ארכיון | מפה ומשם RSS עבור מקטע זה

פאקו, אל, ג'ון – עוד לילה בסן פרנסיסקו

בדצמבר 1980 הקליטו אל דימיולה, ג'ון מקלפלין ופאקו דה לוסיה את הופעתם המשותפת באולם ה"וורפילד" המיתולוגי בסן פרנסיסקו, הופעה שהפכה לאלבום "ליל שישי בסן פרנסיסקו", אחד מאלבומי הגיטרה הנמכרים, המשפיעים, והאהובים ביותר בהיסטוריה. יותר מ-40 שנה לאחר מכן, גילה אל דימיולה בארכיון הקלטות נוספות שבוצעו בהופעה של היום למחרת, והחודש יצא האלבום "ליל שבת בסן פרנסיסקו", שמתעד את הלילה השני ב"וורפילד", עם קטעים שונים לחלוטין. מי שמכיר את האלבום מ-1980 לא צריך הסברים על רמת הוירטואוזיות, הכימיה האישית והסינרגיה המוסיקליות המהממת של השלושה, ואלה שעדיין לא נחשפו להקלטות הקסומות האלה מוזמנים לעשות זאת, במיוחד אם מדובר בחובבי גיטרה. לגביהם זו כבר ממש חובה.

מאסטרו, אאוטסיידר: צביקה פיק 1949-2022

הוא היה שובר הטאבואים הגדול ביותר במוסיקה הישראלית. כשהם זימרו על אקליפטוסים בקיבוץ, על ארץ שנאהב, על עלילות הגבורה של הסיירת, הוא שר על ג'ינסים כחולים, חלונות ראווה והצגות חצות בקולנוע. מול דרשות מגוייסות של 'בוא אלינו לים' היו חלומות על דייויד בואי ברמת גן.

הוא השתיל סינתיסייזרים רעננים וחצופים בתוך גוף מסואב שבעורקיו זרמו צלילי גיטרות אקוסטיות מנומסות, הוא עמד בגבורה עם הפדאלפון שלו מול האקורדיון שלהם. הילד הפולני שכתב שיר על פרחה לנערה משכונת התקווה. האשכנזי מוורוצלב שהיה קלוד בוקובסקי ההיפי האקטיביסט ב"שיער". זה שלא פחד להתמסחר, שלא זילזל באירוויזיונים, במחזות זמר ובפסטיבלי ילדים, שלא חשש לצאת קצת פאתטי, שהלחין באופן מעורר השתאות שירי משוררים מורכבים והפך אותם ללהיטי דיסקו פאנקיים, שייצג את הישראלי העירוני, המשוחרר, הבליין, הנהנתן, הלא-עושה-עניין, הקליל, הזורם. זה שמול הפוריטניות הגמלונית של יוצאי הלהקות הצבאיות והרוקיסטים הרציניים דיבר בגלוי על סקס, על כסף, על מעריצות, על החיים הטובים, שזכה לכל כך הרבה הערצה ברחוב אבל תמיד ערג להכרה הממסדית, לכרטיס חבר במועדון של המקובלים, של הצברים יפי הבלורית, משופשפי הג'ינס ופורטי האקורדים המינוריים.

זה האיש שלקח זמרים טובים והפך אותם, בהינף שיר, למגה-סטארים עם שירים נצחיים. זה שלא קיבל מעולם פרס ישראל, אבל זכה במשך ארבע שנים רצופות בתואר "זמר השנה", מה שהפך אותו בעצם לזמר-עם, הזמר שהעם אוהב לאהוב, ושר את שיריו באהבה גדולה במשך עשורים, גם בלי קשר ליחס תקשורתי או לכיבודי הממסד. לך לשלום צביקה, התרומה הייחודית שלך למוסיקה ולתרבות הישראלית עוד לא פוענחה במלוא הדרה ועוצמתה. להיפך: עם השנים נדמה שההערכה לפועלך, גם מצד אלה שציקצקו, שליגלגו, שעיקמו את האף האנין-מדי שלהם לפועלך רק נוסקת מעלה, מעלה, מעלה.

בא טוב בקיץ – הקוקטייל המוסיקלי המרענן של פינק מרטיני

ההרכב המשובח Pink Martini שמגיע בקרוב להופעה אחת בישראל (18 ביולי  בהאנגר 11 בנמל תל אביב – כרטיסים כאן) הוא ללא ספק תופעה מוסיקלית בלתי ניתנת לקיטלוג. למרות שמוצאם מצפון-מערב ארצות הברית (פורטלנד, אורגון, אם לדייק) הרי שטווח ההשפעות של תומאס לודרדייל מייסד ההרכב  והאנסמבל העשיר שלצידו, הוא כמעט בלתי נתפס: משאנסונים צרפתיים, דרך מוסיקת פאדו פורטוגזית, פופ של שנות ה-60', סווינג משנות ה-40', פסקולי סרטים משנות ה-70', מוסיקה ברזיאלית וקאברים שנעים על הסקאלה שבין אירווינג ברלין, להקת אבבא, ג'ורג'י בן ואפילו יוני רכטר ויהונתן גפן. הנה שיר מקורי אחד של Pink Martini ועוד חמש השפעות מוסיקליות, מני רבות, שנתנו השראה להרכב המיוחד והכיפי הזה שמגיע אלינו בחודש הבא.

Sympathique

שיר הנושא מתוך אלבום הבכורה של Pink Martini

ב-1997 כיסו Pink Martini את הבולרו של ראוול, אחת מהיצירות הקלאסיות הידועות בהיסטוריה

2004. Pink Martini ביצעו את "שירו של העורב השחור", יצירה של המלחין הברזילאי הנודע הייטור וילה לובוס, שנכתבה בשנת 1917

גם את סטנדרט הג'אז הנצחי Tea For Two ביצעו Pink Martini  בחן רב. הנה גרסה נהדרת של אלה פיצג'רלד לשיר

"אף פעם לא ביום ראשון", נעימה של המלחין היווני הדגול מאנוס חג'ידאקיס, מתוך הסרט באותו שם משנת 1960. גם את זה Pink Martini ביצעו

ושיר הילדים החתרני של שלישיית הפולק פיטר, פול ומרי זכה בידי Pink Martini לקאבר ביפנית!

את הביצוע היפה של Pink Martini ל"הילדה הכי יפה בגן" תחפשו בעצמכם.

שתו באחריות ושיהיה לנו קיץ מרענן!

Shameless Self Promotion: ראפ ישראלי על ויניל

אז הוצאתי אלבום חדש. וזה מרגש. ומה שיותר מרגש זו העובדה שבפעם הראשונה ראפר ישראלי (סולן) מוציא אלבום גם בפורמט תקליט ויניל. "האב, הבן וראש העיר" יצא בלייבל המשובח קמ"ע, הופק על ידי שירוטו (תומי רותם) ומאיור (יובל מאירי) וכולל הופעות אורח של דנה ברגר, אקו, אורית טשומה, קאשי, פאס ורוזן. על העיצוב אחראית טל פוגל. את התקליט, ועוד כמה דברים, אפשר לשמוע ולרכוש גם פה. תיהנו.

מיקסטייפ: השירים הישראליים שאין בסטרימינג

אחת לאיזה זמן מוגבל, חברי ערן דינר ואני מכינים מיקסטייפ ובו שירים ישראליים, שנלקחו ישירות מאוספי תקליטי הויניל שלנו. לכל מיקסטייפ יש נושא, מדיסקו ישראלי, דרך קאברים ועד גיטריסטים, שירי ילדים ועוד – בדגש על חומרים נדירים או לפחות מעניינים. הנה המיקסטייפ החדש, שנקרא "לא זורמים". אחרי חודשים של מחקר, סינון ועריכה, הכנו מיקס של שירים ישראליים ש – נכון לדצמבר 2021 – לא נמצאים בפלטפורמות הסטרימינג השונות. כרגיל, כל השירים הועברו ישירות מתקליטי הויניל המקוריים. תיהנו!

פול סיימון בן 80. תרגמתי שיר שלו לעברית.

פול סיימון, אחד מכותבי השירים הטובים בהיסטוריה, חגג השבוע יום הולדת 80. לרגל המאורע, חזרתי לאלבום של סיימון שהכי אהוב עלי, One Trick Pony, שיצא בשנת 1980 בחברת וורנר בראד'רס, ותרגמתי את שיר הנושא מתוכו. תיהנו, מזל טוב!

פול סיימון – One Trick Pony

הוּא פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד,‏

טְריק אֶחָד, זֶה כָּל מָה שֶׁהַסּוּס הַזֶּה יָכוֹל לעשות,‏

הוּא מְבַצֵּעַ טְריק אֶחָד בלבד,‏

מִמֶּנּוּ בָּאוֹת לוֹ רֹוב הַהַכְנָסוֹת,‏

וּכְשֶׁהוּא פּוֹסֵעַ לְתוֹךְ הַזִּירָה,‏

מַרְגִּישִׁים אֶת חוֹם לִבּוֹ מַתְחִיל לַעֲלוֹת.

תִּרְאוּ אֵיךְ הוּא רוֹקֵד,‏

אֵיךְ הוּא זָז בְּלוּליָינוּת מִצַּד לְצַּד,‏

תִּרְאוּ אֵיךְ הוּא מְפַזֵּז לו,‏

אֵיךְ פָּרְסוֹתַיו מַחְלִיקוֹת מֵעַצְמָן אַחַת אחת,‏

הוּא רַק פּוֹני שֶׁל טְריק אחד,‏

אָבֵל אֶת הטְריק הַזֶּה הוּא עוֹשֶׂה בְּגַאֲוָה, לְבַד.

הוּא גּוֹרֵם לְזֶה לְהֵרָאוֹת כָּל כָּךְ קַלִּיל, כָּל כָּךְ נָקִי,‏

הוּא זָז כְּמוֹ מְכוֹנָה מֻשְׁלֶמֶת, אֵלוהית,‏

הוּא גּוֹרֵם לִי לַחְשׁוֹב עַל

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי מוּכְרָח לעשות,‏

עַל כֹּל הַהתְפַּתלוּיוֹת הנִדְרָשׁוֹת,‏

עַל שְׁלַל הטְריקים שֶׁאֲנִי חַיָּיב לִשְׁלוֹף,‏

רַק כְּדֵי לִצְלֹחַ עוֹד יוֹם עֲבוֹדָה אֶחָד.

הוּא פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד,‏

הוּא יִהְיֶה כִּשָּׁלוֹן אוֹ הַצְלָחָה,‏

הוּא נוֹתֵן אֶת הַהַצְהָרָה שלו,‏

וְאָז נִרְגַּע בַּצִּמְחִיָּיה,‏

יֵשׁ לוֹ טְריק אֶחָד שֶׁיַּחֲזִיק לנצח,‏

וְזֶה כָּל מָה שֶׁחָיָה כְּמוֹתוֹ צְרִיכָה

הוּא גּוֹרֵם לְזֶה לְהֵרָאוֹת כָּל כָּךְ קַלִּיל, כָּל כָּךְ נָקִי,‏

הוּא זָז כְּמוֹ מְכוֹנָה מֻשְׁלֶמֶת, אֵלוהית,‏

הוּא גּוֹרֵם לִי לַחְשׁוֹב עַל

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי מוּכְרָח לעשות,‏

עַל כֹּל הַהתְפַּתלוּיוֹת הנִדְרָשׁוֹת,‏

עַל שְׁלַל הטְריקים שֶׁאֲנִי חַיָּיב לִשְׁלוֹף,‏

רַק כְּדֵי לִצְלֹחַ עוֹד יוֹם עֲבוֹדָה אֶחָד

פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד, קַח אוֹתִי לרכיבה,‏

פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד.‏

תרגם: חן רותם

המלצות דוקאביב 2021: הזמרת, הקומיקאי והצמד המוזר

דוקאביב – הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל אביב, יתקיים השנה בין התאריכים 1-10 ביולי. הבלוג צפה בהקרנות מוקדמות בשלושה מתוך הסרטים המוקרנים בפסטיבל, והרי רשמיו. צפייה מהנה!

59 מילים על: "טינה" (בימוי: דן לינדזי, טי ג'יי מרטין, 118 דקות)

הסיפור הבלתי ייאמן של הקאמבק הגדול ביותר בתולדות הפופ, ועל האישה האמיצה והנחושה שמאחוריו, שהתגברה על מכשולים אדירים בדרך להכרה בינלאומית, לשיחרור אישי ולשלוות נפש. גם בגיל 81, אחרי עשורים של עליות ומורדות, סכסוכים והתעללויות, משברים והתמודדויות, להיטי ענק ושנים שחונות, טינה טרנר, שהתחילה את הקריירה שלה בסוף שנות ה-50', מוכיחה שאין כמעט דבר העומד בפני הכישרון, ההתמדה והאופטימיות.

59 מילים על: "בלושי" (בימוי: אר ג'יי קאטלר, 108 דקות)

ג'ון בלושי היה כישרון קומי ענק שזרח בגדול, בער מהר וחזק וסיים את הקריירה צעיר מדי (בגיל 33), כשהוא משאיר מיליוני מעריצים עם תחושת החמצה וחוסר מיצוי. למי שגדל על "בית החיות", "האחים בלוז" והמערכונים של "סאטרדיי נייט לייב" צפוי סרט מענג ומיוחד, שממחיש את מהלך חייו של בלושי דרך קטעי ארכיון, ראיונות עם קולגות ומכרים וקטעי אנימציה ייחודיים.

59 מילים על: "האחים ספארקס" (בימוי: אדגר רייט, 135 דקות)

כבר חמישה עשורים, האחים רון וראסל מייל, הם צמד הקאלט Sparks, נשארים אחד הסודות השמורים של תעשיית המוסיקה: הליכה עיקשת נגד המיינסטרים, הרכב אמריקאי עם סאונד בריטי, סגנון מוסיקלי בלתי אפשרי להגדרה ותפניות קריירה מסמרות שיער. הסרט עוקב בדקדקנות אחרי כל עלילותיהם, כולל ראיונות עם אושיות מוסיקה, אנשי תקשורת, עיתונאי מוסיקה ומעריצים שרופים – עבורם נוצר הסרט המרתק הזה מלכתחילה.

לתוכנית הפסטיבל המלאה ולפרטים על מיקומי ומועדי ההקרנות: www.docaviv.co.il

 תודה לצוות דוקאביב, למירה ביינרט ויעל אושרוב

ביקורת אלבום: DMX – Exodus

Def Jam, 2021

ארל סימונס, הידוע יותר כ-DMX, מהראפרים המצליחים ביותר בכל הזמנים, במיוחד בין השנים 1998-2003, מת ב-9 באפריל 2021. האלבום יצא ב-28 במאי 2021. הביקורת נכתבה תוך כדי האזנה ראשונה לאלבום.

טרק 1: די.אמ.אקס ו-The LOX, כולם גברים סביב גיל 50, מאיימים על יריבים דמיוניים. המילה "Dog" חוזרת הרבה פעמים בשיר.

טרק 2: נאס וג'יי זי שרים על כמה הם עשירים ומפורסמים. אחריהם, די.אמ.אקס מאיים על יריב דמיוני.

טרק 3: פחות משלוש דקות. ליל' וויין (בן 40) מתרברב על ענייני סקס, עם הרבה מטאפורות שקשורות לכלבים. די.אמ.אקס מאיים על יריב דמיוני. המילה "Dog"  חוזרת הרבה פעמים בפזמון.

טרק 4: ראפר בשם Moneybagg Yo, מתרברב בענייני כסף, רכוש ונשים. די.אמ.אקס מאיים על אויב דמיוני וחורז את המילים  Bitches, Riches, Snitches ו-Pictures השיר נקרא Money Money Money.

טרק 5: די.אמ.אקס שר על התלבטויות מוסריות ועל אלוהים, וגם מאיים על יריבים דמיוניים. המילה "Dog" מופיעה כמה פעמים, וגם מטאפורות שקשורות לכלבים. אלישה קיז שרה את הפזמון, שמורכב מוריאציה על שלוש מילים ושלושה תווים.

טרק 6: די.אמ.אקס שר על אלוהים, על התלבטויות מוסריות ועל חייו הקשים בעבר. כריס מרטין מקולדפליי, בונו שר את הפזמון.

טרק 7: סקיט. שיר ישן של די.אמ.אקס ברקע. כמה חבר'ה מבצעים שוד מזויין, כולל איומים ויריות.

טרק 8: בני דה בוצ'ר, ווסטסייד גאן וקונוויי, שלושה ראפרים צעירים מדי.אמ.אקס  ב-10 עד 15 שנים מתרברבים בכסף, רכוש ופשעים שהם ביצעו או עומדים לבצע, על רקע של לופ שמאדליב השתמש בו ב-1998. די.אמ.אקס מאיים על יריב דמיוני.

טרק 9: די.אמ.אקס (בן 50, אבא ל-15 ילדים) וסנופ (בן 49, אבא לארבעה ילדים וסב לנכד) שרים על סקס עם נשים נשואות ועל זיונים באופן כללי, על רקע דגימות מ-Sexual Healing  של מרווין גיי.

טרק 10: בנו בן החמש של די.אמ.אקס, שעל שמו קרוי האלבום, מדבר קצת. די.אמ.אקס שר קצת. מרפרפ על גשם, על אלוהים, על השטן ועל תובנות מהחיים. נאס מרפרפ על תובנות מהחיים.

טרק 11: סקיט. שומעים את הבן הפעוט של די.אמ.אקס מפטפט.

טרק 12: שיר של די.אמ.אקס לבנו הבכור. מסר מרכזי: אל תעשה סמים בגלל שאני עשיתי. תאהב את אמא. יש לי חמישה עשר ילדים כי היי, אלה החיים. תפסיק לשחק בצעצועים ולהיות ילדותי. אם היינו חברים לא היה לי על מה לשיר בשיר הזה. הראפ נמשך דקה וחצי. אחרי כך שתיים וחצי דקות של שירה.

טרק 12: סקיט. די.אמ.אקס מתפלל לישו. ברקע כמה נשים צורחות באקסטזה.

תמונה אחת שווה – דילן בן 80

מזל טוב! גם אם לא הייתם שם, הנה כמה זיכרונות מההופעה הזכורה (לשמצה?) של דילן בירושלים, סתיו 1987.

דקת דומיה / פרידה מ-MF DOOM, הראפר במסיכה

נכתב עבור מגזין המוזיקה "קולומבוס" ופורסם ב-6.1.2021

מוצאי שבת, ה-11 בנובמבר 2011 היה אמור להיות יום חג לקהילת ההיפ הופ בישראל. אחד הראפרים המוערכים בעולם תוכנן להופיע במועדון "הבלוק" בדרום תל אביב, עם הופעות חימום של נבחרת די ג'יים מקומית יוצא דופן בהיקפה. חוזים נחתמו, דרכונים נסרקו, אישורים הוצאו והודעות שוחררו למדיה. ההתרגשות היתה בשיאה והכרטיסים כולם נמכרו. כמה שעות לפני ההופעה יצאה ההודעה כי האמן לא יגיע עקב התקף לב.ההופעה בוטלה. זמן לא רב אחר כך יחזור האמן להופיע כרגיל, אבל לישראל כבר לא יגיע. אחרי ההלם והאכזבה המובנים לחלוטין, אלה שהתעמקו במודוס אופרנדי המתעתע של הארכי-נבל של ההיפ הופ, ודאי חייכו לעצמם.

DOOM עשה זאת שוב.

גם חובב ראפ שלא קרא את Black Noise, ספרה המכונן של הסוציולוגית פרופ' טרישה רוז, יודע בוודאי כי שימוש בשמות בדויים, אלטר-אגואים ומשחקי זהויות קיימים במוסיקה האפרו-אמריקאית מיום היוולדה. מ-Leadbelly, Muddy Waters, Howlin' Wolf ורבים אחרים בבלוז, דרך "קאונט" בייסי ו"דיוק" אלינגטון  בג'אז, ועד לראפרים, שלעתים מחזיקים בכמה שמות-במה, כלי שימושי לצורך טשטוש פרטים ביוגרפיים, העצמת מסרים, מיצוי חופש ביטוי אמנותי ורשיון לבטא עמדות חריפות או שנויות במחלוקת מאחורי דמות פיקטיבית שנבראה לצורך כך. קלווין ברודוס לא היה יכול להציג ממזרות גנגסטא-מיזוגנית לולא קיומו של סנופ דוג, שון קרטר לא היה יכול לרקום סיפורי מכירת סמים קולוסאליים בלי ג'יי זי וטוד שואו לא היה יכול לפתח את דמות הסרסור קר הרוח אלולא היה בורא את Too Short, והרשימה ארוכה עד אינסופית.

אבל דניאל דומיליי, הידוע בכמה שמות, הבולט ביניהם הוא MF DOOM, לקח את העניין לרמות אחרות של פרזנטציה, תכנון וביצוע.

בהשתלשלות עניינים אחרת, KMD , ההרכב בו החל דום את דרכו, היה יכול להיות מקוטלג לנצח כעוד הרכב תחילת-ניינטיז טיפוסי בחוף המזרחי בתחילת שנות התשעים, הערת שוליים מינורית בהיסטוריה של הז'אנר לצד הרכבים בולטים יותר כמו דה לה סול, בראנד נוביאן ו"לידרס אוף דה ניו סקול". לאחר שאלבומם השני נגנז בגלל פחד של חברת התקליטים Elektra  שחששה מפרסום מאיור עטיפה פרובוקטיבי, כנראה תוצר של שערוריית אייס-טי ו"באדי קאונט" עם השיר Cop Killer, ולאחר ש-Subrock אחיו של דומיליי ושותפו להרכב, נדרס למוות אחרי שניסה לחצות כביש מהיר בין קווינס ולונג ביץ', לקח דומיליי פסק זמן ארוך מיצירת מוזיקה, כזה שהיה מחסל קריירה של כל אמן בז'אנר שבו שנה שחולפת היא כמו שבע שנים בכל סגנון מוזיקה פופולרי אחר. אבל דומיליי, שחזר לקראת סוף שנות התשעים כ-MF DOOM, עשה את הבלתי ייאמן.

אם בדרך כלל, השם הבדוי והפוזה מספיקים כדי לייצר לראפר מרחב מחיה אמנותי לשיגור מסרים וטוויית סיפורים מתוך סיפור הכיסוי של דמות בדיונית או בדיונית-למחצה, DOOM לקח את מוטיב המסיכה כעניין ליטרלי לחלוטין, תוך שהוא סופח לפרסונות השונות שגילם אלמנטים של תרבות הפופ: בי-מוביז ישנים, אנימה יפנית, משוררים אמריקאיים מדור הביט, ספרי מדע בדיוני בכריכה רכה וסדרות קומיקס אזוטריות יותר או פחות – תוך שהוא מזגזג במיומנות בין הדמויות השונות שגילם, ועדיין מצליח לשמור על מה שהפך את DOOM ל-DOOM מלכתחילה.

כל זה לא היה עובד לולא היה מדובר באמ.סי ייחודי, עם טוח רפרנסים אינסופי, יכולת חריזה משוכללת ומתקדמת ויכולת קונספטואלית מעוררת השתאות. ובל נשכח, גם במפיק עם סאונד וגישה ייחודיים, שהלך נגד זרם ההפקות המלוטשות והמצוחצחות ששלטו בראפ המסחרי של סוף שנות התשעים בואכה שנות האלפיים.

אפשר לכנות את DOOM "הבאנקסי של הראפ". איש צללים, בעל זהות לא ברורה, שמדי פעם, תמיד ברגע הכי לא צפוי, מנחית אל העולם יצירת אמנות שחלקה גלוי ורובה סמוי מתחת ערימות של משמעויות צולבות וסאבטקסט חידתי, ומשאיר לצופים (ובמקרה לעיל, למאזינים) פתח צר דרכו הם מוזמנים להיכנס לעולם שמצד אחד רווי במיתולוגיה וסימבוליזם ומאידך מחובר לחיים הממשיים, אל "הרחוב", כמו שהראפרים אוהבים לקרוא לזה. DOOM השתמש במומחיות במגוון הדמויות שמאחוריהן הסתתר (Viktor Vaughn, King Geedorah, Madvillain) כדי להציב מראה שחורה אל מול תרבות שבה המוזיקה הפכה לזירת מסחר, האמנים למוצרים בבזאר תורכי ואמ.סיז נחותים זוכים לתהילה – ולחשבונות בנק – גדולים באופן בלתי פרופורציונלי לכישוריהם האמיתיים על המיקרופון. קונספט "הראפר במסיכה" הלך והתפתח בהמשך, כאשר הסתבר כי DOOM החל לשלוח להופעותיו כפילים שניסו להעביר את ההופעה בליפ-סינק לשיריו (והורדו בבוז מן הבמה לאחר כמה דקות). בראיונות המועטים שנעתר לתת, הוא התעקש על העיקרון שאנשים צריכים להקשיב למוזיקה ולמילים, במקום לבהות בתדמיות מפוברקות של ראפרים מטורזנים שנסמכים על מראה ותדמית יותר מאשר על חרוזים שנונים. (כמובן שבעשותו זאת עם טריק המסיכה, גם DOOM בעצם משך אליו את הקהל דרך פרסונה מפוברקת לא פחות מאשר פיפטי סנט, בסטה ריימס או ביגי, אבל  כמו שכבר הבנו מהאזנה לקיי.אר.אס1 או לטופאק– מי שסתירות פנימיות לא מקובלות עליו, טוב יעשה אם לא יקשיב להיפ הופ)

כבעל יכולות מילוליות פנומנליות ויצרן של משחקי מילים וירטואוזיים, לא הית לו שום בעיה לטחון עד דק ראפרים גרועים, פרקטיקה מקובלת בהיפ הופ. אבל כמו כל דבר שעשה, DOOM עשה את זה אחרת. הוא התייחס לעצמו בדרך כלל בגוף שלישי. הוא השווה אמנים מחורבנים לפריטי מזון. הוא שילב סוריאליזם פסיכדלי עם תיאורים של כלי נשק, על רקע ציטוטים שנחתכו ונדגמו מקלטות VHS ישנות ומסרטים מצויירים נשכחים, הכל עם טאצ' שנשמע כאילו הופק, נכתב ובוצע כלאחר יד, אבל למעשה היה מעשה תפירה עדינה של קולאז' מוזיקלי-ורבאלי-רעיוני בלתי ניתן לחיקוי. בדרך, הוא הפך לאלילם של חובבי ראפ שחיפשו אינטלקט ועומק אל מול מצעדים ופלייליסטים מלאים בלהיטים שטוחים, התרברבויות ריקניות וסמפלים שחוקים. ככל שהדיסקוגרפיה שלו הלכה והתעבתה והשפעתו על הז'אנר הלכה וגדלה, זכה DOOM, ובצדק גמור לתואר הנכסף של "אמ.סי של אמ.סי'ז", כזה שנערץ על הקליקה המצומצמת של אנשים שרפרופם אמנותם, מקיו-טיפ ומוס דף ועד פליינג לוטוס וטיילר דה קריאייטור.

דומיליי הניח את המסיכה לעולמים דווקא בתום שנה שבה כל העולם סביבו חבש מסיכה. ב-31 בדצמבר, בדיוק בערב ראש השנה החדשה, הוציאה אשתו של הודעה על מותו. מההודעה הסתבר כי DOOM פרש מן העולם (אשתו השתמשה במונח האמביוולנטי Transitioned) כבר במוצ"ש ה-31 לאוקטובר, הלא הוא ערב ההלואין, ליל המסיכות והתחפושות, ה"ממתק או תעלול" וסרטי האימה. מממ… מעניין. יכול להיות ש-DOOM, שתמיד הקדים קצת את זמנו, עשה זאת שוב?