Tag Archive | אלבום חדש

צלילה חוזרת: פרל ג'אם – Lightning Bolt

pj-1381249446

(הביקורת פורסמה במקור ב"עכבר העיר" אונליין)

אלבום בכורה סופר-מצליח יכול להיות ברכה וגם קללה לאמן. ודוגמאות לא חסרות. מהראפר המוערך נאס, שמנסה לאורך קריירה שלמה לחמוק מצילו הארוך של Illmatic, המאסטרפיס ששיחרר בגיל 21, דרך מייק אולדפילד ו-Tubular Bells המכונן שלו ועד תופעות כמו הסקס פיסטולס, ה- La's ולורן היל, שקרסו תחת כובד חשיבות והצלחת אלבומי הבכורה מיתולוגיים שלהם. גם פרל ג'אם תסבול תמיד מההצלחה הפנומנלית של Ten, שראה אור לפני, וואו, איך שהזמן רץ, יותר מ-22 שנים. Ten העמיס את אדי וודר וחבריו על עגלת הגראנג' השועטת של תחילת הניינטיז, יחד עם הרכבים רבים נוספים שהקשר הסגנוני ביניהם רופף במקרה הטוב ולא קיים במקרה הרע. אבל לקהל לא היה אכפת: יחד עם קורט קוביין, הועלה אדי וודר לדרגת דובר-הדור, חבר של כבוד בתזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פלאנל. וכשכל ההייפ יצא לבסוף מהבלון הנפוח והפיקטיבי שהיה ברובו המותג "גראנג'", זחלו וודר וחבריו מן ההריסות, ניערו את האבק מעליהם וניסו לבנות קריירה יציבה מתוך סצינה שנבנתה על ניהיליזם, סמים קשים ותהילה שעולה לראש יותר מהר מכובע צמר בחורף של סיאטל.

מאז ועד היום, פרל ג'אם הם סמל של עקביות ועקשנות מול תעשיית מוסיקה דורסנית, שלועסת טרנדים במהירות ויורקת אותם באדישות אל מדרכת ההיסטוריה, בדרך ללהיט הבא, לכוכב התורן לרגע, לבאזז הרגעי הבן חלוף. כנגד כל הסיכויים, מיצבה את עצמה פרל ג'אם בשני העשורים האחרונים כמעין גרייטפול דד של דור האיקס: הרכב שמתקיים בתוך בועה אוטופית-אוטרקית, עם חוקים משלו, כזה שלא ממש משאיר חותם אדיר על מצעדי המכירות אבל נהנה מעדת מעריצים אדוקה וקנאית ובעיקר- ממוניטין כספקית של הופעות חיות אדירות, שעל איכותן, בניגוד לאיכות אלבומי האולפן, אין כל ויכוח בקרב כל מי שהולך עם הלהקה במסע הארוך והמוזר אליו בחרה לצאת. נראה שמי שמעולם לא התחבר לתוצרי ודר ושות' פוסט-Ten כבר לא יעשה זאת עכשיו. ומנגד מי שצועד איתם לאורך כל השנים יברך גם על האלבום החדש, גם אם, כמו כל אלבום של ההרכב אחרי הראשון המיתולוגי, גם כאן יהיו ויכוחים מלומדים בין מוקסמים למאוכזבים, בין אלה שישוו להישגי העבר ואלה שפשוט שמחים לשמוע שוב את פרל ג'אם ביצירה חדשה.

Lightning Bolt, שמגיע ארבע שנים אחרי האלבום הקודם, Backspacer, הוא גם אלבום יותר ממוקד ומספק יותר מקודמו. וכמו כל אלבום של פרל ג'אם, גם לזה החדש לוקח זמן להיקלט ולחלחל. וגם כאן לא נשמרת רמה אחידה בין השירים. אבל רגעים נפלאים יש כאן לא מעט למשל Yellow Moon המצויין, שהיה יכול בקלות להיכלל באלבום הבכורה, Swallowed Whole הפסיכדלי קמעא, ו-Mind Your Manners שמזגזג בהצלחה בין Pאנק והארד רוק אייטיזי קלאסי. וגם אם לרגעים נראה שהחברים גולשים פה ושם למוד "פרל ג'אם על טייס אוטומטי" (ר' השיר הזניח Let The Records Play ) הרי אפשר לסלוח להם, כי השלם, במקרה הזה, טוב יותר מסך חלקיו. וודר, מקרידי, גוסארד, איימנט וקאמרון כבר רואים את יום הולדת 50 מתקרב אליהם במהירות ומסרבים להיכנע לגיל, לשנים, לציפיות הקהל הרחב או לטענות המבקרים, כך שאלבום חדש של פרל ג'אם הוא תמיד עניין מבורך, במיוחד ביצירה כמו Lightning Bolt שרגעיה המוצלחים רבים ובאלה הפחות מוצלחים זו תמיד האנרגיה, או יותר נכון הסינרגיה בין החברים, שרובם מנגנים יחד כבר 23 שנים, שמחפה על כל חולשה ומזכירה לנו שגם אם פרל ג'אם כבר לעולם לא תחזור לחיקו החמים של המיינסטרים, הם עדיין, גם ב-2013, מרכיב חשוב, מוצדק ומעורר הערכה בהיסטוריה של הרוק האמריקאי המודרני.

מודעות פרסומת

בסיסטית אינדי, 60, גרושה+1, מחפשת שותף להרפתקאות מוסיקליות

Kim Gordon

(הטור התפרסם ב"עכבר העיר אונליין" בספטמבר 2013)

גם אחרי שלושים שנה על הבמה וחברות באחד ההרכבים המשפיעים ביותר ברוק, נשמר ענן של מסתורין וריחוק מעל דמותה של קים גורדון. אולי זו המסורת של נשים-בסיסטיות (טינה וויימות' בטוקינג הדס, קים דיל בפיקסיז, ד'ארסי בסמשינג פמפקינס) שבדרך כלל נחבאות אל הכלים, מאחורי סולן כריזמטי ונותנות למיתרים לדבר, אולי זה משהו באישיות של גורדון עצמה. בכל מקרה, אפילו תאריך ומקום הלידה המדוייקים שלה לוטים בערפל, למרות שעל פי רוב המקורות היא כבר חגגה השנה את יום ההולדת ה-60 שלה. בתחילת שנות ה-90', כאשר צונאמי האינדי / אלטרנטיב הציף את הנוף המוסיקלי האמריקאי, יצרה סוניק יות' את האלבומים הקומוניקטיביים ביותר שלה, כולל קליפים תואמים ל-MTV וגורדון הפכה, פרט למושא הערצה לאמנים-קולגות, גם לסוג של סמל לאישה סקסית, חזקה ומוכשרת בטירוף, שהשפיעה על דור חדש של רוקיסטיות, מקורטני לאב ובייבס אין טוילנד ועד פי.ג'יי הארווי ובלינדה בוצ'ר מ"מיי בלאדי וולנטיין". פרט לחברותה בלהקה שהקנתה לה את פרסומה, גורדון פועלת כאמנית רב תחומית, עם פעילות בתחום עיצוב אופנה, בימוי קליפים, כתיבה למגזינים שונים, הפקת אלבומים לאמנים אחרים ואפילו דוגמנות. כל זאת תוך שמירה על דימוי מרוחק שסקס-אפיל קריר בצידו. וכל השנים האלה, לא איבדה גורדון מקסמה, בין אם לקחה חלק בתערוכת אמנות נחשבת בניו יורק או השתתפה באלבום מחווה לקרפנטרס. בל נשכח שגורדון היא גם אמא במשרה מלאה לנערה בת 19, פרי נישואיה לת'רסטון מור, שותפה לחיים ולעשייה המוסיקלית מאז תחילת שנות השמונים, קשר שהגיע לאחרונה לסיומו ועקבותיו ניכרים באלבום החדש שבו עסקינן.

כמו צמד חיילי אינדי מצטיינים שחתמו קבע, סחבו מור וגורדון את אלונקת הרוק האלטרנטיבי על גבם לאורך כמעט שלושה עשורים, כחברי סוניק יות', ללא ספק אחת הלהקות המשפיעות ביותר ברוק המודרני וגם כזוג נשוי, נער ונערת הפוסטר של סצינה שלמה שהדיה עדיין מצלצלצים בתודעתו של כל היפסטר עם גיטרה לא מכוונת ופדאל דיסטורשן. לפני שנתיים, כשהשניים הכריזו על כוונתם להתגרש, נדמה היה  שסוניק יות' הגיעה, כנראה, לסוף דרכה. וגם אם בהיסטוריה של הרוק ראינו שהכל עוד אפשרי כשמדובר על איחודים, פיוסים וקאמבקים, הרי שבינתיים נראה שגורדון, אם לשפוט על פי הראיונות שהעניקה לאחרונה, פגועה מהדרך בה הסתיים הרומן בן כמעט 20 שנה בין שתי אושיות האלטרנטיב. מה שכן, גורדון לא ביזבזה זמן ופרוייקט הסולו הראשון שלה (יחד עם גיטריסט הנויז המוערך Bill Nace) הוא חפירה מאתגרת ומרתקת בתוך מוחה ונפשה של מוסיקאית אגדית, אשת רנסנס מוערכת שעוסקת במוסיקה, בעיצוב, בבימוי ובפיתוח אמנים אחרים אבל בראש ובראשונה- אישה שיוצאת ממערכת יחסים ארוכה כשהיא פגועה, זועמת, מבולבלת, עצובה אבל בסופו של דבר נחושה להמשיך הלאה. במקרה הזה המבקרים צודקים באבחנתם שהאלבום קשור למשבר: כמעט כל משפט שגורדון מסננת יכול להתקשר לסיום המכוער של יחסיה עם מור, וגם אם לא מדובר ב"אלבום פרידה" קלאסי בעל נרטיב ברור (ע"ע Over של פיטר האמיל או Sea Change של בק), הרי שקשה להתעלם מהמסרים שבין השורות או בשמות שירים כמו The Last Mistress ו-Can't Help You, שלא לדבר על שמו של האלבום. לדוגמה: המשפט הראשון באלבום, עליו חוזרת גורדון שוב ושוב הוא: I can only see you in the abstract. אאוץ'. משם והלאה אנחנו יוצאים למסע לא קל של 70 דקות הכולל רק שתי גיטרות חשמליות ואת הקול החנוק והלא שגרתי של גורדון, שנשמע יותר כמו Spoken Word  או דמו מהוסס לטרק שירה עתידי. "מינימליסטי" ו"סטטי" הן שתי מילים אפשריות לתאר את המתרחש ב-Coming Apart. אין בתים, אין פזמונים, חילופי אקורדים כמעט ולא קיימים, שירים נקטעים באופן מפתיע, המילים קשות לפיענוח ואורך הטרקים נע בין דקה אחת ל-17 דקות ויותר, בהחלט האזנה מאתגרת אפילו למי שגדל על אלבומי להקת-האם של גורדון. אם אתם מאמינים במושג "אלבום שגדל עליך" ומוכנים להשקיע תשומת לב ומאסה של קשב מרוכז, יש סיכוי שהאלבום הזה, האיטי, המלחיץ, המפחיד לפרקים, ישבה אתכם ולא ייצא מהאוזניות לאורך זמן. ובכל מקרה, מעודד לראות שגם בגיל 60, או אולי דווקא בזכות גיל 60, קים גורדון ממשיכה להציב אתגרים גם בפני הקהל האדוק שהולך אחריה עוד משנות השמונים, בלי לעשות חשבון לאף אחד, אפילו לא – סליחה, במיוחד לא – לאקס המיתולוגי שלה.

Body/Head

Body/Head – Coming Apart

Matador

רוי הארפר – האיש והאגדה

142677

פול מקארטני שר קולות באלבום שלו, לד זפלין הקדישו לו שיר שלם, פינק פלויד השתמשו בו כזמר באחד האלבומים הכי מצליחים שלהם, איאן אנדרסון, קית' מון, דייויד גילמור, ג'ימי פייג', פיט טאונסנד ואחרים ניגנו לצידו ושרשרת ארוכה של אמנים, מקיית בוש' דרך ג'וני מאר ועד ג'ואנה ניוסם הביעו את הערצתם אליו. ובכל זאת, רוי הארפר הבריטי בן ה-72 (שחי כעת במחוז קורק היפהפה בדרום אירלנד) מעולם לא פרץ לתודעת הציבור הרחב. אולי אלה המילים האניגמטיות, השירים הארוכים והמורכבים או הסירוב העיקש שלו לרכב על טרנדים ולהתכופף בפני טעמים מוסיקליים משתנים. כנראה כל אלה גם יחד. בכל מקרה, בדומה לבריטים אקסצנטריים אחרים (שמות כמו פיטר האמיל, רובין היצ'קוק, ג'ון מרטין וריצ'רד ת'ומפסון קופצים לראש), הארפר נהנה, במהלך הקריירה המפותלת שלו, שהתחילה כבר באמצע שנות השישים, מקהל מעריצים אדוק ונאמן, שנוצר אותו כמו סוד שמור או אוצר תרבותי יקר ערך. ועכשיו הוא חוזר, 13 שנים לאחר האלבום האחרון שלו, עם אלבום נפלא בשם Man and Myth שמאוד כדאי לכם לשמוע. ואם זאת הפגישה הראשונה שלכם איתו, מומלץ לשמוע לאחר מכן יצירות דוגמת Stormcock, HQ ו-Whatever happened to jugula (פרוייקט משותף עם פייג'). תיהנו.

מהאלבום החדש

הארפר שר Have A Cigar ב-Wish You Were Here של פינק פלויד

זפלין עשו להארפר כבוד כבר ב-1970

רוי הארפר עם ג'ימי פייג' – סשן בלייק דיסטריקט באנגליה