ארכיון | מכשיר ציטוט RSS for this section

מפתח אלן – מר פארסונס מבקר בישראל

20150208_17393820150208_17400420150208_17525020150208_17394820150208_173955

הערב יופיע אלן פארסונס, יחד עם הפרוייקט שלו, בהיכל נוקיה בתל אביב.

לפני יומיים התארח א.פ בביה"ס למוסיקה "רימון" ברמת השרון, הקשיב לביצועים של קטעיו הקלאסיים מאת האנסמבל האלקטרוני והרכב ג'אז של תלמידי בית הספר, ענה על שאלות הקהל וחתם בחתימות לכל דכפין. הנה ההיילייטס:

* לאחר הצלחת The Dark Side Of The Moon ביקשו הפינק פלויד מפארסונס להיות שותף בהפקת האלבום Wish You Were Here, אבל פארסונס, שבדיוק זכה להצלחה במצעדים עם הרכב הפופ Pilot והתחיל להפיק גם את אל סטיוארט, השיב בשלילה להצעה.

* פארסונס סיפר כי במקור לשיר Year Of The Cat היה סולו גיטרה ארוך מאוד – והשיר הגיע לאורך של 14 דקות לערך. פארסונס, שהפיק את האלבום, ניתב לכך שהשיר יקוצר והציע לשלב סולו סקסופון במקום חלק מסולואי הגיטרות (שני גיטריסטים, אחד אקוסטי, אחד חשמלי, בתורות…). אל סטיוארט הזדעזע בתחילה מהרעיון ("אני זמר פולק, לא פופ") אבל כשפארסונס הביא את פיל קנזי שנתן את הסולו המיתולוגי, סטיוארט התרצה – והשיר, שקוצר בחצי, קיבל את צורתו הנוכחית המוכרת. למותר לציין שהשיר הפך לאחד הגדולים של הסבנטיז וקנזי הצטרף ללהקה של סטיוארט והמשיך להופיע איתו עוד זמן רב.

* לדבריו, פארסונס ייפגש בישראל עם אביב גפן ואבי סינגולדה להקלטת שירים עבור גפן. הקשר נוצר לאחר שפארסונס היה מפיק שותף באלבום The Raven That Refused to Sing שהוציא לפני שנתיים המוסיקאי סטיבן ווילסון, שותפו של גפן ללהקת Blackfield.

* פארסונס סיפר לקהל על היחסים הגרועים בין חברי הביטלס בעת הקלטת האלבומים Abbey Road ו- Let It Be, אך סירב לענות לשאלה האם יוקו אונו היתה אחראית לפירוק הביטלס.

* פארסונס בירך על המגמה, בקרב מאזינים, מוסיקאים ואנשי טכנולוגיה, של חיפוש תחליף איכותי יותר לפורמט ה-MP3 שלדבריו אינו מעביר את האינפורמציה המוסיקלית בצורה טובה או נאמנה למקור.

* לשאלה לאילו אמנים עכשוויים הוא מתחבר, ענה פארסונס שכמעט ואינו מאזין למוסיקה בבית, אלא רק באוטו. הוא ציין שירים חדשים של להקת הקילרז ושל הזמר ג'וש גרובאן כשני שירים מצויינים שאהב לשמוע לאחרונה.

* פארסונס הצהיר בדיפלומטיות כי בניגוד לרוג'ר ווטרס, אותו הוא מכיר מתקופת העבודה עם פינק פלויד, הוא אינו מערב מוסיקה ופוליטיקה ובא להופיע עבור אנשים, ללא התייחסות פוליטית כלשהיא.

* "למה כמעט לא עשיתי מוסיקה חדשה בעשור האחרון? כי ממילא אם אוציא אלבום ואשלח לרדיו, הם יגידו 'הוא מאוד יפה' וישמיעו שוב את Eye In The Sky… אמר פארסונס לפני שפינק את הקהל בהשמעה של שיר חדש בשם Fragile, אותו ניגן ישירות מדיסק און קי דרך מערכת ההגברה של "רימון".

ואפרופו Eye In The Sky, הזמרת אחינועם ניני והגיטריסט גיל דור, שניהם בוגרי "רימון" הגיעו, בהתראה קצרה, לבצע למול פארסונס את השיר בגירסה שלהם, שהיתה להיט ענק בכמה ממדינות אירופה. הנה לפניכם קליפ שצולם על ידי הבלוג במהלך האירוע.

מודעות פרסומת

חייל של אהבה – ראיון עם ג'יימס בלאנט

הוא אנגלי נעים הליכות ומנומס, שגם שירת שש שנים בצבא הבריטי ונלחם בקוסובו. הוא התחיל את הקריירה בגיל 30 והאלבום הראשון שלו מכר יותר מ-10 מיליון עותקים. הוא מוכר בעיקר בזכות בלדות רגשניות, אבל מפגין חוש הומור בריא ומבט מפוכח על המציאות בשואוביז. ב-7 בפברואר הוא מגיע להופעה אחת בתל אביב. קוראיי, גבירותיי ורבותיי – קבלו את ג'יימס בלאנט!

(הראיון התפרסם, בפורמט ערוך, ב"עכבר העיר". לפניכם הגירסה המלאה)

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך בתור ילד, בתור נער?

האמת היא שלהורים שלי לא היתה הרבה מוסיקה בבית. נראה לי שאבא שלי לא ממש אהב מוסיקה. אבל באוטו היינו שומעים ביטלס, ביץ' בויז, והאלבום "אמריקן פאי" של דון מקלין. אבל היה אלבום אחד שהם לא הקשיבו לו, שהיה בבית בארון, זה Wish You Were Here של פינק פלויד, שפשוט התאהבתי בו. אלבום אדיר שפוצץ לי את המוח. אחר כך הלכתי לבית ספר ובבית ספר, אתה יודע, אתה שומע דברים מאוספים של החברים שלך. אז אהבתי את לד זפלין, דייויד בואי, פליטווד מק… האם הם השפיעו עלי? אני לא יודע. קשה לי להגיד. אבל אלה האמנים שהיו שם כשהתשוקה שלי למוסיקה התחילה.

ואם היו דוחקים אותך לקיר – מהו האלבום האהוב עליך בכל הזמנים?

מממ… זאת שאלה מסובכת. אני חושב שכנראה האוסף של פול סיימון, שכולל גם את השירים שלו עם גרפונקל וגם את השירים שלו כסולן, אני פשוט יכול לשים את האלבום הזה ולשמוע אותו בלי סוף. זה אוסף נהדר שמכסה את ההיסטוריה של כותב שירים גאוני.

בוא נלך קצת אחורה… איך השפיעה חוויית השירות הצבאי שלך על השירים, אם בכלל?

(בלאנט שירת שש שנים בצבא הבריטי, נלחם, בין היתר, בקוסובו והשתחרר בדרגת סרן.ס59.) כן, בהחלט, מאוד. השירות הצבאי שלי שיחק תפקיד מאוד משמעותי בכתיבת השירים. השירים שלי עוסקים במה שמאחד אותנו כבני אדם, בעוד שבתקשורת מציגים הרבה פעמים את הדברים שמבדילים בינינו כבני אדם: צבע, גזע, דת… אני רואה את הדמיון והזהות בין אנשים שונים ממקומות שונים, אז אני מנסה לכתוב על מה שמשותף, על מה שמאחד בינינו: הרגשות, התשוקות, השאיפה להישרדות ולחיים טובים. בכל מקום שאני מופיע או מטייל בו בעולם, אני רואה שלכולם יש דברים משותפים בסיסיים – ועל כך אני שר.

איך זה היה להתמודד עם ההצלחה הפנומנלית של האלבום הראשון והסינגלים הכל כך מצליחים מתוכו? מה זה דרש ממך?

זה היה די קשה. לא ממש נהניתי מזה. אני בא מעבודה (הצבא. ס59.) שהרגשתי שהדברים שם הם אמיתיים. עניינים של חיים ומוות. בעוד שבלהיות מפורסם יש מימד לא אמיתי, המון דברים הם שטחיים, חסרי משמעות. אז כתבתי אלבום שביטא את הקשיים שהיו לי כמישהו שנהיה מפורסם בן לילה. זה האלבום השני שלי, שנקרא  All The Lost Souls. אפשר לדעת מהכותרת שזה לא שם שמח במיוחד…  אז לקח לי זמן להתחיל להרגיש נוח עם כל העניין הזה.

כמה היה קשה לחמוק מתווית ה"זמר של להיט אחד" שרבים ניסו להדביק לך בתחילת הדרך? פחדת מהסטיגמה הזאת, או שלא היה לך אכפת?

אף פעם לא היתה לי בעיה עם זה. שיר אחד זה כל מה שאתה צריך. וכל אחד שלועג לעניין – כנראה שאף פעם לא היה לו שיר אחד כזה. היה לי מזל שהיה לי להיט כזה ענק, שהפך לאבן הפינה של הקריירה הזאת ושבלעדיו לא הייתי היום אחרי ארבעה אלבומים. בלעדיו לא הייתי מגיע לתל אביב. ואם זאת בעיה – זאת הבעייה הכי נהדרת שיכולה להיות למישהו. יחד עם זאת, זו בהחלט הקלה שאנשים אוהבים עוד שירים שלך ורוצים שתנגן אותם ולשיר איתך אותם בהופעה.ו-Moon Landing האלבום האחרון הוא הנמכר ביותר שלי מאז האלבום הראשון ואני נמצא בעיצומו של מסע ההופעות הכי גדול שהיה לי עד היום, אז… להתחרט על כך שהיה לך להיט ענק בהתחלה, נראה לי קצת כמו בדיחה.

ספר קצת על תהליך כתיבת השירים אצלך. איך זה מתחיל? ממנגינה, מטקסט, מרעיון? יש לך איזושהי שיטה?

אם אני כותב סט של מילים ואז מתאים להן מוסיקה, בדרך כלל יוצא שיר טוב יותר. אבל לעתים יש לי איזו מלודיה בראש ואני מתאים לי מילים. מה שכן, בדרך הזאת, המילים לא תמיד נשמעות בזרימה טבעית בשלב הראשון, אז צריך לעבוד על זה בהמשך.

איך היתה חוויית העבודה עם מקס מרטין?

(המוסיקאי והמפיק השוודי שהיה שותף ללהיטים של בריטני ספירס, הבקסטריט בויז, טיילור סוויפט, קלי קלארקסון, קייטי פרי ורבים אחרים. ס59) האיש הוא גאון מלודי. אז בשבילי זה היה פאן גדול לעבוד עם מישהו שעובד בשדה הפופ, אבל הוא מוסיקאי בכל הווייתו במובן העמוק ביותר. הוא פשוט יודע מה מוסיקה עושה למוח האנושי. אתה יודע, אתה יודע, הוא ידוע בעיקר בזכות הלהיטים הגדולים, אבל כמוסיקאי הוא מסוגל לגעת בכל קשת הרגשות האנושיים… הוא מוסיקאי מחונן ומגוון אפילו יותר ממה שאנשים חושבים

מה מצפה לנו בהופעה בתל אביב?

האמת שעוד לא הכנתי ראת רשימת השירים להופעה… יש שירים חדשים שנמצאים כרגע בהפקה, אבל כמובן שאני רוצה לבצע גם את השירים שהקהל מכיר ומחכה לשיר יחד איתנו, אז יהיו שירים מכל ארבעת האלבומים וכמובן כל מה שאתם מכירים מהרדיו

תודה רבה, ג'יימס גם לך. אני מחכה כבר להופעה בישראל ושמעתי שכיף אצלכם. להתראות בתל אביב!  

הסיכון הביולוגי חוזר לתל אביב – ראיון עם בובי האמבל מ-Biohazard

 

BIOHAZARD

Biohazard, להקת הPאנק / מטאל שהוקמה בברוקלין בסוף שנות השמונים וזכתה להצלחה גדולה בשנות התשעים, ידעה הרבה עליות ומורדות, שינויי הרכב וחילופי לייבלים. עכשיו, עם אלבום חדש בקנה, הם חוזרים לסיבוב הופעות שיעצור גם אצלנו, בבארבי ב-2 באוגוסט. לקראת ההופעה, הבלוג תפס לשיחה את בובי האמבל, הגיטריסט וממייסדי ההרכב המקורי.

היי בובי. זוכר את ההופעה שלכם ב"רוקסן" בתל אביב, לפני 20 שנה?

בטח! זה היה כבוד גדול אז וזה כבוד גדול גם עכשיו לבוא לנגן בתל אביב. יש לי הרבה מזכרות ותמונות וחברים מהזמן שהיינו אצלכם. זה היה אחד הדברים הכיפיים והמרגשים שהיו לי בקריירה. היה כיף גדול.

בתחילת שנות ה-90', ביוהזארד היתה אחת הלהקות הראשונות והבולטות בז'אנר שלכם ששילבה רוק עם ראפ והיפ הופ. הקשבתם הרבה להיפ הופ באותה תקופה?

כן, בהחלט. עכשיו כשמסתכלים אחורה יודעים איך הכל התפתח. אבל אז כמובן שלא ידענו ופשוט הלכנו על מה שנשמע לנו מאוד טבעי. בגלל שהמוסיקה של ביוהזארד באה ממקום מאוד אורבני, אז מאוד הושפענו מהתרבות והסביבה של ברוקלין וניו יורק, וכשהתחלנו בסיבובי הופעות הכרנו גם ערים אחריות בעולם וראינו שבעצם אנשים באיזורים שונים בעצם מאוד דומים. לכולם יש את אותם תסכולים, אותם כעסים…

שיתפתם פעולה גם עם אמנים מהחוף המערבי…

לחלוטין. עם הרכבים כמו  Cypress Hill ו- House Of Pain. החוף המערבי הראה לנו אהבה והיה הרבה ריספקט הדדי בינינו ובין האמנים שם. ריספקט היה דבר מאוד חשוב אז. וגם דיסריספקט… במיוחד לאור כל מה שהלך אז בהיפ הופ עם ביגי סמולס וטופאק. הרבה אנשים ניסו לפתח יריבויות ולחמם את העניינים. ואנחנו תמיד היינו להקה שבאה מהרחוב שעשתה Street Music. וכשעבדנו עם Onyx, גם הם היו באותה תקופה להקה של Street Level, בגובה העיניים של הרחוב. הם היו מאוד הארדקור. אף אחד לא חשב שישמיעו את הדברים האלה ברדיו.

שיתופי הפעולה עם Onyx היה אחד מהדברים הכי מצליחים שעשיתם…

נכון. עשינו איתם רמיקס לשיר Slam, שהיה הצלחה גדולה. ואז, כשמפיקים רצו לעשות את הפסקול ל-Judgement Night, הם ביקשו שנעשה יחד את שיר הנושא. ואז הם בנו את כל הפסקול מסביב לשיר הזה. וככה נותר האלבום הזה, שבעצם איחד להקות מטאל ורוק אלטרנטיבי עם ראפרים, למשל Slayer ואיי-טי וכאלה. זה היה דבר נהדר ששני הקהלים, של הרוק והראפ התערבבו זה בזה, נחשפו למוסיקה חדשה ופתחו את הראש.

זה אחד המקרים שאיכות הפסקול עולה בהרבה על איכות הסרט…

אני מסכים איתך. ראיתי את Judgement Night שוב לא מזמן והסרט הוא באמת ככה-ככה. אבל הפסקול מצויין ואני מאוד גאה במה שעשינו שם.

בגלל הערבוב הזה של Pאנק, מטאל והיפ הופ, למבקרים תמיד היה קשה להגדיר את הסגנון שלכם. אתה רוצה לנסות להגדיר בעצמך?

זה שלמבקרים קשה לקטלג אותנו, פשוט מעלה לי חיוך על הפנים ומוכיח לי שעשינו דברים כמו שצריך. אילו היתה לנו שליטה אמנותית מוחלטת והיינו יכולים לעשות מה שבא לנו, בלי להתחשב בעניינים כמו כסף או חוזים או זמן הקלטות בלתי מוגבל, היינו משתפים פעולה עם כל הרבה מוזיקאים מתחומים אחרים, שזה היה מסובב לאנשים את הראש. אנחנו מקשיבים לכל כך הרבה סוגי מוזיקה שמחוץ לסגנון של ביוהזארד. אבל, אתה יודע, בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את המוזיקה שלנו ולהופיע איתה מול הקהל שלנו. מה שכן, בסוף היום, בבית, אני יכול לקחת את הגיטרה שלי ופשוט לנגן בלוז כל הלילה.

Bobby Hambel

מי הגיטריסטים שהשפיעו עליך יותר מכל?

וואו… דבר ראשון, מהזמן שרק התחלתי לנגן זה חייב להיות ג'ימי הנדריקס. וכמובן אי אפשר לא להזכיר את הלהקות שבהן הגיטרה שיחקה תפקיד מרכזי. כמו לד זפלין עם ג'ימי פייג' ובלאק סבאת' עם טוני איומי. גיטריסטים נפלאים. וכמובן אריק קלפטון וכל הגיטריסטים האנגלים מאותה תקופה. אחר כך רנדי רודס, אדי ואן היילן… אלה החבר'ה שגרמו לי לרצות לנגן גיטרה. כמובן אחר כך התחלתי להקשיב גם לדברים אחרים, גיטריסטים יותר טכניים כמו אל דימיולה וסטיב ואי. ומדי פעם אני פשוט נגנב מהבלוזיסטים היותר ותיקים, כמו באדי גאי או רוברט ג'ונסון ומנסה ללמוד מהם. כי ככל שאתה מנגן יותר, אתה לומד שלפעמים אתה יכול להגיד יותר – עם פחות תווים. זה כנראה מגיע עם הגיל והנסיון וסוג המוזיקה שאתה מנגן. אם אתה מנגן כמו קרי קינג בלהקה כמו Slayer אתה חייב את האנרגיה של הנגינה המהירה, כמובן… זה תלוי בסוג המוזיקה שאתה רוצה לנגן. ולהיות נגן טוב זה לדעת להתאים את סגנון הנגינה לסגנון המוזיקה שאתה רוצה לבצע. זו בעצם כל החוכמה.

בוא נדבר רגע על סיבובי הופעות. זה נהיה קל יותר או קשה יותר לעומת התקופה שהתחלתם?

אני חושב שזה טיפה יותר קשה, בגלל העניין של לעזוב את הבית, את המשפחה. כשהיינו צעירים היתה לנו את המנטליות של "יאללה, בואו נעשה את זה". לא היה לנו שום דבר להפסיד. עכשיו, אנשים יש משפחות ואנשים שתלויים בנו. אבל, מבחינתנו, טור זה טור. אתה יכול להיות בוואן יום אחד ויום אחר כך באוטובוס גדול ומפואר, או במטוס שמטיס אותך להופעה. הכל תלוי בשוק המוזיקה ובכמה הופעות אתה יכול להשיג. כשאנחנו בסיבוב הופעות, הפילוסופיה שלנו היא להיות משפחה אחת מלוכדת עם כולם – עם הלהקות שמופיעות איתנו, עם הצוות הטכני, וככה זה עובד בשבילנו.

ומה תנגנו לנו בהופעה כאן, בבארבי?

אני עדיין לא יודע. ננגן הרבה מהחומר הישן ואנחנו בהחלט פתוחים לנגן גם חומרים חדשים יותר ואפילו לנגן שירים מאלבומים שלא השתתפתי בהם. נעשה את הרשימה יחד כלהקה ואז נדע בדיוק. אנחנו מנסים ליצור ווייב, או אווירה מסויימת דרך סדר השירים. מדי פעם זה משתנה, אבל תצפו להרבה קלאסיקות ואנחנו מבטיחים שנעשה הכל כדי לתת את ההופעה הכי טובה שאנחנו יכולים ולנגן הכי Hard שאנחנו יכולים. אנחנו יודעים שהמצב קשה כרגע, אבל זוכרים את תל אביב ויודעים שיש אצלכם קהל טוב, Cool Vibes  ואנשים יפים ונפלאים. אנחנו רק רוצים להביא מוזיקה לאנשים, לגרום להם ליהנות ולהשאיר אותם עם רגעים יפים וזכרונות טובים.

 

 

 

 

 

 

הכלוב החלוד של הגראנג' – ראיון עם קים ת'איל מסאונדגרדן

סאונדגרדן הופיעו פה לפני כשבוע, במסגרת פסטיבל רוק'נ'רולר. לקראת ביקורם, ראיינתי את קים ת'איל, הגיטריסט המוערך שלהם ומי שנכלל בין 100 הגיטריסטים הטובים בעולם לפי בחירת מגזין "רולינג סטון" הראיון הופיע גם ב'עכבר העיר' ומתפרסם כאן ללא קיצורים או עריכה. תיהנו!

Kim Thayill

בוא נתחיל בהתחלה. מי השפיע עליך כגיטריסט צעיר? הרבה אנשים שומעים, למשל, השפעת בלאק סאבאת' בסגנון שלך…

אתה יודע, בגיל ההתבגרות, הכרתי את בלאק סאבאת' באופן כללי, אבל לא באמת הקשבתי להם הרבה. לחברים שלי היו תקליטים שלהם, שמעתי אותם מדי פעם ברדיו, אבל לא באופן ממוקד. כשהייתי יותר צעיר, הקשבתי לביטלס, ואחר כך אהבתי להקות הארד רוק ומטאל אמריקאי דווקא. דברים כמו אירוסמית', קיס, טד נוג'נט, צי'פ טריק… וגם לד זפלין בתיכון. אני מדבר על גיל 14-15. אחר כך התחלתי לגלות ולהקשיב לניו יורק דולס והסטוג'ס ואמ.סי 5 ודיבו והראמונס כמובן. היה לי מזל להיות בן 16 כשהפאנק-רוק פרץ. לא בן 60 או 36… בדיוק בתקופה שהמטאל והרוק הכבד התחיל להיות מנופח ואיצטדיוני, הגיעה כל מוסיקת הגיטרות האגרסיבית הזאת – ואני בדיוק התחלתי לנגן בגיטרה, ככה שהטיימינג של כל זה היה מושלם.

משפחתך היא ממוצא הודי. הוריך נולדו בדרום הודו. האם העובדה הזו השפיעה באיזשהו אופן על הנגינה שלך?

מממ… יכול להיות. תראה, אף פעם לא חייתי בהודו. נולדתי בסיאטל וגדלתי בשיקגו. ההורים שלי היו מאוד מערביים, בגלל ההשפעה הבריטית שהיתה בהודו. וגם השפעה מהכנסייה. למעשה הם נפגשו במקהלה של הכנסייה. הם היו שומעים הרבה גוספל, קאנטרי ופולק. מג'וני קאש ועד מיטש מילר. אבל באותו זמן, להוריי היו אלבומים של ראווי שנקר. וכשהיו באים אורחים, הם היו מדליקים קטורת ושמים מוסיקה הודית ברקע. זה היה בסיקסטיז, אתה יודע… כך הם שילבו בין התרבות האמריקאית לתרבות ההודית שממנה באו.

בוא נדבר רגע על גראנג'. מה חשבת על המותג "גראנג'" כשהתחילו להשתמש בו בארצות הברית?

בהתחלה, כשהתחילו להשתמש במונח הזה, רוב הלהקות בסיאטל דחו אותו מכל וכל. אנשים אמרו "רגע, סאונדגרדן לא ממש דומים למאדהאני ופרל ג'אם לא דומים לאליס אין צ'יינס" אני מניח שלהקה כמו נירוונה נמצאת איפשהו באמצע בין מאדהאני לסאונדגרדן ולהקה כמו אליס אין צ'יינס נמצאת ליד סאונדגרדן מהבחינה זה שהסאונד של הוא יותר מטאל. אבל קשה להגיד מה זה בדיוק גראנג'. בכל מקרה, זו היתה כותרת טובה שהיה נוח להדביק לאיזה סוג של מוסיקת גיטרות כבדה שהגיעה מאיזור גיאוגרפי מסויים. היום, אחרי כל השנים האלה, כבר התפייסנו עם העניין הזה, אז בסדר, "או קיי, אנחנו גראנג'. שיהיה".

ובזמן שכל זה קרה, היו לכם יחסי ידידות או קשרים חברתיים עם הלהקות  האחרות?

הו, בטח, בטח שהיו. ניגנתי למשל די הרבה עם כריס (נובוסליק, בסיסט נירוונה, ס59) וגם, אם כי פחות, עם דייב (גרוהל, מתופף נירוונה, ס59). אבל פשוט לא הקלטנו את זה. ובהחלט, היו יחסי חברות בין הלהקות באותה תקופה.

האם אתה רואה כיום דור המשך ללהקות הגראנג' של הניינטיז? שומע השפעות שלכם אצל להקות צעירות יותר?

יש להקות מצליחות מסחרית, שנשמעות כאילו לקחו את הסגנון הקולי של אדי וודר או של קורט קוביין, למשל. יש כאלה שהשאילו את הסטייל של כריס (קורנל, סולן סאונדגרדן, ס59) הקטע הוא שלכריס יש קול כל כך עוצמתי, שקשה לחקות אותו. אבל להקה כמו נירוונה יותר קל לחקות, בגלל שהטווח הקולי של קורט מצומצם יותר. בכלל, יותר קל לחקות את נירוונה כי השירים פשוטים יותר. וזו גם הגדולה שלהם. כל אחד, מילדים ועד עקרות בית, יכול ליהנות מזה ולהבין את זה. אלה פשוט שירים אדירים, אז הם יכולים להגיע לכל אחד.

כסולן, כריס קורנל הלך לכיוון פופי יותר מהחומרים שעשה בסאונדגרדן. תוכל לחלוק איתנו את דעתך על המוסיקה שלו מחוץ ללהקה? הקשבת לזה?

הקשבתי לזה קצת. לא הרבה. בדרך כלל אני מקשיב למוסיקה שאני אוהב ונהנה. כריס, כסולן, עושה דברים שמאתגרים אותו, שמהנים אותו, וזה לא בהכרח חומר שיעניין את חברי סאונדגרדן או את מעריצי הלהקה. אבל לכריס בהחלט היה הרבה אומץ ללכת רחוק מהסגנון שאיתו הוא היה כל כך מזוהה ולקחת דרך רעננה מבחינה יצירתית, גם אם החומר נשמע יותר פשוט או יותר פופולרי.

לסיום, למה אנחנו יכולים לצפות מסאונדגרדן בזמן הקרוב?

כשניקח הפסקה מהופעות, נשב יחד, נחליף רעיונות ואני משער שב-2015 נקליט אלבום חדש של סאונדגרדן.

תודה רבה, קים – ותיהנו בישראל!

אני בהחלט מצפה לזה מאוד. להתראות בתל אביב.

 

 

מכשיר ציטוט – ליאם גלאגר

(על קולדפליי ורדיוהד)

"אני לא שונא אותם. אני לא מקווה שיקרו להם תאונות או משהו. אני רק חושב שהמעריצים שלהם משעממים ומכוערים ולא נראים כאילו הם נהנים מהחיים"

(הגרדיאן, אוגוסט 2008)

האב, הבן ורוח הבלוז: ראיון עם ברנרד אליסון

ברנרד אליסון הוא מהבלוזיסטים הבולטים והמוערכים בעולם כיום. מי שנחשב לאחד הפרפורמרים המעולים בז'אנר, התחיל את הקריירה כנער בשיקגו לצד אביו, הבלוזיסט החשוב לות'ר אליסון. אלבומו הראשון יצא בשנת 1990, לאחר כמה שנים בהן ליווה את הזמרת קוקו טיילור. אליסון, גיטריסט מצויין, זמר נפלא ואמן שמותח את גבולות הבלוז למחוזות חדשים, יופיע בישראל ביום חמישי ה-15.11 (ב"חמדת ימים") ובהופעה כפולה במוצ"ש 16.11 בזאפה בתל אביב.

 

בוא נתחיל בהתחלה: מהם אלבומי הבלוז שהשפיעו עליך כילד, פרט להקלטות של אביך?

אמממ… Live Wire  של אלברט קינג, Texas Cannonball של פרדי קינג. אלה השניים שהיו אצלי בטופ. וגם חומרים של ארל הוקר.

ארל הוקר, מאוד אנדר רייטד…

כן, מאוד מאוד אנדר רייטד… למעשה, ארל וההורים שלי היו חברים מאוד טובים. וכששמעתי אותו… אף פעם לא שמעתי לפני כן מישהו מנגן גיטרה סלייד עם וואה וואה! זה היה כאילו "וואו, מה זה?! אני חייב ללמוד את זה!"

וממי הושפעת כגיטריסט במהלך השנים?

אבא שלי  היה, באופן טבעי, ההשפעה הראשונה. השנייה זה בטוח אלברט קינג. משהו בטון, בסאונד של הגיטרה שלו פשוט הדליק אותי. הרבה גיטריסטים חשבו שזה קל לחקות אותו, אבל זה ממש לא קל. חוץ מזה, שבנוסף לכל הוא גם שמאלי…

האם אתה מסכים לקביעה שלבלוז יש כיום קהל חם יותר באירופה מאשר בארצות הברית?

כן, בהחלט. אנחנו להקה שמופיעה המון באירופה. אני בעצמי גרתי 12 שנים בפריז בלי להופיע בכלל בארצות הברית. בשבילי, האירופאים מעריכים את הבלוז הרבה יותר מאשר כאן. אולי בגלל שבארצות הברית יש כל כך הרבה מוסיקה וכל כך הרבה אמנים, אז הבלוז מצא בית באירופה.

אולי כי בארצות הברית הבלוז נחשב כבר למוצג מוזיאוני, היסטורי?

בארצות הברית הבלוז הוא חלק מההיסטוריה וגם רואים אותו ככזה. הוא כל כך טבוע כבר בתרבות האמריקאית. הרי ממנו התחילו כל הסגנונות האחרים, אם נותנים לו קרדיט על זה או לא. משם הכל התחיל. מהבלוז, מהגוספל ומהג'אז. וכל הז'אנרים האחרים לוקחים משם. מאדי (ווטרס) אמר את זה הכי טוב עוד לפני הרבה שנים "לבלוז נולד תינוק – וקראו לו רוק'נ'רול".

בשנים האחרונות עולם המוסיקה עבר שינויים רבים, עם כניסת האינטרנט וההורדות והתפרקות חברות וחנויות התקליטים, והדגש עבר להופעות. האם אתה מרגיש שזה יותר קל עבורך כאמן בלוז, משום שהבלוז תמיד התבסס על הופעות חיות?

באופן בסיסי, אנחנו מקליטים אלבומים כדי שיהיה לנו מה לתת למעריצים שלנו.  אבל אם להגיע לשורש העניין, אני איש של במה. אני אוהב להיות בפני קהל, לחלוק איתם את הכישרון שלי ואולי גם לגרום לאנשים לשמוע יותר את הז'אנר הזה ולהדגים שאפשר לנגן בלוז במגוון של דרכים, סגנונות ומקצבים שונים. כיום, חוץ מחברות ענקיות, כמעט לא נשארו כבר חברות תקליטים. אז דווקא תודות להורדות הדיגיטליות הנגישות, יש היום ילדים שמגיעים לבלוז, ואולי בלעדיהן הם לעולם לא היו שומעים את זה. בכל מקרה, חברות תקליטים גדולות תמיד היו בעניין של מוסיקת פופ, או קאנטרי מסחרי, אז בשבילנו, כאנשים שקשורים לבלוז, העניין תמיד סבב סביב הופעות חיות בפני קהל.

הופעת גם לצד אביך המנוח, שהיה מענקי הבלוז של שיקגו ובכלל והיה נחשב לפרפורמר מעולה. אתה יכול לתת לנו כמה טיפים על Showmanship שאביך העביר לך?

כשזה מגיע להופעה על במה, לכל אחד יש את העניין שלו. יש כאלה שמנגנים עם עיניים סגורות ויש כאלה שעם עיניים פתוחות, אתה מבין? כשהופעתי עם אבא שלי, היה לנו קטע שהוא היה מנגן על הגיטרה שלי שהייתה עלי ואני על הגיטרה שלו שהיתה תלויה עליו, או לנגן עם הלשון וכל מיני דברים כאלה. כדי להוסיף קצת ריגוש להופעה. היום יש הרבה חבר'ה שמנגנים עם גיטרות אלחוטיות, כדי שיוכלו ללכת ולנגן בתוך הקהל… בשבילי בכל מקרה, הכל בא טבעי, הכל זה עניין של תחושה.

ראיתי את באדי גאי עושה את זה לפני 20 שנה בהופעה…

נכון. גם אבא שלי היה עושה את זה. כל החבר'ה הוותיקים היו עושים את זה. אלברט קולינס, באדי גאי… הולכים לתוך הקהל ומנגנים עם כבל גיטרה של 200 מטר!

 

היה לך הכבוד להכיר, כילד ונער, כמה מאושיות הבלוז המיתולוגיות ביותר. נכון?

או, כן, כן. תמיד היו אנשים אצלנו בבית. אפילו לפני שהתחלתי לנגן. היו באים לבקר את אבא ולנגן איתו. כולם פחות או יותר היו שם. מאדי ווטרס, אוטיס ראש, מאג'יק סאם והמון אחרים… כשהם לא היו בהופעות, הם היו תמיד בבית של מישהו. פשוט מדברים, מספרים סיפורים מהדרכים, מג'מג'מים… הייתי שם, אפילו לפני שנגעתי בגיטרה בפעם הראשונה.

למי מאמני הבלוז הנוכחיים אתה מאזין?

יש את רוני בייקר ברוקס, שאני קורא לו "אחי הקטן", ואת אחיו הצעיר וויין בייקר ברוקס שניהם בניו של לוני ברוקס (בלוזיסט אגדי, יליד לואיזיאנה ס59) הם מאוד מוכשרים והקליטו כמה דברים מצויינים. ויש עוד חבר'ה צעירים כמו ג'וני לאנג וקני וויין שפרד, שכולם גם חברים שלי…

ואתה מקשיב גם למוסיקה שהיא לא בלוז?

האמת היא שרוב הזמן אני לא מקשיב לבלוז בכלל. אני שומע הרבה Fאנק, קצת רוק, בעיקר רוק מוקדם…

היפ הופ?

מעט מאוד. אם יש שם כלים נגינה אמיתיים, אני אקשיב לזה. אבל אם אני שומע יותר מדי מחשבים ודברים דיגיטליים, זה לא בשבילי.

ולסיום, למה אנחנו יכולים לצפות בהופעה בישראל?

קודם כל, אני מצפה מאוד לביקור בישראל ולפגוש את המוסיקאים הישראליים. אני אגיע, אעשה חזרות עם הלהקה ואחר כך פשוט אעלה לבמה אעשה את מה שאני עושה. זה כל העניין: לעשות כיף, לשתף פעולה עם מוסיקאים אחרים ולוודא שהקהל שמגיע ייהנה. בכל מקרה, שמעתי מבלוזיסטים אחרים שמאוד כיף בישראל! להתראות בהופעה.

זהו נוסח הראיון המלא. הראיון פורסם, עם עריכה וקיצורים, גם ב"עכבר העיר" אונליין (לחיצה לקישור)

אמר ונשאר בחיים: Lemmy

“A kid once said to me “Do you get hangovers?” I said, “To get hangovers you have to stop drinking”

"איזה ילד פעם שאל אותי: יש לך הנג-אוברים לפעמים? עניתי לו: בשביל לקבל הנג-אובר אתה צריך להפסיק לשתות"

(למי קילמיסטר, Motorhead)

 

Lemmy