צלילה חוזרת: הרולינג סטונס "!Grrr" + לד זפלין "Celebration Day" / ביקורות אלבומים

רולינג סטונס – ‏Grrr!‎
‎(Polydor)‎
לד זפלין – ‏Celebration Day
‎(Atlantic)‎
פורסם בעכבר העיר לפני כחמש שנים

 

בתחילת-אמצע שנות השישים החלו נערי בית ספר לבנים מחוצ'קנים בדרום בריטניה להתעניין במוסיקה זרה ומוזרה לעולמם התרבותי, שעותב במידה רבה על ידי ההרס, השממה והשמרנות הבריטית הקשוחה שלאחר מלחמת העולם השנייה. תקליטי בלוז של ג'ון לי הוקר, האולין וולף, מאדי ווטרס, ביג ביל ברונזי, רוברט ג'ונסון ואחרים עברו מיד ליד בין חברי מסדר הבלוז המחתרתי של לונדון והסביבה. נערים אלה היו הגרעין שהתניע את אחת התקופות הסוערות, הנועזות והפוריות ביותר בתולדות הרוק. קרים, פליטווד מק, הבלוזברייקרס, היארדברדס, מנפרד מאן, ספנסר דייויס גרופ והרכבים רבים אחרים חיברו את הבלוז השורשי למגברים בריטיים, גידלו שיער וג'ינס, סובבו את כפתור הווליום עד ל- 11 ויצאו למסע מרתק אל מעבר לגבולות הנוקשים של 12 התיבות המסורתיות שמאפשר הבלוז המסורתי. שני ההרכבים הבולטים, המצליחים והנערצים ביותר שידעו להתעלות מעל למגבלות הסצינה אל תהילה בינלאומית והשפעה אדירה על הרוק המודרני הם הרולינג סטונס (שנקראו, כמובן, על שם שיר של מאדי ווטרס) ולד זפלין. זפלין יצרו שורה של אלבומים מדהימים עד לפירוקם ב-1980, בעקבות מותו של המתופף ג'ון בונהאם והסטונס פעילים עד היום – וחוגגים בימים אלה 50 שנות פעילות בסדרת קונצרטים בניו יורק ובלונדון, שהכרטיסים (היקרים מאוד) אליהם אזלו תוך דקות. שני הריליסים החדשים של שני ההרכבים המיתולוגיים הם כמובן חגיגה לכל חובב רוק.

 

זפלין, שהתאחדו למופע היסטורי במגה-אולם O2 בגריניץ' בלונדון ב-2007 מוציאים עתה תיעוד של אותה הופעה בשלל פורמטים (דיסק,ויניל, די.וי.די, בלו ריי)  והסטונס חוגגים עם אוסף בן 3 דיסקים (ארבעה בגרסת הדה לוקס) של מיטב הלהיטים, עם בונוס בצורת שני שירים חדשים לגמרי. Celebration Day של זפלין, ששוחרר במקביל לסרט תיעודי על ההופעה על הבמה ומאחורי הקלעים, אוצר בתוכו 16 קטעים של זפלין בהופעה, כאשר את מושב המתופף ממלא בהצלחה ג'ייסון בונהאם, בנו של המתופף האגדי המנוח. אז נכון, אין כאן שום דבר חדש, אבל מיליוני מעריצי זפלין ברחבי העולם ישמחו בוודאי לשמוע אלבום הופעה חיה של פייג', פלאנט, ג'ונס ובונהאם ג'וניור מודל 2007, שמבחינת סאונד, לפחות, עולה בהרבה על The Song Remains The Same, אלבום ההופעה החיה הרשמי היחיד שלהם, שיצא ב-1976 והוקלט, להודאת חברי הלהקה, בסופו של סיבוב הופעות מתיש ולא בהכרח קלט את הביצועים המצליחים ביותר של השירים. הסאונד מצויין, ג'ימי פייג', שקריירת הפוסט-זפלין שלו לא הצטיינה באיכות יתרה, מנגן נפלא ורוברט פלאנט, הסולן סרבן-האיחודים, מצליח לעמוד יפה במשימה, גם אם קולו עבר שינויים ניכרים מאז אותם ימי חסד של תחילת-אמצע שנות השבעים. אפשר להתלונן שזפלין לא מחדשים דבר, אבל כשמדובר באחד מהקטלוגים המונומנטליים ביותר בתולדות הרוק, עם קטעים דוגמת Kashmir, Since I've Been Loving You, Black Dog, Dazed And Confused  וכמובן  Stairway To Heaven, לא בטוח שצריך לשנות משהו. אם יש כאן בונוס הרי זה השיר For Your Life מ-1975, שמבוצע כאן על ידי הלהקה בפעם הראשונה בהופעה חיה.

 

 

הסטונס, מצידם, חוגגים בגדול, לפי מיטב המסורת, עם אוסף הכולל 50 שירים לציון 50 שנות פעילות, החל מהסינגל הראשון, Come On, דרך פניני הרית'ם אנד בלוז מאמצע הסיקסטיז, עבור בתקופה הטובה ביותר שלהם (1968 עד 1972) וכלה בטרקים נבחרים מאלבומי האייטיז, הניינטי'ז והלאה – ועד לשני השירים החדשים, שהוקלטו במיוחד לאוסף. אז אם השירים האלה הם לא מהטובים ביותר של ג'אגר וריצ'ארדס, הם לכל הפחות לא מביישים את הפירמה וסוגרים את האוסף בתחושת המשכיות ועוצמה מחודשת ללהקה שהוספדה כבר כל כך הרבה פעמים מאז הקמתה. ובכלל, איך שיר חדש יכול בכלל להתמודד מול Satisfaction, Brown Sugar, Wild Horses, Miss You, Heart Of Stone וכל שאר הקלאסיקות האימתניות שממלאות את האוסף עד להתפקע. אז נכון, מעריצים אדוקים של הסטונס לא ימצאו כאן הרבה חידושים, פרט אולי לסאונד המשופר, אבל מי שמעוניין בהיכרות עם הלהקה, לפני צלילה לאלבומים המלאים ימצא כאן מחסנית מלאה בקליעי רוקנרול קטלניים, בלדות שורפות, טקסטים פרובוקטיביים ואינספור ריפים חשמליים קלאסיים, שרבים מהם עיצבו את המוסיקה הפופולרית של 50 השנים האחרונות. איחוד נוסף של זפלין לא נראה כרגע באופק וההופעות של הסטונס, נכון לרגע זה, סולד-אאוט לחלוטין. אם למישהו יש כרטיס בפחות מ-300 פאונד, תרימו טלפון. מקסימום נסתפק באלבומים הנ"ל, מזכרת מעידן שחלף, אבל השפעתו ממשיכה להדהד דרך כמעט כל הרכב שמאוחסן בסקציית המוסיקה באייפון שלכם.

וינילים לדבילים: Badfinger

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם: "להקת האצבע הפצועה".

*(לחצו על התמונות להגדלה)

 

 

 

"היסטוריה בחמישה מיתרים: הבלוז והבנג'ו" – פוסט אורח מאת ירון בן עמי

עוד פוסט אורח לקראת פסטיבל הבלוז החמישי של תל אביב שהולך ומתרגש עלינו ממש בעוד שבוע וחצי. והפעם: ירון בן עמי, מוסיקאי, כותב, מרצה, היסטוריון, איש מילה וספר, מתאר את הדרך הארוכה שעבר "הכלי האמריקאי מכולם" – וגם מנתץ, על הדרך, כמה מיתוסים מקובלים. ירון וכותב שורות אלו יופיעו יחדיו במסגרת פסטיבל הבלוז במופע "קלארקסדייל פינת פתח תקווה" עם קובץ נפלא של שירי פולק, קאנטרי ובלוז שתורגמו לעברית ("טיילור מייד", אלנבי 99 תל אביב, יום רביעי 22.11 בשעה 20:00, הכניסה חופשית). קריאה נעימה – ופסטיבל שמח לכולנו!

---

 

אין כלי יותר אמריקאי מהבנג'ו. אין מוזיקה יותר אמריקאית מבלוז. גם הבנג'ו וגם הבלוז הם יצירה של האוכלוסיה השחורה בארצות הברית. אז למה הם לא הולכים ביחד? איך הפך דווקא כלי לבן וצח כמו הגיטרה לכלי המזוהה ביותר עם הבלוז, וכיצד הפך הבנג'ו למזוהה עם המוזיקה הלבנבנה ביותר של ארה"ב – הקאנטרי והבלוגראס?

התשובה מורכבת: הבנג'ו, שהוא פיתוח אמריקאי של כלי אפריקאי, דווקא היה פעם מזוהה לגמרי עם המוזיקה השחורה. עוד במאה השמונה עשרה מתארים כותבים רבים – בהם, למשל, מנסח מגילת העצמאות האמריקאית, תומס ג'פרסון – כיצד מנגנים עבדים שחורים על בנג'ו. ג'פרסון – האיש שכתב שכל בני האדם נבראו שווים – יכול היה לראות זאת במו עיניו בקרב העבדים הרבים שהיו שייכים לו. את הבנג'ו אפשר היה לבנות מדלעת, חתיכת עור, מקל וכמה מיתרי קנביס או מעי חיות, מה שהפך אותו לכלי זול ונגיש בהרבה מן הכלים המקובלים על לבנים באותה תקופה – בעיקר כלים אירופאים, כגון כינור. על הכלי הזול והזמין הזה יכלו השחורים לעבד את מסורותיהם, חוויותיהם ושיריהם ולהניח את הבסיס למוזיקה האמריקאית השחורה כולה.

עד כדי כך היה הבנג'ו מזוהה עם המוזיקה השחורה, שכאשר הפכה המוזיקה הזו להיות הבסיס של עולם הבידור האמריקאי, במסגרת הופעות המינסטרל – מעין פרודיה על המוזיקה והתרבות השחורה, מבוצעת על ידי לבנים שצבעו את פניהם בשחור, ואחר כך על ידי שחורים שצבעו את פניהם בשחור, שהפכה במהלך המאה התשע-עשרה להיות סגנון הבידור הפופולארי ביותר בארה"ב – אומץ גם הבנג'ו ככלי מרכזי בהופעות הללו. הנה עברנו חצי דרך: הבנג'ו כבר בידיים של לבנים, אבל פניהם של הלבנים צבועות בשחור.

 

 

בשני הדורות שלאחר שחרור העבדים הוסיף הבנג'ו – שבינתיים עבר סדרת שכלולים ושיפורים, כולל מסגרת עץ, צוואר דמוי כינור והוספת מיתר נוסף לארבעת המיתרים המקוריים שלו – להיות כלי מרכזי של המוזיקה השחורה. סונגסטרים שחורים – מוזיקאים נוודים ששרו את מאגר השירים של המוזיקה השחורה בקרנות רחוב, במסיבות, בבארים ובכל מקום ששילמו להם משהו – פרטו עליו מחוף עד חוף, וכמובן לאורך העורק הראשי של המוזיקה האמריקאית, הלא הוא נהר המיסיסיפי.

אבל במהלך שני הדורות הללו הלכה והתגבשה בקרב הציבור השחור כולו – וכמובן בקרב המוזיקאים השחורים – סלידה מסוימת מן המוזיקה של אבותיהם העבדים ומן הדימוי שזכתה לו התרבות השחורה בהופעות המינסטרל, שהרבו להציג את השחורים באופן נלעג ומגוחך. בהדרגה, החל מן העשור האחרון של המאה התשע-עשרה ובמהלך שני העשורים הראשונים של המאה העשרים, החלו המוזיקאים השחורים לנטוש את שכבת היסוד של המוזיקה השחורה – שירי העבודה, הספיריצ'ואלז של הכנסייה והבלדות שאימצו ועיבדו וחיקו מן התרבות הלבנה – ולגבש סגנון מוזיקלי חדש, שביטא בצורה טובה יותר את עולמם של שחורים חופשיים על פי חוק אבל מדוכאים ומושפלים ללא הרף. לסגנון החדש הזה קראו הבלוז.

בד בבד עם נטישת אותה שכבת יסוד של המוזיקה השחורה, ירדה גם קרנו של הכלי המזוהה אתה ביותר, הלא הוא הבנג'ו. בצירוף מקרים מוצלח, בין היתר הודות להתפתחות השיווק באמצעות קטלוגים, כבשה בדיוק באותו פרק זמן הגיטרה את שוק המוזיקה האמריקאי. החל מן העשור האחרון של המאה התשע עשרה, התמלאה ארצות הברית בגיטרות – והמוזיקאים השחורים שהמציאו את הבלוז תפסו טרמפ על הטרנד החדש ועברו בהמוניהם מבנג'ו לגיטרה.

זה לא קרה בן לילה, ובשנותיו הראשונות של הבלוז היו עדיין לא מעט מוזיקאים שחורים ששרו את הסגנון החדש עם הכלי הישן. קצתם אפילו הספיקו להקליט את המוזיקה שלהם, והיו מראשוני הבלוזיסטים המוקלטים: כך פאפא צ'רלי ג'קסון, וכך גאס קאנון, שאפילו הספיק להצטלם מנגן על בנג'ו לאחד הסרטים המרשימים ביותר על חיי השחורים בדרום בעשורים הראשונים של המאה העשרים – "הללויה". והיו עוד אחרים. אבל הכיוון היה ברור: הבנג'ו הלך ונעלם מן המוזיקה השחורה. במשך זמן מה הוא הצליח עוד לשמור על מעמדו דווקא בקרב תזמורות הג'אז, שעשו שימוש בקופצניות ובסטקטו של מיתריו, אבל עד אמצע המאה גם זה נעלם.

 

 

אבל לא בלי עקבות: סגנון ניגנת הבנג'ו של השחורים – הקלוהאמר (Clawhammer), המורכב מפריטות כלפי מטה עם האצבע על ארבעת המיתרים המרכזיים ונגינת אגודל קצבית על המיתר החמישי – הפך להיות הבסיס לסגנון הגיטרה של הבלוז המוקדם, ועקבותיו נשמעים היטב מצ'ארלי פאטון ועד רוברט ג'ונסון. הסגנון – אבל לא הכלי.

לעומת זאת, שמרו אמונים לבנג'ו דווקא המוזיקאים הלבנים שהפכו אותו לכלי כה מרכזי על במות המינסטרל. בכל רחבי ארה"ב – אבל בעיקר בלב הפועם של הקאנטרי, אזור הרי האפלצ'ים – נשמרה מסורת הנגינה על הבנג'ו. היא אפילו חצתה את האוקיאנוס האטלנטי, ונקלטה היטב במוזיקה האירית, בעצמה אחד המקורות החשובים של המוזיקה הלבנה בארה"ב. בעידן של גזענות חסרת גבולות, חוקי ג'ים קרו והפרדה גזעית, דווקא הסתלקותם של השחורים מן הכלי הזה הפכה אותו לאהוד ומבוקש כל כך במוזיקה הלבנה. כך הפך הבנג'ו לאבן יסוד של הקאנטרי והבלוגראס, ואף שבידיהם של לא מעט מוזיקאים – למשל דוק בוגס – עדיין נשמעו היטב הדיה של המוזיקה השחורה שהולידה את הכלי, הלך סגנון הנגינה בו והתרחק מן הסגנון השחור הותיק. מוזיקאים מבריקים כגון ארל סקראגז המציאו מחדש את אופן הנגינה בכלי  והתאימו אותו לצרכיה של המוזיקה הלבנה.

 

 

בשנות השישים של המאה העשרים ירדה גם קרנו של הבלוז בקרב השחורים, ועיקר הקהל של המוזיקה השחורה המזוהה ביותר הפך להיות לבן. תוך זמן לא רב, היו הלבנים גם לרוב בקרב נגני הבלוז, בעוד המוזיקאים השחורים ממשיכים את מסעם אל הסול, הFאנק, הראפ וההיפ-הופ. כך מצאו עצמם הלבנים מחזיקים בשניים מן הנכסים החשובים ביותר שיצרה התרבות השחורה.

רק בעשור האחרון של המאה העשרים, עם עלייתו של דור חדש של מוזיקאי בלוז שחורים, שניגשו לבחון מחדש את מורשתם המוזיקלית, החלה התעוררות מסוימת בגזרת הבנג'ו השחור. בדיוק כשם שאותם מוזיקאים שחורים – למשל קורי האריס וגאי דייוויס – ניגשו להעביר את הבלוז בחזרה לידיים שחורות, כך הם ניגשו גם להחזיר לידיהם את הבנג'ו. כמו תהליך העלמותו של הבנג'ו מן המוזיקה השחורה, גם תהליך החזרה איננו עניין של זבנג וגמרנו. בתהליך מקביל לתהליך הקבלה מחדש של השחורים את ההסטוריה שלהם, כולל העבדות, ניגשים אט-אט ובהדרגה בלוזיסטים שחורים כגון אוטיס טיילור וג'רון פקסטון לשחזר את הקלוהאמר ואת המוזיקה השחורה הקשורה בו. לפעמים לא צריך יותר מחמישה מיתרים ונחישות כדי לעשות תיקון הסטורי.

 

 

 

 

מועדון חברים

Culture Club, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 7.11.2017

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

 

תקופת מכונת ייצור הלהיטים הגלובלית של קאלצ'ר קלאב נמשכה טיפה יותר משנתיים וכללה שלושה אלבומים, אם להיות ממש נדיבים. לראיה, אלבום "מיטב הלהיטים" שיצא בשנת 1987 נמשך 62 דקות בסך הכל. אבל גם בתקופה הקצרה הזו הם הספיקו להותיר את רישומם המוזיקלי והסטייליסטי על דור שלם, שאת אלפי נציגיו היה ניתן לראות אמש בהיכל מנורה מבטחים. חלקם אפילו בתלבושות בוי ג'ורג' נוסח 1982, מה שתרם לחגיגה שבוי ג'ורג' ורעיו ניסו להרים בהיכל.

רוב הזמן זה עבד להם. הרבה בזכות הקול של ג'ורג', שנשמע מצוין, גמיש ורב ניואנסים גם היום, 35 שנים לאחר להיט הבכורה העצום שלהם. איכות נוספת, שאין לזלזל בערכה, נעוצה בחוש ההומור הבריטי החד והמצליף של ג'ורג', ששימש אותו רבות במהלך הערב, בעיקר כשהוא מופנה כלפי עצמו. "בג'רוזלם פוסט כתבו שאני לא רלוונטי", הוא צלף, "פאק יו. אני אתקשר אליכם כשאהיה שוב רלוונטי". גם מראש העיר שבה התארח לא נחסך שבטו של ג'ורג' בן ה-56. "הוא בא לפגוש אותי, אבל לא נשאר להופעה. קיבלתי ממנו מגבת וזוג כפכפי חוף. אבל אני לא איש של ים. אקח אותם הביתה. בכלל, אני מתפשט רק כשאני ישן" חשף ג'ורג' בטון אינטימי-אירוני במיוחד.

אבל בין ההלצות, החלפת התלבושות והמכנסיים עטורי מגני-הדוד שלבש, היתה גם מוזיקה, ובאופן כללי, מוזיקה שעמדה היטב במבחן הזמן. בין כל הרכבי האייטיז חמורי הסבר, הקודרים והמסונתזים שפעלו לצידם, קאלצ'ר קלאב הציגו שילוב מפתה של סול, גוספל, רגאיי, בלוז ואפילו מוזיקה  קריבית ולטינית, עם שורה של פזמוני ענק, שגם אחרון הגותים לבושי השחורים היה חייב לנענע את ישבנו הקפוץ לצליליהם. בישראל הפך המועדון למגה פופולרי כבר עם הלהיט הראשון, אולי גם בזכות הקליפ המיתולוגי שהציג כיתוב בעברית על שמלתו של ג'ורג', עם התרגום הקלוקל שהקדים את גוגל טרנסלייט באי אלו שנים.

כל להיטי הענק, כך נדמה, בוצעו אמש בתל אביב וסיפקו לקהל צמא הנוסטלגיה צרור של ריגושי עבר ברצף בלתי פוסק. "Do You Really Want to Hurt Me", "Church of the Poison Mind", "Time", "It's a Miracle", "The War Song" וגם "Everything I Own", להיט הסולו הגדול של ג'ורג' מתקופת פוסט-המועדון. שלושת הקולגות  מההרכב המקורי (רוי היי – גיטרה, מייקי קרייג – בס וג'ון מוס – תופים) נראים ונשמעים מצוין ובכושר טוב (בלי שום סימנים לריבים הקשים, לאינטריגות הרומנטיות, האמנותיות והעסקיות שליוו את ימי גסיסתה של הלהקה) והקהל השיב להם אהבה עם כל להיט נוסף בשרשרת.

כשדנה אינטרנשיונל עלתה בהדרן, לאחר נאום נרגש, לביצוע משותף של "Karma Chameleon", נדמה היה שאין מתאים ממנה לחגוג את הקאמפיות הטרנסג'נדרית שג'ורג' היה מחלוציה, בתקופה שעניין כזה עדיין היה ריסקי וזכה להרמות גבה לא מועטות מצד התקשורת והמבקרים. ומכיוון שג'ורג', גם בשבתו כדיג'יי מדופלם ומבוקש, הוא בעל טעם מוזיקלי משובח, לא נפקדו גם מחוות לכמה מאליליו: "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס, מעורבב עם "Walk On The Wild Side" של לו ריד, "A Different Man" מתוך האלבום החדש שעדיין לא יצא, מוגש כמחווה לאגדת הפ'אנק סליי סטון ("הטירוף שלו גורם לי להיראות כמו אמא תרזה" איבחן ג'ורג') ולבסוף "Purple Rain" של פרינס ו-"Get it On" של מארק בולאן וטי. רקס, שסיים את הערב בג'אם ארוך וספונטני יחסית, ושלח את הקהל שיכור הנוסטלגיה לביתו עם חיוך גדול על הפרצוף וידיעה מנחמת שגם כוכבי אייטיז עם עבר נרקוטי, אלכוהולי ומשפטי עשיר יכולים, גם אחרי שנים של עליות מטורפות ונפילות כואבות, להזדקן – סליחה, להתבגר – בכבוד של מלכות.

 

 

פוסט אורח לפסטיבל הבלוז: דב המר – "המפוחית, הבלוז ואני"

(צילום: Al Tok)

פסטיבל הבלוז החמישי של תל אביב יתקיים החודש ברחבי תל אביב ויכלול כארבעים הופעות בארבעה ימים. ההופעות, של אמנים מהארץ ומחו"ל, יתקיימו בכעשרים מועדונים בתל אביב וכן ב'אלמא' – מרכז לאומנויות בזכרון יעקב, ב'עשן הזמן' בבאר-שבע, במועדון הג'אז במצפה רמון ובמוקדים נוספים בהרצליה ובקריית אונו.

איש המפוחית הוותיק, הבלוזיסט רב הפעלים דב המר, שיופיע בפסטיבל, תרם לבלוג פוסט אישי – והבלוג גאה לארח אותו כאן:

(צילום: רונית אלון)

---

זה הכל בגלל רמי אזולאי. אלמלא הוא, אולי לא הייתי מנגן כיום.

היינו שני ג'ובניקים משועממים בצבא, וחיפשנו דרך להעביר את השעמום. ערב אחד הלכנו לראות את טד קופר מנגן בלוז בפאב בירושלים. טד ניגן גיטרה, ומפוחית על סטנד. רמי אמר לי " זה לא נראה קשה – בוא נקנה מפוחיות ונלמד לנגן". לא יודע מאיפה בא לו הרעיון הזה… אבל למחרת קנינו מפוחיות.

עד כמה שזכור לי, רמי השתעמם גם מזה אחרי כמה ימים… אבל אני נתפסתי. פתאום נפל האסימון, הכל התאים. שמתי את הדבר הקטן הזה בפה ויצא בדיוק מה שרציתי – הבלוז. מאז אני מנגן מפוחית.

בתיכון ניגנתי גיטרה ובס, אבל לא יכולתי לסחוב את הכלים הגדולים האלה לצבא ולאט-לאט שכחתי. אבל המפוחית נכנסה לכיס, ושלפתי אותה בשמירה, בטרמפיאדה, במשמרת לילה, בכל זמן ובכל מקום.

לא הכרתי אז עוד נגני מפוחית, לא היה יוטיוב, או אינטרנט בכלל, ללמוד ממנו. אז ישבתי עם התקליטים שהיו לי, ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס , ג'וניור וולס – וניסיתי לחקות את מה שאני שומע. ניסוי וטעייה. גיליתי דברים שלא התכוונתי אליהם, למדתי לעשות דברים בצורה הפוכה – אבל זה היה שלי, הצליל שלי, זה לא נשמע כמו אף אחד אחר, ואת זה אהבתי.

המשכתי ללכת להופעות של טד קופר, ועם הזמן הוא היה נותן לי לעלות ולנגן אתו, שיר ועוד שיר, עד שבסוף ניגנתי אתו באופן קבוע. זה היה בית הספר שלי, ההופעות עם טד קופר. הוא מעולם לא אמר לי מה לנגן, אבל למדתי מלהיות אתו בכל הופעה, ברחוב, בפאב או בפסטיבל ענק – למדתי מלשמוע ולהסתכל עליו, איך להיות אמן בלוז. והשיעור הכי חשוב שלמדתי? להקשיב. כל הזמן להקשיב. זה הדבר הכי חשוב שמוזיקאי צריך לעשות כל הזמן.

לכלי הזה יש אישיות, והצליל שלו הוא כמו קול אנושי. כשאני שר ומנגן במפוחית זה מרגיש כמו המשך טבעי, צבע נוסף לקול שלי. ומצד שני, זהו כלי הנשיפה היחיד שמאפשר גם לנגן אקורדים (כלומר – כמה צלילים הרמוניים בו זמנית) – וזה מאפשר לי גם ללוות ובעיקר להפוך אותו למכונת גרוב קצבית.

המפוחית הייתה כלי עיקרי בבלוז מראשיתה בגלל שהיא זולה וניידת, מתאימה לנוודים העניים שהמציאו את הסגנון הזה לפני מאה שנה. הם לקחו את הכלי הקטן הזה ולמדו לעשות איתו קסמים, להפיק ממנו צלילים שהממציאים לא ידעו שנמצאים שם.

הרבה אנשים רואים במפוחית סוג של צעצוע, לא כלי מוזיקלי רציני. תמיד שואלים "ואיזה עוד כלי אתה מנגן?". קרוב ל-30 שנה אני מנסה  – כמו כל נגני המפוחית – להביא לגיטימציה לכלי הזה, להוכיח שזה לא צעצוע, שאנחנו יכולים לעשות הכל במפוחית, לנגן בכל סגנון, כל דבר שנרצה. בוב דילן הפך את המפוחית לכלי פופולרי מאוד, אבל תקשיבו להווארד לוי, לקרלוס דל חונקו, לג'ייסון ריצ'י, ותבינו שהמפוחית היא עולם ומלואו, וכל דבר שתדמיינו אפשר לנגן בו. עד היום אני ממשיך לחקור ולמצוא עוד ועוד מוזיקה שחבויה במפוחית, והיא עדיין דרך הביטוי המועדפת עליי.

ומה קרה לרמי אזולאי? לא יודע – אחרי שהשתחרר נסע לדרום אמריקה ואיבדתי קשר. אבל אם הוא יקרא את הבלוג הזה אני רוצה להגיד לו "תודה – הרעיון שלך נתן לי מוזיקה לכל החיים".

 

(דב המר. צילום: Muper Photo)