בועט וחי – רוד סטיוארט בפארק הירקון, 14 ביוני 2017

(פורסם גם ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין)

אנטרטיינר. מונח שקצת נשכח בשנים האחרונות, עם כל הרוקרים המחוספסים, הראפרים הסטייליסטיים, הלהקות האובר-מודעות לעצמן והסינגר-סונגרייטרים האירוניים ששטפו אותנו מאז הפעם האחרונה שלרוד סטיוארט היה סינגל מוצלח בטופ טן. אבל סטיוארט הוא בדיוק כזה. נותן לקהל את מה שהוא רוצה, לא מפחד להיות רגשן כשצריך, לפזר צ'ארם והומור בכמויות מופרזות, לפזז על הבמה עם סט תלבושות שהיו משאירות גם את דורין אטיאס ללא מילים, להפעיל את הקהל ולהציג לראווה את כישורי הנגינה של נגניו, את כישורי הריקוד של מלוותיו החינניות ואפילו להעלות דיווה מקומית לדואט משותף. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. זהו הוא סטיוארט שרוב הקהל שהגיע לפארק הירקון אמש, מכיר. אבל אם מקלפים עוד שכבה, מתעלמים לרגע מהגרדרובה הנוצצת, מההופעות בווגאס, מהטיקים הפרפורמטיביים ומארסנל השטיקים המוכר, אפשר עוד להיזכר שפעם, מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים לערך, חובב הכדורגל הבריטי הצעיר היה אחד הכותבים והזמרים המבצעים המוערכים ביותר שיצאו מהאי הבריטי, עם רפרטואר אדיר של פניני רוק-בלוז-פולק כתובות ומבוצעות לעילא, הן כסולן והן עם ה-Faces, אחת מהלהקות היחידות שנתנו, בשנים הטובות שלהן, פייט לא רע בכלל לרולינג סטונס, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת לייפסטייל וקטלוג של הוללות רוקיסטית פרועה. לפרקים, היה ניתן להבחין בסטיוארט ההוא, מבעד להמולת השואו המתוקתק שהוצעד על הבמה בפארק הירקון. כבר מעיון ראשוני ברשימת השירים היה ניתן לראות שסטיוארט מנסה למצוא איזון עדין בין אספקת הלהיטים הברורים, אלה שרוב הקהל לא היה עוזב את הפארק מבלי לשמוע אותם ובין הדהוד למקורות הסול והאר'אנ'בי הקדומים שלו. כך, נפתחה ההופעה בקטע האינסטרומנטלי Soul Finger של ההרכב Bar-Kays וב-Having A Party  של סם קוק, אולי ההשפעה הווקאלית הגדולה ביותר על סטיוארט, וגם שירים נוספים, כמו This Old Heart Of Mine של האחים אייזלי,  Ooh La La של ה-Faces ו-River Deep, Mountain High של אייק וטינה טרנר (שהושר על ידי זמרות הליווי בעת שרוד פרש להחליף עוד חליפה) שובצו בחוכמה בסטליסט.

 

בכלל, איזושהי תחושת סיכום שרתה על ההופעה. מי שהיה מביט אך ורק במסכי הוידאו מבלי לשמוע את המוסיקה שעל הבמה, היה מבחין בכך בבירור. כאן תמונות ילדות, שם תמונות עם הילדים והנכדים, פה פוטג' בשחור-לבן מסוף הסיקסטיז ואז קליפ של סר רוד מקבל תואר אבירות  מהנסיך פיליפ בארמון באקינגהאם, תמונות של עטיפות אלבומים, של זמרים שהשפיעו עליו (מרווין, סטיבי, סמוקי) ועוד כהנה וכהנה תחנות משמעותיות בחייו. שלא להזכיר את הלוגו של סלטיק יונייטד שהופיע גם על תוף הבס של המתופף וכמובן גם בקליפ שליווה את You're In My Heart, שיר שמוקדש כמובן לקבוצת הכדורגל הסקוטית, אהובת ליבו של סטיוארט. אבל הקהל התחבר כמובן בעיקר לשירים שהיו להיטי ענק כאן (ושם ובכל מקום), כמו "דו יו ת'ינק איים סקסי" הדיסקואי, "בייבי ג'יין" הפופי-ניו ווייבי וכמובן לבלדות. "איי דונ'ט וונא טוק אבאוט איט" ו-איך אפשר בלי- "סיילינג", שחתם את ההופעה, בביצוע משותף עם ריטה, שנדמתה מרוסנת מתמיד אל מול האנרגיות השוצפות של סטיוארט ושלמרות שלא העיפה את הסטנדרט השחוק-משהו לשחקים, בכל זאת לא ביישה את הפירמה, בסופו של דבר.

 

אי אפשר להתחמק מן העובדה שהקול הייחודי של סטיוארט כבר לא עוצמתי ורב ניואנסים כמו שהיה. אבל המופע, בחוכמה רבה, גייס את כל האמצעים כדי לעקוף את המגבלה: שישה נגנים מיומנים ושלוש זמרות ליווי מצויינות חיפו על המגבלות הווקאליות, וסולואי סקסופון ארוכים איפשרו לסטיוארט מדי פעם, לפוש קמעא מאחורי הקלעים. וכפי שנוכחנו לדעת באלבום האנפלאגד המשובח שלו מ-93', סטיוארט במוד הבוגר נשמע הכי טוב בפורמט אקוסטי. ולכן הסגמנט הזה הוא זה שהיה נקודת השיא במופע. זה- ובעיטת כדורי רגל רבים אל הקהל לקראת הסיום, מה שהוכיח סופית שסוס העבודה החרוץ – והאנטרטיינר הנצחי, ששעט במשך כמעט שעתיים על הבמה בפארק אמש, חי ובועט גם אחרי גיל 70.

ב-59 מילים:  Yumi Zouma – (What's The Story?) Morning Glory

 

הרכב סינת'-פופ ניו זילנדי מבצע, ב-2017, את אחד מאלבומי הגיטרות הגדולים שיצאו מבריטניה בניינטי'ז? על הנייר זה לא נשמע משהו, אבל באוזניים? זה כבר סיפור אחר. כל האלבום הקלאסי של אואזיס מקבל טוויסט אלקטרוני-פופי שמציג את השירים באור חדש ורענן, במיוחד את המלודיות המעולות של נואל גלאגר. חובבי אואזיס יעקמו את האף, כל השאר יכולים ליהנות מהיציאה החמודה הזאת.

 

 

 

וינילים לדבילים: בננהרמה

"וינילים לדבילים", המדור הפופולרי, המציג עטיפות תקליטים לועזיים שיצאו בארץ, עם כיתובים מאלפים, מעניינים ומשעשעים בעברית.

Bananarama

(תודה לגל מרדכי)

כאבי לב, גיבורים וליקויי חמה

בוני טיילר בהיכל התרבות בתל אביב, 7.2.2017

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%991

פעמיים, לא פחות ולא יותר. פעמיים במהלך ההופעה של בוני טיילר בהיכל התרבות אמש, יצא פתאום משהו אמיתי החוצה. מעבר למעיל העור הצמוד, לשרשראות, לנצנצים בחולצה, למניירות הגדולות מהחיים, לפלאשבקים התכופים לימי ראשית האמ.טי.וי, היתה למשך כמה דקות תחושה שמסלול הקריירה של טיילר היה יכול להיות אחר, אולי יציב, עקבי ומספק יותר. זה היה כשהיא ביצעה, בהפרש של כמה דקות זה מזה, את Need your love so bad (במקור של ליטל ווילי ג'ון, מוכר יותר בביצוע של פליטווד מק) ואת Turtle Blues, מהפנינים הפחות מוכרות של ג'ניס ג'ופלין. לתוך שני הבלוזים האלה, כך היה נדמה, יצקה פצצת האנרגיה הוולשית הצהובה אהבה אמיתית למוסיקה השורשית של נעוריה, ויצרה חיבור מאוחר לחומרים ששרה במועדוני הרוק בסוונסי באמצע שנות השבעים. יתרת ההופעה הורכבה מלהיטי ענק, מקאברים מוצלחים יותר ופחות ומשירים מתוך הדיסקוגרפיה הלא-אחידה-ברמתה של טיילר. אבל הקהל שמילא את היכל התרבות מפה לפן, לא בא להרהר בפרשנויות לבלוז או באינטרפרטציות להפקות של פיל ספקטור לטינה טרנר. הוא בא לשמוע את הלהיטים שעשו את ילדותו, את הסלואים שעיטרו את נערותו ואת השלאגרים שקישטו את מסיבות הכיתה עם מגשי הבמבה, קנקני הזיפ וטייפ הקסטות עם שירים מהמצעד הלועזי של רשת ג'.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%992

וטיילר, על פי רוב, סיפקה את הסחורה לילידי שנות ה-50 וה-60 שיצאו לערב אחד משגרת החיים האפורה שבחוץ ורכשו כרטיס בכיוון אחד אל עבר מדומיין, טוב יותר, תמים יותר ועם הרבה יותר ג'ל בשיער ותמיכות בכתפיים. כבר מהפתיחה, עם הקאברים לקרידנס קלירווטר ריבייבל ולבי ג'יז, אפשר היה לשים לב לעובדה שטיילר היא לא זמרת גדולה מבחינה ווקאלית. המנעד שלה מצומצם למדי והשנים החלישו מעט את העוצמה שהיתה טמונה בקולה בשנות השיא. אבל היא יודעת בהחלט לעבוד עם מה שיש, לעקוף את החלקים הקשים לשירה (או לתת לקהל לבצע אותם) וארבעת הנגנים הסופר-מקצועיים שמלווים אותה דואגים להחזיק הכל במקום, אפילו כשטיילר מתבלבלת ומבקשת להתחיל מחדש את Hide your heart, שיר שהיה מיועד במקור ללהקת Kiss. כאמור, טיילר מעולם לא התבייתה על סגנון מזוהה אחד, מה שאולי גרם לה לפספס קריירה אמריקאית משמעותית. היא מזגזגת מקאנטרי-רוק דרומי ב-Flat on the floor ו-This is gonna hurt לבלדות סכריניות כמו All I ever wanted  ולשירי-מסר נאיביים דוגמת Under one sky ולא שוכחת גם את הפספוס הגדול ביותר בקריירה שלה: The Best, שיר שטיילר הקליטה ראשונה ושטינה טרנר עשתה ממנו מגה-להיט עולמי זמן לא רב לאחר מכן.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%993

בין לבין, מבוצעים כמובן השירים המוכרים ביותר המזוהים איתה, עם הכיוון הפולק-רוקי הקליט של תחילת הדרך (Lost In France, It's A Heartache) והקליימקסים האמיתיים מגיעים עם Total eclipse of the heart, פצצת הקיטש הבומבסטית הגאונית פרי עטו של ג'ים סטיינמן וכמובן עם השיר שרוב הקהל חיכה לו Holding out for a hero, כולל שירה בציבור, זרי פרחים, לחיצות ידיים וקהל שנעמד על רגליו, אולי בפעם הראשונה השנה, בשעה כל כך מאוחרת של היום. טיילר, שנמצאת בחצי השני של שנות השישים שלה, הבינה כנראה שדיווה גדולה מהחיים, אמנית חשובה או משפיעה היא כבר לא תהיה בגלגול הזה. אבל לזכותה עומדת העובדה שהיא אנטרטיינרית בנשמה ופועלת כמי שבאה לעשות את העבודה על הצד המשכנע ביותר. והעבודה שלה היא לעשות גוד טיים לקהל. אם כך, המטרה הושגה והקהל יצא מרוצה, מחייך ומחובק. עמוק בפנים אפשר לטפח תקווה שאולי ביום מן הימים טיילר איזה תקליט אלבום בלוז או סול מחוספס שיחזיר אותה לשורשים. אבל מצד שני- עם בלוז שורשי לא ממלאים את היכל התרבות ובכלל, למה להתאמץ עם אפשר עדיין לשלם את החשבונות עם להיטים מהתקופה שאבא של בני היה ראש ממשלה, אבא של בוז'י היה נשיא וקווין בייקון רק רצה שיתנו לו לרקוד.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%994

בקרב האכזרי נגד פגעי הזמן, מלכודות הפתטיות והאקוסטיקה האנטי-רוקית של היכל התרבות, טיילר, בסופו של חשבון, יצאה Hero, לפחות מבחינתם של 2,300 ישראלים מצועפי נוסטלגיה שהריעו לה אתמול בערב, כאילו הרגע יצאו ממסיבת כיתה מקורחנת במיוחד בשנת 1984.

בונוס טרק: בוני טיילר, 40 שנה אחורה

 

 

פוסט אורח: חואן גבריאל – הדיווה של מקסיקו

מאת ילי ורדי

juan-gabriel_4

אלברטו אגילרה ואלדז, אשר נולד אתמול לפני שישים ושבע שנה וידוע יותר בשם הבמה שלו, חואן גבריאל (מחווה לאביו שמת טרם נולד ולמורה שלו חואן קונטררס)  וכונה על ידי רבים "הדיווה של חוארז", היה מוזיקאי, מלחין, זמרו כותב שירים מקסיקני ואייקון מוסיקלי לטיני במלוא מובן המילה.  גבריאל נולד ב-7.1.1950 במיצ'ואקאן (אחת מהמדינות המרכיבות את מקסיקו) ומת ב-28.8.16 בסנטה מוניקה, קליפורניה. האלבום הראשון שלו, Alma Joven, יצא בשנת 1971 והגיע למעמד של תקליט זהב כשנה לאחר מכן. בנוסף, נחשב גבריאל למלחין הלטיני אמריקאי הנמכר ביותר בכל הזמנים.

לאורך השנים, הוציא גבריאל קרוב לאלפיים שירים ונדמה כי רבים מהם עוסקים בבדידות, בכמיהה לאהבה מחד ובייאוש ממנה מאידך. אחד משיריו הבולטים ביותר, הוא השיר Yo No Naci Para Amar (לא נולדתי לאהוב) אשר בו מתאר עצמו חואן כאחד שמשתוקק לאהבה שלא מגיעה לעולם. מלא קנאה וייאוש הוא מסתכל על חבריו מהצד ומספר כיצד כל אחד ואחד מהם מאושר איש באהבתו שלו מלבדו. גבריאל הוא החולם אשר חלומותיו אינם מתגשמים לעולם, אותו אחד שנשאל תמיד "מה איתך?" ונאלץ בכל פעם מחדש להתמודד עם הצער שהשאלה הזו מביאה עמה, כי הבדידות, כתוב  בשיר, "נעשית אפלה וכבדה יותר מיום ליום".

 

Yo No Naci Para Amar יצא כשגבריאל היה בן שלושים בלבד, הייאוש המתואר בשיר הוא תוצר של מספר דברים ביניהם החברה המצ'ואיסטית במקסיקו, התקופה בה גדל וכמובן התחושה כי הבדידות בה אתה שרוי לא תיגמר לעולם. כל אלו הופכים את השיר הזה לשיר שברון הלב המושלם ומאפשרים מקור הזדהות לאנשים בגילאים שונים.

עשרים שנה לאחר מכן בשנת אלפיים, הוציא חואן גבריאל את הסינגל "Abrazame muy fuerte" (חבק/י אותי חזק). בו הוא מבקש ממושא אהבתו לא לעזוב אותו כל עוד הם יחד, שכן אין לדעת מה יביא אתו הזמן. יותר משהשיר הזה הוא שיר אהבה, הוא שיר על הפחד מהסוף ומן העובדה שכל הדברים הם בעלי חלוף וכי יום אחד הוא עלול להתעורר ולגלות שכל האושר שלו לא היה אלא חלום.

 

לכאורה, אין הרבה ייחוד בכתיבה של חואן גבריאל, הוא אינו מפליג בתיאורים או דימויים ולא תמצאו בה משום יופי לירי. מה שאת רואה, זה מה שאת מקבלת, אבל כנראה שדווקא בגלל זה הוא נחשב לאחד מכותבי הפזמונים הטובים של מקסיקו. ואולי יש בפשטות הזו גם מעין נסיון לפתור את החידה הזו שנקראת הקיום ובתוכה כמובן גם חידת האדם.

אפשר לומר כי חיוו האישיים היו גם הם חידה, הוא מת כשלצדו מי שהתקשורת מיהרה להכתיר כבן הזוג שלו. עד מותו גבריאל מעולם לא נתן תשובה חד משמעית בעניין היותו הומו ובפעמים שנשאל על כך נתן תשובות מתחמקות ומתחכמות ביניהן זו האהובה עלי: "אין צורך לשאול את מה שכבר רואים".

המשפט הזה הוא כל התורה של חואן גבריאל על רגל אחת, הדברים הם כמו שהם וזהו זה, מה שנשאר אחריך הם רק העובדות, לא החידה שהיית ולא הפתרון שיכלת לספק לה לו היית בחיים.
כך חי, כך כתב את שיריו ובאותו אופן ממש – גם עלה על הבמה. הדיווה של חוארז – וכנראה גם אחת החידות הכי גדולות שיצאו מהמקום הזה אי פעם.

juan_gabriel