70 לדני סנדרסון: פודקאסט להאזנה

דני סנדרסון יחגוג מחר (30 בנובמבר) יום הולדת 70. תקצר היריעה מלתאר את מכלול יצירתו, השפעתו ותרומתו למוזיקה הישראלית, ויש כאלה שבוודאי יעשו זאת באופן נרחב בימים הקרובים. ובכל זאת, לכבוד המאורע, אני מזמין אתכם לחזור להרצאה שנתתי במסגרת "החוג לתולדות המוזיקה", סדרת המפגשים המיתולוגיים בהפקת ישיב כהן וגיל אהרונסון. באוקטובר 2013 היה לי העונג להגיש שעה ועשרים דקות תחת הכותרת "הצד האפל של דני סנדרסון", הרצאה שמטרתה להמחיש, באומר ובצליל, כי חלקים גדולים ביצירתו של סנדרסון, שבדרך כלל מתואר כאמן עם נטיות קומיות, כבדרן או כליצן, שההומור הוא לחם חוקו, הם בעצם יצירות מלנכוליות, אפופות סיטואציות של עצב, דיכאון ומאבק בלתי פוסק כנגד מציאות יומיומית מדכדכת ועולם מתאכזר. אכן, מסתבר שמאחורי התדמית השגורה של ליצן רוק מקומי, מסתתר קטלוג עשיר של החמצות וכשלונות, אהבות נכזבות, נשים לא מושגות, שגרה שוחקת וסתם מלנכוליה קיומית.

הנה כמה מילים שכתבתי ל"הארץ" לקראת ההרצאה:

מלחמת יום כיפור פרצה כמה ימים אחרי שחגגתי יום הולדת חמש. זכרונות מעורפלים כוללים קולות חמורי סבר בחדשות ברדיו, האפלת חלונות בחדר האוכל של הקיבוץ, ישיבות קצרות במקלטים ואבא שחוזר מ"אפריקה" עם מדים וזקן ג'ינג'י. כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי מהדודים בעיר, כמתנת יום הולדת מאוחרת, את התקליט הראשון שלי. היתה לו עטיפה מוזרה ושירים מוזרים עוד יותר. לא שמעתי מוסיקה כזו לפני כן. בבית היו לנו תקליטים של שלישיית המעפיל, התרנגולים, אסתר עופרים, שירי ברכט ושירי סשה ארגוב ולצידם את פסקול "סיפור הפרברים", סרג'יו מנדז וברזיל 66', רביעיית הגולדן גייט ותקליט של זמר הקאנטרי טנסי ארני פורד. עד שאכיר את הביטלס יעברו חמש-שש שנים. בפטיפון 'מרנץ' הפרימיטיבי עם הפעלה ידנית ורמקולים קטנים יותר מקופסאות הסיגרים של ראש הממשלה ושר האוצר, טחנתי את "סיפורי פוגי" עד שהאלבום נחרץ ונחרש והעטיפה נקרעה בצדדים.

מי הם האנשים האלה? על מה הם שרים? איפה קבור הכלב? למה לשיר בלי מילים קוראים "יוסי מה נשמע?", ומה עם הסיפור המפחיד של ארבעה אנשים בתוך ארון? את "המגפיים של ברוך" השמיעו ברדיו בתדירות של פעם בחצי שעה (לימים זה יקרה שוב, עם "רוצי שמוליק" של זילבר), כך שהשיר קצת נמאס בסופו של דבר, אבל תמיד היה אפשר למצוא באלבום עוד פינה חבויה של מסתורין, מילה לא מובנת, סאונד שלא נשמע אז בתקליטים פופולריים בישראל. מה שכן, אף פעם לא חשבתי או הרגשתי שכוורת היא להקה מצחיקה. כבר אז, היה אפשר לחוש במצבורי הדיכאון והאימה שבעבעו מתחת לפני השטח של שירים כמו "שירות עצמי", "נחמד" וכמובן "ילד מזדקן", אחד השירים המכוננים שמתארים מצב של צעיר ישראלי אפאתי, משועמם, שחי עם ההורים ומנסה, ללא הועיל, להילחם במוסכמות החברתיות הכובלות (יותר מ-30 שנה לפני "הילד בן 30" לאהוד בנאי). השורה "זה עצוב הרבה כשמלווים לך את הבן, אמא מסכנה", יכולה עד היום לשלוח צמרמורות בלתי נשלטות אל כל מי שמאזין בקשב מינימלי למילים המלנכוליות והדכאוניות של אלון אוליארצ'יק. מאותו רגע, דני סנדרסון הפך למוסיקאי הישראלי האהוב עלי ביותר.

כמו כל אמן רוק חשוב, גם לו היו לעתים אלבומים לא מושלמים, רגעי שטות ושירים חצי-אפויים. אבל בעיני הוא הגדול מכולם, וגם הבלתי מובן מכולם – על ידי התקשורת, המבקרים והמאזינים. כי גם כשסנדרסון עוסק בנושאים כמו כמיהה לנשים בלתי מושגות ("רוני", "רק עם אופנוע", "שיר רועים", "היא לא תדע"), בהחמצות כואבות ("פקששתי", "גרעינים", "בחורות, מכוניות וימי שישי", "בדיעבד") או סתם באפרוריות ובקושי היומיומי שמייצרים החיים הקצרים וחסרי התכלית שלנו ("שיר עבודה", "שירות עצמי", "לא ידענו מה לעשות", "הלא נודע"), הוא תמיד תויג, משום מה, כמצחיקן, כקומיקאי, כבחור הנמוך והג'ינג'י שבא לעשות לנו א ביסלע שמייח. בהרצאה שאתן בחוג לתולדות המוזיקה אנסה להאיר את הצד הפחות מואר ביצירתו של סנדרסון – ואולי לתת זווית ראייה חדשה ושונה על מכלול יצירתו, כסולן וכחבר להקה משנות ה-70' ועד היום.

אתם מוזמנים בחום ללחוץ כאן ולהאזין להרצאה במלואה.

מזל טוב, דני, ואיחולים לעוד הרבה שנות יצירה נפלאה!