בריאן כוכב (כמעט) עליון

בריאן אדמס בהופעה, היכל מנורה מבטחים תל אביב, 4 בדצמבר 2017.

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

גם בתקופה בה כבש את פסגות המצעדים וקבע שיאי מכירות, בריאן אדמס תמיד היה אמן של אמצע. גם כשחרך את הרדיו, בין אמצע האייטיז לתחילת הניינטיז, הוא אף פעם לא היה חביב המבקרים והמבינים למיניהם. לא  מספיק "חשוב" כמו בני ארצו ניל יאנג, ג'וני מיטשל ולאונרד כהן, לא מספיק אותנטי ועמוק כמו ספרינגסטין, לא מספיק סחבק של אצולת הרוק דוגמת טום פטי, לא כוסון כמו מייקל האצ'נס, אפילו לא קול כמו לני קרביץ בתקופת הזוהר שלו. למעשה, גם בהאזנה קשובה לדיסקוגרפיה של אדמס, אפילו השירים ה"אישיים" לא ממש מספקים למאזין איזשהו פריט מידע מעניין מספיק עליו כאדם פרטי. נער מקבל גיטרה, נער מצטרף ללהקה, נער מתאהב בבחורה, בחורה עוזבת נער, נער מנסה להחזיר אותה, נער  עדיין מחכה שתחזור. סיים אולד סיים אולד. אז מה נשאר לאדמס? רק השירים. והשירים האלה, שנצרבו בתודעת כל מי שבילה באיזושהי מסיבת כיתה בין בתקופה שצוינה לעיל, הם אלה שהביאו למכירה טוטאלית של כל הכרטיסים להופעותיו של אדמס בישראל. בשיאו, אדמס הוא פועל רוק מיומן, מקצוען בהלחמת המנונים שמשייטים בין הארד-רוק פופי לא מאיים ובין פאואר-באלאדס אימתניות, שכל אחד, מילד תל אביבי ועד סבתא באונטריו, יכול להתרגש מהן באותה מידה, ולעזאזל הקלישאות. לא סקסי מדי, לא מאיים מדי, וברוב המקרים לא סכריני באופן מעורר חלחלה, אבל יודע לתת עבודה כשצריך. ככה, הוא באמצע. אפילו שמות השירים שלו נקראים קצת כמו פרק מתוך הספר הדמיוני "איך לתת שמות ג'נריים לשיר פופ מצליח": It's Only Love. Here I Am. I'm Ready. Please Stay. הבנתם את העיקרון.

אבל כל התיזות האלה נמחקות ברגע שאדמס עולה לבמה עם ארבעת נגניו הוותיקים, כולם בחליפות שחורות, שגורמות להם להיראות קצת כמו ניצבים ב"סופרנוס" או ב"מד מן" ופוצחים בשעתיים שכמעט כולן להיטים שהקהל אוהב מאוד, או לפחות מכיר היטב. במשך 120 הדקות הבאות הוא עושה הכל כדי לרצות את הקהל, כשהוא נעזר בשלושה מיקרופונים שממוקמים באופן אפקטיבי באמצע הבמה ובשני קצותיה, מה שמאפשר לו לשיר בכל פעם ישירות אל חלק אחר של הקהל. כאמן וותיק ומשופשף, שיודע בדיוק למה הקהל שלו מצפה, הוא ממעיט בשירים מתוך האלבום האחרון וממטיר להיטי ענק ברצף מסחרר. וכולם פה: רוק האיצטדיונים של Run To You  ו- Summer Of '69, הסלואו של Heaven, הפאואר-פופ של When You're Gone והלהיט הענק מהסרט ההוא והלהיט העצום מהסרט האחר. כבר מהשניה הראשונה מתברר שקול הטנור הצרוד של אדמס נשמע מצויין גם אחרי ארבעים שנה בביזנס, הלהקה מהודקת והוידאו ארט מצויין ותומך היטב בשירים, שרובם נסובים סביב אהבה ורומנטיקה לסוגיה: מתוקה, חמוצה, מרירה ונוסטלגית. מדי פעם הוא נשאר לבד על הבמה לסט אקוסטי קטן, שמדגים גם את יכולותיו הלא-רעות-בכלל עלי מפוחית. אדמס מעולם לא נחשב אמן אופנתי או כזה שקופץ על טרנדים אופנתיים או מנסה סגנונות חדשים שמחוץ לאיזור הנוחות שלו – ודווקא העובדה הפשוטה הזו מצליחה לשמר את הרוח המקורית של השירים.

בלי הרבה התחכמויות או קישוטים, בלי תוספות היפ הופ, טריפ הופ, דאנס או אלקטרוניקה, פשוט, שירי גיטרות יעילים ומגה-קליטים, שחלקם היו יכולים להיות רצועות עלומות במעמקי אלבומים של הסטונס, רוד סטיוארט או ג'ון מלנקמפ. וגם העובדה שאדמס מעולם לא שיווק את עצמו כסמל סקס נערי או כיפיוף נצחי מאפשרת לו להיראות ולהישמע מצויין גם בגיל 58, בלי גרם של פאתטיות ומבלי להזדקק ליותר מדי גימיקים, שטיקים או טריקים בימתיים. 25 שירים מבוצעים ביעילות, טונות של אנרגיה ומעט הפסקות והחנפות לקהל ואז, בהדרן, ביצוע עוצמתי של I Fought The Law, קלאסיקת  הרוק'נ'רול הוותיקה מחזיר את אדמס לשורשים הרוקיסטיים שלו ואז הוא נשאר לבדו עד הבמה לעוד סגמנט אקוסטי, ששולח את הקהל הביתה אחרי All For Love, עם חיוך גדול והרבה הערכה לאמן שאולי לא נחשב, ולא ייחשב גם, בשלב זה של הקריירה שלו ל"חשוב", "משפיע" ו"מכונן" בעיני המבקרים והפיינשמקערים, אבל אוהב את מה שהוא עושה, ובעיקר יודע לתת שעתיים של רוק אנרגטי, מלוטש וסוחף, מהסוג שהרבה אמנים בגילו כבר מזמן שכחו איך לייצר.