אריקה באדו, קרייג דייויד: ביקורות אלבומים ממנהרת הזמן

פורסם ב"הארץ", 18.5.2010

אריקה באדו – New Amerykah Part 2

Universal Motown/הליקון

קרייג דייויד – Signed Sealed Delivered

Universal/הליקון


ישראלים רבים, וכותב שורות אלה ביניהם, זוכרים את הופעתה של אריקה באדו כאן לפני קצת יותר משנתיים, כאחד האירועים המוסיקליים המרגשים והמדהימים של השנים האחרונות. קשירת תארים כמו "מכשפת", "מהפנטת", "מדהימה", "קורנת" לגברת באדו היא בהחלט לא עניין נדיר. מצד שני, יש אנשים שלא ממש קולטים את התדרים עליהם משדרת הגברת, כולל בלוגרים ציניים במיוחד שלא קונים את הסטייל הרוחני ההזוי והפילוסופי שהיא משדרת. בכל מקרה, כולם מסכימים שבאדו היא מהכשרונות היחודיים ביותר שנתגלו במוסיקה השחורה בעשרים השנים האחרונות. העובדה שבאדו עושה דברים בדרכה שלה, מבלי להתפשר או להיכנע לאופנות, מבלי לרכב על טרנדים כובשי מצעדים ומבלי להתחנף לאיש, ראויה להערכה מרובה. האלבום החדש, המשך ל-New Amerykah Part 1, שיצא ב-2008, לא משגר את באדו לפלנטות חדשות, רק מרחיב ומעמיק את מסעה בין הפלנטות היצירתיות שביניהן היא מרחפת ממילא.

על גבי ביטים ממוסטלים מתוצרת השותפים הקבועים (מאדליב, ג'יימס פויזר, קארים ריגינס, ג'יי דילה המנוח ובאדו עצמה), ממשיכה באדו להגג על חיים, מוות, אהבה, פוליטיקה, לשרטט תמונות של מצב העולם, הן החיצוני שמסביבה כאישה אמריקאית שחורה והן הפנימי, זה שבתוך ראשה כאדם, כאמן, כיצור שמיימי המחובר למקורות ספיריטואליים בני אלפי שנים. ואם לפעמים זה מתקרב להיות כבד או אניגמטי מדי, באדו יודעת מתי לזרוק עצם היפ הופית למאזינים ולהנחית אותנו חזרה מהגלקסיות והפירמידות אל הרחובות האורבניים של דאלאס או ברוקלין. ועם טרק סיום בן שלושה חלקים, באורך של כמעט עשר וחצי דקות, באדו מוכיחה שאומץ האמנותי, אינטגריטי ושימת זין כללית על הקונבנציות המגבילות של הז'אנר עדיין מאפיינים אותה ובגדול.

 

 

 

 

קרייג דייויד, הבחורצ'יק האנגלי שפרץ לתודה לא הרבה אחרי באדו, בסוף שנות התשעים, נמצא, למרבה הצער, ברגרסיה אמנותית מדאיגה, שספק אם יצליח להתאושש ממנה. מי שהיה השם הרענן ביותר באר אנ' בי של תחילת המילניום, לא מצליח כבר זמן רב לשחזר את להיטי הגראז' החלקלקים והממכרים של תחילת הקריירה ולכן בחר באלבום החדש, את מפלטו של האמן חסר היצירתיות- אלבום הקאברים. אז נכון, אמנים כמו ניק קייב, טורי איימוס ופיטר גבריאל גם "חטאו" באלבומים שכולם גרסאות כיסוי, אבל הפנייה של דייויד לפתרון הקל הזה בגיל כל כך צעיר ובשלב לא מספיק מתקדם של הקריירה, בגיל 29 ואחרי ארבעה אלבומים בסך הכל, מצביעה על יובש יצירתי ומחסור ברעיונות חדשים.  ולא מדובר בסתם קאברים: קרייג החליט לבצע את שירי הסול הקלאסיים ביותר בכל הזמנים, בחירה שמאלצת אותו להתמודד  מול ביצועים דפיניטיביים של ענקים כמרווין גיי, אוטיס רדינג, אל גרין וסטיבי וונדר. אז נכון, לדייויס יש טנור נעים ואלסטי ויכולת קולית מרשימה, אבל חוסר ההשראה והאמירה והעובדה כי שום סיכון לא נלקח כאן, הופכת את האלבום למסיבת קריוקי מהוקצעת אך משמימה ובעיקר- חסרת אמירה.

כשזמרים דוגמת מייקל מקדונלד או ארון נוויל – אפילו רוד סטיוארט – ביצעו קלאסיקות סול באלבומיהם, הם הזריקו ניואנסים אישיים, תמימות נוסטלגית וניסיון חיים עשיר לתוך השירים המוכרים וטענו אותם בסאבטקסט מעניין. דייויד, לעומתם, נשמע כמי שבא לאולפן לעבוד, להוריד טייק מושלם וללכת הביתה. ככה, ידידי הצעיר לא בונים גראז'. אולי כדאי שדייויד יקשיב קצת לאריקה באדו, שאולי מבוגרת ממנו ב-10 שנים מבחינה כרונולוגית, אבל מבחינה אמנותית נמצאת שנות אור לפניו.

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: