ג'ף בק, 1944-2023

ג'ף בק, שנפטר אמש בגיל 78, שייך לדור הולך ומתמעט של אלילי גיטרה, של מוסיקאים נערצים, שמיליונים חיכו בנשימה עצורה לשמוע כל סולו חדש שלהם, כל ריף, כל מתיחת מיתר, כל אלבום חדש. בק השתייך לקבוצה המצומצמת של גיטריסטים שהצליל הייחודי שלהם ניתן לזיהוי מיידי: הנדריקס. גילמור. קלפטון. קנופלר. ווהן. בנסון. סנטנה. גרסיה. הרשימה לא ארוכה במיוחד, וגם בתוכה, לבק היה מקום של כבוד, כגיטריסט שפשוט אי אפשר ואין טעם לחקות. הסגנון שלו היה כל כך ייחודי, שגם גיטריסטים וותיקים גירדו את ראשם בתמיהה לנוכח השליטה האבסולוטית של בק בכלי והצלילים המקוריים והחד-פעמיים שהצליח להוציא משישה מיתרים, אצבעות, מפרט וידית טרמולו.

בניגוד לכמה מהקולגות שלו, בק לא זכה למעמד של סופרסטאר-על בציבור הרחב, אם משום שלא זוהה באופן אוטומטי עם להקה סופר-מצליחה כלשהי (ג'ימי פייג' עם לד זפלין, ריצ'י בלקמור עם דיפ פרפל), אם בגלל שינויים תכופים בסגנון המוסיקלי (מבלוז, להארד רוק, לג'אז פיוז'ן, לדאנס-בואכה-מוסיקה-אלקטרונית והלאה), אם בגלל שלא היה ווקליסט / סינגר-סונגרייטר, כמו אריק קלפטון למשל או משלל סיבות אחרות, אמנותיות, ניהוליות ואישיות. אלה שרוצים להיזכר כמה עצום הסטטוס של בק בהיכל התהילה של הרוק, יכולים לקרוא את ההספדים שציטט ה-BBC, מקלפטון ובריאן מיי, דרך אוזי אוסבורן ורוד סטיוארט ועד פייג', ג'אגר, פול יאנג, ג'ין סימונס ורבים אחרים – או פשוט לצפות בקליפ הזה. R.I.P