, בלוז ונגיעות אקוסטיות אינסטרומנטליות, שאת כולם מקשרים מגע הקסם והפרייזינג המושלם שלו בגיטרה, שרק הולך ומשתבח עם הזמן.

 

החמצן של המדינה

ביקורת הופעה: Air Supply בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב, 24 בנובמבר 2016. התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

"ציניקנים הם, בסופו של דבר, בסך הכל אידיאליסטים עם סטנדרטים גבוהים באופן מביך" אמר פעם הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון. אבל מה לעשות, ציניות היא אחד הכלים השימושיים והנוחים ביוצר לשליפה בארגז הטכניקות של המבקר. כלי שתמיד מוכן לפעולה, תמיד זמין כשצריך תובנות מעכשיו לעכשיו, תמיד עושה את העבודה כשצריך טפיחה ידענית על השכם מהקולגות. הפעם, החליט המבקר לנסות ולהשאיר את הכלי המסויים הזה בבית. לנסות לזרום עם 10,000 האנשים שבאו להופעה של אייר סופליי בהיכל מנורה מבטחים. להתנתק לשעה וחצי מהשריפות, הפרשיות, הספינים, ההסתות, הגזענות וכל בלבולי המוח שבחוץ. להתכרבל, ולו רק לתשעים דקות, בשמיכת הפוך המפנקת של נוסטלגיית הנעורים התמימה, של האהבות הראשונות, הפוסטרים על הקירות בחדר ומסיבות הכיתה עם ריקודי הסלואו המגושמים, הגשר הטורדני בשיניים וגיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה, עם ההורים והמורים המעצבנים, עם ערוץ טלוויזיה אחד, ערוץ רדיו אחד שמשדר פופ לועזי, מצעדי פזמונים, קלטות וידאו ועיתוני נוער צבעוניים.

 

האמת, המבקר לא שיער את מידת הפופולריות של הצמד האוסטרלי, שימי הזוהר שלו נמשכו, אם למתוח את זה עד קצה גבול הנדיבות, חמש שנים מקסימום. אבל, כמעט כל ישראלי שהתבגר כאן מתישהו בין 1980 ל-1985 ספג, בין אם רצה ובין אם לאו, את הבלדות של אייר סופליי ישירות לתוך התת- מודע המסיקלי שלו. ואלפים רבים כאלה גדשו אמש את ההיכל ביד אליהו. כן, גם אם בזמן שגרהאם ראסל וראסל היצ'קוק שיגרו פצצות דבש מתקתקות לראשי המצעדים היית קיבוצניק פריק ששומע זאפה או זפלין, פינק או פרפל, ג'ון אנדרסון או איאן אנדרסון, לא היתה שום דרך בעולם להתחמק מ"לוסט אין לאב", "דה וואן דאט יו לאב", "אול אאוט אוף לאב" או כל שלאגר אחר שהמילה "לאב" מככבת בו, מתוצרת מכונת הלהיטים האוסטרלית המשומנת. כבר מהשנייה הראשונה זה ברור: החברים באו לתת עבודה. להקת ליווי צעירה ומקצוענית (שכוללת קלידן ומתופף ישראלים) מעדכנת את השירים ומוסיפה לעניין גוונים של גרוב, רוק גיטרות חשמלי ו-שומו שמיים- אפילו ניחוחות פרוגרסיב קלים.

 

לא פחות חשוב- ראסל והיצ'קוק שמרו על מיתרי הקול שסוחבים כבר יותר מ-40 שנה עלי במות והקהל מתמסר אליהם בקלות, כולל יציעים שלמים ששרים את כל השירים, מילה במילה. השניים, בתלבושת אחידה של חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, זכר לתקופה שזמרים באייטיז היו לובשים חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, מפעילים את הקהל, נותנים לו לשיר סולו ולקראת הסוף אף יורדים לתוך האולם תוך כדי לחמם את הקהל לקראת שירה בציבור של "אאוט אוף נאת'ינג אט אול", שיר נדיר בפני עצמו, שכן לא מופיעות בשמו המילים "יו" או "לאב". אופס, הציניות קפצה. סורי. נמשיך. ככל שההופעה מתקדמת והקהל (גיל ממוצע 40-60, ג'נדר שולט: נשים, ביחס של כחמש לאחד) הולך ומשתלהב, אתה מתחיל להיזכר בכל מיני הופעות שראית בעבר. בכל הרכבי הפוסט-רוק-אינדי-פולק-פאנק-הופ-פסיכדליה שהיו אמורים להיות הדבר הבא. בכל הראפרים הסמי-מצליחים שהקריירה שלהם נמשכה שנתיים-שלוש, בלהקות ההיפסטריות החמות של הרגע שנעלמו כלעומת שבאו. בכל ההייפים והטרנדים והבאזזים שבאו והלכו. והנה, מולך, הרכב שהמבקרים רמסו באכזריות, אם בכלל התייחסו אליו, חסר חשיבות מבחינת ההיסטוריה של הרוק, שלא נכנס מעולם לשום היכל תהילה של רוקנרול (פרט לזה האוסטרלי, כמובן), שמעולם לא היה קול או אופנתי. עם טקסטים שנשמעים כמו סקיצות לפתקים בעוגיות מזל סיניות באיזה פיק-אפ בר בסידני. הרכב שלא נחשב מעולם חשוב, משפיע או פורץ דרך. ו-41 שנים לאחר מכן, ממלא שלוש הופעות רצופות באולמות ענקיים במדינת ישראל, יותר משלושים שנה מאז שהיה לו איזשהו להיט גדול ברדיו. או להיט כלשהו. והנה, סוכני ביטוח ונהגי מוניות, דייילות סופר פארם ועורכות דין, זוגות ביום הנישואין המי יודע כמה, גרושים-גרושות בסיבוב שני, כולם עם מיתרי קול רועמים, לחלוחית בזווית העין וטלפון נייד במצב וידאו מונף באוויר, שרים שירים פשוטים על אהבה ומעלים באוב געגוע קולקטיבי לימים פשוטים יותר, לנעורים שחלפו ולזכרונות שמתעוררים בכל פעם ששיר תועה של אייר סופליי מגיח באיזה סופשבוע אולטרא-רגוע בגלגל"צ. שלוש דקות אחרי אחת עשרה יורדים השניים לצלילי "אול יו ניד איז לאב" של הביטלס ומתפנים ללחוץ ידיים ולחתום למעריצים הרבים שמתגודדים ליד הבמה. ראסל והיצ'קוק, כותבים ומבצעים מוכשרים ככל שיהיו, רחוקים מלהיות הביטלס כמעט בכל מובן. אבל לזכותם ייאמר שהם גם לא מנסים להיות הביטלס, או כל הרכב אחר. העיקר שאת אייר סופליי הם עושים מצויין וזה מספיק להם. ועשרת אלפים הישראלים שיצאו בעיניים נוצצות מההופעה (רובם נכחו, כנראה, גם בשלושת הביקורים הקודמים של הלהקה בישראל) הוכיחו שוב שאין כמו השירים שנצרבו בתודעה בגיל של הסלואו הראשון והנשיקה הראשונה. להם היה הכי כיף בעולם, הערב הם היו לגמרי לוסט אין לאב, ולעזאזל כל הציניקנים.

 

קפטן ג'ורג'

אמש, דיבר נציג הבלוג בתוכניתה של איריס קול ב-103FM, על פועלו של ג'ורג' מייקל שנפטר לפני יומיים. האזנה נעימה בלחיצה כאן.

http://103fm.maariv.co.il/mediaEmbed.aspx?ZrqvnVq=GLEEIH&c41t4nzVQ=M

וינילים לדבילים: לד זפלין

"וינילים לדבילים", המדור הפופולרי, המציג עטיפות תקליטים עם כיתובים מאלפים, מעניינים ומשעשעים בעברית.

"איזי קאבר" – מיקסטייפ חדש לשמיעה ולהורדה

היום יוצא רשמית לאור המיקסטייפ החדש שערכנו, חברי ערן דינר ואנוכי, מתוך אוספי תקליטי הויניל שלנו. "איזי קאבר", החלק השביעי בסדרת המיקסטייפים "59 דינר", מכיל יותר משעה וחצי של שירי פופ ורוק קלאסיים משנות ה-60, ה-70 וה-80, שבוצעו להם קאברים בעברית – הכל הועבר, כרגיל, מתוך התקליטים והתקליטונים המקוריים.
אז אם מסקרן אתכם לשמוע גרסאות בעברית לאלביס פרסלי, סיימון וגרפונקל, הביץ' בויז, ג'וני מיטשל, סטיבי וונדר, לו ריד, חוזה פליסיאנו, מריאן פייתפול, קייט בוש, ריי צ'ארלס ורבים רבים אחרים, "איזי קאבר" עכשיו באוויר.

לחצו כאן כדי לעבור למיקסטייפ – להאזנה באתר Mixcloud

אפשר גם להוריד את המיקסטייפ בלחיצה קלילה כאן

פוסט אורח: על קהלת, קסטנר, רוק סובייטי ומה שביניהם

מאת ילי ורדי

ספר קהלת, שכתיבתו מיוחסת לשלמה המלך, הוא טקסט פילוסופי בבסיסו, העוסק בשאלות בנוגע למשמעות האדם בעולם, משמעות האמונה באל ומשמעות החיים. כל אלה הופכים אותו לכזה היכול להוות השראה לכל אדם באשר הוא, בלי קשר למוצאו, דתו, מינו ולתרבות ממנה הגיע.
אחד החיבורים הנפוצים ביותר בתרבות העברית הוא החיבור שבין מוזיקה פופולרית למילים מן המקורות. זו הראשונה משמשת להעברת מסר המתקשר למילים – אך אינו בהכרח מתבקש מהן. על כן, בהתחשב בעובדה שקהלת הינו ספר פילוסופי ובחיבור הנעשה בתרבות שלנו באופן טבעי, אין זה פלא שגם הטקסט הזה זכה לעיבודים מוזיקליים רבים ומגוונים. בין המוזיקאים הישראלים שפירשו בדרכם את הטקסטים של ספר קהלת ניתן למצוא את קורין אלאל, אליוט, רות דולורס וייס, ועמיר בניון. כל אחד מאלה מגיע מרקע שונה ומתוך כך גם יוצר משהו שונה מן הטקסט.

 

העיבודים המוזיקלים לקהלת לא נעצרים רק באלו הקשורים ליהדות, ואכן, הוא זכה לעיבודים מוזיקליים גם בידי יוצרים שאינם יהודים או ישראלים כלל.

לא מזמן, נתקלתי בלהקת הרוק הארגנטינאית Vox Dei, מלבד חדוות הגילוי, זכיתי להתוודע גם לאחד מאלבומי הקונספט הידועים שלהם – La Biblia, או בעברית – התנ"ך. אחד החלקים היפים בו, הוא החלק הרביעי – Libros Saspienciales, אשר מתייחס לספרי החכמה ומגיש עיבוד מוזיקלי-טקסטואלי יפהפה לטקסטים של קהלת.

העיבוד נפתח באחד הציטוטים המפורסמים ביותר מתוך המגילה "וזרח השמש, ובא השמש; ואל מקומו — שואף זורח הוא שם. הולך, אל דרום, וסובב, אל צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא…" הציטוט הזה, מגלם בתוכו את הריטואל הקיומי, בר החלוף וסר הטעם. שהרי לשם מה ילכו כל הנהרות אל הים אם ייעודו הוא שלא יתמלא לעולמי עד?

אך יש לו, לציטוט, פרשנויות נוספות – חלקן גורסות שהוא בא להדגיש את שיבוא אחר-כך (הבל הבלים, הכל הבל) וחלקן טוענות כי הוא מתייחס דווקא לתנועתיות ולקטנותו של האדם אל מול גרמי שמים. Vox Dei, בעיבודם המוזיקלי – ולמרות שכנראה לא קראו מעולם פרשנויות אלו – בחרו להדגיש דווקא את התנועתיות שבשגרה זו, או במילים אחרות את החדש שבתוך הריטואל.

 

לא מדובר, כמובן, בחדש מסוג החדש במסעו של קונרד הילד מהספר "35 במאי" של הסופר הגרמני אריך קסטנר- בו כל המקומות שעבר בדרך וכל מעשיו לא היו בבחינת שגרה כלל, אלא באותו עלה יחיד העובר לראשונה בתוך נהר אשר זרם באותו המקום בדיוק רבבות על גבי רבבות של פעמים. כך, גם אצל Vox Dei – הקצב אחיד ואינו משתנה, כמוהו גם הבייס ליין ותפקידי הגיטרות. אך פתאום, בין הבית הראשון לשני, מצטרפת נגינתו של הכינור בצליל נהי ובכי אשר נדמה תחילה כי אף הוא אחיד ובלתי משתנה והנה, חדי האוזן יבחינו כי יש בה מעין בת צחוק מוזיקלית. כמו היה הנהר משתעשע לרגע בענייני שינוי מסלולו הקבוע ומיד חוזר בו ממחשבה זו וממשיך בזרימתו האין סופית אל תוך הים וממנו.

רבים מספור הם הרפרורים המוזיקליים – ליריים לקהלת, ולא בכדי. יש בגישה הזו, לבטים מלבטים שונים, אשר משוייכים הן לאמן הדתי והן לזה החילוני והן לזה הלא דתי ולו רק מעצם היותו בעל הידיעה כי יום אחד איש לא יזכור שפעם התהלך בינינו איש בעל צבע עיניים כזה או אחר. לא יזכרו את הווייתו על רגשותיו ותחושותיו, הוא יעלם כלעומת שבא, היה ואיננו.

שהרי אחרי הכל, "מה שהיה, הוא שיהיה, ומה שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל חדש, תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה, חדש הוא: כבר היה לעולמים, אשר היה מלפננו"  הציטוט הזה הוא בבחינת הכח המניע של האדם בחיפושו התמידי הן אחר אותו חדש נסתר בתוך הזרם והן אחר ייחוד אשר יביא בסופו של דבר למשמעות כלשהי. לא בהכרח זו אשר תהיה לו בחייו, אלא דווקא אחרי לכתו. אותה תכונה אחת ויחידה דרכה ייזכר לעולמי עד.

אך העניין פה, הוא לא רק המשמעות אלא גם ובעיקר הדיכאון שאפף את קהלת לאור הידיעה כי הכל קבוע ואינו משתנה, הכל עניין של סיבה ותוצאה. "רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ:  כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ–עֲשֵׂה:  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.". קהלת מבקש להלחם כאן בגישת ה"הכל ידוע מראש" במעין הפוך על הפוך – עשה ככל שביכולתך, צוק משמעות לחייך בעודך בחיים, תהנה מהם, תאהב באמת שהרי ממילא בשאול, אין חשבונות לאיש.

החלק החשוב ביותר בפסוקים המופיעים לעיל הוא – "כל אשר תמצא ידך, לעשות בכחך – עשה", אניח, ולו רק לשם הרעיון, שלא מדובר רק בעבודת כפיים פיזית, אלא גם בשינוי גדול יותר, מתמשך וכביכול בלתי מורגש, אלא רק שנים רבות לאחר מכן. כך למשל, בברית המועצות בימי המלחמה הקרה- זו פרצה והביאה איתה גל של איסורים על אמנות מן המערב. בין היתר נאסרו לשמיעה, נגינה והפצה גם ז'אנרים מוזיקליים כגון בלוז, רוק וג'אז. שגרת האסור הממשלתית, יצרה שגרה אחרת – מחתרתית ולימים בעלת משמעות ותרומה רבה להתפרקותה של ברית המועצות.

הסובייטים הצעירים וחובבי המוזיקה אשר כונו Stiliyagi או באנגלית Style Hunters, המציאו המצאות שונות ומשונות הכוללות בין היתר צריבת מוזיקה על תקליטים העשויים מצילומי רנטגן ישנים על מנת להפיץ מוזיקה מן העולם החיצון בקרב חבריהם.

 

נגני גיטרה מתחילים נהגו לבנות את הגיטרה שלהם לבד מחתיכות עץ ומתכת ואף הרסו תאי טלפון ציבוריים כדי לייצר פיק-אפים לגיטרה החשמלית מהמגנטים שבתוך שפופרת הטלפון. כך לדוגמא עשה ולדימיר סייפודינוב, סולן להקת הריוונג'רז, אשר לימים נחשבה לאחת מלהקות הרוק הראשונות בברית המועצות וסללה את הדרך לרבות אחריה.

ההופעה הראשונה של הלהקה התרחשה ב-31.12.62 במועדון עובדים (בו גם ערכו חזרות) ונחלה הצלחה רבה בעיקר בקרב בני הנוער. השמועה פרצה והריוונג'רז הוזמנו על ידי בני נוער לנגן במסיבות של בתי הספר שלהם. פעמים רבות נאלצו לסיים את ההופעה בחוץ, ללא הגברה, עקב הפסקת חשמל יזומה אשר נעשתה על ידי המבוגר האחראי, זאת לאחר שדרש מהם להפסיק לנגן.

כפי הנראה, אותם מבוגרים דיווחו על הלהקה לרשויות שכן הק.ג.ב, ארגון הביון הרוסי, החזיק תיק עב כרס אודות מעלליו של סייפודינוב. האחרון אף נקרא לחקירות רבות ולבסוף נאלץ לעזוב את ברית המועצות עקב חשש לחייו.

מבלי משים, עשו הסטילייגאי את שציווה קהלת – עשייה לשם העשייה, של הכאן והעכשיו. לאו דווקא בגלל הייחוד שבהם, אלא בגלל מה שהם היו בעבור נערים ונערות שהעולם החיצון היה סגור עבורם כמעט לחלוטין. המשמעות שהייתה למוזיקה באותה תקופה, היא עצומה. העובדה שסטלין, אשר השכיל להבין את ההשפעה האדירה שיש לה, אסר שמיעת ונגינת מוזיקה שהגיעה מן העולם המערבי, רק הגבירה את הצורך לשמוע עוד ועוד. הגבירה את הצורך ליצור במחתרת, להסתכן בעמידה מול קהל כשאתה מבצע קאבר לריי צ'ארלס, או להסתכן בלהיות הקהל הזה.

בסופו של דבר, ובניגוד למה שטען קהלת, מה שנשאר מאותם נערים, זו ללא ספק המשמעות העצומה והתרומה האדירה שהייתה להם להתפרקותה של בריה"מ. זה לא יכל היה לקרות, לולא פעלה סצנה מחתרתית כל כך גדולה של אנשים שמתעקשים לחשוב בעצמם, ליצוק תוכן אחר לתוך חייהם ובעיקר בעיקר, להיות הנהר שסוטה ממסלולו הרגיל בדרך אל הים שהרי עלה חדש בכל יום, זה יופי, אבל מסלול אחר בכל יום – זה כבר לברוא את העולם מחדש.

---

 

בונוס טרק: הטקסט העתיק ביותר שהגיע אי פעם לראשות המצעד האמריקאי. The Byrds (עם קצת עזרה מפיט סיגר) לוקחים את קהלת לנאמבר וואן, ב-4 דצמבר 1965.

Highway 666‎‏: עשרה רגעים מוזרים בקריירה של בוב דילן

(פורסם, בעריכה מסויימת, גם בעכבר העיר אונליין. להלן הנוסח המלא)

תאמרו שהוא משורר ענק או תקראו לו שרלטן לא מובן, תעריצו אותו כאחד האמנים המשפיעים ביותר של המאה ה-20 או תפטרו אותו כמוסיקאי בינוני בעל קול בלתי נסבל, תתפסו ממנו גאון או תקטלו אותו כטרחן יומרני שאבד עליו הכלח. אי אפשר להתכחש לעובדה שבוב דילן תמיד עשה דברים בדרך שלו. הנה כמה ציוני דרך מפתיעים, מוזרים ובלתי צפויים בקריירה המדהימה, המפותלת והתמיד מפתיעה של האיש שמבחינת השבדים יקבל (גם אם לא יהיה שם בגופו) את פרס נובל בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, ביום שבת, ה-10 בדצמבר 2016, באולם הקונצרטים של סטוקהולם.

1. נקמת חברת התקליטים

כשדילן החליט לחתום בלייבל החדש Asylum של דייויד גפן, חברת התקליטים שלו, קולומביה, החליטה להתנקם. היא אספה הקלטות סשנים זנוחות מהשנים 1969-1970 ושיחררה אותם בתור אלבום הנושא את שמו ואת דיוקנו. דילן לא אישר את האלבום ולא היה מעורב בו.  Dylan, האלבום, כלל 33 דקות של דילן מבצע, באופן שלומיאלי וחפיפניקי למדי (במתכוון?) קאברים לשירי פופ ופולק מהתקופה, בלי לכלול אף שיר שנכתב על ידו. המבקרים ריסקו ושחטו את Dylan, האלבום. ג'ון לנדאו נתן לו ציון של אפס כוכבים וכתב ב"רולינג סטון" בנובמבר 73': "בחירת חומרים מוזרה, הפקה תפלה, רשלנית ולא יציבה ושירה שיצאה משליטה… הביצוע ל"ביג ילו טקסי" של ג'וני מיטשל הוא חרפה מוחלטת… על מה בוב דילן חשב כשהוא שר את החומר הזה?… זהו אלבום שעדיף שיישכח". למרות זאת,  Dylan הגיע למעמד של אלבום זהב ודילן חזר, אחרי אלבום אחד בלבד ("פלאנט ווייבס") בלייבל Asylum של גפן, אל חיקה החם של קולומביה, חברת התקליטים שליוותה אותו מתחילת הדרך ועד עצם היום הזה. האלבום המוזר והמושמץ הזה, הפך לפריט נדיר למדי ויצא לראשונה בפורמט דיגיטלי רק 40 שנה לאחר מכן, בשנת 2013.

<p><a href="https://vimeo.com/25474946">Bob Dylan – Big Yellow Taxi</a> from <a href="https://vimeo.com/user3539191">Lucky Wilbury</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

2. אמ. סי. דילן בי.

הראפר הניו יורקי קרטיס בלואו הוא דמות מכוננת בתולדות ההיפ הופ, בתור האמ.סי הראשון שחתם בחברת תקליטים גדולה ואחד הראשונים להוציא אלבום ראפ באורך מלא. ברם, באמצע שנות ה-80' כבר היה חלוץ האולדסקול האגדי 'סוס מת' מבחינת מכירות ופופולריות. האלבום שלו מ-1986, Kingdom Blow נמכר בכמויות זעירות וכמעט שלא זכה ליחס מצד המבקרים או הקהל הרחב, שהעדיף אמנים חדשים ורעננים יותר כמו הביסטי בויז, פאט בויז וראן די.אמ.סי, למשל. מה שכן, לא הרבה ראפרים יכולים להתגאות בכך שבוב דילן השתתף בשיר שלהם, ודילן עשה בדיוק את זה, בשיר הראשון באלבום, Street Rock. ה"ראפ" של דילן נשמע יותר כמו מלמול ולא ממש אומר הרבה מבחינה טקסטואלית, מה שמאשר את עדותו שאמצע שנות ה-80' היתה תקופת שפל חסרת השראה גם ביצירתו וגם בחייו האישיים.

 

3. ג'יזוס קרייסט, בובי!

בסוף שנת 1978 הכריז שדרן הרדיו הידוע פול גמבאצ'יני, בתוכניתו ברדיו 1 של הבי.בי.סי, כי בוב דילן הפך ל"נוצרי שנולד מחדש". האלבום שיצא ב-20 באוגוסט 1979 לא הותיר שום ספקות בעניין. אין לדילן אלבומים רבים שאינם מציגים את דיוקנו, בצילום או באיור, על עטיפתם הקדמית. זה היה אחד מהיוצאים מהכלל. Slow Train Coming הציג קבוצת פועלים, שעסוקים בהנחת פסי מסילה עבור רכבת המגיעה מכיוון האופק. דילן תיאר את הציור שרצה בדיוק רב לאמנית קת'רין קאנר שציירה את העטיפה, כולל המכוש שביד הפועל הבולט ביותר באיור, שלבקשתו של דילן צוייר בצורה המזכירה צלב נוצרי. גם עמוד החשמל בצילום בעטיפה האחורית הוא בצורת צלב ומילות שירים כמו "חייב להאמין במישהו", "מלאך יקר", "אני מאמין בך", "כשהוא יחזור" ו"עשה לאחרים מה שתרצה שיעשו עבורך". מבחינה מוסיקלית, "רכבת ארוכה מגיעה" היה אלבום אדיר, עם שירים כתובים היטב ומושרים נפלא, ועם נגינה הדוקה של צוות מנוסה מחבורת נגני האולפן של Muscle Shoals מאלבמה, מגובים בגיטרה הפנומנלית של מארק קנופלר ובהפקה של ג'רי ווקסלר האגדי. אבל שני האלבומים שבאו אחר כך לא רק העידו כי הקיטור ברכבת הנוצרית של דילן קרוב להיגמר, הם גם הנחיתו עליו מכות חסרות רחמים מצד הביקורת וחלק מהמעריצים, ושלחו אותו לתקופת יובש מדכאת שנמשכה כמעט עד סוף העשור. למרות קאסט מדהים של נגנים מלווים (רינגו סטאר מהביטלס, רוני ווד מהסטונס), Saved ו-Shot Of Love הם אלבומים שטוחי-סאונד וריקים מרעיונות, מופקים מדי ומנוגנים נוצץ מדי, שלא הכניסו (למעט אולי Every Grain Of Sand היפה) שום שיר משמעותי לקאנון של דילן. משם, דילן היה יכול רק לעלות, ואכן, האלבום הבא היה שיבה לחילוניות, לגיטרה של קנופלר ולתקווה שעוד יש רוח חיים בקריירה המדשדשת והמבולבלת, דאז, של דילן.

 

4. שובר הלבבות מירושלים

ב-5 לספטמבר 1987 הופיע בוב דילן לראשונה מעל במה בישראל, בפארק הירקון בתל אביב. מקריאת ביקורות ומהדיווחים בתקשורת מאותה תקופה נראה שרוב הקהל יצא מאוכזב למדי מההופעה ההיסטורית. אבל זה היה רק הפתיח למה שהלך בהופעה השנייה, יומיים לאחר מכן, ב-7 לספטמבר 1987. זה התחיל טוב. רוג'ר מקגווין, סולן ה"בירדס" עלה לבמה עם גיטרה אקוסטית ונתן הופעה פותחת מפתיעה ומצויינת (שלא היתה מוזכרת בפרסומי האירוע כלל). אחריו עלו מי שיהיו להקת הליווי של דילן בהמשך הערב, טום פטי וההאטברייקרס, שהיו באחד משיאי הקריירה שלהם, אחרי שני אלבומים מצליחים (Southern accents ו-Let me up) ושנה לצד דילן על במות בכל רחבי העולם. פטי וחבורתו שרפו את הבמה במופע מהוקצע, מלהיב ומלא להיטים, שהשאיר את הקהל נרגש לקראת עלייתו של המאסטר לבמה בערב סתיו ירושלמי נפלא ומלא אווירה וציפייה. ואז דילן עלה. נתן את אחת ההופעות הגרועות בקריירה שלו, התעצבן על תקלה טכנית על הבמה, שרוב הקהל אפילו לא שם לב אליה (בנמונט טנץ', הקלידן של ההארטברייקרס, שפך בהיסח הדעת בקבוק בירה לתוך הקלידים וגרם לקצר חשמלי קטן). לאחר ארבעים ומשהו דקות של ביצועים תמוהים ושירים שעוותו כמעט עד כדי חוסר יכולת לזהותם, ניתק דילן את הגיטרה שלו וירד מהבמה, תוך שהוא עוד פורט עליה ללא הגברה. הנסיונות להחזירו כשלו. פטי וההרכב עוד ניסו להמשיך עם ג'אם מאולתר, אבל הערב היה גמור והשאיר טעם רע ומאכזב אצל אלפי הירושלמים שציפו לאחת מהופעות חייהם. אחרי שש שנים דילן יחזור להופיע בישראל ויפצה את הקהל שלו בגדול, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

 

5. חי או מת?

בשנת 1987, גם לפי עדותו בספר Chronicles, דילן היה אמן – ואדם – על הקרשים. חסר כיוון והשראה, עם חיים אישיים מסובכים, כשהפופולריות שלו בירידה חדה והיצירתיות בשפל חסר תקדים. על הנייר, הרעיון לחבר את דילן עם הגרייטפול דד, להקת הג'אמים הפסיכדלית המילולוגית מכולן, שזכתה לתחייה מסחרית מחודשת ב87', היה נראה כאופציה לפתיחת כיוון יצירתי חדש עבור דילן, לפחות כאמן מופיע. כמה חבל שזה לא היה הסיפור. במיטב המסורת של הגרייטפול דד (ודילן עצמו), הטור כלל הופעות חלשות לצד כאלה נפלאות, אבל האלבום, שיצא ב-6 בפברואר 1989 היה לאחד מאלבומי ההופעה המאכזבים של כל הזמנים.  דילן, שהחשיב את ג'רי גרסיה כאחד הפרשנים והמבצעים הטובים ביותר של שיריו, לא ניצל את הזדמנות הפז לרתום את גרסיה וחבריו לגרסאות מעוררות עניין של שיריו הגדולים, כפי שנהגו לעשות בהצלחה בהופעות שלהם. ולמרות שהקלטות לא רשמיות של הופעות מהסיבוב המשותף כוללות לא מעט ביצועים מסעירים ומיוחדים, לאלבום (שאורכו פחות מ-38 דקות בסך הכל) נבחרו בסך הכל שבעה קטעים, רובם עייפים וחסרי השראה ותנופה, שמציבים את הגרייטפול דד בתפקיד של להקת ליווי גרידא מאחורי דילן. מה שיכול היה להפוך, עם עריכה נכונה ותשומת לב מספקת, לאלבום הופעה קלאסי ומהנה, היה לעוד כותר מפוספס ומאכזב בקטלוג של דילן. והיו לא מעט כאלה בשנות השמונים.

6. צימרמנ'ס סיקרט

במסיבת עיתונאים שהתקיימה בסן פרנסיסקו, שאל אחד המראיינים את דילן: "אם אי פעם היית מתמסחר, איזו פרסומת היית עושה?" "בגדי נשים" ענה דילן. השנה היתה 1965. כמעט 40 שנים אחר כך, דילן עמד במילה שלו. למרות שכמה שנים לפני כן הוא מכר את השיר Forever Young  לפרסומת של אפל ואת Subterranean Homesick Blues לזו של גוגל, הפעם לא רק שדילן אישר שימוש בשיר Lovesick, אלא גם השתתף, לצד הדוגמנית הברזילאית אדריאנה לימה, בפרסומת ל- Victoria's Secret בשנת 2004, מהלך שהשאיר מיליוני מעריצים עם גבות מורמות – ואת חשבון הבנק של דילן מלא ותפוח.

 

7. דילן קלאוס

בכ"ה בחודש תשרי תש"ע, או יותר רלוונטי, חודשיים וחצי לפני חג המולד של 2009, שיחרר שבתאי זיסל בן אברהם צימרמן את אחד האלבומים הכי פחות צפויים בקריירה שמלאה בכאלה. Christmas in the Heart הוא קולקציה של 15 שירי ומזמורי חג מולד, מבוצעים על ידי דילן כשירי פולק וקאנטרי לכל דבר, ללא טיפת אירוניה או ציניות. אחרי ההלם הראשוני, הסכימו גם המחמירים שבמבקרים שמדובר באלבום חביב ומלא קסם ושהיהודי ממינסוטה מצליח לעשות חסד גם שירים שנועדו לחגוג את לידתו של ישוע המשיח.

 

8. דה טיימס, דיי אר א בייג'ינג

מההופעות החשמלית הפרובוקטיביות בפסטיבל ניופורט ובבריטניה באמצע שנות ה-60' ועד לפיאסקו בבריכת הסולטן ב-87', הקריירה של דילן רצופה בקונצרטים מעוררי מחלוקת. אחד הבולטים שהם הוא שתי הופעותיו אחת בבייג'ינג והשנייה בשנחאי, באפריל של שנת 2011. מבקריו, ביניהם עיתונאים ואקטיביסטים ובראשם בעלת הטור המוערכת מורין דאוד מה"ניו יורק טיימס" התנפלו עליו בטענות של התמסחרות, כניעה לתכתיבי הממסד הסיני המדכא והרודף אמנים, מתנגדי משטר ופעילי זכויות אדם, כולל טענות כי דילן נדרש לאשר את רשימת השירים שישיר בידי פקידי הממשל הסיני. המבקרים תקפו את העובדה כי דילן לא הזכיר את האסירים הפוליטיים הכלואים בסין ולא שר משיריו הפוליטים-מחאתיים משנות ה-60'. בצעד לא אופייני, פירסם דילן באתר הרשמי שלו מכתב גלוי למעריצים, בו הכחיש את הטענות הרבות נגדו, בין היתר כשהוא כותב, בטון ציני: "העיתונות הסינית לא היללה אותי כאייקון סיקסטיז ולא פרסמה בכל מקום תמונות שלי עם ג'ון באאז, צ'ה גווארה, ג'ק קרואק ואלן גינסברג. האנשים שבאו לקונצרט כנראה אינם מכירים אף אחת מהדמויות האלה. ללא שום קשר, הם הגיבו בהתלהבות לשירים מארבעת או חמשת האלבומים האחרונים שלי. תשאלו כל אחד שהיה שם: הם היו צעירים והתחושה היתה שהם אפילו לא מכירים את השירים המוקדמים שלי בכל מקרה". ואולי דווקא פרסום התגובה, מהלך נדיר בקנון של דילן, מראה שהאמן שנתפס כמרוחק, מסוגר ומיזנטרופי, גם הוא, בסופו של דבר, רגיש לביקורת, ממש כמו כל בן אנוש אחר על פני האדמה.

9. כרטיס (קולנוע) בכיוון אחד

כנראה שכמעט כל כוב פופ או רוק ענק מגיע לשלב שבו הוא רוצה להתנסות במעבר מהבמה אל המסך. לעתים רחוקות זה עובד. אבל, ההיסטוריה מלמדת שפעמים רבות העניין מסתיים ברגע מבילך במקרה הטוב ובכישלון קולוסאלי צורב במקרה הרע. ודי אם נזכיר את דייויד בואי המנוח ב- Labyrinthהמקושקש, את מייקל ג'קסון ב- The Wizהמוזר, את פיטר פרמפטון והבי ג'יז ב-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band האיום, את פרינס ב-Graffiti Bridge הכושל ואת מדונה, פחות או יותר בכל סרט שבו היא לא חיפשה באופן נואש את סוזאן. גם דילן טבל את בהונותיו בעולם הקולנוע, ויש לומר, לא בהצלחה רבה. "אגדת רוק'נ'רול חצי-אפויה… תסריט מפותל יתר על המידה… לא מרגש באופן חסר תקווה", כתב מבקר הקולנוע של "טיים אאוט" הלונדוני על Hearts Of Fire, בו שיחק דילן ב-1987. "הקאסט אדיר המימדים תועה, נבוך ומבולבל, בתוך סצינות חסרות מבנה… ובתוך כל הסצנריו הזה, דילן, רזה באופן מעורר דאגה, משתרע בכסאות בתנוחות שכל במאי עם קצת חמלה היה משכנע אותו עליהן. ובזמן שכולם סביבו עסוקים בהפגנת משחק מאומצת, הוא לא מדבר יותר ממשפט אחד בכל פעם, כשההערות שלו מזכירות, באופן מטריד, משפטים פילוסופיים שניתן למצוא בתוך עוגיית מזל סינית" גזר מבקר הקולנוע הנודע רוג'ר איברט בביקורת נוקבת על Masked And Anonymous מ-2003, שם חלק דילן זמן מסך עם אושיות כמו ג'ף ברידג'ס, ג'ון גודמן, פנלופי קרוז, ג'סיקה לאנג, ברוס דרן ואחרים. בקיצור, הנה כלל אצבע לענייני דילן וקולנוע: תמיד עדיף לראות סרט אודות דילן מאשר סרט שדילן משתתף בו כשחקן. ודי אם נזכיר את Don't Look Back של הדוקומנטריסט החשוב די.אי. פניבייקר, שיצא ב-1967 ומלווה את מסע ההופעות הסוער של דילן באנגליה ב-1965, או את No Direction Home אדיר המימדים של מרטין סקורסזה מ-2005, המתעד את גלגוליו האישיים והיצירתיים של דילן בין השנים 1961-1966.

10. נובל אין דה ווינד

ביום חמישי, ה-13 באוקטובר 2016, יצאה מסטוקהולם הודעה שהדהימה והסעירה מיליונים ברחבי העולם. המזכירות הקבועה של האקדמיה השבדית הכריזה, בהודעה לקונית כי: "פרס נובל לספרות ל-2016 יוענק לבוב דילן, על יצירת ביטויים פואטיים חדשים בתוך המסורת הגדולה של השיר האמריקאי". הרשתות החברתיות, מדורי התרבות בעיתונים ומפגשים אקראיים של חובבי רוק, שירה וספרות היו כמרקחה. דיעות בעד, נגד ו"למי אכפת" הופרחו לחלל האוויר כמו פתיתי קונפטי בסוף הופעה של U2. ורק מדילן לא נשמע קול. הוא המשיך, כמתוכנן, את "סיבוב ההופעות הבלתי נגמר" שלו, עם שורה של הופעות ברחבי ארצות הברית (לאס וגאס, אינדיו, פיניקס, אלבוקרקי, אל פאסו…) , במהלכן, כהרגלו, לא דיבר כלל אל הקהל, לא על פרס נובל ולא על שום נושא אחר. גם איזכור קטן לזכיה, שהופיע לפתע באתר האינטרנט של דילן, נעלם משם תוך כמה ימים. ב-21 באוקטובר התראיין אחד מנציגיה הבכירים של האקדמיה השבדית, הסופר פר וואסטברג, לטלוויזיה הציבורית השבדית וכינה את התנהגותו של דילן "חצופה ושחצנית" והוסיף "הוא עושה רושם של אדם זועף ומסוייג. זה לא מפתיע אותי בכלל". "הכדור במגרש שלו עכשיו" סיים הסופר השבדי. שמונה ימים לאחר מכן, בבוקר של ב-29 באוקטובר, דילן הפציע בראיון ל"טלגרף" הבריטי וסוף סוף הכיר בקבלת הפרס. "מדהים. בלתי ייאמן. זה הותיר אותי בלי מילים. מי היה חולם בכלל על דבר כזה?" כשנשאל לגבי משמעות ואיכות המילים שלו, השיב דילן למראיינת עדנה גונדרסן "אני אתן לאנשים אחרים להחליט מה הן. האקדמאים, הם אמורים לדעת. אני באמת לא מוסמך לכך. אין לי שום דיעה בעניין". וכמענה לשאלה "האם תגיע לקבל את הפרס?" הגיעה התגובה: "בוודאי." ואחרי כמה שניות: "אם זה בכלל אפשרי". שלושה ימים לפני קבלת הפרס התבשרנו כי דילן לא יגיע לטקס, אלא רק ישלח נאום כתוב שיוקרא במהלכו (תנאי לקבלת הפרס הכספי). כך גם בגיל 75, מותיר אותנו דילן לפרש, לנתח ולהגג על משמעויותיהן של אמירותיו, כשהוא כבר בדרך למקום אחר, יהיה זה המקום החידתי והמפתיע ביותר אשר יהיה.

 

השורשים של ריילי ווקר

ריילי ווקר (במרכז) בביקורו האחרון בישראל, אוקטובר 2015

ריילי ווקר, הגיטריסט-יוצר-זמר המצויין מאילינוי מגיע בקרוב מאוד להופעות בארץ. אם לשפוט לפי הפעם הקודמת שווקר ביקר כאן, מדובר בהופעה מהפנטת ומרגשת שאסור להפסיד. ווקר, שרק חגג לפני כמה חודשים את יום הולדתו ה-27, אולי צעיר יחסית, אבל המוסיקה הייחודית שלו חושפת שורשים עמוקים של פולק, אמריקנה ופסיכדליה, שהולכים עשורים רבים לאחור. הנה כמה מהעיקריים שבהם.

טים באקלי

ב-28 השנים הקצרות שבאקלי בילה כאן, הוא הותיר מורשת של מוסיקה מכשפת ומיוחדת, שמשלבת אלמנטים של פולק, ג'אז, פ'אנק, רוק פסיכדלי וספוקן וורד מופשט. הוא הותיר אחריו תשעה אלבומים שרובם מעולים ושיריו כוסו על ידי אמנים כמו רוברט פלאנט, בריאן פרי, בלאד סווט אנד טירז, לינדה רונסטאדט, שינייד אוקונור ורבים אחרים.

 

ג'ון מרטין

הגיטריסט-ווקליסט הבריטי המנוח המוערך יצר מוסיקה שנשענה על פולק בריטי, אבל הרחיבה את הגבולות הז'אנר לכיוונים של ג'אז, דאב, רגאיי ומוסיקה אלקטרונית. קשה שלא להבחין בהשפעה המכרעת של סגנון השירה של מרטין על ווקר, גישה שמתייחסת לקול האנושי כעוד כלי בתוך המארג המוסיקלי המשרת את אווירת השיר. ניק דרייק, חבר וקולגה של מרטין, גם הוא ניכר כהשפעה על ווקר, במיוחד בטכניקת הגיטרה המזוהה שלו.

 

ואן מוריסון

… או ליתר דיוק, Astral Weeks, האלבום הנפלא שהיוצר האירי הוציא בנובמבר 1968 ונחשב עד היום לפסגת יצירתו ולאחד האלבומים הטובים בהיסטוריה. זרם תודעה מילולי-מוסיקלי מהפנט, מוגש ברצף של שירים עם מבנה פתוח וליווי אינטואיטיבי של חבורת נגני ג'אז מובחרים, שמעניקים מימד טרנסצנדנטלי להרהורים של מוריסון על חיים ומוות, אהבה ופרידה, געגועים ותקווה. אפילו עטיפת האלבום השפיעה כנראה על עיצוב האלבום Primrose Green  של ווקר.

 

דה אינקרדיבל סטרינג באנד

הרכב פולק-רוק-היפי-ביזארי-אקספרימנטלי בריטי מצויין, שפעל בין אמצע שנות ה-60 לאמצע שנות ה-70 ושילב בממזריות מלודיות קלטיות עם סאונדים מהמזרח, כלי נגינה אקזוטיים וטקסטים אזוטריים בהפקה פסיכדלית ומבני שירים לא שגרתיים.

 

דייווי גרהאם

בסגנון הנגינה של ווקר ניתן לשמוע הדים לשורה ארוכה של גיטריסטים משפיעים: מסטייל ה"אמריקן פרימיטיב" של ג'ון פאהיי, דרך הוירטואוזיות האקסצנטרית של ליאו קוטקה והפולק המרוסן של ברט יאנש וג'ון ריינבורן ואחרים ידועים יותר או פחות. אחד המשפיעים ביותר הוא דייווי גרהאם הבריטי ממוצא דרום אמריקאי וסקוטי, שכבר מסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 הביא למהפכה בשימוש בגיטרה ככלי פולק אינסטרומנטלי. גרהאם האקלקטי שילב מנגינות עממיות מהאיים הבריטיים, ראגות הודיות, מוסיקה קלאסית, מקאמים ערביים ושירים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. למרות שמעולם לא מצא (או חיפש) הצלחה מסחרית גדולה, גראהם, שהציג חידושים גם באופן כיוון המיתרים בגיטרה שלו, השפיע על גיטריסטים רבים, מג'ימי פייג', סטיב האו וריצ'י בלקמור עד ריצ'רד תומפסון ופול סיימון.

 

והנה ריילי ווקר בעצמו, משלב את המוסיקה הנפלאה של אלה שבאו לפניו למשהו חדש ומיוחד. הבלוג ממליץ לתפוס אותו בבארבי בתל אביב ב-15 לדצמבר.