צלילה חוזרת: אלבום הקאמבק המוזר של סליי סטון

פורסם ב"עכבר העיר" / הארץ ב-2012

 

 

סליי אנד דה פאמילי סטון – I’m Back! Family and Friends

Cleopatra Records, 2012

"הוא התפוצץ מאמביציה ורעיונות, המתלבש הכי פרוע שהרו'ק'נרול ראה, שואו-מן מטורף, עם סטייל ששילב מראה של פימפ משוגע ומסטול ממחוז פילמור עם אופטימיזם של היכל ההופעות ההיפי "פילמור" בסן פרנסיסקו. פוליטיקאי של תרבות מן המעלה הראשונה, הוא פחות התעניין בחציית גבולות של גזע ומוסיקה. יותר בלקרוע אותם לגזרים. וכמו הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, גם סליי והפאמילי סטון עשו מוסיקה שאף אחד לא שמע לפני כן"

סופר הרוק הדגול גרייל מרקוס, בחר לתאר בספרו המונומנטלי Mystery Train-Images of America in Rock’n’Roll Music , שיצא בשנת 1975, ארבע דמויות שייצגו בעיניו את הרוקנרול האמריקאי בצורה הטהורה ביותר. סליי סטון היה אחת מהן (השאר: אלביס פרסלי. רנדי ניומן. דה באנד) סטון, שנולד בשם סילבסטר סטיוארט בטקסס, 1943, הוא אחד המוסיקאים המשפיעים במוסיקה השחורה   ובהיסטוריה של הפופ בכלל. אייקון סיקסטיז נצחי, יוצר ששבר מסורות, הכחיד סטריאוטיפים וניפץ דיעות קדומות בשרשרת של אלבומים מופלאים בין השנים 1967-1971. על הבמה ובהקלטות, שילבו הפאמילי סטון בין לבנים ושחורים, בין גברים ונשים, בין סול, גוספל, פ'אנק  ורוק פסיכדלי, בין פאן וקצב למסרים חברתיים נוקבים, בין היכולת הלהיטית של סטאקס ומוטאון לגיטרות הכבדות של הנדריקס – והרבה יותר מזה. אבל סטון, האמן המוערך, שהשפיע כמעט על כל מוסיקאי שחור שבא אחריו – מג'ורג' קלינטון ופרינס, דרך פבליק אנמי ואייס קיוב ועד לני קרביץ והרוטס – היה ונשאר אחת האניגמות המסתוריות ביותר בפופ. שנות השבעים לא היו טובות לסטון, ששקע בערפל של קוקאין והסתגר מפני הציבור, תוך שהוא משחרר אלבומי P'אנק-דיסקו מוזרים וחיוורים למדי. אלבומו האחרון יצא בשנת 1983, גם הוא נתפר בעמל רב מהקלטות חצי-גמורות שסטון, מבריזן ידוע מהקלטות והופעות, השאיר במצב עוברי. כמה הופעות אורח ספורדיות, המון אלבומי מחווה ו-29 שנים לאחר מכן, והנה אנו אוחזים באלבום שמכריז על עצמו כקאמבק של סליי. מי שלא קרא ביקורות מקדימות על I’m Back יכול היה לגשת אליו בידיים רועדות ומזיעות מהתרגשות.

בואו נחסוך לכם את העניין: היה מוטב לו האלבום הזה לא היה יוצא כלל. שלושה מהטרקים הם שירים גנוזים מסוף שנות ה-80', לא משהו לכתוב עליו לדודה בסן פרנסיסקו, שאר הקטעים מורכבים מגרסאות מחודשות ומהונדסות ללהיטים הגדולים של סליי, או – גרוע מכך – ליצירות המקוריות עליהן מודבקים סולואים וקטעים אינסטרומנטליים, באדיבות ג'ף בק (?), ג'וני ווינטר (??) וריי מנזרק הקלידן הטרחן מ"הדורס" (???) גם אושיית הפ'אנק בוטסי קולינס ראה צורך לקשקש מעל הטרק של Hot Fun  ואפילו Ann Wilson מלהקת המטאל הנשית הנוראית מהאייטיז Heart מוסיפה קולות ל-Everyday People, שיר נצחי שממש לא זקוק לתוספות כלשהן. מדי פעם נשמע במיקס מישהו שנשמע כמו סליי סטון, אבל קשה לבחין האם אלה הקלטות חדשות שעברו אפקטיזציה או ערוצי שירה ישנים שהודבקו על גבי השיר רק כדי ליצור גרסה "חדשה". דעתו של הכותב על שלושת "קטעי הבונוס" – רמיקסים האוסיים/דאבסטפיים מיושנים ללהיטים נצחיים של ההרכב תיחסך מכם, בשל הרצון לא להיגרר להתקף זעם פסיכוטי בעת הכתיבה. עיון בחוברת המצורפת יוצתר מסתיר מידע מאשר מגלה ועיון ברשימת המפיקים והקרדיטים מאשש את החשד שלסליי סטון, הפרפקציוניסט החולני, לא היה חלק גדול ביצירת הספק-אלבום מחווה ספק-אוסף, המשונה והתמוה הזה. אנחנו נמשיך לפנטז על קאמבק אמיתי. וגם אם זה כבר לעולם לא יגיע, סליי ומשפחתו המוסיקלית השאירה לנו מספיק פנינים מופתיות להתענג עליהן עוד שנים רבות.

 

הנה סליי אנד דה פאמילי סטון בימים טובים יותר: