רוקאביב!

ב-17 במאי ייפתח פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי 'דוקאביב', שמציין השנה 20 שנים להיווסדו, עם תוכנית מורחבת, איכותית ומסקרנת במיוחד. כהרגלו הנהדר של הפסטיבל, גם השנה נוכחים בו לא מעט סרטי מוסיקה. הבלוג צפה בהקרנה מוקדמת בשלושה מהם:

"קלייב דייויס פסקול חיינו"  Clive Davis – The Soundtrack of Our Lives

סיפור חייו ופועלו של אחד האנשים שעיצבו את דמותה של מוסיקת הפופ, הרוק והסול של המאה ה-20. דייויס, כיום בן 86, החל את דרכו כנער יהודי מברוקלין שסיים תואר במשפטים והתגלגל לתעשיית המוסיקה כמעט במקרה. מאז, הספיק להיות מנהל חברת התקליטים Columbia, לייסד את הלייבל Arista ולאחר מכן את J Records ובדרך להחתים לראשונה את ג'ניס ג'ופלין, סיימון וגרפונקל, ברוס ספרינגסטין, פטי סמית', בילי ג'ואל, בארי מנילו, אירוסמית' ורבים אחרים,  להחיות את הקריירות של סנטנה, גרייטפול דד, רוד סטיוארט וארית'ה פרנקלין ולנתב את הקריירות של מאות – ואולי אלפי –  אמנים שרובם הפכו לאייקונים מוסיקלים משנות ה-60' ועד לימים אלה. כצפוי, הסרט מלא בפרגונים מהדמויות החשובות ביותר במוסיקה הפופולרית של ששת העשורים האחרונים, מטייקוני מוסיקה דוגמת ברי גורדי, ג'ימי איובין, סיימון קאוול ודייויד גפן, ואמנים מפול סיימון וסטיבן טיילר ועד לשון "פי. דידי / פאף דאדי" קומבס. מומלץ בעיקר לאלה המתעניינים באנקדוטות שמאחורי הקלעים של תעשיית התקליטים האמריקאית ולדרכים היצירתיות, המפותלות ולעתים המפוקפקות, בהם הגיעו הסטארים שכולנו אוהבים למעמדם הרם והנישא.

 

 

"אריק קלפטון – החיים ב-12 תיבות" Eric Clapton – Life in 12 Bars

סרט שממשיך את האוטוביוגרפיה החושפנית שפרסם קלפטון ב-2008 ולא משאיר כמעט שום פריט כביסה מלוכלכת מחייו של קלפטון חבוי בארון. הילדות הטראומטית, המתחים הפנימיים בלהקות המיתולוגיות בהן היה חבר, הסמים, האלכוהול (למילה Bars שבכותרת הסרט באנגלית יש משמעות כפולה, כמובן), ההתאהבות האובססיבית בפאטי בויד, אשתו של חברו הטוב ג'ורג' הריסון (ולימים אשתו – ואז גרושתו – של קלפטון), השנים שבוזבזו על סמים יקרים ואלבומים גרועים, מותו הטרגי של בנו הפעוט והקאמבק המפתיע בעקבות מופע ה"אנפלאגד" באמ.טי.וי, החיפוש המתמיד שלו אחרי האותנטיות הראשונית של של הבלוז השחור, וההגעה אל המנוחה והנחלה המשפחתית והשלווה בשנים האחרונות – על כל אלה מספר קלפטון בכנות, בפתיחות ובאינטימיות, בליווי קטעי ארכיון נדירים ועדויות מרתקות של חברים, קולגות ואושיות מוסיקה, ביניהן גם בי בי קינג, סטיבי ווינווד, ג'יי ג'יי קייל, באדי גאי וג'ורג' הריסון המנוח.

(הסרט ישודר גם ב-Yes דוקו)

 

 

ג'ואן ג'ט – "Bad Reputation"

הסרט מתעד את דרכה הלא קלה של ג'ט, שנולדה בסוף שנות ה-50 כג'ואן מארי לארקין בפרבר של פילדלפיה, אל עבר ביסוס מעמדה כאחת הנשים החשובות ביותר בהיסטוריה של הרוק, שהשפיעה, בדרך זו או אחרת על רוקיסטיות ופאנקיסטיות מכריסי היינד, דרך פי ג'יי הארווי וקורטני לאב ועד למיילי סיירוס (שגם מופיעה בסרט). הסרט, שמסתיים עם טקס קבלתה של ג'ט להיכל התהילה של הרוק בקליבלנד, מציג פורטרט מקיף ומרתק של אמנית בלתי מתפשרת, רוקרית חלוצית בעולם של גברים ומוסיקאית נחושה ושורדת בלתי נלאית, שמחוברת בטבורה לאתוס המכונן של הרוקנרול הבסיסי, המלהיב והאנרגטי, המגובה באג'נדה פמיניסטית פורצת דרך, שחצבה נתיב לכל רוקרית שבאה אחריה.

 

 

מידע נוסף ופרטים על מועדי ההקרנות אפשר למצוא באתר הפסטיבל. צפיה נעימה!

(תודה מיוחדת לצוות דוקאביב, למירה אן ביינרט ולדניאל רוזנקרנץ)

מודעות פרסומת

ב-59 מילים: ג'וליאנה האטפילד – ‏Sings Olivia Newton-John

 

אחת הנציגות הנשיות הבולטות של דור האלטרנטיב-פופ-גראנג' של תחילת שנות ה-90', באלבום שכולו מחווה לאלילת ילדותה, האוסטרלית בעלת הקול המתקתק וההופעה המצודדת. הלהיטים הגדולים של ניוטון ג'ון ("זאנאדו", "מג'יק", "פיזיקל", "מאוהבת בך נואשות"…) מבוצעים על ידי האטפילד באופן שטוח, משעמם וחסר השראה, שלא מוסיף דבר למקור ואף גורם לגעגועים להקלטות המקוריות של ניוטון ג'ון, מהסבנטיז והאייטיז, קיטשיות ככל שיהיו.

 

ב-59 מילים: דייויד קרוס ודייויד ג'קסון – Another Day

(Cherry Red Records, 2018)

שתי אושיות רוק מתקדם, הכנר האקסצנטרי הזכור מקינג קרימזון והנשפן האקסנצטרי אף יותר, המוכר כחבר ב-Van Der Graaf Generator חברו לאלבום משותף, כשהם מלווים בבסיסט ובמתופף משובחים. גם אם המוסיקה, כולה אינסטרומנטלית, רחוקה מלהתקרב לקלאסיקות העבר שלהם, עדיין יש כאן רגעים מרתקים, אם כי לא פורצי דרך, הנעים בין פיוז'ן, אוונגרד, פסטורליה ניאו קלאסית ומוסיקת אווירה בנוסח הלייבל ECM.

 

אולד דוג, ניו טריקס: שבע הנשמות של קלווין ברודוס

 

אם הייתם אומרים, מתישהו בשנות ה-90', לחובב ההיפ הופ הממוצע שיום אחד, הראפר הידוע בשם סנופ דוגי דוג יוציא אלבום גוספל בעל תכנים דתיים, הוא היה מוציא לכם מיידית צו אשפוז כפוי בגין הזיות. אבל בינתיים הרבה כרוניק זרם במחזור הדם של קלווין ברודוס מאז ימי הגנגסטא ראפ, ובזמן הזה, הוא הוכיח לעולם שני דברים: 1.) שראפר יכול לשמור על קריירה ארוכה, יציבה ומצליחה לאורך שלושה עשורים 2.) שראפר לא חייב להתמקד רק בראפ כדי להישאר פופולרי.

ובניגוד לרוב הראפרים שממצים את הקריירה אחרי שניים-שלושה אלבומים, סנופ, האיש בעל אלף הכינויים ומיליון המיזמים העסקיים, ממשיך להפתיע גם במישור המוסיקלי – גם אם לא תמיד התוצאה משביעה את האוזן, או אף גובלת בחוסר אמינות ובאותנטיות מפוקפקת, אי אפשר לקחת מהאיש את היכולת להשתנות מאלבום לאלבום, מעשור לעשור, לפעמים אפילו משיר אחד למשנהו. הנה רק כמה פאזות מהקריירה הארוכה והמופלאה של האמ.סי בעל אינספור הסגנונות ושבע הנשמות מלונג ביץ'.

 

גנגסטא ראפר

שיר הפריצה של סנופ, שבוצע בצוותא עם המנטור ד"ר דרה, האיש שסנופ נשמע הכי טוב על ההפקות שלו, עוסק בחיסול שוטרים ומלשינים, בביט מינימליסטי ומושלם,שמבוסס על בייס ליין אגדי ומאיים.

 

 

ג'י פאנקר

אחרי ההצלחה המסחררת של The Chronic, האלבום המכונן של ד"ר דרה מ-1992, סנופ מפציץ עם הבכורה שלו: Doggystyle, מאלבומי הראפ האיקוניים בהיסטוריה וסגנון מוסיקלי חדש, שמערבב טקסטים גנגסטאיים למשעי עם ביטים שמבוססים בעיקר על סגנון ה-P–Funk  של ג'ורג' קלינטון ומגוון שלוחותיו המוסיקליות. כמו למשל בשיר הזה, הסינגל הראשון והסופר מצליח מתוך האלבום.

 

 

סאות'רן ראפר

באחת מהתפניות הביזאריות ביותר בקריירה שלו, חתם סנופ בלייבל No Limit  בניהולו של הראפר Master P.  שבסיסו בניו אורלינס, והמוסיקה שלו השתנתה בהתאם, אם כי לאו דווקא לטובה. מעריציו הרבים של סנופ נשמו לרווחה כשהלה סיים את שירותו המקוצר בחטיבת הטנקים של No  Limit וחזר לשורשיו האמיתיים בחוף המערבי.

 

 

ראפ רוקר

גם אם – למזלכם – לא נחשפתם לשיתופי הפעולה של סנופ עם לימפ ביזקיט ו-Staind, לא תוכלו להתכחש לעובדה שסנופ אוהב קצת גיטרות במיקס שלו מפעם לפעם. הנה הרמיקס לשיר Snoop Bounce, עם חברי רייג' אגיינסט דה מאשין.

 

 

 קאנטרי מאדרפאקר

מסתבר שסנופ אוהב גם קאנטרי! וכמובן שאם כבר קאנטרי, למה לא לשתף פעולה עם האיש היחיד שמעשן יותר מריחואנה מסנופ. הנה אחד משני שיתופי הפעולה האולפניים של סנופ עם ווילי נלסון.

 

 

ואם באגדות קאנטרי עסקינן, סנופ גם היה המפיק בפועל של אלבום רמיקסים-שלאחר-המוות לג'וני קאש (שסוקר גם כאן בבלוג), ואף השתתף בעצמו בביצוע (המזוויע, יש לומר) לקלאסיקה הזו של האיש בשחור. ההאזנה על אחריותכם בלבד.

 

 

ראסטה דוג

אחרי שטבל את כפותיו בפופ וביורוטראש, בפ'אנק נוסח הסבנטיז, באר'אנ'בי אלקטרוני, בטכנו ובאלקטרוניקה ובכמה ז'אנרי היפ הופ, סנופ שוב חותך חזק שמאלה וב-2013 מציג את האלטר-אגו החדש שלו, בדמות ראסטאפארי חובב וויד, עטור בשחור-ירוק-זהב, המרפרפ ושר בנינוחות מעושנת על גבי מקצבי רגאיי ודאב ממוסטלים, בליווי כמה מאושיות הז'אנר. הטרנד הזה נמשך בדיוק עד צאת האלבום הבא.

 

 

ג'יזוס סטייל

ואם חשבנו שאחרי יותר מ-25 שנות קריירה ייגמרו לכלב הטריקים, הרי שסנופ ממשיך לשלוף אותם כמו שסן ברנרד זקן שולה קרציות מבין שערותיו המלבינות. השנה היא 2018 וסנופ מצא את אלוהים ומיקם את המיקרופון שלו בתא המטיף בכנסייה. אז נכון, לא שומעים הרבה ראפ או הרבה סנופ באלבום הכפול החדש  Bible Of Love ויתרה מזאת: נדרשים מטענים גדולים במיוחד של אמונה כדי לקנות את השטיק הדתי המתחסד של האיש שייסד קריירה מטקסטים שעודדו סרסרות, כנופיות וצריכת סמים, אבל, בואו נהיה קלילים לרגע וננסה לפחות ליהנות מהמוסיקה. עד לפניית הפרסה הבאה של הכלב הזקן והאהוב, שפשוט לא יודע מנוחה.

 

צלילה חוזרת: ג'וני קאש – Out Among The Stars

(פורסם במרץ 2014 ב"הארץ" / עכבר העיר)

 

ג'וני קאש – Out Among The Stars

Columbia / Legacy

 

 

ג'ון ר. קאש הוא אחד האנשים שניתן להגיד עליהם בביטחון מלא ומבלי למצמץ "הנה אייקון אמריקאי". לבטח אחד היוצרים המוסיקליים המשפיעים ביותר במוסיקה האמריקאית של המאה ה-20, כמובן בז'אנר הקאנטרי המזוהה כל כך עמו, אבל גם ברוקבילי, ברוקנרול, גוספל ובשנותיו האחרונות אפילו באלטרנטיב, בזכות הקאמבק הפלאי שרקח עבורו המפיק האגדי ריק רובין.

אבל בתחילת שנות השמונים מצבו של קאש היה בכי רע. המכירות צנחו, המבקרים התנכרו, הלייבל שלו רצה לסיים את הקשר וקאש עצמו היה במרכזה של מערבולת שכללה התמכרויות, מצב בריאותי גרוע ותאונה משונה בחווה שלו – כל אלה לא סייעו לקריירה המדרדרת והולכת של האיש בשחור, שמיום ליום הפך לצל של עצמו, לכמעט פרודיה על הכח היצירתי שהיה בשלושת העשורים הקודמים. בין 1981 ו-1984 ניסה קאש לעדכן את הצליל המסורתי שלו, שכבר נחשב למיושן, יחד עם המפיק בילי שריל, אך ההקלטות לא עניינו את חברת Columbia, שהיתה ביתו המוסיקלי במשך כמעט 30 שנה וקאש סיים במרירות את החוזה עמה. לפני כשנתיים התגלו ההקלטות על ידי בנו של קאש ועתה הן יצאו לעולם, מעט יותר מעשר שנים לאחר פטירתו של קאש האב.

כבר מהאזנה ראשונה נעים לגלות שלא מדובר בעוד אחד מאוספי שאריות-השירים-שנשארו-על-רצפת-האולפן מן הסוג שמציף דיסקוגרפיות של אייקונים מנוחים, אלא אלבום שלם בעל צליל אחיד של שירים של קאש שלא שמענו לפני כן. מה יש כאן? כנהוג אצל קאש: בלדות מצמררות לצד קאנטרי-רוק קצבי, דרמה אפית לצד הומור קליל, דואטים עם ג'ון קארטר-קאש, האישה ש(היתה) איתו וגם עם הקולגה משכבר הימים וויילון ג'נינגס וגם, לרוכשי המהדורה הדיגיטלית, רמיקס מצויין ואמביינטי מאת אלביס קוסטלו לשיר המרגש באלבום, וזה שיצא גם כסינגל הראשון מתוכו, She Used To Love Me  A Lot. בזכות עבודת מיקס ומאסטרינג קפדנית, הצליל באלבום חם נקי ובהיר וגם מעט ההכפלות האינסטרומנטליות שנעשו ב-2013 נוגנו על ידי מרטי סטיוארט, הגיטריסט והכנר שניגן בסשנים המקוריים, כך שהסאונד נשאר אורגני ואותנטי לחלוטין.

בניגוד לסדרת האלבומים המדהימה שהקליט קאש עם רובין בין 1994-2002, Out among the stars לא מגלה לנו דברים חדשים שלא ידענו על קאש, אבל בהחלט מוסיף נדבך חשוב לקטלוג של קאש ועוזר להשלים את החסר בנוגע לתקופה פחות מתועדת שלו. וככזה, מדובר במסמך חשוב ומעניין אבל מעל לכל- מהנה. כי המוסיקה של קאש היא כבר מזמן על-זמנית, מזוהה מיידית, אוניברסלית ונצחית, כיאה לאחד האמנים היחידים שהתקבלו גם להיכל התהילה של הקאנטרי וגם לזה של הרוקנרול. ובצדק.

 

וינילים לדבילים: העולם המטורף של ארתור בראון

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:

 

 

ב-59 מילים: ‏Sue Foley – The Ice Queen

 

אלבום הסולו החדש של הזמרת-גיטריסטית הקנדית, שחוגגת החודש 50, מגיש מנה גדושה של בלוז-רוק נשי משכנע. פולי, שמצויידת בגוון ווקאלי מתוק-מחוספס שנמצא איפשהו באמצע בין לוסינדה וויליאמס לבוני רייט, בנגינת גיטרה מלאת סטייל ונשמה ובמנעד סגנוני רחב ומרשים, נעה בין בלוז חשמלי, סול וקטעים אקוסטיים אינטימיים. ג'ימי ווהן, בילי גיבונס (זי.זי. טופ) וצ'רלי סקסטון מתארחים ומוסיפים אנרגיה וחשמל לחגיגה.