צלילה חוזרת – Travis Barker – Give The Drummer Some / ביקורת אלבום

פורסם ב"עכבר העיר / הארץ", מאי 2011

טראביס בארקר – Give The Drummer Some

Interscope/הליקון

למרות שלל הבדיחות שמתרוצצות עליהם מאחורי הקלעים של הברנז'ה המוסיקלית, לפעמים דווקא מתופפים הם הרוח החיה והדמות הבולטת בהרכב של הלהקה. האם אפשר בכלל לתאר את The Who בלי הטירוף של קית' מון? את לד זפלין בלי המהלומות האדירות של ג'ון בונהאם או את פוליס בלי המקצבים הייחודיים של סטיוארט קופלנד? וכמו קופלנד, שיצא, לאחר קריירת הרוק שלו, לחקור את המקצבים האפריקאיים באלבומי הסולו שלו, גם נהגו גם מיקי הארט (גרייטפול דד), מיק פליטווד (פליטווד מק), ביל ברופורד (קינג קרימזון) ומחזיקי מקלות אחרים, שחיפשו אתגרים מוסיקליים רעננים מחוץ לפורמט המגביל של שיר רוק עם גיטרה-באס-תופים. אבל כל אלה הם כבר אולד-טיימרס עם קריירות מוכחות, אלבומי פלטינה וגראמי'ז על המדף. הילד החדש בשכונה הוא טראביס בארקר, מי שהרביץ בעורות עם Blink 182, הרכב ה Pאנק-פופ הקליפורני המצליח ששרף את מצעדי היבשת הגדולה בסוף הניינטיז ותחילת המילניום.

כמו מיליוני ילדים לבנים בגילו, גם טראביס בארקר גדל על תערובת של Pאנק, רוק והיפ הופ, השפעות שמתבטאות יפה באלבום הסולו הראשון שלו. הקונספט כאן פשוט ואפקטיבי למדי: מיטב הראפרים העכשוויים זורמים על ביטים של היפ הופ שמבוססים על התיפוף החי של בארקר, עם תיבול של גיטרות חשמליות והוקים קליטים להקלת העיכול. מבט ברשימת הקרדיטים באלבום מוכיח שלבארקר יש קשרים מצויינים בתעשייה, חשבון עו"ש תפוח או את שני הדברים גם יחד. הופעות אורח של ליל' וויין, סנופ דוג, ריק רוס, בסטא ריימס, קיד קאדי, חברים מהוו טאנג קלאן ורבים אחרים, הופכים את האלבום לאטרקטיבי ביותר עבור ילדי ההיפ הופ ופוזת הרוקר המקועקע והפרוע תלכוד בוודאי את צבא נערי הPאנק-פופ ורוק הגיטרות. מה שמפתיע הוא שהאלבום, למרות הקאסט רחב היריעה, זורם יפה כמוצר גוד-טיים איכותי, שלא מבייש את יוצרו. אל תחפשו כאן מחאה חברתית, התחבטויות Emo, ניתוחים סוציו-פוליטיים או וידויים מרגשים (פרט לטרק המצוין של הסופרגרופ  Slaughtahouse). בארקר בא להכות בתוף, לנפק ביטים בומבסטיים לראפרים ולהעצים את הפרסונה שלו של אחד ששולט היטב בשני העולמות. במשך רוב האלבום זה מצליח לו, וגם אם לא ייכנס לליגת-העל של ג'ון בונהאם, דייב גרוהל או ניל פירט, לפחות יוכל לכבוש את מקומו כפיל קולינס של ההיפ הופ: מתופף מוכשר, שגם בלי להקה מצליחה מאחוריו יודע לפצח את הקוד הפופי של הפלייליסטים ומצעדי המכירות.

דקת דומיה / פרידה מ-MF DOOM, הראפר במסיכה

נכתב עבור מגזין המוזיקה "קולומבוס" ופורסם ב-6.1.2021

מוצאי שבת, ה-11 בנובמבר 2011 היה אמור להיות יום חג לקהילת ההיפ הופ בישראל. אחד הראפרים המוערכים בעולם תוכנן להופיע במועדון "הבלוק" בדרום תל אביב, עם הופעות חימום של נבחרת די ג'יים מקומית יוצא דופן בהיקפה. חוזים נחתמו, דרכונים נסרקו, אישורים הוצאו והודעות שוחררו למדיה. ההתרגשות היתה בשיאה והכרטיסים כולם נמכרו. כמה שעות לפני ההופעה יצאה ההודעה כי האמן לא יגיע עקב התקף לב.ההופעה בוטלה. זמן לא רב אחר כך יחזור האמן להופיע כרגיל, אבל לישראל כבר לא יגיע. אחרי ההלם והאכזבה המובנים לחלוטין, אלה שהתעמקו במודוס אופרנדי המתעתע של הארכי-נבל של ההיפ הופ, ודאי חייכו לעצמם.

DOOM עשה זאת שוב.

גם חובב ראפ שלא קרא את Black Noise, ספרה המכונן של הסוציולוגית פרופ' טרישה רוז, יודע בוודאי כי שימוש בשמות בדויים, אלטר-אגואים ומשחקי זהויות קיימים במוסיקה האפרו-אמריקאית מיום היוולדה. מ-Leadbelly, Muddy Waters, Howlin' Wolf ורבים אחרים בבלוז, דרך "קאונט" בייסי ו"דיוק" אלינגטון  בג'אז, ועד לראפרים, שלעתים מחזיקים בכמה שמות-במה, כלי שימושי לצורך טשטוש פרטים ביוגרפיים, העצמת מסרים, מיצוי חופש ביטוי אמנותי ורשיון לבטא עמדות חריפות או שנויות במחלוקת מאחורי דמות פיקטיבית שנבראה לצורך כך. קלווין ברודוס לא היה יכול להציג ממזרות גנגסטא-מיזוגנית לולא קיומו של סנופ דוג, שון קרטר לא היה יכול לרקום סיפורי מכירת סמים קולוסאליים בלי ג'יי זי וטוד שואו לא היה יכול לפתח את דמות הסרסור קר הרוח אלולא היה בורא את Too Short, והרשימה ארוכה עד אינסופית.

אבל דניאל דומיליי, הידוע בכמה שמות, הבולט ביניהם הוא MF DOOM, לקח את העניין לרמות אחרות של פרזנטציה, תכנון וביצוע.

בהשתלשלות עניינים אחרת, KMD , ההרכב בו החל דום את דרכו, היה יכול להיות מקוטלג לנצח כעוד הרכב תחילת-ניינטיז טיפוסי בחוף המזרחי בתחילת שנות התשעים, הערת שוליים מינורית בהיסטוריה של הז'אנר לצד הרכבים בולטים יותר כמו דה לה סול, בראנד נוביאן ו"לידרס אוף דה ניו סקול". לאחר שאלבומם השני נגנז בגלל פחד של חברת התקליטים Elektra  שחששה מפרסום מאיור עטיפה פרובוקטיבי, כנראה תוצר של שערוריית אייס-טי ו"באדי קאונט" עם השיר Cop Killer, ולאחר ש-Subrock אחיו של דומיליי ושותפו להרכב, נדרס למוות אחרי שניסה לחצות כביש מהיר בין קווינס ולונג ביץ', לקח דומיליי פסק זמן ארוך מיצירת מוזיקה, כזה שהיה מחסל קריירה של כל אמן בז'אנר שבו שנה שחולפת היא כמו שבע שנים בכל סגנון מוזיקה פופולרי אחר. אבל דומיליי, שחזר לקראת סוף שנות התשעים כ-MF DOOM, עשה את הבלתי ייאמן.

אם בדרך כלל, השם הבדוי והפוזה מספיקים כדי לייצר לראפר מרחב מחיה אמנותי לשיגור מסרים וטוויית סיפורים מתוך סיפור הכיסוי של דמות בדיונית או בדיונית-למחצה, DOOM לקח את מוטיב המסיכה כעניין ליטרלי לחלוטין, תוך שהוא סופח לפרסונות השונות שגילם אלמנטים של תרבות הפופ: בי-מוביז ישנים, אנימה יפנית, משוררים אמריקאיים מדור הביט, ספרי מדע בדיוני בכריכה רכה וסדרות קומיקס אזוטריות יותר או פחות – תוך שהוא מזגזג במיומנות בין הדמויות השונות שגילם, ועדיין מצליח לשמור על מה שהפך את DOOM ל-DOOM מלכתחילה.

כל זה לא היה עובד לולא היה מדובר באמ.סי ייחודי, עם טוח רפרנסים אינסופי, יכולת חריזה משוכללת ומתקדמת ויכולת קונספטואלית מעוררת השתאות. ובל נשכח, גם במפיק עם סאונד וגישה ייחודיים, שהלך נגד זרם ההפקות המלוטשות והמצוחצחות ששלטו בראפ המסחרי של סוף שנות התשעים בואכה שנות האלפיים.

אפשר לכנות את DOOM "הבאנקסי של הראפ". איש צללים, בעל זהות לא ברורה, שמדי פעם, תמיד ברגע הכי לא צפוי, מנחית אל העולם יצירת אמנות שחלקה גלוי ורובה סמוי מתחת ערימות של משמעויות צולבות וסאבטקסט חידתי, ומשאיר לצופים (ובמקרה לעיל, למאזינים) פתח צר דרכו הם מוזמנים להיכנס לעולם שמצד אחד רווי במיתולוגיה וסימבוליזם ומאידך מחובר לחיים הממשיים, אל "הרחוב", כמו שהראפרים אוהבים לקרוא לזה. DOOM השתמש במומחיות במגוון הדמויות שמאחוריהן הסתתר (Viktor Vaughn, King Geedorah, Madvillain) כדי להציב מראה שחורה אל מול תרבות שבה המוזיקה הפכה לזירת מסחר, האמנים למוצרים בבזאר תורכי ואמ.סיז נחותים זוכים לתהילה – ולחשבונות בנק – גדולים באופן בלתי פרופורציונלי לכישוריהם האמיתיים על המיקרופון. קונספט "הראפר במסיכה" הלך והתפתח בהמשך, כאשר הסתבר כי DOOM החל לשלוח להופעותיו כפילים שניסו להעביר את ההופעה בליפ-סינק לשיריו (והורדו בבוז מן הבמה לאחר כמה דקות). בראיונות המועטים שנעתר לתת, הוא התעקש על העיקרון שאנשים צריכים להקשיב למוזיקה ולמילים, במקום לבהות בתדמיות מפוברקות של ראפרים מטורזנים שנסמכים על מראה ותדמית יותר מאשר על חרוזים שנונים. (כמובן שבעשותו זאת עם טריק המסיכה, גם DOOM בעצם משך אליו את הקהל דרך פרסונה מפוברקת לא פחות מאשר פיפטי סנט, בסטה ריימס או ביגי, אבל  כמו שכבר הבנו מהאזנה לקיי.אר.אס1 או לטופאק– מי שסתירות פנימיות לא מקובלות עליו, טוב יעשה אם לא יקשיב להיפ הופ)

כבעל יכולות מילוליות פנומנליות ויצרן של משחקי מילים וירטואוזיים, לא הית לו שום בעיה לטחון עד דק ראפרים גרועים, פרקטיקה מקובלת בהיפ הופ. אבל כמו כל דבר שעשה, DOOM עשה את זה אחרת. הוא התייחס לעצמו בדרך כלל בגוף שלישי. הוא השווה אמנים מחורבנים לפריטי מזון. הוא שילב סוריאליזם פסיכדלי עם תיאורים של כלי נשק, על רקע ציטוטים שנחתכו ונדגמו מקלטות VHS ישנות ומסרטים מצויירים נשכחים, הכל עם טאצ' שנשמע כאילו הופק, נכתב ובוצע כלאחר יד, אבל למעשה היה מעשה תפירה עדינה של קולאז' מוזיקלי-ורבאלי-רעיוני בלתי ניתן לחיקוי. בדרך, הוא הפך לאלילם של חובבי ראפ שחיפשו אינטלקט ועומק אל מול מצעדים ופלייליסטים מלאים בלהיטים שטוחים, התרברבויות ריקניות וסמפלים שחוקים. ככל שהדיסקוגרפיה שלו הלכה והתעבתה והשפעתו על הז'אנר הלכה וגדלה, זכה DOOM, ובצדק גמור לתואר הנכסף של "אמ.סי של אמ.סי'ז", כזה שנערץ על הקליקה המצומצמת של אנשים שרפרופם אמנותם, מקיו-טיפ ומוס דף ועד פליינג לוטוס וטיילר דה קריאייטור.

דומיליי הניח את המסיכה לעולמים דווקא בתום שנה שבה כל העולם סביבו חבש מסיכה. ב-31 בדצמבר, בדיוק בערב ראש השנה החדשה, הוציאה אשתו של הודעה על מותו. מההודעה הסתבר כי DOOM פרש מן העולם (אשתו השתמשה במונח האמביוולנטי Transitioned) כבר במוצ"ש ה-31 לאוקטובר, הלא הוא ערב ההלואין, ליל המסיכות והתחפושות, ה"ממתק או תעלול" וסרטי האימה. מממ… מעניין. יכול להיות ש-DOOM, שתמיד הקדים קצת את זמנו, עשה זאת שוב?