Unusual – טום ג'ונס בתל אביב, ביקורת הופעה

טום ג'ונס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 28.6.2017

פורסם גם ב"עכבר העיר"

 

בסוף, אחרי כל האלבומים והלהיטים, סיבובי ההופעות, טקסי הפרסים, העליות והנפילות, הנשים והבגידות, הסמים והשערוריות, כולם חוזרים לשורשים. אריק קלפטון הקליט עם בי בי קינג וביצע משיריו של ענק הבלוז רוברט ג'ונסון, אלטון ג'ון חבר לליאון ראסל לאלבום משותף, דילן ומקארטני הקליטו סטנדרטי ג'אז אמריקאיים, וכך גם רוד סטיוארט, שביקר כאן לפני שבועיים. גם טום ג'ונס, מלך הקאמבקים, חזר בשנים האחרונות למוסיקה שעיצבה את נעוריו. אל הגוספל השחור, אל הבלוז השורשי, הסול הדרומי העמוק והרוקנרול המוקדם של שנות החמישים. לג'ונס, שקיבל, בדומה לסטיוארט, תואר אבירות ואת הקידומת "סר" (רק עשר שנים לפני סר רוד), לא היה ממש אכפת שרוב הקהל בהיכל מנורה מבטחים, שגירד את גיל 70 מאיזשהו כיוון, בא, יש לשער, לשמוע את מיטב להיטי בחרותו בביצועים הקרובים ככל האפשר למקור. הוא התחיל את ההופעה עם הצהרת כוונות ברורה: Burning Hell של ג'ון לי הוקר, עם נגינה וסאונד שמזכירים יותר את לד זפלין המוקדמים, את הבלאק קיז או הווייט סטרייפס, מאשר לאונג' בלאס ווגאס של שנות ה-70'.

 

וככל שההופעה התקדמה, המוסיקה הפכה כבדה יותר והקהל, כמדומה, נכנס למצב של הלם קליל, שנפוג רק כאשר נשלפו הלהיטים הישנים והמוכרים. אבל גם שם ג'ונס לא עשה הרבה הנחות. בליווי להקה צעירה ונושכת, הפך סטנדרט הפולק-גוספל (Run On (God's Gonna Cut You Down) לחגיגת דיסטורשן וריברב, Mama Told Me Not To Come  למרקחת גרוב בנוסח ההפקות של חבורת נגני Muscle Shoals ואפילו Sex Bomb, מתחילת המילניום הנוכחי, אחד מלהיטי הקאמבק הרבים שלו, זכה לעיבוד סווינגי נוסח ניו אורלינס, עם שלישיית כלי נשיפה יעילה ומהודקת.

 

אם לפני שבועיים נכתב כאן כי בהופעה של רוד סטיוארט המשימה ההפקתית היתה להסוות ככל האפשר את כשלי קולו של הזמר, הרי שכאן העניין היה הפוך בדיוק: איך לגרום להרכב להישמע עוצמתי לפחות כמו קולו של ג'ונס, ללא ספק אחד מפלאי עולם המוסיקה הפופולרית, שלא רק שלא נחלש עם השנים, אלא אף קיבל צבע עשיר, מרגש ורבגוני יותר, מעבר לעוצמה שנשמרה היטב. לא חשוב אם מדובר בלהיט פ'אנק של פרינס, בסלייד בלוז של אלמור ג'יימס, בבלדה איטית של לאונרד כהן או בקאבר ממזרי לרנדי ניומן – ג'ונס הפך כל שיר לשלו במאה אחוז, ונראה שהוא נהנה מכל רגע, כולל – כנראה שאין מנוס מזה – ביצוע קצר ל "א יידישע מאמע", שחרג מרשימת השירים המודפסת שעל הבמה, לכבוד הקהל המקומי. רק כאשר הלהיטים הגדולים משנות השישים נשלפו, הקהל התחיל להפשיר ולשתף פעולה. וכולם היו שם: "דליילה", עם גיטרת סרף, מקצב ים תיכוני-לטיני ונגיעות מריאצ'י, "גרין גרין גראס אוף הום" כקאנטרי אקוסטי, "ווטס ניו פוסיקאט" כטריו אקורדיון-גיטרה-סוזאפון וכמובן הבוסהנובה הבומבסטית של It's Not Unusual. ג'ונס, ללא ספק אחד האנשים הקולים ביותר שדרכו עלי במות מאז ומעולם, שלט בבמה ובאולם ביד בוטחת ועם טונות של קסם אישי, אבל בלי להתחנף לקהל יתר על המידה. כך שאחרי כל להיט ענק בא קטע בלוזי כבד, אחרי מחרוזת רוקנרול בא ג'אם גיטרות ארוך ואפילו בהדרן, אחרי 'Kiss שהוקדש על ידי ג'ונס ל"גאון, פרינס", הסתיים הערב עם Strange Things Happening Every Day, ספיריצ'ואל אדיר שהוקלט בשנות הארבעים על ידי זמרת וגיטריסטית הבלוז הנפלאה והנשכחת-מעט רוזטה ת'ארפ. עוד צעד שהעיד על טעמו המוסיקלי המשובח של הזמר בן ה-77', שנתן אמש גם מנה גדושה של שלאגרים למי שציפה לכך – אבל לא שכח בדרך את המקורות, שהפכו אותו לתופעת הטבע שהיא טום ג'ונס, שממשיכה, כמה נעים לגלות, להכות גלים גם יותר מ-50 שנה מתחילת הקריירה.

מודעות פרסומת

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: