ארכיון | שיעור ספרות RSS for this section

פוסט אורח: על קהלת, קסטנר, רוק סובייטי ומה שביניהם

מאת ילי ורדי

%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%aa

ספר קהלת, שכתיבתו מיוחסת לשלמה המלך, הוא טקסט פילוסופי בבסיסו, העוסק בשאלות בנוגע למשמעות האדם בעולם, משמעות האמונה באל ומשמעות החיים. כל אלה הופכים אותו לכזה היכול להוות השראה לכל אדם באשר הוא, בלי קשר למוצאו, דתו, מינו ולתרבות ממנה הגיע.
אחד החיבורים הנפוצים ביותר בתרבות העברית הוא החיבור שבין מוזיקה פופולרית למילים מן המקורות. זו הראשונה משמשת להעברת מסר המתקשר למילים – אך אינו בהכרח מתבקש מהן. על כן, בהתחשב בעובדה שקהלת הינו ספר פילוסופי ובחיבור הנעשה בתרבות שלנו באופן טבעי, אין זה פלא שגם הטקסט הזה זכה לעיבודים מוזיקליים רבים ומגוונים. בין המוזיקאים הישראלים שפירשו בדרכם את הטקסטים של ספר קהלת ניתן למצוא את קורין אלאל, אליוט, רות דולורס וייס, ועמיר בניון. כל אחד מאלה מגיע מרקע שונה ומתוך כך גם יוצר משהו שונה מן הטקסט.

 

העיבודים המוזיקלים לקהלת לא נעצרים רק באלו הקשורים ליהדות, ואכן, הוא זכה לעיבודים מוזיקליים גם בידי יוצרים שאינם יהודים או ישראלים כלל.

לא מזמן, נתקלתי בלהקת הרוק הארגנטינאית Vox Dei, מלבד חדוות הגילוי, זכיתי להתוודע גם לאחד מאלבומי הקונספט הידועים שלהם – La Biblia, או בעברית – התנ"ך. אחד החלקים היפים בו, הוא החלק הרביעי – Libros Saspienciales, אשר מתייחס לספרי החכמה ומגיש עיבוד מוזיקלי-טקסטואלי יפהפה לטקסטים של קהלת.

העיבוד נפתח באחד הציטוטים המפורסמים ביותר מתוך המגילה "וזרח השמש, ובא השמש; ואל מקומו — שואף זורח הוא שם. הולך, אל דרום, וסובב, אל צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא…" הציטוט הזה, מגלם בתוכו את הריטואל הקיומי, בר החלוף וסר הטעם. שהרי לשם מה ילכו כל הנהרות אל הים אם ייעודו הוא שלא יתמלא לעולמי עד?

אך יש לו, לציטוט, פרשנויות נוספות – חלקן גורסות שהוא בא להדגיש את שיבוא אחר-כך (הבל הבלים, הכל הבל) וחלקן טוענות כי הוא מתייחס דווקא לתנועתיות ולקטנותו של האדם אל מול גרמי שמים. Vox Dei, בעיבודם המוזיקלי – ולמרות שכנראה לא קראו מעולם פרשנויות אלו – בחרו להדגיש דווקא את התנועתיות שבשגרה זו, או במילים אחרות את החדש שבתוך הריטואל.

 

לא מדובר, כמובן, בחדש מסוג החדש במסעו של קונרד הילד מהספר "35 במאי" של הסופר הגרמני אריך קסטנר- בו כל המקומות שעבר בדרך וכל מעשיו לא היו בבחינת שגרה כלל, אלא באותו עלה יחיד העובר לראשונה בתוך נהר אשר זרם באותו המקום בדיוק רבבות על גבי רבבות של פעמים. כך, גם אצל Vox Dei – הקצב אחיד ואינו משתנה, כמוהו גם הבייס ליין ותפקידי הגיטרות. אך פתאום, בין הבית הראשון לשני, מצטרפת נגינתו של הכינור בצליל נהי ובכי אשר נדמה תחילה כי אף הוא אחיד ובלתי משתנה והנה, חדי האוזן יבחינו כי יש בה מעין בת צחוק מוזיקלית. כמו היה הנהר משתעשע לרגע בענייני שינוי מסלולו הקבוע ומיד חוזר בו ממחשבה זו וממשיך בזרימתו האין סופית אל תוך הים וממנו.

רבים מספור הם הרפרורים המוזיקליים – ליריים לקהלת, ולא בכדי. יש בגישה הזו, לבטים מלבטים שונים, אשר משוייכים הן לאמן הדתי והן לזה החילוני והן לזה הלא דתי ולו רק מעצם היותו בעל הידיעה כי יום אחד איש לא יזכור שפעם התהלך בינינו איש בעל צבע עיניים כזה או אחר. לא יזכרו את הווייתו על רגשותיו ותחושותיו, הוא יעלם כלעומת שבא, היה ואיננו.

שהרי אחרי הכל, "מה שהיה, הוא שיהיה, ומה שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל חדש, תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה, חדש הוא: כבר היה לעולמים, אשר היה מלפננו"  הציטוט הזה הוא בבחינת הכח המניע של האדם בחיפושו התמידי הן אחר אותו חדש נסתר בתוך הזרם והן אחר ייחוד אשר יביא בסופו של דבר למשמעות כלשהי. לא בהכרח זו אשר תהיה לו בחייו, אלא דווקא אחרי לכתו. אותה תכונה אחת ויחידה דרכה ייזכר לעולמי עד.

אך העניין פה, הוא לא רק המשמעות אלא גם ובעיקר הדיכאון שאפף את קהלת לאור הידיעה כי הכל קבוע ואינו משתנה, הכל עניין של סיבה ותוצאה. "רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ:  כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ–עֲשֵׂה:  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.". קהלת מבקש להלחם כאן בגישת ה"הכל ידוע מראש" במעין הפוך על הפוך – עשה ככל שביכולתך, צוק משמעות לחייך בעודך בחיים, תהנה מהם, תאהב באמת שהרי ממילא בשאול, אין חשבונות לאיש.

החלק החשוב ביותר בפסוקים המופיעים לעיל הוא – "כל אשר תמצא ידך, לעשות בכחך – עשה", אניח, ולו רק לשם הרעיון, שלא מדובר רק בעבודת כפיים פיזית, אלא גם בשינוי גדול יותר, מתמשך וכביכול בלתי מורגש, אלא רק שנים רבות לאחר מכן. כך למשל, בברית המועצות בימי המלחמה הקרה- זו פרצה והביאה איתה גל של איסורים על אמנות מן המערב. בין היתר נאסרו לשמיעה, נגינה והפצה גם ז'אנרים מוזיקליים כגון בלוז, רוק וג'אז. שגרת האסור הממשלתית, יצרה שגרה אחרת – מחתרתית ולימים בעלת משמעות ותרומה רבה להתפרקותה של ברית המועצות.

הסובייטים הצעירים וחובבי המוזיקה אשר כונו Stiliyagi או באנגלית Style Hunters, המציאו המצאות שונות ומשונות הכוללות בין היתר צריבת מוזיקה על תקליטים העשויים מצילומי רנטגן ישנים על מנת להפיץ מוזיקה מן העולם החיצון בקרב חבריהם.

 

נגני גיטרה מתחילים נהגו לבנות את הגיטרה שלהם לבד מחתיכות עץ ומתכת ואף הרסו תאי טלפון ציבוריים כדי לייצר פיק-אפים לגיטרה החשמלית מהמגנטים שבתוך שפופרת הטלפון. כך לדוגמא עשה ולדימיר סייפודינוב, סולן להקת הריוונג'רז, אשר לימים נחשבה לאחת מלהקות הרוק הראשונות בברית המועצות וסללה את הדרך לרבות אחריה.

ההופעה הראשונה של הלהקה התרחשה ב-31.12.62 במועדון עובדים (בו גם ערכו חזרות) ונחלה הצלחה רבה בעיקר בקרב בני הנוער. השמועה פרצה והריוונג'רז הוזמנו על ידי בני נוער לנגן במסיבות של בתי הספר שלהם. פעמים רבות נאלצו לסיים את ההופעה בחוץ, ללא הגברה, עקב הפסקת חשמל יזומה אשר נעשתה על ידי המבוגר האחראי, זאת לאחר שדרש מהם להפסיק לנגן.

כפי הנראה, אותם מבוגרים דיווחו על הלהקה לרשויות שכן הק.ג.ב, ארגון הביון הרוסי, החזיק תיק עב כרס אודות מעלליו של סייפודינוב. האחרון אף נקרא לחקירות רבות ולבסוף נאלץ לעזוב את ברית המועצות עקב חשש לחייו.

מבלי משים, עשו הסטילייגאי את שציווה קהלת – עשייה לשם העשייה, של הכאן והעכשיו. לאו דווקא בגלל הייחוד שבהם, אלא בגלל מה שהם היו בעבור נערים ונערות שהעולם החיצון היה סגור עבורם כמעט לחלוטין. המשמעות שהייתה למוזיקה באותה תקופה, היא עצומה. העובדה שסטלין, אשר השכיל להבין את ההשפעה האדירה שיש לה, אסר שמיעת ונגינת מוזיקה שהגיעה מן העולם המערבי, רק הגבירה את הצורך לשמוע עוד ועוד. הגבירה את הצורך ליצור במחתרת, להסתכן בעמידה מול קהל כשאתה מבצע קאבר לריי צ'ארלס, או להסתכן בלהיות הקהל הזה.

בסופו של דבר, ובניגוד למה שטען קהלת, מה שנשאר מאותם נערים, זו ללא ספק המשמעות העצומה והתרומה האדירה שהייתה להם להתפרקותה של בריה"מ. זה לא יכל היה לקרות, לולא פעלה סצנה מחתרתית כל כך גדולה של אנשים שמתעקשים לחשוב בעצמם, ליצוק תוכן אחר לתוך חייהם ובעיקר בעיקר, להיות הנהר שסוטה ממסלולו הרגיל בדרך אל הים שהרי עלה חדש בכל יום, זה יופי, אבל מסלול אחר בכל יום – זה כבר לברוא את העולם מחדש.


 

בונוס טרק: הטקסט העתיק ביותר שהגיע אי פעם לראשות המצעד האמריקאי. The Byrds (עם קצת עזרה מפיט סיגר) לוקחים את קהלת לנאמבר וואן, ב-4 דצמבר 1965.

דרך דמעה שקופה: על הספר "ארול אחד – מאיר אריאל, ביוגרפיה"

%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%a8

לפני שלוש שנים וחצי נכתב כאן בפוסט על "שחור – חייו ומותו של זהר ארגוב" מאת רינו צרור על המחסור בספרי ביוגרפיה על מוסיקאים ישראלים. והנה, החודש יצא לאור ספר חדש שמציב רף גבוה לספרים דומים שיבואו בעקבותיו. בשונה מספרו (המצויין) של צרור, שמניח בפני הקורא פסיפס של ראיונות וזכרונות של מקורביו ומיודעיו של ארגוב ומבקש ממנו להשלים את התמונה המורכבת, "ארול אחד" מאת פרופ' ניסים קלדרון בשיתוף המוסיקאי, המלחין והפסנתרן פרופ' עודד זהבי, הוא פרי תחקיר מעמיק ומקיף שנמשך שבע שנים. קלדרון עוקב אחרי חייו של אריאל, תוך התעכבות על תחנות חשובות וחוויות מעצבות: הילדות והנעורים בקיבוץ משמרות, השירות הצבאי וחוויות המלחמה, השהייה בארה"ב, עזיבת הקיבוץ והמעבר לתל אביב, המשיכה לדת באחרית ימיו, הסתבכויותיו עם הקהל והתקשורת (בעקבות "פרשת ההומואים") ולבסוף מותו החטוף והמפתיע בשנת 1999. הגישה לארכיון הפרטי של משפחת אריאל ולארכיונים תקשורתיים והשיחות עם 120 מרואיינים, ביניהם חברי קיבוץ, מוסיקאים, בני משפחה, מכרים וחברים מהשירות הצבאי, אנשי תקשורת, שותפים, יריבים וידידים, פורשת תמונה מרתקת של אמן בלתי מתפשר וספוג ביקורת עצמית, לעתים הרסנית, של איש מורכב ורב סתירות, שמאור פנים, קשרי חברות אמיצה ושובבות ילדותית חיים בקרבו, לצד תחושת מרירות גוברת, ספקות מכרסמים ותקופות ארוכות של דיכאון קשה. זהבי מספק ניתוחים מוסיקליים של שירי המפתח בקטלוג של אריאל וקלדרון מתעכב על הרקע הביוגרפי והספרותי של היצירות האריאליות החשובות ביותר לטעמו: "טרמינל לומינלט", "נשל הנחש", "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", "פלוגה בקו (לגמרי במקרה)", "חיית הברזל" ואחרים. שלום חנוך מוסיף אחרית דבר, בטקסט מרגש ונוקב שלא חוסך מחמאות – וגם ביקורת – מחברו המנוח. התוצאה: ביוגרפיה מרתקת ומקיפה, שנקראת בנשימה עצורה ומסייעת לפתוח צוהר רחב אל עולמו הנפשי והיצירתי של היוצר המשפיע, העמוק והאניגמטי שהיה מאיר אריאל.

"ארול אחד – מאיר אריאל, ביוגרפיה"

הוצאת זמורה ביתן, 352 עמודים, מחיר לצרכן 96 ש"ח

(מזכרת אישית מאחת ההופעות של מאיר אריאל שזכיתי לראות)

%d7%a2%d7%a8%d7%93-88

 

 

 

 

נופל וקם

Mark E Smith – Renegade

Penguin 2009

265 עמודים

MES

Renegade

The Fall היא קצת כמו גויאבה. או שאוהבים אותה או שסולדים ממנה. כותב הבלוג הזה חושב שמדובר באחת מהלהקות הטובות, המעניינות והחשובות שיצאו אי פעם מבריטניה, אבל מכיר גם הרבה שחולקים על הקביעה הזאת ולא מבינים על מה כל הרעש והצלצולים. בכל מקרה, למארק אי. סמית' מגיע שאפו על כך שהוא מתפעל את המוסד האנגלי הזה (יש שיאמרו מוסד סגור) כבר כמעט 40 שנה ומצליח עדיין לעורר גלים, לעודד מחשבה ולספוג קיתונות של השמצות, רכילויות ושמועות, חלקן מבוססות, חלקן מופרזות, לרובן יסוד סביר במציאות. ספרו האוטוביוגרפי הראשון (שנכתב עם קצת עזרה מאחד אוסטין קולינגס, כי בכל זאת, האלכוהול) נקרא בדיוק כמו המוסיקה של The Fall: זועם, בוטה, לא עושה חשבון, רפטטיבי, קטוע, מעצבן, מצחיק, עמוק, מטושטש, לפרקים לא מובן אבל תמיד מעניין ומחזיק אותך על הקצה.

 

סמית' פורש כאן סצינות מילדותו והתבגרותו בפרסטוויץ' שליד מנצ'סטר, מהגג על משפחתו, על העבודה השחורה כפועל בנמל מנצ'סטר, על יושבי הפאבים המקומיים, על מלחמת המעמדות, על העוני, הדיכאון, השכרות והסמים – אבל בעיקר עסוק בלטנף על חברים שעברו בלהקתו עם השנים, על האקסיות שלו, על מפיקים, טכאים ומוסיקאים אחרים (ביניהם ג'ון לנון, נואל גלאגר והקלאש, פיט דוהרטי ופול מקארטני), על חברות תקליטים, על רוב הלהקות שיצאו ממנצ'סטר, על פוליטיקאים בריטיים מימין ומשמאל, על שוטרים, על אמריקה, על מעצבים גרפיים ועיתונאי מוזיקה וגם על עצמו ועל תכונותיו הבעייתיות שעליהן כבר מתבססות מיתולוגיות שלמות בתרבות הפופולרית האנגלית. הקטע הוא שהכל נכתב בשטף תודעה אלכוהולי מבודח ומשעשע, כשגם בקטעים הקשים והמרים ביותר סמית' לא חוסך את שבטו גם מעצמו, מה שמונע מהספר להפוך לסתם סדרת השמצות בלתי מבוקרת.

 

מתוך הקריאה בספר, סמית' מצטייר כאדם כן באופן נדיר, בעל אבחנות חותכות וחוש הומור שחור וחסר רחמים, במיוחד בכל הנוגע להתנהלותו שלו מול בני משפחה, חברים ומוסיקאים אחרים. מעריצי The Fall יתענגו על כל מילה בספר ובוודאי יחזרו אליו פעמים רבות. לכל השאר, מומלץ להתחיל עם המוסיקה של The Fall ולהמשיך משם.

The Fall יופיעו בישראל ב- 2.3.2016

fall book

Renegade

 

פינק פלויד – עוד דף בחומה

PF1

בתזמון קוסמי מדהים, בדיוק בשבוע בו יצא אלבום האולפן הראשון מזה 20 שנה של פינק פלויד, יצא גם הספר "להפיל את החומה". הספר, שיצא בהוצאת רסלינג ובעריכת ארי קטורזה, כולל שמונה מאמרים מאת שמונה כותבים שונים המנתחים, כל אחד בתחומו, אספקטים מגוונים ביצירה של הלהקה האיקונית (גילוי נאות: גם כותב שורות אלו תרם מאמר לספר). נראה כי בשנים האחרונות יש עלייה בכמות הספרים שעוסקים במוסיקה פופולרית שיוצאים לאור בעברית ועל כך יש לברך בחום. לגבי "להפיל את החומה": הספר מיועד בעיקרו לחובבים "קשים" של הלהקה, לאוהדי רוק מתקדם סקרנים ולמי שמעוניין להעמיק בצדדים התיאורטיים-אקדמיים של המוסיקה הפופולרית המערבית. את הספר ניתן לרכוש ישירות מההוצאה או בכל חנויות הספרים ברחבי הארץ.

אירוע ההשקה ל"להפיל את החומה" ייערך בחנות הספרים "מגדלור" בתל אביב ביום רביעי 3.12.14 בשעה 19:30. אתם מוזמנים להגיע.

עוד פרטים בקישור הזה.

סטריפ רוק

2013SunRBSS-cover-frontCover-3079x3617080213

הצלם רוברט לנדאו מתגורר בלוס אנג'לס משנות השישים ובמהלך שנות השבעים (בעיקר) לנדאו תיעד את שלטי החוצות שהוצבו ברחובות העיר כדי לקדם אלבומים חדשים, בעיקר בתקופה בה האלבום היה מלך וחברות התקליטים הגדולות  והעשירות לא חסכו בהוצאות, בגימיקים שיווקיים ובמחוות גרנדיוזיות כדי לקדם אמנים כמו מרווין גיי, שר, פינק פלויד, הרולינג סטונס ואחרים. השלטים הבולטים ביותר קובצו על ידי לנדאו בספר המרהיב Rock 'n' Roll Billboards Of The Sunset Strip שאפשר לרכוש כאן.

הוצאת Angel City Press

206 עמודים.

2013SunRBSS-RightsLimited-12011-pg104-StevieWonderTalkingBook080213

 

 

2013SunRBSS-RightsLimited-10891-pg066-ELOOutOfTheBlue080213

 

קורט של נחמה

RS Nirvana

לקראת ציון מלאת 20 שנה למותו של קורט קוביין, הדפיס המגזין Rolling Stone  מהדורת אספנים מיוחדת, המוקדשת כולה לקוביין ולנירוונה. אפשר למצוא כאן את סיפור חייו של קוביין, את התהליך המדהים שבו הפכה להקת גראז'ים רעשנית מחור בצפון מזרח ארה"ב להרכב ששינה את עולם הרוק והתמוטט בטרם עת. אפשר לקרוא כאן ניתוחים מעמיקים של כל אלבום שנירוונה הוציאה, ללמוד על המוסיקה שהשפיעה על קוביין ועמיתיו, לעיין בראיונות מן העבר ולהבין את חשיבותה של הלהקה מן ההספדים הנרגשים של אושיות כמו פטי סמית', איגי פופ, ג'ון פוגרטי, כריס קורנל, ג'וש הומי ועוד. את המהדורה המיוחדת אפשר לנסות ולהשיג כאן או באי.ביי. מומלץ ביותר. בהצלחה.

ובנימה אישית:  קורט קוביין נולד לפני 46 שנה, ב-20 בפברואר, 1967. התמזל מזלי לראות את נירוונה בהופעה, בערך חודש לפני שהאלבום ההיסטורי "נברמיינד" יצא לאור. הקליפ של השיר Lithium, צולם בהופעה ההיא. והסיפור עליה עוד בטח יסופר כאן בעתיד מתישהו.

הארנב הלבן – מפסיכדליה להיפ הופ בארבעה ניתורים

Alice-white-rabbit

 

ב-1865 מוציא הסופר לואיס קרול (שם אמיתי: צ'רלס לודוויג דודג'סון) את "אליס בארץ הפלאות", אחד מהספרים הידועים ביותר בהיסטוריה.

מאה שנה אחר כך, כותבת גרייס סליק, מנהיגת להקת רוק פסיכדלית מסן פרנסיסקו בשם The Great Society את השיר White Rabbit. השיר בביצוע הלהקה יתפרסם רק לאחר שסליק תפרוש ממנה ותעבור לשיר בחזית להקה פסיכדלית מצליחה הרבה יותר, גם היא מסן פרנסיסקו.

 

ב-1966 חוברת גרייס סליק ל-Jefferson Airplane ומביאה כנדוניה שני שירים שכתבה, שהופכים במהירות לשני השירים הפופולריים ביותר של ההרכב במשך כל תקופת קיומו – ולשניים משירי הרוק הידועים בכל הזמנים. Somebody To Love והשיר ההוא מקודם, שמבוסס על דמויות מן הספרים "אליס בארץ הפלאות" ו"אליס בארץ המראה". הנה הגרסה המוכרת ביותר של השיר:

 

הארנב של ג'פרסון נכנס במהרה לפנתיאון הרוק הקלאסי (ובין היתר מבוצע על ידי הלהקה על הבמה בפסטיבל וודסטוק באוגוסט 69') ואמנים רבים מקליטים לו קאברים. אחד מהם הוא ג'ורג' בנסון, פנומן גיטרה בן 29, שהספיק כבר לנגן לצד מיילס דייויס, פרדי הבארד, ג'ק מקדאף ואחרים. ב-1972 משחרר בנסון את אחד מאלבומיו הטובים ביותר, שנקרא, איך לא, White Rabbit.

 

עם השנים מתווספים ביצועים רבים לקטלוג הקאברים של הארנב. להקות Pאנק ומטאל, קומיקאים, הרכבי פולק, אוונגרד ואינדי וכמובן ג'זיסטים לא מעטים – כולם מנסים את כוחם בביצוע הקלאסיקה.

קיץ 1994. צמד ההיפ הופ הניו יורקי החביב Nice  Smooth משחרר את אלבומו השלישי Jewel Of The Nile, שכולל את הטרק Do Watcha Gotta, עם סימפול של ג'ורג' בנסון שמכניס את  הארנב, האביר, המלכה, הזחל ושאר גיבוריו של קרול, גם לעולם ההיפ הופ.

 

בונוס טראק:

השוו בין הפתיחה של White Rabbit בביצוע ג'פרסון איירפליין ובין הפתיחה של השיר הזה. נשמח לשמוע את מסקנותיכם המלומדות. ואל תשכחו: Feed Your Head!