Tag Archive | אייטיז

העץ הנדיב: 30 שנה ל-The Joshua Tree של U2

(פורסם גם בעכבר העיר)

העץ

Yucca Brevifolia. זה השם הלטיני שלו. אגדה מורמונית מספרת כי המתיישבים הראשונים באמריקה קראו לעץ "הצמח המתפלל", משום שענפיו הזכירו להם את יהושע בן-נון, המראה לעם ישראל את הדרך המובילה לארץ המובטחת. מה יותר מתאים למי שהאמונה הדתית מרכיבה חלק גדול מזהותו האישית והאמנותית, מלבחור את השם "עץ יהושע" לכותרת האלבום המונומנטלי והמכריע ביותר בקריירה של להקתו. ומה הפלא שאותו אלבום מכונן, שיצא לעולם לפני שלושים שנים ושלושה חודשים, עמוס לעייפה בדימויים יודו-נוצריים. "שירי מדבר" ו"שתי האמריקות" היו, אגב, שתי האופציות שלא נבחרו. העץ האיקוני הופיע על העטיפה האחורית של התקליט, כשהפרונט הציג את ארבעת חברי U2 ב"נקודת זבריצקי" ב-Death Valley בקליפורניה, איזור שספוג גם הוא במיתוסים של אמריקנה, מהבהלה לזהב ועד לסרט הניאו-היפי של מיכאלאנג'לו אנטוניוני מ-1970. במשך 20 דקות, בכפור מקפיא עצמות, על כביש 190 במדבר מוהאבי, תיקתק הצלם אנטון קורבין כמה תמונות של הלהקה ליד העץ המיוחד שמצא, לפני שכולם מיהרו חזרה, לרכב רועדים מקור. והשאר היסטוריה.

 אמריקה

שילוב של אסון חקלאי כבד, מצב כלכלי נואש ורמת מיסוי אבסורדית הביאו לכך שמן המחצית השנייה של המאה ה-19 היגרו מיליוני אירים אל חופי צפון-מזרח ארצות הברית או אל קנדה (שכונתה אז "צפון אמריקה הבריטית"). רבים מהם נספו בדרך, במה שנקרא "ספינות ארון מתים" ורובם התקבלו על ידי המקומיים בחשדנות על רקע דתי. עם השנים החלה הקהילה האירית לשגשג, במיוחד בבוסטון ובניו יורק, אבל הזכרונות המרים וטראומת נטישת המולדת עדיין נטועים בזיכרון הקולקטיבי של אמריקאים רבים ממוצא אירי. The Joshua Tree מספק קצות חוט לא מעטים ליחס האמביוולנטי של האירים לאמריקה. שילוב של היקסמות, התפעמות ותקווה מול תמיהה, חרדה ותיעוב. אפשרויות בלתי מוגבלות לפיתוח אישי אל מול דיכוי ממסדי וזרמי רוע תת-קרקעיים, עולם חדש, מתוחכם ומבטיח ולצידו מיתוסים אפלים הכרוכים במוות, אלימות, גזענות וכיבוש כוחני. אם בוחנים מקרוב את הקריירה של U2 ובעיקר את התנהלותו של בונו החל מתקופת The Joshua Tree, ניכר כי הרצון להשתייך לאומה הגדולה גובר על הדחייה ממנה. החל מאותה תקופה, בונו החל לצוות את עצמו, ולעתים גם את להקתו, לכל אייקון אמריקאי שהיה מוכן לכך. אם האלבום הקודם, The Unforgettable Fire, כלל הומאז' למרטין לות'ר קינג, הרי שהאלבום שאחרי The Joshua Tree יכלול שיר המוקדש לבילי הולידיי ודואטים עם בי.בי קינג ובוב דילן. הלהקה תרמה גם לאלבומו של רובי רוברטסון, איש The Band, עוד להקה של אאוטסיידרים שהאמריקנה לא היתה זרה לה כלל וכלל. בהמשך ישתף בונו פעולה, ען הלהקה או כסולן, גם עם ווילי נלסון, ג'וני קאש, רוי אורביסון, טינה טרנר ופרנק סינטרה. מוסיקת הבלוז, הג'אז והגוספל ששמעו חברי U2 באוטובוס במהלך סיבוב ההופעות שהסתיים לפני הכניסה להקלטות The Joshua Tree ואלבומים אמריקאיים שהמפיקים בריאן אינו ודניאל לנואה סיפקו להאזנה, כל אלה השפיעו על U2 וחלחלו עמוק לטקסטים שכתב בונו לאלבום שהלך וקרם גידים החל מסוף 1985.

אלוהים

בדיחה אירית עתיקה הולכת בערך כך: "מה ההבדל בין אלבוהים ובונו? אלוהים לא מסתובב בדבלין ואומר לאנשים שהוא בונו"

כמו מוסיקאי אירי בולט אחר – ואן מוריסון, גם בונו כתב שירים שיכולים להתפרש לשני הכיוונים: אהבה בין גבר לאישה או, לחילופין, בין אדם לאלוהיו. השיא הגיע ב- I still haven't found what I'm looking for" עם ציטוט ישיר מתוך האיגרת הראשונה אל הקורינתיים מהברית החדשה ומקהלת הגוספל של הארלם ברקע, מה שמשלים היטב את ההתחבטויות התיאולוגיות של בונו בסוגיות של גאולה מול חיפוש מתמיד, של גיהנום וקץ הימים המתקרב אל מול שיחרור עצמי וחופש מוחלט. יש שיטענו כי בהמשך הקריירה בונו (המחזיק בתואר "אביר האימפריה הבריטית", בל נשכח) לא הסתפק רק בלכתוב על האל, אלא ניסה ממש להתקרב למעמדו, אם מתוך אמונה יוקדת בכוחו לשנות עולם ואם כתוצאה של אגו בלתי נשלט ורצון להיות הרבה מעבר לסתם-עוד-כוכב-רוק-מגה-פופולרי. ההסתופות העתידית שלו בצילם של מנהיגים דוגמת הדלאי לאמה, נלסון מנדלה, דזמונד טוטו, ברק אובמה ושמעון פרס, סיפקה תחמושת רבה למבקרים ולציניקנים שבוודאי נהנו לחזור שוב ושוב על ההלצה שלעיל. ואם ב-2014 זכה בונו לנאצות אחרי שחברת אפל (עוד מותג עם תסביך אלוהות קליל) דחפה לחצי מיליארד משתמשים, באופן חד צדדי, אלבום חדש של U2 ישירות למכשיר האייפון שלהם, הרי שב-1987 ענייני האמונה וכל טווח הרגשות שכרוך בה, עדיין תידלקו את היצירה של U2 לנסיעה בכיוונים האמנותיים הנכונים.

 

 

הסאונד

בפני בריאן אינו ודניאל לנואה, שני מפיקי-העל שנשכרו, בפעם השנייה ברציפות, להפיק את האלבום, עמדה משימה לא פשוטה: איך לגרום לאוסף של צלילים ומילים להפוך לחווייה מוחשית, לסמן מקום, ליצור אווירה שתריץ אימג'ים ספציפיים במוחו של המאזין. מסתבר שהבחירה היתה מושלמת. גם לנואה, עם גיטרות הסלייד האיטיות ותחושת המרחבים האינסופיים שבהפקותיו וגם אינו, האיש שחתום על המצאת האמביינט, גיבשו, בתהליך אורך, מתיש ולעתים מתסכל, את העולם הצלילי הייחודי של The Joshua Tree. אבל הם לא היו יכולים לעשות את זה בלי הכוכב האמיתי של האלבום. ב-The Joshua Tree, המשיך The Edge לפתח את טכניקות הגיטרה שהחלו כבר בתחילת שנות ה-80' ושיכלל אותן לכדי סגנון אישי מזוהה ומשפיע. פירוקי אקורדים רוויי אפקט         Delay ו-Reverb צובעים את השירים בגוון היו-טואי הרשום בפטנט, זה שהפך לאבן דרך (ואחר כך לקלישאה). נגיעות גיטרה אקוסטית משלימות את מפת הדרכים האמריקאית שמשרטט האלבום ולאורך כל הדרך, הגיטרה של The Edge היא שמעניקה לשירים נפח, דרייב ועוצמה. על פי עדותו של בונו, The Edge , הפרפקציוניסט המחושב וקר הרוח, הוא האדם היחיד שנשאר שפוי, רגוע ומאוזן גם בסוף מסע החתחתים המפרך של הקלטת האלבום, שהחל כבר בסוף 1985 ונמשך עד ש-The Edge  סגר את המיקס האחרון במו ידיו ושלח את האלבום למאסטרינג וייצור, כאשר כל הצוות מסביבו קורס תחת נטל מנטלי, נפשי וגופני, תוצאה של חודשי עבודה רבים ותובעניים.

 

 

אחרית דבר

ב-9 במרץ 1987 יצא האלבום לחנויות. לא פחות מחמישה סינגלים שוחררו במהלך השנה שלאחר שחרורו לאוויר העולם. כמה מבקרים בחרו להבליט את הטקסטיםמעט- הקלישאיים של בונו או את אופיו האפל והמדכא של האלבום, אבל רובם הסכימו שמדובר באבן דרך. גם בקריירה של U2 וגם בתולדות הרוק בכלל. "חבוקים בזרועותיה של אמריקה, U2 הפיקו אלבום חדש ומרהיב" נכתב ב"אינדיפנדנט" הבריטי, ה"שיקגו סאן-טיימס" טען: "זוהי השנה שבה יעברו U2 הרבה מעבר למעמד של כוכבי רוק. הם ייהפכו לתופעה תרבותית". מבקר ה"לוס אנג'לס טיימס" הגדיל לעשות וכינה את U2: "הלהקה שהיא היום מה שהרולינג סטונס הפסיקו להיות לפני שנים". אפילו ה-NME, מגזין הרוק המוערך שלא חסך את שבטו מהלהקה במשך השנים, שיבח: "The Joshua Tree  הוא אלבום טוב יותר, אמיץ יותר, מכל אלבום שייצא בשנת 1987". אבל, הקהל הרחב לא היה צריך לקרוא את הביקורות, הוא נהר לחנויות והפך את האלבום לאחד מאלבומי הרוק המצליחים בהיסטוריה, עם מכירות של 25 מיליון עותקים והגעה למקומות הראשונים במצעדי האלבומים בכל העולם, כולל ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה ועד לגרמניה, הולנד, צרפת ומדינות רבות אחרות ברחבי הגלובוס. כיאה לכובשים גלובליים, U2 פצחו בסיבוב הופעות עולמי, שנמשך שמונה חודשים והקיף את ארצות הברית, אירופה ודרום אמריקה, כשהוא מסתיים, אחרי יותר מ-100 קונצרטים, בשלושה ערבים רצופים באיצטדיון מורומבי בסאו פאולו בברזיל, בעל קיבולת של 77,000 מקומות ישיבה. לו ריד, סטיבי ריי ווהן, בי.בי. קינג, יו.בי 40, הפוגס, הווטרבויז ואחרים שימשו כמופעי חימום. 3 מיליון אנשים ראו את U2 על הבמה באותה שנה. 40 מיליון דולר נכנסו לקופה. לפחות במהלך רוב שנת 1987, לבונו היה סוף סוף תירוץ טוב להרגיש קצת כמו אלוהים.

שישה אלבומים וחמישה סיבובי הופעות לאחר מכן, בשנת 2007, יצאה מהדורת 20 שנה חגיגית ל-The Joshua Tree. ולפני חודש, במלאת 30 לאלבום, יצאה קופסה הכוללת 4 דיסקים, כולל הגרסה המקורית של The Joshua Tree, גרסת רמיקס לכל האלבום, תיעוד של הופעה חיה מ-1987 ממדיסון סקוור גארדן בניו יורק, הקלטות נדירות ושירים שלא נכנסו לאלבום וספר בן 84 עמודים, בכריכה קשה, כולל צילומים שלא פורסמו מעולם. כן, כמו שכבר הבנתם, גרנדיוזיות היא לא דבר שמפחיד את בונו וחבריו. שום דבר לא פומפוזי מדי בשבילו. אבל לפחות במהלך כמה חודשים בשנת 1987 ואחריה, השאפתנות הבלתי נגמרת, היומרנות העצומה והשאיפה ליצור מאסטרפיס טרנסנדנטלי, איכותי מחד, פופוליסטי ופופולרי מאידך, הביאה אלינו את אחד האלבומים החשובים בתולדות הרוק ונטעה בלב שדה הרוק הצחיח של שנות השמונים, עץ מוזר ומיוחד שנשאר רענן, כזה שכיף לטפס עליו שוב ושוב, גם שלושה עשורים אחרי.

 

מודעות פרסומת

וינילים לדבילים: בננהרמה

"וינילים לדבילים", המדור הפופולרי, המציג עטיפות תקליטים לועזיים שיצאו בארץ, עם כיתובים מאלפים, מעניינים ומשעשעים בעברית.

Bananarama

(תודה לגל מרדכי)

כאבי לב, גיבורים וליקויי חמה

בוני טיילר בהיכל התרבות בתל אביב, 7.2.2017

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%991

פעמיים, לא פחות ולא יותר. פעמיים במהלך ההופעה של בוני טיילר בהיכל התרבות אמש, יצא פתאום משהו אמיתי החוצה. מעבר למעיל העור הצמוד, לשרשראות, לנצנצים בחולצה, למניירות הגדולות מהחיים, לפלאשבקים התכופים לימי ראשית האמ.טי.וי, היתה למשך כמה דקות תחושה שמסלול הקריירה של טיילר היה יכול להיות אחר, אולי יציב, עקבי ומספק יותר. זה היה כשהיא ביצעה, בהפרש של כמה דקות זה מזה, את Need your love so bad (במקור של ליטל ווילי ג'ון, מוכר יותר בביצוע של פליטווד מק) ואת Turtle Blues, מהפנינים הפחות מוכרות של ג'ניס ג'ופלין. לתוך שני הבלוזים האלה, כך היה נדמה, יצקה פצצת האנרגיה הוולשית הצהובה אהבה אמיתית למוסיקה השורשית של נעוריה, ויצרה חיבור מאוחר לחומרים ששרה במועדוני הרוק בסוונסי באמצע שנות השבעים. יתרת ההופעה הורכבה מלהיטי ענק, מקאברים מוצלחים יותר ופחות ומשירים מתוך הדיסקוגרפיה הלא-אחידה-ברמתה של טיילר. אבל הקהל שמילא את היכל התרבות מפה לפן, לא בא להרהר בפרשנויות לבלוז או באינטרפרטציות להפקות של פיל ספקטור לטינה טרנר. הוא בא לשמוע את הלהיטים שעשו את ילדותו, את הסלואים שעיטרו את נערותו ואת השלאגרים שקישטו את מסיבות הכיתה עם מגשי הבמבה, קנקני הזיפ וטייפ הקסטות עם שירים מהמצעד הלועזי של רשת ג'.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%992

וטיילר, על פי רוב, סיפקה את הסחורה לילידי שנות ה-50 וה-60 שיצאו לערב אחד משגרת החיים האפורה שבחוץ ורכשו כרטיס בכיוון אחד אל עבר מדומיין, טוב יותר, תמים יותר ועם הרבה יותר ג'ל בשיער ותמיכות בכתפיים. כבר מהפתיחה, עם הקאברים לקרידנס קלירווטר ריבייבל ולבי ג'יז, אפשר היה לשים לב לעובדה שטיילר היא לא זמרת גדולה מבחינה ווקאלית. המנעד שלה מצומצם למדי והשנים החלישו מעט את העוצמה שהיתה טמונה בקולה בשנות השיא. אבל היא יודעת בהחלט לעבוד עם מה שיש, לעקוף את החלקים הקשים לשירה (או לתת לקהל לבצע אותם) וארבעת הנגנים הסופר-מקצועיים שמלווים אותה דואגים להחזיק הכל במקום, אפילו כשטיילר מתבלבלת ומבקשת להתחיל מחדש את Hide your heart, שיר שהיה מיועד במקור ללהקת Kiss. כאמור, טיילר מעולם לא התבייתה על סגנון מזוהה אחד, מה שאולי גרם לה לפספס קריירה אמריקאית משמעותית. היא מזגזגת מקאנטרי-רוק דרומי ב-Flat on the floor ו-This is gonna hurt לבלדות סכריניות כמו All I ever wanted  ולשירי-מסר נאיביים דוגמת Under one sky ולא שוכחת גם את הפספוס הגדול ביותר בקריירה שלה: The Best, שיר שטיילר הקליטה ראשונה ושטינה טרנר עשתה ממנו מגה-להיט עולמי זמן לא רב לאחר מכן.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%993

בין לבין, מבוצעים כמובן השירים המוכרים ביותר המזוהים איתה, עם הכיוון הפולק-רוקי הקליט של תחילת הדרך (Lost In France, It's A Heartache) והקליימקסים האמיתיים מגיעים עם Total eclipse of the heart, פצצת הקיטש הבומבסטית הגאונית פרי עטו של ג'ים סטיינמן וכמובן עם השיר שרוב הקהל חיכה לו Holding out for a hero, כולל שירה בציבור, זרי פרחים, לחיצות ידיים וקהל שנעמד על רגליו, אולי בפעם הראשונה השנה, בשעה כל כך מאוחרת של היום. טיילר, שנמצאת בחצי השני של שנות השישים שלה, הבינה כנראה שדיווה גדולה מהחיים, אמנית חשובה או משפיעה היא כבר לא תהיה בגלגול הזה. אבל לזכותה עומדת העובדה שהיא אנטרטיינרית בנשמה ופועלת כמי שבאה לעשות את העבודה על הצד המשכנע ביותר. והעבודה שלה היא לעשות גוד טיים לקהל. אם כך, המטרה הושגה והקהל יצא מרוצה, מחייך ומחובק. עמוק בפנים אפשר לטפח תקווה שאולי ביום מן הימים טיילר איזה תקליט אלבום בלוז או סול מחוספס שיחזיר אותה לשורשים. אבל מצד שני- עם בלוז שורשי לא ממלאים את היכל התרבות ובכלל, למה להתאמץ עם אפשר עדיין לשלם את החשבונות עם להיטים מהתקופה שאבא של בני היה ראש ממשלה, אבא של בוז'י היה נשיא וקווין בייקון רק רצה שיתנו לו לרקוד.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%994

בקרב האכזרי נגד פגעי הזמן, מלכודות הפתטיות והאקוסטיקה האנטי-רוקית של היכל התרבות, טיילר, בסופו של חשבון, יצאה Hero, לפחות מבחינתם של 2,300 ישראלים מצועפי נוסטלגיה שהריעו לה אתמול בערב, כאילו הרגע יצאו ממסיבת כיתה מקורחנת במיוחד בשנת 1984.

בונוס טרק: בוני טיילר, 40 שנה אחורה

 

 

החמצן של המדינה

ביקורת הופעה: Air Supply בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב, 24 בנובמבר 2016. התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

"ציניקנים הם, בסופו של דבר, בסך הכל אידיאליסטים עם סטנדרטים גבוהים באופן מביך" אמר פעם הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון. אבל מה לעשות, ציניות היא אחד הכלים השימושיים והנוחים ביוצר לשליפה בארגז הטכניקות של המבקר. כלי שתמיד מוכן לפעולה, תמיד זמין כשצריך תובנות מעכשיו לעכשיו, תמיד עושה את העבודה כשצריך טפיחה ידענית על השכם מהקולגות. הפעם, החליט המבקר לנסות ולהשאיר את הכלי המסויים הזה בבית. לנסות לזרום עם 10,000 האנשים שבאו להופעה של אייר סופליי בהיכל מנורה מבטחים. להתנתק לשעה וחצי מהשריפות, הפרשיות, הספינים, ההסתות, הגזענות וכל בלבולי המוח שבחוץ. להתכרבל, ולו רק לתשעים דקות, בשמיכת הפוך המפנקת של נוסטלגיית הנעורים התמימה, של האהבות הראשונות, הפוסטרים על הקירות בחדר ומסיבות הכיתה עם ריקודי הסלואו המגושמים, הגשר הטורדני בשיניים וגיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה, עם ההורים והמורים המעצבנים, עם ערוץ טלוויזיה אחד, ערוץ רדיו אחד שמשדר פופ לועזי, מצעדי פזמונים, קלטות וידאו ועיתוני נוער צבעוניים.

 

האמת, המבקר לא שיער את מידת הפופולריות של הצמד האוסטרלי, שימי הזוהר שלו נמשכו, אם למתוח את זה עד קצה גבול הנדיבות, חמש שנים מקסימום. אבל, כמעט כל ישראלי שהתבגר כאן מתישהו בין 1980 ל-1985 ספג, בין אם רצה ובין אם לאו, את הבלדות של אייר סופליי ישירות לתוך התת- מודע המסיקלי שלו. ואלפים רבים כאלה גדשו אמש את ההיכל ביד אליהו. כן, גם אם בזמן שגרהאם ראסל וראסל היצ'קוק שיגרו פצצות דבש מתקתקות לראשי המצעדים היית קיבוצניק פריק ששומע זאפה או זפלין, פינק או פרפל, ג'ון אנדרסון או איאן אנדרסון, לא היתה שום דרך בעולם להתחמק מ"לוסט אין לאב", "דה וואן דאט יו לאב", "אול אאוט אוף לאב" או כל שלאגר אחר שהמילה "לאב" מככבת בו, מתוצרת מכונת הלהיטים האוסטרלית המשומנת. כבר מהשנייה הראשונה זה ברור: החברים באו לתת עבודה. להקת ליווי צעירה ומקצוענית (שכוללת קלידן ומתופף ישראלים) מעדכנת את השירים ומוסיפה לעניין גוונים של גרוב, רוק גיטרות חשמלי ו-שומו שמיים- אפילו ניחוחות פרוגרסיב קלים.

 

לא פחות חשוב- ראסל והיצ'קוק שמרו על מיתרי הקול שסוחבים כבר יותר מ-40 שנה עלי במות והקהל מתמסר אליהם בקלות, כולל יציעים שלמים ששרים את כל השירים, מילה במילה. השניים, בתלבושת אחידה של חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, זכר לתקופה שזמרים באייטיז היו לובשים חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, מפעילים את הקהל, נותנים לו לשיר סולו ולקראת הסוף אף יורדים לתוך האולם תוך כדי לחמם את הקהל לקראת שירה בציבור של "אאוט אוף נאת'ינג אט אול", שיר נדיר בפני עצמו, שכן לא מופיעות בשמו המילים "יו" או "לאב". אופס, הציניות קפצה. סורי. נמשיך. ככל שההופעה מתקדמת והקהל (גיל ממוצע 40-60, ג'נדר שולט: נשים, ביחס של כחמש לאחד) הולך ומשתלהב, אתה מתחיל להיזכר בכל מיני הופעות שראית בעבר. בכל הרכבי הפוסט-רוק-אינדי-פולק-פאנק-הופ-פסיכדליה שהיו אמורים להיות הדבר הבא. בכל הראפרים הסמי-מצליחים שהקריירה שלהם נמשכה שנתיים-שלוש, בלהקות ההיפסטריות החמות של הרגע שנעלמו כלעומת שבאו. בכל ההייפים והטרנדים והבאזזים שבאו והלכו. והנה, מולך, הרכב שהמבקרים רמסו באכזריות, אם בכלל התייחסו אליו, חסר חשיבות מבחינת ההיסטוריה של הרוק, שלא נכנס מעולם לשום היכל תהילה של רוקנרול (פרט לזה האוסטרלי, כמובן), שמעולם לא היה קול או אופנתי. עם טקסטים שנשמעים כמו סקיצות לפתקים בעוגיות מזל סיניות באיזה פיק-אפ בר בסידני. הרכב שלא נחשב מעולם חשוב, משפיע או פורץ דרך. ו-41 שנים לאחר מכן, ממלא שלוש הופעות רצופות באולמות ענקיים במדינת ישראל, יותר משלושים שנה מאז שהיה לו איזשהו להיט גדול ברדיו. או להיט כלשהו. והנה, סוכני ביטוח ונהגי מוניות, דייילות סופר פארם ועורכות דין, זוגות ביום הנישואין המי יודע כמה, גרושים-גרושות בסיבוב שני, כולם עם מיתרי קול רועמים, לחלוחית בזווית העין וטלפון נייד במצב וידאו מונף באוויר, שרים שירים פשוטים על אהבה ומעלים באוב געגוע קולקטיבי לימים פשוטים יותר, לנעורים שחלפו ולזכרונות שמתעוררים בכל פעם ששיר תועה של אייר סופליי מגיח באיזה סופשבוע אולטרא-רגוע בגלגל"צ. שלוש דקות אחרי אחת עשרה יורדים השניים לצלילי "אול יו ניד איז לאב" של הביטלס ומתפנים ללחוץ ידיים ולחתום למעריצים הרבים שמתגודדים ליד הבמה. ראסל והיצ'קוק, כותבים ומבצעים מוכשרים ככל שיהיו, רחוקים מלהיות הביטלס כמעט בכל מובן. אבל לזכותם ייאמר שהם גם לא מנסים להיות הביטלס, או כל הרכב אחר. העיקר שאת אייר סופליי הם עושים מצויין וזה מספיק להם. ועשרת אלפים הישראלים שיצאו בעיניים נוצצות מההופעה (רובם נכחו, כנראה, גם בשלושת הביקורים הקודמים של הלהקה בישראל) הוכיחו שוב שאין כמו השירים שנצרבו בתודעה בגיל של הסלואו הראשון והנשיקה הראשונה. להם היה הכי כיף בעולם, הערב הם היו לגמרי לוסט אין לאב, ולעזאזל כל הציניקנים.

 

Highway 666‎‏: עשרה רגעים מוזרים בקריירה של בוב דילן

bd1

(פורסם, בעריכה מסויימת, גם בעכבר העיר אונליין. להלן הנוסח המלא)

תאמרו שהוא משורר ענק או תקראו לו שרלטן לא מובן, תעריצו אותו כאחד האמנים המשפיעים ביותר של המאה ה-20 או תפטרו אותו כמוסיקאי בינוני בעל קול בלתי נסבל, תתפסו ממנו גאון או תקטלו אותו כטרחן יומרני שאבד עליו הכלח. אי אפשר להתכחש לעובדה שבוב דילן תמיד עשה דברים בדרך שלו. הנה כמה ציוני דרך מפתיעים, מוזרים ובלתי צפויים בקריירה המדהימה, המפותלת והתמיד מפתיעה של האיש שמבחינת השבדים יקבל (גם אם לא יהיה שם בגופו) את פרס נובל בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, ביום שבת, ה-10 בדצמבר 2016, באולם הקונצרטים של סטוקהולם.

  1. נקמת חברת התקליטים

כשדילן החליט לחתום בלייבל החדש Asylum של דייויד גפן, חברת התקליטים שלו, קולומביה, החליטה להתנקם. היא אספה הקלטות סשנים זנוחות מהשנים 1969-1970 ושיחררה אותם בתור אלבום הנושא את שמו ואת דיוקנו. דילן לא אישר את האלבום ולא היה מעורב בו.  Dylan, האלבום, כלל 33 דקות של דילן מבצע, באופן שלומיאלי וחפיפניקי למדי (במתכוון?) קאברים לשירי פופ ופולק מהתקופה, בלי לכלול אף שיר שנכתב על ידו. המבקרים ריסקו ושחטו את Dylan, האלבום. ג'ון לנדאו נתן לו ציון של אפס כוכבים וכתב ב"רולינג סטון" בנובמבר 73': "בחירת חומרים מוזרה, הפקה תפלה, רשלנית ולא יציבה ושירה שיצאה משליטה… הביצוע ל"ביג ילו טקסי" של ג'וני מיטשל הוא חרפה מוחלטת… על מה בוב דילן חשב כשהוא שר את החומר הזה?… זהו אלבום שעדיף שיישכח". למרות זאת,  Dylan הגיע למעמד של אלבום זהב ודילן חזר, אחרי אלבום אחד בלבד ("פלאנט ווייבס") בלייבל Asylum של גפן, אל חיקה החם של קולומביה, חברת התקליטים שליוותה אותו מתחילת הדרך ועד עצם היום הזה. האלבום המוזר והמושמץ הזה, הפך לפריט נדיר למדי ויצא לראשונה בפורמט דיגיטלי רק 40 שנה לאחר מכן, בשנת 2013.


<p><a href="https://vimeo.com/25474946">Bob Dylan – Big Yellow Taxi</a> from <a href="https://vimeo.com/user3539191">Lucky Wilbury</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

  1. אמ. סי. דילן בי.

הראפר הניו יורקי קרטיס בלואו הוא דמות מכוננת בתולדות ההיפ הופ, בתור האמ.סי הראשון שחתם בחברת תקליטים גדולה ואחד הראשונים להוציא אלבום ראפ באורך מלא. ברם, באמצע שנות ה-80' כבר היה חלוץ האולדסקול האגדי 'סוס מת' מבחינת מכירות ופופולריות. האלבום שלו מ-1986, Kingdom Blow נמכר בכמויות זעירות וכמעט שלא זכה ליחס מצד המבקרים או הקהל הרחב, שהעדיף אמנים חדשים ורעננים יותר כמו הביסטי בויז, פאט בויז וראן די.אמ.סי, למשל. מה שכן, לא הרבה ראפרים יכולים להתגאות בכך שבוב דילן השתתף בשיר שלהם, ודילן עשה בדיוק את זה, בשיר הראשון באלבום, Street Rock. ה"ראפ" של דילן נשמע יותר כמו מלמול ולא ממש אומר הרבה מבחינה טקסטואלית, מה שמאשר את עדותו שאמצע שנות ה-80' היתה תקופת שפל חסרת השראה גם ביצירתו וגם בחייו האישיים.

 

  1. ג'יזוס קרייסט, בובי!

בסוף שנת 1978 הכריז שדרן הרדיו הידוע פול גמבאצ'יני, בתוכניתו ברדיו 1 של הבי.בי.סי, כי בוב דילן הפך ל"נוצרי שנולד מחדש". האלבום שיצא ב-20 באוגוסט 1979 לא הותיר שום ספקות בעניין. אין לדילן אלבומים רבים שאינם מציגים את דיוקנו, בצילום או באיור, על עטיפתם הקדמית. זה היה אחד מהיוצאים מהכלל. Slow Train Coming הציג קבוצת פועלים, שעסוקים בהנחת פסי מסילה עבור רכבת המגיעה מכיוון האופק. דילן תיאר את הציור שרצה בדיוק רב לאמנית קת'רין קאנר שציירה את העטיפה, כולל המכוש שביד הפועל הבולט ביותר באיור, שלבקשתו של דילן צוייר בצורה המזכירה צלב נוצרי. גם עמוד החשמל בצילום בעטיפה האחורית הוא בצורת צלב ומילות שירים כמו "חייב להאמין במישהו", "מלאך יקר", "אני מאמין בך", "כשהוא יחזור" ו"עשה לאחרים מה שתרצה שיעשו עבורך". מבחינה מוסיקלית, "רכבת ארוכה מגיעה" היה אלבום אדיר, עם שירים כתובים היטב ומושרים נפלא, ועם נגינה הדוקה של צוות מנוסה מחבורת נגני האולפן של Muscle Shoals מאלבמה, מגובים בגיטרה הפנומנלית של מארק קנופלר ובהפקה של ג'רי ווקסלר האגדי. אבל שני האלבומים שבאו אחר כך לא רק העידו כי הקיטור ברכבת הנוצרית של דילן קרוב להיגמר, הם גם הנחיתו עליו מכות חסרות רחמים מצד הביקורת וחלק מהמעריצים, ושלחו אותו לתקופת יובש מדכאת שנמשכה כמעט עד סוף העשור. למרות קאסט מדהים של נגנים מלווים (רינגו סטאר מהביטלס, רוני ווד מהסטונס), Saved ו-Shot Of Love הם אלבומים שטוחי-סאונד וריקים מרעיונות, מופקים מדי ומנוגנים נוצץ מדי, שלא הכניסו (למעט אולי Every Grain Of Sand היפה) שום שיר משמעותי לקאנון של דילן. משם, דילן היה יכול רק לעלות, ואכן, האלבום הבא היה שיבה לחילוניות, לגיטרה של קנופלר ולתקווה שעוד יש רוח חיים בקריירה המדשדשת והמבולבלת, דאז, של דילן.

 

  1. שובר הלבבות מירושלים

ב-5 לספטמבר 1987 הופיע בוב דילן לראשונה מעל במה בישראל, בפארק הירקון בתל אביב. מקריאת ביקורות ומהדיווחים בתקשורת מאותה תקופה נראה שרוב הקהל יצא מאוכזב למדי מההופעה ההיסטורית. אבל זה היה רק הפתיח למה שהלך בהופעה השנייה, יומיים לאחר מכן, ב-7 לספטמבר 1987. זה התחיל טוב. רוג'ר מקגווין, סולן ה"בירדס" עלה לבמה עם גיטרה אקוסטית ונתן הופעה פותחת מפתיעה ומצויינת (שלא היתה מוזכרת בפרסומי האירוע כלל). אחריו עלו מי שיהיו להקת הליווי של דילן בהמשך הערב, טום פטי וההאטברייקרס, שהיו באחד משיאי הקריירה שלהם, אחרי שני אלבומים מצליחים (Southern accents ו-Let me up) ושנה לצד דילן על במות בכל רחבי העולם. פטי וחבורתו שרפו את הבמה במופע מהוקצע, מלהיב ומלא להיטים, שהשאיר את הקהל נרגש לקראת עלייתו של המאסטר לבמה בערב סתיו ירושלמי נפלא ומלא אווירה וציפייה. ואז דילן עלה. נתן את אחת ההופעות הגרועות בקריירה שלו, התעצבן על תקלה טכנית על הבמה, שרוב הקהל אפילו לא שם לב אליה (בנמונט טנץ', הקלידן של ההארטברייקרס, שפך בהיסח הדעת בקבוק בירה לתוך הקלידים וגרם לקצר חשמלי קטן). לאחר ארבעים ומשהו דקות של ביצועים תמוהים ושירים שעוותו כמעט עד כדי חוסר יכולת לזהותם, ניתק דילן את הגיטרה שלו וירד מהבמה, תוך שהוא עוד פורט עליה ללא הגברה. הנסיונות להחזירו כשלו. פטי וההרכב עוד ניסו להמשיך עם ג'אם מאולתר, אבל הערב היה גמור והשאיר טעם רע ומאכזב אצל אלפי הירושלמים שציפו לאחת מהופעות חייהם. אחרי שש שנים דילן יחזור להופיע בישראל ויפצה את הקהל שלו בגדול, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

%d7%93%d7%99%d7%9c%d7%9f_%d7%95%d7%98%d7%95%d7%9d_%d7%a4%d7%98%d7%99

 

5. חי או מת?

בשנת 1987, גם לפי עדותו בספר Chronicles, דילן היה אמן – ואדם – על הקרשים. חסר כיוון והשראה, עם חיים אישיים מסובכים, כשהפופולריות שלו בירידה חדה והיצירתיות בשפל חסר תקדים. על הנייר, הרעיון לחבר את דילן עם הגרייטפול דד, להקת הג'אמים הפסיכדלית המילולוגית מכולן, שזכתה לתחייה מסחרית מחודשת ב87', היה נראה כאופציה לפתיחת כיוון יצירתי חדש עבור דילן, לפחות כאמן מופיע. כמה חבל שזה לא היה הסיפור. במיטב המסורת של הגרייטפול דד (ודילן עצמו), הטור כלל הופעות חלשות לצד כאלה נפלאות, אבל האלבום, שיצא ב-6 בפברואר 1989 היה לאחד מאלבומי ההופעה המאכזבים של כל הזמנים.  דילן, שהחשיב את ג'רי גרסיה כאחד הפרשנים והמבצעים הטובים ביותר של שיריו, לא ניצל את הזדמנות הפז לרתום את גרסיה וחבריו לגרסאות מעוררות עניין של שיריו הגדולים, כפי שנהגו לעשות בהצלחה בהופעות שלהם. ולמרות שהקלטות לא רשמיות של הופעות מהסיבוב המשותף כוללות לא מעט ביצועים מסעירים ומיוחדים, לאלבום (שאורכו פחות מ-38 דקות בסך הכל) נבחרו בסך הכל שבעה קטעים, רובם עייפים וחסרי השראה ותנופה, שמציבים את הגרייטפול דד בתפקיד של להקת ליווי גרידא מאחורי דילן. מה שיכול היה להפוך, עם עריכה נכונה ותשומת לב מספקת, לאלבום הופעה קלאסי ומהנה, היה לעוד כותר מפוספס ומאכזב בקטלוג של דילן. והיו לא מעט כאלה בשנות השמונים.

6. צימרמנ'ס סיקרט

במסיבת עיתונאים שהתקיימה בסן פרנסיסקו, שאל אחד המראיינים את דילן: "אם אי פעם היית מתמסחר, איזו פרסומת היית עושה?" "בגדי נשים" ענה דילן. השנה היתה 1965. כמעט 40 שנים אחר כך, דילן עמד במילה שלו. למרות שכמה שנים לפני כן הוא מכר את השיר Forever Young  לפרסומת של אפל ואת Subterranean Homesick Blues לזו של גוגל, הפעם לא רק שדילן אישר שימוש בשיר Lovesick, אלא גם השתתף, לצד הדוגמנית הברזילאית אדריאנה לימה, בפרסומת ל- Victoria's Secret בשנת 2004, מהלך שהשאיר מיליוני מעריצים עם גבות מורמות – ואת חשבון הבנק של דילן מלא ותפוח.

 

7. דילן קלאוס

בכ"ה בחודש תשרי תש"ע, או יותר רלוונטי, חודשיים וחצי לפני חג המולד של 2009, שיחרר שבתאי זיסל בן אברהם צימרמן את אחד האלבומים הכי פחות צפויים בקריירה שמלאה בכאלה. Christmas in the Heart הוא קולקציה של 15 שירי ומזמורי חג מולד, מבוצעים על ידי דילן כשירי פולק וקאנטרי לכל דבר, ללא טיפת אירוניה או ציניות. אחרי ההלם הראשוני, הסכימו גם המחמירים שבמבקרים שמדובר באלבום חביב ומלא קסם ושהיהודי ממינסוטה מצליח לעשות חסד גם שירים שנועדו לחגוג את לידתו של ישוע המשיח.

 

8. דה טיימס, דיי אר א בייג'ינג

מההופעות החשמלית הפרובוקטיביות בפסטיבל ניופורט ובבריטניה באמצע שנות ה-60' ועד לפיאסקו בבריכת הסולטן ב-87', הקריירה של דילן רצופה בקונצרטים מעוררי מחלוקת. אחד הבולטים שהם הוא שתי הופעותיו אחת בבייג'ינג והשנייה בשנחאי, באפריל של שנת 2011. מבקריו, ביניהם עיתונאים ואקטיביסטים ובראשם בעלת הטור המוערכת מורין דאוד מה"ניו יורק טיימס" התנפלו עליו בטענות של התמסחרות, כניעה לתכתיבי הממסד הסיני המדכא והרודף אמנים, מתנגדי משטר ופעילי זכויות אדם, כולל טענות כי דילן נדרש לאשר את רשימת השירים שישיר בידי פקידי הממשל הסיני. המבקרים תקפו את העובדה כי דילן לא הזכיר את האסירים הפוליטיים הכלואים בסין ולא שר משיריו הפוליטים-מחאתיים משנות ה-60'. בצעד לא אופייני, פירסם דילן באתר הרשמי שלו מכתב גלוי למעריצים, בו הכחיש את הטענות הרבות נגדו, בין היתר כשהוא כותב, בטון ציני: "העיתונות הסינית לא היללה אותי כאייקון סיקסטיז ולא פרסמה בכל מקום תמונות שלי עם ג'ון באאז, צ'ה גווארה, ג'ק קרואק ואלן גינסברג. האנשים שבאו לקונצרט כנראה אינם מכירים אף אחת מהדמויות האלה. ללא שום קשר, הם הגיבו בהתלהבות לשירים מארבעת או חמשת האלבומים האחרונים שלי. תשאלו כל אחד שהיה שם: הם היו צעירים והתחושה היתה שהם אפילו לא מכירים את השירים המוקדמים שלי בכל מקרה". ואולי דווקא פרסום התגובה, מהלך נדיר בקנון של דילן, מראה שהאמן שנתפס כמרוחק, מסוגר ומיזנטרופי, גם הוא, בסופו של דבר, רגיש לביקורת, ממש כמו כל בן אנוש אחר על פני האדמה.

9. כרטיס (קולנוע) בכיוון אחד

כנראה שכמעט כל כוב פופ או רוק ענק מגיע לשלב שבו הוא רוצה להתנסות במעבר מהבמה אל המסך. לעתים רחוקות זה עובד. אבל, ההיסטוריה מלמדת שפעמים רבות העניין מסתיים ברגע מבילך במקרה הטוב ובכישלון קולוסאלי צורב במקרה הרע. ודי אם נזכיר את דייויד בואי המנוח ב- Labyrinthהמקושקש, את מייקל ג'קסון ב- The Wizהמוזר, את פיטר פרמפטון והבי ג'יז ב-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band האיום, את פרינס ב-Graffiti Bridge הכושל ואת מדונה, פחות או יותר בכל סרט שבו היא לא חיפשה באופן נואש את סוזאן. גם דילן טבל את בהונותיו בעולם הקולנוע, ויש לומר, לא בהצלחה רבה. "אגדת רוק'נ'רול חצי-אפויה… תסריט מפותל יתר על המידה… לא מרגש באופן חסר תקווה", כתב מבקר הקולנוע של "טיים אאוט" הלונדוני על Hearts Of Fire, בו שיחק דילן ב-1987. "הקאסט אדיר המימדים תועה, נבוך ומבולבל, בתוך סצינות חסרות מבנה… ובתוך כל הסצנריו הזה, דילן, רזה באופן מעורר דאגה, משתרע בכסאות בתנוחות שכל במאי עם קצת חמלה היה משכנע אותו עליהן. ובזמן שכולם סביבו עסוקים בהפגנת משחק מאומצת, הוא לא מדבר יותר ממשפט אחד בכל פעם, כשההערות שלו מזכירות, באופן מטריד, משפטים פילוסופיים שניתן למצוא בתוך עוגיית מזל סינית" גזר מבקר הקולנוע הנודע רוג'ר איברט בביקורת נוקבת על Masked And Anonymous מ-2003, שם חלק דילן זמן מסך עם אושיות כמו ג'ף ברידג'ס, ג'ון גודמן, פנלופי קרוז, ג'סיקה לאנג, ברוס דרן ואחרים. בקיצור, הנה כלל אצבע לענייני דילן וקולנוע: תמיד עדיף לראות סרט אודות דילן מאשר סרט שדילן משתתף בו כשחקן. ודי אם נזכיר את Don't Look Back של הדוקומנטריסט החשוב די.אי. פניבייקר, שיצא ב-1967 ומלווה את מסע ההופעות הסוער של דילן באנגליה ב-1965, או את No Direction Home אדיר המימדים של מרטין סקורסזה מ-2005, המתעד את גלגוליו האישיים והיצירתיים של דילן בין השנים 1961-1966.

10. נובל אין דה ווינד

ביום חמישי, ה-13 באוקטובר 2016, יצאה מסטוקהולם הודעה שהדהימה והסעירה מיליונים ברחבי העולם. המזכירות הקבועה של האקדמיה השבדית הכריזה, בהודעה לקונית כי: "פרס נובל לספרות ל-2016 יוענק לבוב דילן, על יצירת ביטויים פואטיים חדשים בתוך המסורת הגדולה של השיר האמריקאי". הרשתות החברתיות, מדורי התרבות בעיתונים ומפגשים אקראיים של חובבי רוק, שירה וספרות היו כמרקחה. דיעות בעד, נגד ו"למי אכפת" הופרחו לחלל האוויר כמו פתיתי קונפטי בסוף הופעה של U2. ורק מדילן לא נשמע קול. הוא המשיך, כמתוכנן, את "סיבוב ההופעות הבלתי נגמר" שלו, עם שורה של הופעות ברחבי ארצות הברית (לאס וגאס, אינדיו, פיניקס, אלבוקרקי, אל פאסו…) , במהלכן, כהרגלו, לא דיבר כלל אל הקהל, לא על פרס נובל ולא על שום נושא אחר. גם איזכור קטן לזכיה, שהופיע לפתע באתר האינטרנט של דילן, נעלם משם תוך כמה ימים. ב-21 באוקטובר התראיין אחד מנציגיה הבכירים של האקדמיה השבדית, הסופר פר וואסטברג, לטלוויזיה הציבורית השבדית וכינה את התנהגותו של דילן "חצופה ושחצנית" והוסיף "הוא עושה רושם של אדם זועף ומסוייג. זה לא מפתיע אותי בכלל". "הכדור במגרש שלו עכשיו" סיים הסופר השבדי. שמונה ימים לאחר מכן, בבוקר של ב-29 באוקטובר, דילן הפציע בראיון ל"טלגרף" הבריטי וסוף סוף הכיר בקבלת הפרס. "מדהים. בלתי ייאמן. זה הותיר אותי בלי מילים. מי היה חולם בכלל על דבר כזה?" כשנשאל לגבי משמעות ואיכות המילים שלו, השיב דילן למראיינת עדנה גונדרסן "אני אתן לאנשים אחרים להחליט מה הן. האקדמאים, הם אמורים לדעת. אני באמת לא מוסמך לכך. אין לי שום דיעה בעניין". וכמענה לשאלה "האם תגיע לקבל את הפרס?" הגיעה התגובה: "בוודאי." ואחרי כמה שניות: "אם זה בכלל אפשרי". שלושה ימים לפני קבלת הפרס התבשרנו כי דילן לא יגיע לטקס, אלא רק ישלח נאום כתוב שיוקרא במהלכו (תנאי לקבלת הפרס הכספי). כך גם בגיל 75, מותיר אותנו דילן לפרש, לנתח ולהגג על משמעויותיהן של אמירותיו, כשהוא כבר בדרך למקום אחר, יהיה זה המקום החידתי והמפתיע ביותר אשר יהיה.

bd2

 

When I'm 74 – יומולדת לסר פול

PM

פול מקארטני בן 74 היום. אין טעם להרחיב כאן יותר מדי על חשיבותו, על הקריירה המדהימה שלו (שעדיין נמשכת במרץ) ועל גאוניותו בכותב ומלחין, נגן, מפיק ופרפורמר. אבל למי שמעוניין להכיר את מקארטני יותר לעומק, מעבר ללהיטים הידועים שלו עם הביטלס, עם ווינגס וכסולן, הנה רשימה בשני חלקים, שערך המגזין RREVERB, שמספקת הצצה ל-20 שירים פחות מוכרים של סר פול, מחמשת העשורים האחרונים.

הפנינים החבויות של פול מקארטני – חלק 1

הפנינים החבויות של פול מקארטני – חלק 2

והנה אחד שאני אוהב במיוחד. שיר נהדר מתוך התקליט האחרון, הלא-מספיק-מוערך של ווינגס, Back To The Egg משנת 1979. מזל טוב, מר מקארטני!

וינילים לדבילים: פרינס

המדור הפופולרי המציג תקליטים לועזיים עם כיתובים משעשעים בעברית.

prince