קאמבקים של ראפרים מתים: הטוב, הרע והמכוער

השבוע יצא לאור הגליון המודפס של קולומבוס, המגזין המצוין לענייני מוזיקה, שהפעם מוקדש כולו לנושא "קאמבק". החבר'ה הטובים של 'קולומבוס' ביקשו שאכתוב מאמר למגזין, והנה הוא לפניכם במלואו. מומלץ להשיג את המהדורה המודפסת, היפהפייה כשלעצמה (פרטים מלאים כאן). קריאה נעימה!

 

 

!Don't call it a comeback שאג הראפר אל.אל.קול ג'יי בפתיחת שיר הנושא מתוך אלבומו הקלאסי Mama Said Knock You Out, האמת היא שאת האמירה הבומבסטית הזו יש לפרש בדיוק במהופך: הראפר ניסה לשווק את האלבום בתור הצהרת הקאמבק המהדהדת שלו, והאלבום היה אמור להחזירו לתודעה ולהוכיח לעולם ההיפ הופ שהראפר המצליח לא מכר את נשמתו למיינסטרים ולא הפך לשריד פרה-היסטורי מתקופה נשכחת.

אם במקרים כמו של טינה טרנר, אירוסמית', ג'וני קאש או סנטנה היו נדרשות שנים רבות עד לביקור החוזר במצעדי המכירות ומול אור הזרקורים, הרי שבמקרה של קול ג'יי, נסיון הקאמבק (המוצלח, אגב) בוצע בסך הכל חמש שנים אחרי צאת אלבום הבכורה שלו, ובסך הכל באלבומו הרביעי. יתרה מזאת, הראפר היה בסך הכל ינוקא בן 22 כשניסה לעשות קאמבק היסטורי בחזרה אל מרכז הבמה של סצינת ראפ הגדושה והגועשת של תחילת הניינטי'ז.

כי אם יש ז'אנר שקשה לעשות בו קאמבק, הרי זה היפ הופ. טעם הקהל, שאינו מרחם על אמני עבר, גדולים וחשובים ככל שיהיו, משתנה במהירות של ציוץ בטוויטר, אמנים עם להיטי ענק נעלמים מהרדאר תוך חודשים ספורים, חברות תקליטים חשובות ומשפיעות מתפוררות לאבק בתוך חודשים, טרנדים וסגנונות חדשים פורצים בתדירות מסחררת ומוחקים כל מה שקדם להם ואלבום מלפני חמש או עשר שנים כבר נחשב לפריט אולד סקול נוסטלגי בעיני חובבי הראפ המעודכנים בהייפ החדש של הרגע.

ואולי בגלל כל האמור לעיל, ההשקעה הטובה ביותר מבחינה מסחרית היא דווקא באותם ראפרים שלא יזכו להזדקן, לא יוכלו כבר להוציא אלבומים גרועים, להסתבך בשערוריות או להיתפס ברגעים מביכים או באמירות לא נאותות ברשתות החברתיות. אייקונים שהדיסקוגרפיה הקאנונית שלהם כבר חקוקה בספרי ההיסטוריה של הז'אנר. כאלה שניתן להמשיך למסחר, לשווק ולמתג גם אחרי מותם, בלי הצורך המעיק לקבל את אישורם או את רשותם לעשות זאת ומבלי להפעיל חסמי איכות גבוהים מדי. כשפרויקט כזה נעשה באהבה, בתשומת לב ומתוך הקפדה על בקרת איכות, התוצאות יכולות להיות מעניינות ומספקות. אבל כאשר חמדנות, ציניות וחוסר התחשבות במורשת האמנותית של האמן המנוח הם המרכיבים העיקריים בתבשיל, התוצאות יכולות לגרום אפילו למעריצים השרופים ביותר לאכזבה רבתי. רוצים דוגמאות? לפניכם שלושה מקרי מבחן של קאמבקי היפ הופ שלאחר-המוות:

 

הטוב – Gang Starr

 

 

בסוף שנות ה-80' חבר קית' אילאם (גורו) ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו. את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean Mathematics, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.

האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (מה שכן, צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות משפטיות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.

ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן ושקיעה בתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד, בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר ההוא, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך שלוש שנים לפחות, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.

לא מדובר כאן במיחזור וורסים קיימים על גבי ביטים בינוניים, גם לא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים. פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם, והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.

 

הרע – נוטוריוס ב.י.ג

 

 

כריסטופר וואלאס, הידוע גם בשמות נוטוריוס ב.י.ג, ביגי, פרנק ווייט, ביג פאפא ועוד, החל את הקריירה המקצועית שלו כביגי סמולס, ולאחר כמה התארחויות בולטות בשירים של ראפרים וזמרים אחרים וסינגל בכורה באוגוסט 1993 ששם אותו על המפה בגדול, ביגי היה מוכן לביג טיים, בהדרכתו של המנטור שגילה אותו, המפיק שון "פאף דאדי"/"פי דידי" קומבס, אליו עוד נחזור בהמשך. פחות מארבע שנים לאחר מכן, והוא בן 24 בלבד, ביגי כבר לא היה בין החיים. אחד הראפרים המשובחים, המצליחים, האהובים והכריזמטיים ביותר בהיסטוריה של הז'אנר נרצח ביריות  בלוס אנג'לס, בתאריך שכל חובב ראפ יודע לשנן בעל פה: תשעה במרץ 1997.

בימי חייו הוציא ביגי אלבום אולפן אחד בלבד, המאסטרפיס Ready To Die, ששוחרר בספטמבר 1994. "ב.י.ג טווה סיפורים כמו צלם קולנוע, כל שיר הוא סצינה נוספת שמתארת את הלייפסטייל שלו. החבילה הזו שלמה: ביטים מהממים, בחורות מתוקות שרות הרמוניות, אפקטים קוליים מהפנטים, תסריטים מעולם הפשע ופזמונים שנתפסים באופן מיידי", כתב עליו עם יציאתו המגזין The Source, האורים והתומים של ביקורות אלבומי הראפ בשנות ה-90'. את יצירת המופת השנייה שלו, אלבום כפול, דחוס ומגוון  בעל השם האירוני Life After Death, לא זכה ב.י.ג לראות על מדפי חנויות התקליטים. למעשה, שמו של האלבום הפך למודוס אופרנדי של הגיבור-הנבל בסיפור הזה, הלא הוא שון קומבס, מי שייסד במידה רבה את הלייבל הסופר-מצליח שלו, Bad Boy על גבו הרחב של ביגי. קומבס, אדיב ומתחשב שכמותו, חיכה עד דצמבר 1999 כדי לשחרר את האלבום-שלאחר-המוות האמיתי הראשון של ב.י.ג, Born Again. למרות כמה שירים מצויינים שהושלמו כשביגי עוד היה בחיים (Who Shot Ya, Come On), דידי החל בפרקטיקה שתלווה אותו גם בשנים הבאות, בניסיונותיו הבלתי נלאים לשחרר עוד חומרים של ב.י.ג לקהל המעריצים הרעב ובד בבד לרפד את חשבון העו"ש התפוח ממילא שלו. וורסים של ביגי משירים קודמים, חלקם מוכרים וחלקם אזוטריים יותר, הודבקו להפקות עכשוויות, כשאת החללים החסרים בשיר ממלאים אינספור ראפרים אורחים, חלקם הכירו את ביגי ואף עבדו איתו עוד בחייו (טו שורט, ליל' קים, ג'וניור מאפיה, מת'וד מאן) ורובם מכוכבי הראפ הגדולים של אותה תקופה, שלא הקליטו מעולם עם ב.י.ג בעודו בחייו: סנופ דוג, אמינם, מיסי אליוט, נאס). התוצאה? מעורבת. חלק מהחומר עובד, חלקו נשמע כמו הדבקות מרושלות של סגנונות ראפ והפקה שלא תואמות את הראפ הניו יורקי האגרסיבי שהיה רשום בטאבו על שמו של האמן שתמונתו מתנוססת בגאון על עטיפת האלבום. שש שנים חלפו לפני שפאפי קומבס החליט לחלוב שוב את פרת הזהב השמנמנה שלו, עם יציאתו של Duets: The Final Chapter, אוסף בו גורדה תחתית החבית עד תום, ושבו ההדבקות נעשו ברורות וכואבות יותר. "יש כאן ראפרים שב.י.ג בחיים לא היה עובד איתם" קבע מת'וד מאן, שזכה לכבוד להיות הראפר האורח היחיד באלבום הבכורה המהמם של ביגי. ראפרים מכל אזורי החיוג ומכל הסגנונות הושתלו לצד טרקים ווקאליים של ב.י.ג באופן שנשמע רנדומלי למדי, אמ.סיז מהדרג השני והשלישי של הז'אנר ואמני אר'אנ'בי דביקים לקחו חלק בחגיגה המפוקפקת ורוב ההפקות נשמעו שטוחות, משעממות וחסרות השראה. הביקורות, כראוי, קטלו את האלבום ובכך פסקו, פרט לאוספי להיטים ופסקולי סרטים שונים ומשונים, ניסיונותיו של פאפי להחזיר שוב ושוב את ב.י.ג מהמתים. ב-2017, כאילו משום מקום, שיחררה אלמנתו של ביגי, הזמרת פיית' אוואנס, את האלבום The King & I, שהצמיד וורסים מוכרים של ביגי לטרקים חדשים שמובלים על ידי השירה של אוואנס עצמה בליווי קטעי קישור מפי וולטה וואלאס, אמו של המנוח, אבל המחווה המקושקשת הזו הגיעה מאוחר מדי, תפורה בתפרים גסים מדי ולא חידשה דבר הקשור במורשת המפוארת של ב.י.ג, ששני אלבומיו המקוריים עומדים עד היום בשורה הראשונה של קלאסיקות היפ הופ מוכחות ואהובות שעומדות היטב במבחן הזמן.

המכוער – טופאק שאקור

 

 

בניגוד לביגי, שלא השאיר אחריו קטלוג עשיר של ריימס בלתי מנוצלים, טופאק נוצק מחומר אמנותי שונה. הוא כתב והקליט בקדחתנות, והשאיר אחריו מאות שירים בשלבים כאלו או אחרים של גימור. כידוע, טופאק נורה למוות בשבעה בספטמבר 1996 בלאס ווגאס, וכמו במקרה של ב.י.ג, גם בתיק הזה לא נמצאו אשמים והוא נשאר פתוח עד ליום זה.

חודש לפני מותו סיים טופאק להקליט את מה שיהיה האלבום-שלאחר-המוות הראשון שלו. התכנון היה להוציא אלבום שיסמן פתיחת דף חדש בקריירה שלו, ובד בבד יצלוף במדיה ובראפרים יריבים, בלב הסערה של מלחמת החופים בין ראפרים מניו יורק ומקליפורניה , שפאק וב.י.ג היו, בצדק או שלא בצדק, מרצונם או שלא מרצונם, המייצגים הבולטים ביותר שלה. לכבוד האלבום הקרב ובא, שינה פאק את שם הבמה שלו ל-Makaveli, רפרנס ברור לניקולו מקיאוולי, הסופר, ההפילוסוף והוגה הדיעות האיטלקי בן המאה ה-15, שהתיאוריה שלו אודות התנהלות פוליטית רצוייה כללה אלמנטים של רשע ואכזריות מחושבים, חומרנות וריאליזם פוליטי, בוז לעקרונות מוסריים מקובלים, פגיעה בחפים מפשע למען שימור השלטון וטקטיקות רמייה והתחזות המשמשות לשימור שלטון רודני יציב בממלכה. ההתייחסות לניקולו מקיאוולי והעובדה כי לא רוצחיו של טופאק לא נתפסו, יתרמו בהמשך להתפתחותן של תיאוריות קונספרציה רבות בנוגע לגורלו האמיתי של הראפר המנוח, בין היתר כאלה שמשערות שטופאק זייף את מותו שלו כדי לעזוב את ארצות הברית ולחיות בשקט, כאחד האדם, במיקום מנותק ומרוחק מן ההמולה של עולם השואו ביזנס האכזרי והתקשורת האמריקאית התובענית והפולשנית.

שוג נייט, מנהל חברת התקליטים Death Row בעל האופי הכוחני והאגרסיבי וההתנהלות העסקית שהילכה בין התחומים האפורים של העולם התחתון ובין פרקטיקות מאפיוזיות נכלוליות, מיהר לשחרר את האלבום הלא גמור, כדי להכות בברזל בעודו חם, לגרוף עוד כמה מיליוני דולרים לכיסו ולמצב את האגדה של טופאק לשנים הבאות. The Don Killuminati: The 7 Day Theory, האלבום, יצא כמה שבועות בלבד אחרי שטופאק הצטרף למעגל הראפרים הולך ומתרחב בגן עדן. למרות ביקורות פושרות והפקות לא משכנעות במיוחד, כלל האלבום כמה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בקטלוג של טופאק וזכה, שלוש שנים לאחר יציאתו, לסיווג של 'פלטינה מרובעת', אחרי שמכר יותר מארבעה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד.

רק ארבעה עשר חודשים הפרידו בין מותו של טופאק ובין האלבום (Remember Me)  R U Still Down?, שיצא בלייבל חדש שהקימה אפיני שאקור, אמו של המנוח, שקיבלה את השליטה על ההקלטות הרבות שהשאיר טופאק אחריו. האלבום, שהכיל שירים שהוקלטו בין השנים 1992-1994, כלל 26 קטעים – הרבה מדי לאלבום ראפ, בטח ובטח כשמדובר בראפר כמו טופאק, בעל טווח סגנוני מצומצם למדי ונושאים שחוזרים על עצמם לעתים תכופות מדי. ההפקות החלשות במרבית הקטעים, יחד עם כמה אורחים אנמיים, רובם מהמעגל הקרוב לראפר, לא תרמו לאיכות הכללית של האלבום. ולמרות כל זאת, שני סינגלים חזקים והעובדה שמותו הטרי של פאק עדיין הדהד בעוצמה בראשם ובלבם של מיליוני חובבי היפ הופ, הקפיצו את האלבום למכירת ארבעה מיליון עותקים בארה"ב ומאה אלף עותקים בבריטניה. אבל הרע ביותר עוד לפנינו.

מנקודה זו ואילך החלו הלייבלים של אפיני שאקור ושוג נייט, לעתים בשותפות עסקית ביניהם, לשחרר אלבומים "חדשים" של הראפר המנוח בקצב נמרץ ביותר: פרט לאוספי להיטים, פסקולי סרטים ואלבומים בהופעה חיה, יצאו במהלך תשע השנים לאחר מותו של פאק לא פחות משישה אלבומים מלאים תחת המותג 2Pac, החל מהאלבום Still I Rise, למעשה אלבום של הרכב הטיפוחים הבינוני למדי של פאק, Outlawz שבו פאק מתפקד למעשה על תקן של ראפר אורח, דרך Loyal To The Game שבו נמסרו ללא אחר מאשר אמינם, בכובעו החדש כמפיק, טרקים ווקאליים של הראפר המנוח וזה רקח מהם אלבום שנשמע כמו…. אלבום של אמינם עם ווקאלס של טופאק (לא דבר טוב) ועד Pac's Life הזוועתי מ-2006, שבו נתפרו הוורסים של פאק להפקות "עכשוויות" שלא עשו עמם חסד והודבקו ל"הופעות אורח" מציקות ומשונות של אמני ראפ ואר'אנ'בי שנדמה שנבחרו בהגרלת כובע אקראית או נשלפו באופן רנדומלי מרשימת אנשי הקשר של מנכ"ל חברת תקליטים דלת תקציב. נחסוך מקוראינו עדיני הנפש תיאורי אימים של שני אלבומי הרמיקסים הנוראיים בסדרת  Nu-Mixxx Klazzics, שרק האופן בו מאוייתת הכותרת שלהם עולה במגוחכותו על תוכנם המוזיקלי  ושל The Rose Vol.2, אלבום שניסה, תחת הכותרת מעוררת התמיהה Music inspired by Tupac’s poetry, להתל בקהל המעריצים התמימים לקנות ולו רק עוד מוצר אחד שנושא את דיוקנו ושמו של המותג המנוח.

אפילוג

כפי שנטען באחד השירים הידועים ביותר מתוך אלבומו השני של ביגי, הרי ש- More Money, More Problems היא קביעה שאפשר לנסח כקבילה כשמדובר בניצול אמני ראפ מנוחים. ייתכן שדווקא הפרופיל הפיננסי היחסית נמוך של הרכב, מוערך ככל שיהיה, כגאנג סטאר, איפשר הוצאת אלבום מאופק, איכותי, עשוי היטב, שמשמר בנאמנות את המורשת ואת הקטלוג הקלאסי של ההרכב. אבל, וזה אבל גדול, כשמדובר במותגים עתירי נכסים כביגי וטופאק, שרבים בוחשים בקדירתם, מנסים לגזור קופון ולהרוויח עוד דולר על עוד וורס גנוז, הקלטת דמו מפוקפקת או רמיקס חפוז, כנראה שאין מנוס לחובבי הראפ להמשיך במלאכה הסיזיפית של ברירת המוץ מהתבן, של איתור החומרים הראויים החבויים בינות לזוועות הנצלניות שפוגעות הן בזכרו של האמן, הן באינטגריטי האמנותי והעסקי של הקרובים אליו והן ביצירה המקורית עצמה. ובמקרה הזה, לא משנה אם קוראים לך שאקור, וואלאס, פרסלי, מרקורי, הנדריקס או באקלי: תמיד יש מצב שהריליס הבא יכול להיות זה שיכתים את הקריירה המפוארת שבנית במו ידיך.