Tag Archive | אירלנד

העץ הנדיב: 30 שנה ל-The Joshua Tree של U2

(פורסם גם בעכבר העיר)

העץ

Yucca Brevifolia. זה השם הלטיני שלו. אגדה מורמונית מספרת כי המתיישבים הראשונים באמריקה קראו לעץ "הצמח המתפלל", משום שענפיו הזכירו להם את יהושע בן-נון, המראה לעם ישראל את הדרך המובילה לארץ המובטחת. מה יותר מתאים למי שהאמונה הדתית מרכיבה חלק גדול מזהותו האישית והאמנותית, מלבחור את השם "עץ יהושע" לכותרת האלבום המונומנטלי והמכריע ביותר בקריירה של להקתו. ומה הפלא שאותו אלבום מכונן, שיצא לעולם לפני שלושים שנים ושלושה חודשים, עמוס לעייפה בדימויים יודו-נוצריים. "שירי מדבר" ו"שתי האמריקות" היו, אגב, שתי האופציות שלא נבחרו. העץ האיקוני הופיע על העטיפה האחורית של התקליט, כשהפרונט הציג את ארבעת חברי U2 ב"נקודת זבריצקי" ב-Death Valley בקליפורניה, איזור שספוג גם הוא במיתוסים של אמריקנה, מהבהלה לזהב ועד לסרט הניאו-היפי של מיכאלאנג'לו אנטוניוני מ-1970. במשך 20 דקות, בכפור מקפיא עצמות, על כביש 190 במדבר מוהאבי, תיקתק הצלם אנטון קורבין כמה תמונות של הלהקה ליד העץ המיוחד שמצא, לפני שכולם מיהרו חזרה, לרכב רועדים מקור. והשאר היסטוריה.

 אמריקה

שילוב של אסון חקלאי כבד, מצב כלכלי נואש ורמת מיסוי אבסורדית הביאו לכך שמן המחצית השנייה של המאה ה-19 היגרו מיליוני אירים אל חופי צפון-מזרח ארצות הברית או אל קנדה (שכונתה אז "צפון אמריקה הבריטית"). רבים מהם נספו בדרך, במה שנקרא "ספינות ארון מתים" ורובם התקבלו על ידי המקומיים בחשדנות על רקע דתי. עם השנים החלה הקהילה האירית לשגשג, במיוחד בבוסטון ובניו יורק, אבל הזכרונות המרים וטראומת נטישת המולדת עדיין נטועים בזיכרון הקולקטיבי של אמריקאים רבים ממוצא אירי. The Joshua Tree מספק קצות חוט לא מעטים ליחס האמביוולנטי של האירים לאמריקה. שילוב של היקסמות, התפעמות ותקווה מול תמיהה, חרדה ותיעוב. אפשרויות בלתי מוגבלות לפיתוח אישי אל מול דיכוי ממסדי וזרמי רוע תת-קרקעיים, עולם חדש, מתוחכם ומבטיח ולצידו מיתוסים אפלים הכרוכים במוות, אלימות, גזענות וכיבוש כוחני. אם בוחנים מקרוב את הקריירה של U2 ובעיקר את התנהלותו של בונו החל מתקופת The Joshua Tree, ניכר כי הרצון להשתייך לאומה הגדולה גובר על הדחייה ממנה. החל מאותה תקופה, בונו החל לצוות את עצמו, ולעתים גם את להקתו, לכל אייקון אמריקאי שהיה מוכן לכך. אם האלבום הקודם, The Unforgettable Fire, כלל הומאז' למרטין לות'ר קינג, הרי שהאלבום שאחרי The Joshua Tree יכלול שיר המוקדש לבילי הולידיי ודואטים עם בי.בי קינג ובוב דילן. הלהקה תרמה גם לאלבומו של רובי רוברטסון, איש The Band, עוד להקה של אאוטסיידרים שהאמריקנה לא היתה זרה לה כלל וכלל. בהמשך ישתף בונו פעולה, ען הלהקה או כסולן, גם עם ווילי נלסון, ג'וני קאש, רוי אורביסון, טינה טרנר ופרנק סינטרה. מוסיקת הבלוז, הג'אז והגוספל ששמעו חברי U2 באוטובוס במהלך סיבוב ההופעות שהסתיים לפני הכניסה להקלטות The Joshua Tree ואלבומים אמריקאיים שהמפיקים בריאן אינו ודניאל לנואה סיפקו להאזנה, כל אלה השפיעו על U2 וחלחלו עמוק לטקסטים שכתב בונו לאלבום שהלך וקרם גידים החל מסוף 1985.

אלוהים

בדיחה אירית עתיקה הולכת בערך כך: "מה ההבדל בין אלבוהים ובונו? אלוהים לא מסתובב בדבלין ואומר לאנשים שהוא בונו"

כמו מוסיקאי אירי בולט אחר – ואן מוריסון, גם בונו כתב שירים שיכולים להתפרש לשני הכיוונים: אהבה בין גבר לאישה או, לחילופין, בין אדם לאלוהיו. השיא הגיע ב- I still haven't found what I'm looking for" עם ציטוט ישיר מתוך האיגרת הראשונה אל הקורינתיים מהברית החדשה ומקהלת הגוספל של הארלם ברקע, מה שמשלים היטב את ההתחבטויות התיאולוגיות של בונו בסוגיות של גאולה מול חיפוש מתמיד, של גיהנום וקץ הימים המתקרב אל מול שיחרור עצמי וחופש מוחלט. יש שיטענו כי בהמשך הקריירה בונו (המחזיק בתואר "אביר האימפריה הבריטית", בל נשכח) לא הסתפק רק בלכתוב על האל, אלא ניסה ממש להתקרב למעמדו, אם מתוך אמונה יוקדת בכוחו לשנות עולם ואם כתוצאה של אגו בלתי נשלט ורצון להיות הרבה מעבר לסתם-עוד-כוכב-רוק-מגה-פופולרי. ההסתופות העתידית שלו בצילם של מנהיגים דוגמת הדלאי לאמה, נלסון מנדלה, דזמונד טוטו, ברק אובמה ושמעון פרס, סיפקה תחמושת רבה למבקרים ולציניקנים שבוודאי נהנו לחזור שוב ושוב על ההלצה שלעיל. ואם ב-2014 זכה בונו לנאצות אחרי שחברת אפל (עוד מותג עם תסביך אלוהות קליל) דחפה לחצי מיליארד משתמשים, באופן חד צדדי, אלבום חדש של U2 ישירות למכשיר האייפון שלהם, הרי שב-1987 ענייני האמונה וכל טווח הרגשות שכרוך בה, עדיין תידלקו את היצירה של U2 לנסיעה בכיוונים האמנותיים הנכונים.

 

 

הסאונד

בפני בריאן אינו ודניאל לנואה, שני מפיקי-העל שנשכרו, בפעם השנייה ברציפות, להפיק את האלבום, עמדה משימה לא פשוטה: איך לגרום לאוסף של צלילים ומילים להפוך לחווייה מוחשית, לסמן מקום, ליצור אווירה שתריץ אימג'ים ספציפיים במוחו של המאזין. מסתבר שהבחירה היתה מושלמת. גם לנואה, עם גיטרות הסלייד האיטיות ותחושת המרחבים האינסופיים שבהפקותיו וגם אינו, האיש שחתום על המצאת האמביינט, גיבשו, בתהליך אורך, מתיש ולעתים מתסכל, את העולם הצלילי הייחודי של The Joshua Tree. אבל הם לא היו יכולים לעשות את זה בלי הכוכב האמיתי של האלבום. ב-The Joshua Tree, המשיך The Edge לפתח את טכניקות הגיטרה שהחלו כבר בתחילת שנות ה-80' ושיכלל אותן לכדי סגנון אישי מזוהה ומשפיע. פירוקי אקורדים רוויי אפקט         Delay ו-Reverb צובעים את השירים בגוון היו-טואי הרשום בפטנט, זה שהפך לאבן דרך (ואחר כך לקלישאה). נגיעות גיטרה אקוסטית משלימות את מפת הדרכים האמריקאית שמשרטט האלבום ולאורך כל הדרך, הגיטרה של The Edge היא שמעניקה לשירים נפח, דרייב ועוצמה. על פי עדותו של בונו, The Edge , הפרפקציוניסט המחושב וקר הרוח, הוא האדם היחיד שנשאר שפוי, רגוע ומאוזן גם בסוף מסע החתחתים המפרך של הקלטת האלבום, שהחל כבר בסוף 1985 ונמשך עד ש-The Edge  סגר את המיקס האחרון במו ידיו ושלח את האלבום למאסטרינג וייצור, כאשר כל הצוות מסביבו קורס תחת נטל מנטלי, נפשי וגופני, תוצאה של חודשי עבודה רבים ותובעניים.

 

 

אחרית דבר

ב-9 במרץ 1987 יצא האלבום לחנויות. לא פחות מחמישה סינגלים שוחררו במהלך השנה שלאחר שחרורו לאוויר העולם. כמה מבקרים בחרו להבליט את הטקסטיםמעט- הקלישאיים של בונו או את אופיו האפל והמדכא של האלבום, אבל רובם הסכימו שמדובר באבן דרך. גם בקריירה של U2 וגם בתולדות הרוק בכלל. "חבוקים בזרועותיה של אמריקה, U2 הפיקו אלבום חדש ומרהיב" נכתב ב"אינדיפנדנט" הבריטי, ה"שיקגו סאן-טיימס" טען: "זוהי השנה שבה יעברו U2 הרבה מעבר למעמד של כוכבי רוק. הם ייהפכו לתופעה תרבותית". מבקר ה"לוס אנג'לס טיימס" הגדיל לעשות וכינה את U2: "הלהקה שהיא היום מה שהרולינג סטונס הפסיקו להיות לפני שנים". אפילו ה-NME, מגזין הרוק המוערך שלא חסך את שבטו מהלהקה במשך השנים, שיבח: "The Joshua Tree  הוא אלבום טוב יותר, אמיץ יותר, מכל אלבום שייצא בשנת 1987". אבל, הקהל הרחב לא היה צריך לקרוא את הביקורות, הוא נהר לחנויות והפך את האלבום לאחד מאלבומי הרוק המצליחים בהיסטוריה, עם מכירות של 25 מיליון עותקים והגעה למקומות הראשונים במצעדי האלבומים בכל העולם, כולל ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה ועד לגרמניה, הולנד, צרפת ומדינות רבות אחרות ברחבי הגלובוס. כיאה לכובשים גלובליים, U2 פצחו בסיבוב הופעות עולמי, שנמשך שמונה חודשים והקיף את ארצות הברית, אירופה ודרום אמריקה, כשהוא מסתיים, אחרי יותר מ-100 קונצרטים, בשלושה ערבים רצופים באיצטדיון מורומבי בסאו פאולו בברזיל, בעל קיבולת של 77,000 מקומות ישיבה. לו ריד, סטיבי ריי ווהן, בי.בי. קינג, יו.בי 40, הפוגס, הווטרבויז ואחרים שימשו כמופעי חימום. 3 מיליון אנשים ראו את U2 על הבמה באותה שנה. 40 מיליון דולר נכנסו לקופה. לפחות במהלך רוב שנת 1987, לבונו היה סוף סוף תירוץ טוב להרגיש קצת כמו אלוהים.

שישה אלבומים וחמישה סיבובי הופעות לאחר מכן, בשנת 2007, יצאה מהדורת 20 שנה חגיגית ל-The Joshua Tree. ולפני חודש, במלאת 30 לאלבום, יצאה קופסה הכוללת 4 דיסקים, כולל הגרסה המקורית של The Joshua Tree, גרסת רמיקס לכל האלבום, תיעוד של הופעה חיה מ-1987 ממדיסון סקוור גארדן בניו יורק, הקלטות נדירות ושירים שלא נכנסו לאלבום וספר בן 84 עמודים, בכריכה קשה, כולל צילומים שלא פורסמו מעולם. כן, כמו שכבר הבנתם, גרנדיוזיות היא לא דבר שמפחיד את בונו וחבריו. שום דבר לא פומפוזי מדי בשבילו. אבל לפחות במהלך כמה חודשים בשנת 1987 ואחריה, השאפתנות הבלתי נגמרת, היומרנות העצומה והשאיפה ליצור מאסטרפיס טרנסנדנטלי, איכותי מחד, פופוליסטי ופופולרי מאידך, הביאה אלינו את אחד האלבומים החשובים בתולדות הרוק ונטעה בלב שדה הרוק הצחיח של שנות השמונים, עץ מוזר ומיוחד שנשאר רענן, כזה שכיף לטפס עליו שוב ושוב, גם שלושה עשורים אחרי.

 

אמינם באירלנד – ביקורת הופעה Eminem + Guests at Slane Castle, Ireland

שיירות של אוטובוסים, ואנים ומכוניות פרטיות עשו את דרכן בשבילים צרים אל היעד- טירת סליין, כחמישים ק"מ צפונית לדבלין, כדי להשתתף באירוע המוזיקלי הגדול ביותר של השנה: אמינם ואורחים במרתון הופעות שהתחיל סביב 14:00 והסתיים עם האקורד האחרון של Lose Yourself סביב 22:35. האירים אוהבים לשתות והשתייה מתחילה כבר בדרך להופעה, שבימים כתיקונם לוקחת מקסימום 40 דקות והפעם לקחה כשלוש שעות, כששוטרי ה-Garda האירית המסכנים מנסים לנתב 80,000 איש בדרכים שנועדו פחות או יותר לעדר עיזים מסדר גודל בינוני.

20130817_163535

20130817_170243

אחרי נסיעה איטית ומפרכת אתה מגיע למגרש החנייה האדיר שהוכן עבור האירוע, מרחק של כרבע שעה הליכה ממקום ההופעה עצמה, עובר בדיקות בטחוניות שלא היו מביישות שום שדה תעופה בעולם המערבי וסופסוף נכנס לשטח הטירה.

20130817_174051

20130817_181817

בפנים, עשרות אלפי אירים (וגם לא מעט בריטים ואירופאים אחרים), רובם המכריע בגילאים שבין 16-25 עסוקים בשתיית בירה, ברכישת אוכל ומרצ'נדייז בסכומים לא סבירים, בגיפופים הדדיים ובעמידה בתורים: ל-ATM, לבאר, לשירותים. אה, כן, תוך כדי הם בוהים מדי פעם אל מסכי הענק שמשדרים מהבמה את הופעות החימום של  Chance The Rapper, של הסופרגרופ Slaughterhouse, של Yellawolf, Tyler, The Creator ו- Earl Sweatshirt, שלא ממש מצליחים להעביר את ההיפ הופ האפלולי שלהם אל הקהל שטובל בשמש אוגוסט החמימה שעוטפת את המתחם. רק האמ.סי הבריטי Plan B, שמלווה בלהקה חיה מצויינת, מצליח, בשעות אחה"צ המאוחרות ובגשם קל שיורד לסירוגין להתחיל ולחמם את הקהל לקראת המנה העיקרית.

20130817_185110

IMG-20130818-WA0003

20130817_182326

20130817_214524

ואז, ב-21:15 ניתן האות, הבמה מוחשכת ומסך לבן מקרין בענק את דמותו של אמינם שעומד מאחוריו. לצלילי פסנתר דרמטיים נשמט המסך ואמינם, עם הלהקה שלו, כולל זמרת ליווי וראפר-סיידקיק שלא הוצג לקהל בשמו, מתחיל בהפצצה עם הטרק החדש Survival ועוד כמה שירים משני האלבומים האחרונים שלו. אני מוכן כמעט להישבע שבשירים האלה, המהירים והמסובכים מבחינת Flow, אמינם נעזר בפלייבק שירה שמגבה אותו ווקאלית, מה שמוריד קצת מהספונטניות של ההופעה. הרי כבר אמר איש חכם אחד: "אל תקליט שיר ראפ שאתה לא יכול לבצע בהופעה", נו טוף, נחליק לשיידי את העניין הזה. מה שקצת יותר קשה להחליק הוא חוסר התיקשור של אמינם עם הקהל האוהד, המחבק, המעריץ, שחיכה לו שמונה שנים מאז שביטל במפתיע את ההופעה באותו מקום ב-2005. פרט לשניים-שלושה רגעים במהלך ההופעה בהם הבחור דיבר עם הקהל (כולל איזכור של אירלנד במהלך הלהיט Stan, שגרף תשואות מובנות), אמינם משאיר לסיידקיק שלו לעשות את רוב העבודה בין השירים, כולל הפעלות קהל, דיבורים והצגה חוזרת של האמן המרכזי אחת לכמה דקות. בסך הכל, ההופעה מאוד מתוקתקת ומתוכננת: סגמנט אחד של שירים חדשים, אחד של שירים מתחילת הקריירה, קטע הכולל להיטים עם אמנים אחרים (בו הוא מעלה לבמה את חברו Royce The 5'9) ומחרוזת בלדות הכוללת את Stan, Sing For The Moment ו-Like Toy Soldiers. הכל דופק מאוד מקצועי, בשילוב של הלהקה החיה עם די.ג'יי ומעט פלייבק. אחרי שלושה-ארבעה שירים אמינם זונח את הגיבוי המוקלט ושר Live למשך רוב ההופעה, תוך הפגנת שליטה עילאית בנשימה ובדיקציה ובלי אף נפילה או רגע אחד של עייפות.20130817_222227

20130817_212305

אחרי טיפה יותר משעה של הופעה, החברים יורדים מהבמה וחוזרים להדרן עם Lose Yourself וזהו. שעה ועשרים בסך הכל. האם זה שווה מחיר כרטיס של יותר משמונים יורו? אם מסתכלים על הפנים המחייכות והתשושות של רוב האנשים בקהל, נראה שכן. אבל אם הייתם שואלים אותם, לא בטוח שהייתם מקבלים תשובה קוהרנטית במיוחד – תוצאה של כמויות האלכוהול האדירות שנצרכו באירוע. עכשיו יש עוד ארבע שעות לצאת ממגרש החנייה הפקוק, ממנו מנסים מאות אוטובוסים ואלפי מכוניות לצאת דרך שער שמתאים מקסימום למעבר של פרה אירית אחת או מקסימום שתיים, אבל זה כבר סיפור אחר. את סקנדל Slane Girl נגלה ב-Irish Examiner רק כמה ימים אחר כך.

545221_222543257895938_1763446224_n

20130817_212751

לרשימת השירים שבוצעו בהופעה