אריקה באדו, קרייג דייויד: ביקורות אלבומים ממנהרת הזמן
אריקה באדו – New Amerykah Part 2
Universal Motown/הליקון
קרייג דייויד – Signed Sealed Delivered
Universal/הליקון
ישראלים רבים, וכותב שורות אלה ביניהם, זוכרים את הופעתה של אריקה באדו כאן לפני קצת יותר משנתיים, כאחד האירועים המוסיקליים המרגשים והמדהימים של השנים האחרונות. קשירת תארים כמו "מכשפת", "מהפנטת", "מדהימה", "קורנת" לגברת באדו היא בהחלט לא עניין נדיר. מצד שני, יש אנשים שלא ממש קולטים את התדרים עליהם משדרת הגברת, כולל בלוגרים ציניים במיוחד שלא קונים את הסטייל הרוחני ההזוי והפילוסופי שהיא משדרת. בכל מקרה, כולם מסכימים שבאדו היא מהכשרונות היחודיים ביותר שנתגלו במוסיקה השחורה בעשרים השנים האחרונות. העובדה שבאדו עושה דברים בדרכה שלה, מבלי להתפשר או להיכנע לאופנות, מבלי לרכב על טרנדים כובשי מצעדים ומבלי להתחנף לאיש, ראויה להערכה מרובה. האלבום החדש, המשך ל-New Amerykah Part 1, שיצא ב-2008, לא משגר את באדו לפלנטות חדשות, רק מרחיב ומעמיק את מסעה בין הפלנטות היצירתיות שביניהן היא מרחפת ממילא.
על גבי ביטים ממוסטלים מתוצרת השותפים הקבועים (מאדליב, ג'יימס פויזר, קארים ריגינס, ג'יי דילה המנוח ובאדו עצמה), ממשיכה באדו להגג על חיים, מוות, אהבה, פוליטיקה, לשרטט תמונות של מצב העולם, הן החיצוני שמסביבה כאישה אמריקאית שחורה והן הפנימי, זה שבתוך ראשה כאדם, כאמן, כיצור שמיימי המחובר למקורות ספיריטואליים בני אלפי שנים. ואם לפעמים זה מתקרב להיות כבד או אניגמטי מדי, באדו יודעת מתי לזרוק עצם היפ הופית למאזינים ולהנחית אותנו חזרה מהגלקסיות והפירמידות אל הרחובות האורבניים של דאלאס או ברוקלין. ועם טרק סיום בן שלושה חלקים, באורך של כמעט עשר וחצי דקות, באדו מוכיחה שאומץ האמנותי, אינטגריטי ושימת זין כללית על הקונבנציות המגבילות של הז'אנר עדיין מאפיינים אותה ובגדול.
קרייג דייויד, הבחורצ'יק האנגלי שפרץ לתודה לא הרבה אחרי באדו, בסוף שנות התשעים, נמצא, למרבה הצער, ברגרסיה אמנותית מדאיגה, שספק אם יצליח להתאושש ממנה. מי שהיה השם הרענן ביותר באר אנ' בי של תחילת המילניום, לא מצליח כבר זמן רב לשחזר את להיטי הגראז' החלקלקים והממכרים של תחילת הקריירה ולכן בחר באלבום החדש, את מפלטו של האמן חסר היצירתיות- אלבום הקאברים. אז נכון, אמנים כמו ניק קייב, טורי איימוס ופיטר גבריאל גם "חטאו" באלבומים שכולם גרסאות כיסוי, אבל הפנייה של דייויד לפתרון הקל הזה בגיל כל כך צעיר ובשלב לא מספיק מתקדם של הקריירה, בגיל 29 ואחרי ארבעה אלבומים בסך הכל, מצביעה על יובש יצירתי ומחסור ברעיונות חדשים. ולא מדובר בסתם קאברים: קרייג החליט לבצע את שירי הסול הקלאסיים ביותר בכל הזמנים, בחירה שמאלצת אותו להתמודד מול ביצועים דפיניטיביים של ענקים כמרווין גיי, אוטיס רדינג, אל גרין וסטיבי וונדר. אז נכון, לדייויס יש טנור נעים ואלסטי ויכולת קולית מרשימה, אבל חוסר ההשראה והאמירה והעובדה כי שום סיכון לא נלקח כאן, הופכת את האלבום למסיבת קריוקי מהוקצעת אך משמימה ובעיקר- חסרת אמירה.
כשזמרים דוגמת מייקל מקדונלד או ארון נוויל – אפילו רוד סטיוארט – ביצעו קלאסיקות סול באלבומיהם, הם הזריקו ניואנסים אישיים, תמימות נוסטלגית וניסיון חיים עשיר לתוך השירים המוכרים וטענו אותם בסאבטקסט מעניין. דייויד, לעומתם, נשמע כמי שבא לאולפן לעבוד, להוריד טייק מושלם וללכת הביתה. ככה, ידידי הצעיר לא בונים גראז'. אולי כדאי שדייויד יקשיב קצת לאריקה באדו, שאולי מבוגרת ממנו ב-10 שנים מבחינה כרונולוגית, אבל מבחינה אמנותית נמצאת שנות אור לפניו.
צלילה חוזרת: סווייד – Bloodsports // דפש מוד – Delta Machine
Suede הופיעו בישראל השבוע (בפעם השישית!), שזה תירוץ לא רע לפרסם כאן שתי ביקורות אלבומים שפורסמו ב"הארץ" / עכבר העיר במרץ 2013. תיהנו!
דפש מוד – Delta Machine
Mute
למשך כמה חודשים בתחילת שנות השמונים, דפש מוד היו להקה שכיף להקשיב לה. החיבור המרענן בין מלודיות פופ כובשות, תכנותי סינתיסייזרים קרירים ותמלילים שנראו מעט יותר אינטיליגנטיים מאלה של בני-זמנם כמו אדם והנמלים, דוראן דוראן או בננהרמה, הביאו הצלחה מוצדקת לחבר'ה מאסקס והציבו בסיס מסחרי איתן לאקספרימנטים שיבואו בהמשך.
הבעייה היא מה שקרה בהמשך. בדומה לבונו ו-U2, גם גהאן, גור, ווילדר ופלטשר שכחו שהם בסך הכל להקת פופ חביבה והתחילו להאמין ברצינות שהם מוסקאים "רציניים", עם "חזון", "סאונד" ו"אג'נדה" והתחילו להתנסות בסגנונות מוסיקליים שנמצאים מעבר לטווח ההשגה שלהם כמוסיקאים וכותבי מילים. זה לא אומר שמדי פעם לא התפלק להם להיט חזק או סינגל עם סאונד מעניין, אבל היומרנות, הנפיחות, הפומפוזיות והרצון לאמירה, הפכו את דפש – עדיין אחת הלהקות הנערצות בעולם בכלל ויבשראל בפרט – לדינוזאור פתטי שמנסה לשרוד על ידי ליקוט מזון אמנותי מז'אנרים אחרים, כולל מאמנים שהושפעו מדפש בתחילת דרכם: גראנג' סיאטלי, בלוז וקאנטרי אמריקאי, קראוטרוק גרמני, אינדסטריאל רוק נוסח המיניסטרי או ניין אינצ' ניילס – דפש, כמו U2, לקחו בנדיבות מכל אלה, אבל בסופו של דבר איבדו את הפופיות המדבקת של האלבומים הראשונים לטובת חפירות גותיות-נוצריות-אקזיסטנציאליסטיות משמימות, שהולכות טוב עם קליפים עמוסי סימבוליזם בשחור-לבן גרעיני.
הוויתור על זהותם כלהקת סינגלים והמעבר לאלבומי "אמירה", פרש בפני החברים יריעה נרחבת, שהכישורים המלודיים המוגבלים של גהאן וגור פשוט לא היו מסוגלים למלא. לכן, החלה הסתמכות על כישורי הפקה וויתור על מלודיות מנצחות. בנוסף לכל זה, גם הטקסטים הדכאוניים והמיוסרים של גהאן, שנשמעו חזקים לפני 30 שנה נשמעים היום קצת מאולצים מפיו של בריטי בן 51, אב לבחור בן 26. האלבום החדש נשמע אמנם טוב במערכת שמע משובחת, אבל דל בתכנים וברגעים מנצחים. Welcome To My World פותח לא רע את האלבום, ריף גיטרה נוסח ג'ון לי הוקר ב-Slow מרענן קצת את העניינים ו-Broken נשמע כמו סינגל סביר, אבל חוץ מאלה, אין כאן שום דבר לכתוב עליו הביתה: בסך הכל, Delta Machine, על ההפקה המשוכללת, השירה הדרמטית והסינתים החופרים נשמע קצת יגע, קצת מונוטוני, קצת – חייבים לומר את זה – משעמם. בעצם כמו כל אלבום חדש של דפש מוד בעשרים השנים האחרונות.
סווייד – Bloodsports
Suede Ltd
ואם דפש אף פעם לא ממש נעלמו, הרי שסווייד, שמוציאים עכשיו אלבום חדש אחרי 11 שנות בצורת, מנסים לחזור לעניינים בגדול. אחרי סיבוב הופעות מצליח שתידלק את היצירתיות. האלבום החדש רץ בקדחתנות על 10 טרקים בפחות מ-40 דקות (מבלי לספור שני קטעי בונוס בחלק מהמהדורות), עם סגנון וגישה שמתעלמים מהאלבומים האחרונים הבעיתיים וזורקים את המאזין היישר לאמצע הניינטיז, התקופה שבה סווייד נראתה כהרכב מסעיר וגדול מהחיים, כזה שלא מסוגל לטעות.
כבר מהפתיחה של Barriers, השיר הראשון, ניכר כי ברט אנדרסון והחבר'ה לא באו לשחק, לצאת ידי חובה או לעסוק במיחזור נוסטלגי. והשירים שמגיעים לאחר מכן ממשיכים את המגמה: רוק גיטרות סוחף ודרמטי, עם הפקה מוקפדת, הגשה מושלמת ותמלילים גדולים מהחיים, או בקיצור: אלבום טוב של סווייד. כמות הסינגלים הפוטנציאליים כאן מרשימה ביותר: קשה שלא לדמיין עשרות אלפי מציתים (או טלפונים ניידים) מונפים לצלילי For The Strangers, Always או Sabotage והסך הכל מחזק את הרושם שסווייד חזרו לעצמם לא רק על הבמה אלא גם באולפן.
מי שמעולם לא התחבר לבריט-גלאם-פופ התיאטרלי של סווייד לא ימצא כאן שום דבר מיוחד שישנה את דעתו. אבל מי שנוהה אחרי אנדרסון וחבורתו ושומר להם אמונים עוד מ-1992 ימצא כאן אסופה חזקה של שירים שמשחקים על הקלפים החזקים של ההרכב, מילולית, מוסיקלית והפקתית ונותנים תקווה להמשך. רק שלא ייקח להם עוד עשור עד לאלבום הבא.
"איזי קאבר" – מיקסטייפ חדש לשמיעה ולהורדה
היום יוצא רשמית לאור המיקסטייפ החדש שערכנו, חברי ערן דינר ואנוכי, מתוך אוספי תקליטי הויניל שלנו. "איזי קאבר", החלק השביעי בסדרת המיקסטייפים "59 דינר", מכיל יותר משעה וחצי של שירי פופ ורוק קלאסיים משנות ה-60, ה-70 וה-80, שבוצעו להם קאברים בעברית – הכל הועבר, כרגיל, מתוך התקליטים והתקליטונים המקוריים.
אז אם מסקרן אתכם לשמוע גרסאות בעברית לאלביס פרסלי, סיימון וגרפונקל, הביץ' בויז, ג'וני מיטשל, סטיבי וונדר, לו ריד, חוזה פליסיאנו, מריאן פייתפול, קייט בוש, ריי צ'ארלס ורבים רבים אחרים, "איזי קאבר" עכשיו באוויר.
לחצו כאן כדי לעבור למיקסטייפ – להאזנה באתר Mixcloud
אפשר גם להוריד את המיקסטייפ בלחיצה קלילה כאן
שירי המשוררים שאתם לא מכירים
בחודשים האחרונים, ידידי המלומד ערן דינר ואנוכי עמלנו רבות על המיקס השישי בסדרת "59 דינר". והנה הוא לפניכם, ערוך ומוכן להאזנה בסופ"ש. רק עם תחילת התחקיר הבנו שיש המון שירי משוררים בפופ וברוק העברי שמעטים יודעים על קיומם. חפרנו עמוק בתקליטיות שלנו והוצאנו את הפנינים האלה להנאתכם. כל השירים הועברו ישירות מתקליטי הויניל המקוריים. "פופואטיקה" סוף סוף גמור. מקווים שתיהנו ממנו. תלחצו פה ותשמעו. האזנה נעימה ושבת שלום.
פעמיים קלפטון
אריק קלפטון חגג השבוע יום הולדת 71. הנה שתי ביקורות שכתבתי ושהתפרסמו גם ב"עכבר העיר", על שני אלבומי האולפן האחרונים שלו (אגב, אלבום חדש יגיע במאי הקרוב). קריאה מהנה ומזל טוב!
Eric Clapton – Clapton
Reprise, 2010
על עטיפת האלבום החדש שלו נראה אריק קלפטון בדיוק, אבל בדיוק, כמו גדעון אוברזון. לא שיש בזה משהו רע – בכל זאת, קלפטון נראה די טוב, יחסית לגבר בריטי שכבר עבר את ה-65 ובכל זאת, יש משהו סמלי בכך שהבלוזיסט הוותיק נראה בערוב ימיו יותר כמו מעצב אופנה ופחות כמו מי שהיה אייקון רוק מהבולטים שהנפיקו הסיקסטיז. אבל מי שיקרא את האוטוביוגרפיה של קלפטון, שיצאה לפני כשנתיים, לא יתפלא. קלפטון, בחור אנגלי די משעמם שנקלע, בכוחו של כשרון ייחודי, לחיים מרתקים למדי, רצופי עליות ומורדות חדים, מלאי שיאים נשגבים וטרגדיות אישיות אפיות על גבול הפאתטיות (את רובן, מסתבר, הביא על עצמו), נודע גם כחובב חליפות של ורסצ'ה, שעונים של פיליפ פאטק, ספות עתיקות, יאכטות מפוארות, גיטרות וינטג' שאר פריטים מעוצבים ויקרים באמצעותם ניסה למלא את החסכים הרגשיים שהותירה בו ילדות טראומטית במיוחד. נדמה כי בשנים האחרונות מקדיש עצמו קלפטון לסגירת חשבונות היסטוריים, לסיכומים ולהגשמת חלומות וגחמות אישיות, כיאה למי שכמעט 50 שנות קריירה מאחוריו. אלבום משירי איש הבלוז המיתולוגי רוברט ג'ונסון, אלבום משותף עם בי.בי. קינג, אלבום משותף עם ג'יי ג'יי קייל, מסע הופעות ואלבום בהופעה חיה עם סטיבי ווינווד ועוד כהנה וכהנה. קלפטון, שמיטב עבודותיו הוקלטו על התפור שבין שנות השישים לשבעים, לא מחפש כבר את המהפכה המוסיקלית הבאה, אלא רק להתרווח אחורה בכיסא הנדנדה באחד מבתיו המתוקתקים ולג'מג'ם עם חברים באווירה ידידותית ונינוחה. השיר השני באלבום החדש אפילו נקרא Rocking Chair . כן כן, זה שמוכר יותר בביצוע של לואי ארמסטרונג. וב-Clapton שוב אוסף אליו המאסטר צוות מיומן של נגנים/חברים, שכל מוסיקאי במערב היה מוכן להרוג בשביל שעת אולפן שלהם: המתופף הוותיק ג'ים קלטנר, הבסיסט האגדי ווילי וויקס, הפסנתרן והמעבד הניו-אורלינסי המדהים אלן טוסאנט,השותפים הוותיקים ווינווד וקייל ואפילו פרגית צעירה כמו שריל קרואו (רק בת 48!) הצליחה להשתחל לסשן. מבחינת חומרים, קלפטון כמו חופר באלבום זה בארון התקליטים המאובק של הוריו או אפילו סבו וסבתו ודולה מהם שירים נשכחים של הוגי קארמייקל, אירווינג ברלין ופאטס וולר, וגם שיר נשכח של ג'יי ג'יי קייל שנקרא River Runs Deep, שנשמע בדיוק כמו משהו שיצא מהאלבום הראשון של דייר סטרייטס – עד שאתה נזכר שדייר סטרייטס בעצם הושפעו מקייל והשיר הזה הוא בכלל מ-1971. אחרי כמה בלוזים מגיעה מגמת הנוסטלגיה לשיא. זה קורה בשיר האחרון, לא אחר מאשר Autumn Leaves, האמא ואבא של סטנדרטי הג'אז, שקלפטון, מבחינה ווקאלית, נשמע בו לא רחוק מטוני בנט, סולו גיטרה שקורץ לענקי ג'אז כמו ווס מונטגומרי וג'ים הול.
אז נכון שקולו של קלפטון איבד הרבה מעוצמה שבערה בו בתחילת הסבנטיז וגם הגיטרה עברה למושב האחורי, אבל נראה שקלפטון עושה מאמץ ראוי להערכה להתבגר בכבוד יחד עם הקהל שגדל עליו, רבים מהם היום כבר סבים, שרק רוצים קצת גוד-טיים מוזיק כרקע לשיחה וכוסית וויסקי משובח. ואת זה קלפטון בהחלט מספק באלבום החדש. מי שרוצה מוסיקה של אש, גופרית ותמרות עשן, שיקרא את הביוגרפיה של האיש לצלילי Derek & The Dominos עם איזה ג'וינט בפה. כי קלפטון של היום, תאהבו את זה או לא, מסניף רק ריפודים של ספות ויקטוריאניות ומתמסטל מחליפות מעצבים.
Eric Clapton – Old Sock
Polydor, 2013
גם אם אריק קלפטון היה פורש מעולם המוסיקה ולא מקליט אפילו עוד צליל אחרי, נניח, סוף שנת 1970, מקומו כבר היה יצוק בבטון בבסיס היכל התהילה של הרוק. כמי שחיבר את הבלוז השחור לרוק הלבן ואת הגיטרות של המיסיסיפי דלתא למגברי מנורות בריטיים, כמי שהיה שותף להקמת Cream, הפאואר-טריו הידוע ביותר בכל הזמנים, שהתארח באלבום של הביטלס, שהיה שותף לסופרגרופ Blind Faith והקליט את Layla, לקלפטון, שפועל באופן סדיר כאמן סולו משנת 1974, לא נשאר, כבר אז, הרבה מה להוכיח. בשנים האחרונות נראה שקלפטון, לו מלאו לאחרונה 68, עוסק בעיקר בהשלמת רשימת המשאלות המוסיקלית האישית שלו: פרסום אוטוביוגרפיה חושפנית, הקלטת אלבום מחווה לאיש הבלוז האגדי רוברט ג'ונסון, אלבומים משותפים עם בי.בי קינג, ג'יי ג'יי קייל ועם הג'זיסט ווינטון מרסליס וגם מסע הופעות משותף עם הקולגה הוותיק סטיבי ווינווד. אלבום האולפן הקודם של קלפטון, שיצא לפני כשנתיים וחצי, הגיש בעיקר ביצועים מנונמנמים של סטנדרטי ג'אז עתיקים וקלאסיקות אמריקאיות משנות השלושים והארבעים. האלבום החדש, ששומר גם הוא על מינון גבוה של קאברים, מצליח פה ושם להזריק מעט אנרגיה מחודשת לעניינים, אם כי לא במידה מספיקה כדי לרגש או לטלטל באמת. צריך להודות על האמת: לעומת האש שניתכה מגרונו וממיתריו של קלפטון בתקופת Cream ו-Derek And The Dominoes, ומדי פעם גם באיזה אלבום הופעה מקרי, בשנים האחרונות נראה שהאיש שקע לתוך איזשהו רפיון יצירתי או אולי האיש פשוט עושה את מה שבא לו הכי בקלות, מבלי להשקיע מאמץ רב מדי או ללחוץ חזק מדי על דוושת היצירתיות. לראייה: בעשור האחרון, מספר השירים החדשים שקלפטון כתב בעצמו לאלבומיו עובר בקושי את הדו-ספרתי ובאלבום החדש כבר אין אפילו שיר אחד שקלפטון חתום עליו ככותב. אז מה היה לנו שם? קצת רגאיי בהשראת פיטר טוש, קצת פולק אמריקאי נינוח ("גודנייט איירין"), סטנדרט ג'אז מימים עברו ("אול אוף מי"), מחווה נחמדה לגארי מור המנוח ("סטיל גאט דה בלוז") והרבה חברים ממועדון ה-V.I.P של הרוקיסטים הוותיקים שבאו לתת כתף: מר ווינווד באורגן, אדון קייל בגיטרה, טאג' מאהאל במפוחית, סטיב גאד וג'ים קלטנר בתופים ואפילו פול מקארטני קפץ לתרום באס וקולות רקע – ככה שאתם יודעים שהתוצאה נשמעת טוב, גם כשהחומרים מעט ממוחזרים או לא ממש מרגשים.
אבל מי אנחנו שנבוא בטענות לאריק קשישא? האיש עשה את שלו – ובגדול – כבר לפני 40 שנה והיום הוא פשוט עושה מה שבראש שלו: מג'מג'ם שירים שהוא אוהב עם חברים טובים, קורא לאלבום בשם אירוני, תוצאה של שיחה משושעשת עם דייויד בואי ומצלם את תמונת העטיפה על אי בקריביים, בעזרת הטלפון הנייד שלו. זהו זה, אפשר כנראה לנופף לשלום לקלפטון המחוייט והמוקפד שהכרנו מהאלבומים הקודמים ולהתחיל להתרגל לפנסיונר החביב, השזוף והנינוח שמשקיף אלינו בחיוך מעטיפת Old Sock. אמן שגם אם ימי הזוהר שלו כבר הרבה מאחוריו, עדיין ממשיך לסחוב בעליות בכבוד ולהנפיק מוסיקה שגם אם לא תשנה כבר את העולם, לפחות תשאיר בו חמישים ומשהו דקות של מוסיקה כיפית, רגועה ומבוצעת היטב.
היפ הופ, דרך הגב.
לפני שבוע יצא האלבום Sex, Love & Pain 2 של זמר האר'אנ'בי Tank. האמת, לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל משהו בעטיפה נראה מוכר. מוכר מדי. כן, זו כבר עובדה מוגמרת: ראפרים והיפ הופרים למיניהם אוהבים להראות לנו את הגב.
אולי כי יש בזה הדמנות להציג שרירים מפוסלים לעילא, אולי כי יש יותר שטח להעברת מסרים, אולי כי זה דרמטי יותר מסתם להראות עוד פעם פנים… מי יודע. בכל מקרה, הנה כמה דוגמאות בולטות, בסדר כרונולוגי.
טופאק שאקור פצח בשילוב האטרקטיבי של גוף חשוף, שרשרות וקעקועים, על גב (שמתם מה עשיתי כאן?) האלבום השלישי שלו, Me Against The World מ-1995.
יריבו של טופאק ונציג החוף המזרחי של אמצע שנות ה-90', הנוטוריוס ב.י.ג, באלבום Life After Death שיצא כמה שבועות לאחר מותו ב-1997. מסיבות מובנות למדי, ביגי נשאר לבוש.
חלפה שנה, והראפר המצליח ביותר של סוף שנות ה-90' ארל סימונס, הלא הוא DMX, מתחיל באלבומו הראשון It's Dark And Hell Is Hot את מסורת החשיפה שתלווה אותו במשך כל הקריירה (שהתחילה ברצף מדהים של הצלחות והתדרדרה קשות בהמשך) DMX מנצל את שטח הגב שלו למחווה לאחד מכלבי הפיטבול האהובים שלו, שהלך בטרם עת למכלאת ההסגר הגדולה בשמיים.
נשארים באותה שנה, עם עוד אלבום סופר-מצליח של DMX. וגם הפעם, הגב חשוף – והמכירות בשמיים.
שנות ה-2000 החלו, וכוכב חדש זרח בשמי ההיפ הופ. ג'ה רול, או ג'פרי אטקינס כמו שקוראים לו בני משפחתו (והבוס הנוכחי שלו, בדלפק השירות המהיר במקדונלד'ס), ניסה להידחק לנעליו הגדולות של טופאק ולאלה הבינוניות של DMX. כל זה, בתוספת קצת סימבוליזם נוצרי א-לה-ישו, יצרו את The Last Temptation, האלבום שלו מ-2002. פריט חובה: גב חשוף, אלא מה.
לא בחור עירני ומודע כמו פיפטי סנט ייתן לטרנדים לחלוף מעל ראשו. הנה עטיפת פסקול הסרט האוטוביוגרפי הכושל שלו מ- Get Rich Or Die Tryin', 2005.
ונסיים (לבינתיים) עם מי שבחר להציג את גבו לראווה מעל עטיפת אלבום כדי להעביר מסר. ומי זה יכול להיות, אם לא נאסיר ג'ונס, איש קווינס, המכונה Nas בפי חובבי ההיפ הופ האיכותי בעולם כולו. אחרי שחברת התקליטים לא הסכימה לו לקרוא לאלבומו מ-2008 בשם המגה-פרובוקטיבי Nigger, הוא החליט, בצעד יח"צני מבריק ובלתי מתפשר (או מחוסר ברירה) לא לתת שם לאלבום ורק להציג בעטיפה את גבו המצולק (ממכות שוט?), בצורת האות N, משל היה אחרון העבדים המוצלפים במטעי המיסיסיפי בימי משטר העבדות בדרום ארצות הברית.
מכירים עוד דוגמאות ששווה לאזכר כאן? כיתבו לנו ונשמח לפרסם.
בינתיים, הנה שיר ראפ ממש טוב, עם המילה Back בתוכו, כדי לשמור על קוהרנטיות הפוסט. תיהנו.
צעיר בן 70
ניל יאנג חגג אתמול 70. לא נכביר כאן במילים על גדולתו במוסיקאי, כיוצר וכאמן בלתי מתפשר עם חזון ייחודי שהוביל לקריירה פתלתלה ומגוונת, שלא מפסיקה להפתיע גם חמישה עשורים לאחר שהתחילה. רק נציין שתי נקודות מפגש של החתום מעלה עם מר יאנג בהופעה.
הייתי שם בקיץ 1995. ניל יאנג שורף את בריכת הסולטן בירושלים, עם סיבוב האלבום Mirrorball ועם להקת ליווי שמתקראת בימים כתיקונם "פרל ג'אם".
הייתי שם 14 שנים אחר כך. קיץ 2009. הייד פארק, לונדון. ניל מפציץ כהרגלו, מול 60,000 בריטים ולקינוח, אחד פול מקארטני קופץ לבמה לשיר עם יאנג שיר של הביטלס כהדרן.
ואם אתם חדשים ליצירתו של יאנג, הנה כמה אלבומים שלו שחייבים לשמוע:
1.) Harvest
2.) After The Gold Rush
3.) Rust Never Sleeps
4.) On The Beach
5.) Zuma
6.) Ragged Glory
7.) Everybody Knows This Is Nowhere
9.) Weld
10.) Tonight's The Night
11.) Harvest Moon
מזל טוב, ניל!
הדליפה הגדולה
פורסם, בעריכה קלה, ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין
מדונה – כלבה שלא מתנצלת
"זהו סוג של טרוריזם" אמרה מדונה לפני כשבועיים, בהתייחסות לאירועי הזמן האחרון. לא, היא לא התכוונה לרצחנות של דעאש או של בוקו חראם, גם לא לטבח האזרחים בסוריה או אפילו למתרחש באיזורנו, אלא – שומו שמיים – לדליפת אלבום שלם שלה לרשת לפני המועד המתוכנן. כיום, כשכל הפרדיגמות המוכרות שהתלוו לתהליך הוצאת אלבום לשוק מתפוגגות מול הזמינות והכח האדיר של הרשת, אפילו לאייקון כמו מדונה מותר להיות פרנואידית ולהשתמש כלפי מדליפי המוסיקה שלה בביטויים שבעבר היו שמורים לרוצחים בני עוולה. ואולי הגברת לא ממש תמימה ופגיעה כמו שזה נראה? האמת היא שהיום מאוד קשה לברר האם דליפת אלבום היא תקלה חמורה בתהליך השיווק או דווקא ההיפך- תרגיל יחצ"ני מבריק, שנועד למשוך תשומת לב דווקא לאלבום שלך בתוך כל הג'ונגל הסבוך ורב המתחרים של הפופ העולמי. עם דליפת Unapologetic Bitch לרשת, מיהרה המדונה להכריז כי מדובר בסקיצות לא גמורות (למרות שלאוזני כותב שורות אלה הכל שם דווקא נשמע מהוקצע ומלוטש לחלוטין) והוציאה, כמעין תגובת נגד לפשע האיום את Rebel Heart, מיני-אלבום ובו שישה שירים חדשים, שעליהם היא חתומה כמוצר מוגמר ושלם. רשלנות בהפקה או גאונות שיווקית? ימים יגידו. אם עד כניסת האינטרנט לתמונה, הדלפת אלבום לא גמור לשוק היתה מלאכה קשה ומסובכת עד בלתי אפשרית, הרי שהיום, עשרות האנשים המלווים מקרוב כל פרוייקט של אמן מסדר הגודל של מדונה, הם מדליפים בפוטנציה. כל מה שצריך זה מעט תעוזה וחיבור מהיר לרשת – ותוך שניות יכולים כל העולם ואחותו להתרשם מה"סקיצות הלא גמורות", המיקסים הראשוניים, ההקלטה מחזרה או הדמו-שלא-חשבת-אפילו-לשחרר. קצת יותר פשוט מלסחוב עשרות גלילי סרט הקלטה כבדים דרך מערך האבטחה של אבי רוד ואז להדפיס מהם תקליטי ויניל (אם הייתם רוצים להדליף אלבום של הביטלס, למשל, בשנות ה-60').
בוב דילן – הפלא הלבן הגדול
האמת היא שכבר בשנות ה-70' היו אמנים רבים מודעים לפוטנציאל הדליפה והתמודדו איתו בדרכים שונות. הגרייטפול דד הלכו, כהרגלם, נגד הזרם ואיפשרו למעריצים להקליט את הופעותיהם באופן חופשי, מה שלא רק שלא פגע בהכנסותיהם, אלא דווקא יצר גרעין קשה ונאמן של מעריצים אדוקים שהלכו אחרי ההרכב לכל הופעה והביאו את ג'רי גרסיה וחבריו לראש טבלת מכירות הכרטיסים בארצות הברית במשך תקופות ארוכות. אירוסמית' שיחררו ב-1978 אלבום בהופעה חיה שנקרא Live Bootleg שבעיצובו הגרפי חיקה את עטיפות הקרטון המינימליסטיות של ההקלטות הלא חוקיות שהסתובבו אז בשוק, פרנק זאפה הוציא, בתחילת שנות ה-90' את סדרת הדיסקים Beat The Boots ובה הקלטות מהופעות חיות שלו, כדי להילחם במתעדים הלא חוקיים ולגרום לכספם של מעריציו לזרום לכיס הנכון. כך עשה גם הבלוזיסט האירי המנוח רורי גלאגר, כששיחרר סדרה של שלושה דיסקים מהופעות חיות, כדי לייצר תחרות רשמית לשלל ההקלטות הבלתי חוקיות שדלפו מהקונצרטים שלו. אבל כל זה היה אז והיום זה היום: המונח Release Date, תאריך יציאת אלבום, איבד כבר את משמעותו בתוך ים הריליסים האינטרנטיים הרשמיים והפחות רשמיים, הרמיקסים והגרסאות ואמנים נדרשים ליצירתיות שיווקית של ממש כדי לקדם את המוצר החלדש שלהם באפקטיביות הרצוייה. אליל האר'אנ'בי האניגמטי ד'אנג'לו הלך בעקבות המהלך החלוצית של ביונסה מסוף 2013 ושיחרר את האלבום החדש והמצופה שלו, הראשון מזה 14 שנים, בהפתעה גמורה לפני כשבועיים. גם ת'ום יורק, נאמן למסורת החדשנות השיווקית של רדיוהד, זרק לפני כשלושה חודשים אלבום חדש להורדה (בתשלום) בפרוטוקול שיתוף הקבצים BitTorrent, אלבומה האחרון של כוכבת הקאנטרי-פופ טיילור סוויפט עלה להאזנה ברשת (תחת כותרת מסתורית בצרפתית) כמה ימים לפני יציאתו הרשמית ונראה שזוהי רק תחילת עידן הריליס כסטארט-אפ דיגיטלי ופתרונות קריאיטיביים רבים עוד לפנינו.
אירוסמית' – בוטלג חי
בהנחה שיש מקרים שבהם מדובר אכן בהדלפה נגד רצונו של האמן ובניגוד לאג'נדה של חברת התקליטים, יש כמה נקודות תורפה שמהן יכולה ההקלטה לדלוף: החל מאולפן ההקלטות, שם יכול חבר להקה, מפיק, טכנאי או עוזר כלשהו לשים יד על הקבצים, דרך פרומואים שנשלחים, לפני שחרור האלבום לאנשי תעשייה, עיתונאים ומבקרים שלא עומדים בפיתוי וכלה ברשתות ההפצה הדיגיטליות ובמפעלי הדפסת הדיסקים שגם מהן יכולה לצאת הרעה. ומה קורה בעניין אצלנו בארץ? "קשה לי להאמין שבישראל עניין דליפת אלבומים הוא אישיו בכלל" אומר עידן אלעד, מוסיקאי וותיק והבעלים של אולפני "סיגנל" בתל אביב. "בניגוד לכסף הגדול והתעשייה המפותחת מעבר לים, כאן השוק הוא כל כך קטן וההיכרות האישית בין האמנים ובעלי האולפנים כל כך אינטימית, שלא נראה לי שיש בכלל תופעה כזאת או שמישהו ייקח על עצמו את הסיכון. ובכלל, כמה ישראלים כיום יושבים בבית וכוססים ציפורניים בציפייה מתוחה לאלבום רוק או פופ ישראלי חדש שיש דחיפות כזו, או שבכלל שווה למישהו להדליף להם אותו לפני הזמן? אולי התחום המוסיקלי היחיד בארץ ששווה להדליף בו משהו, הוא במוסיקה הים-תיכונית".
נתנו למעריצים להקליט: גרייטפול דד
מהבוטלג המסחרי הראשון (בוב דילן, 1969) ועד לטרוריזם שמייחסת מדונה לדליפת אלבומה החדש, הקהל תמיד רצה ותמיד ירצה לטעום מהפרי המוסיקלי האסור. רק שהקהל של 2015, המחובר בוריד לאינספור ערוצים דיגיטליים מהירים, הוא חסר סבלנות יותר מאי פעם, רוצה הכל מהר ועכשיו ולא יודע לדחות סיפוקים. הוא רוצה את האלבום החדש של מדונה אתמול. ולא אכפת לו אם המיקס עדיין לא מושלם והמאסטרינג לא בדיוק ב-Level הנכון. הרי בינינו, בכל מקרה רובנו נשמע את האלבום הזה ביו טיוב בגרסת MP3 מעוכה, חתוכה ומכווצת, אבל זה, לצערנו, כבר טרוריזם מסוג אחר.
ליד החנוכיה, מתחת לעץ: אלבומים לחגים
(התפרסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר)
ההצפה באלבומים שיוצאים ברבעון האחרון של השנה ומכוונים ישירות לכיסי הצרכנים שטופי אווירת החגים היא אחת מהפרות הקדושות האחרונות של תעשיית המוסיקה שעדיין מתהלכת חופשי ונושמת באופן עצמוני יחסית. התקופה הכוללת את חג ההודייה, בלאק פריידיי, חנוכה, כריסטמס וערב השנה החדשה היא עדיין כר פורה לנצלנות של חברות התקליטים ו/או לאיוורור ואריזה מחודשת של אלבומים עששויים להינתן כמתנה ליד החנוכיה או עץ האשוח. ניסנו לעשות קצת סדר בשיטפון האלבומים שמגיע אלינו בנובמבר-דצמבר 2014.
לבייבי-בומרס נוסטלגיים ובעלי ממון:
בוב דילן – The Basement Tapes Complete
סדרת ההקלטות שעשה דילן עם The Band בשנת 67' היא אחד מהפריטים האיקוניים והמכוננים של דילן, של הסיקסטיז ושל הרוק בכלל. לאורך השנים יצאו The Basement Tapes בקונפיגורציות רבות ובפורמטים שונים ומשונים, חלקם חוקיים, חלקם פחות. עכשיו סוף סוף יוצאות כל ההקלטות הראויות לשמיעה בסט מפלצתי של שישה דיסקים ו-129 טרקים, כולל טייקים שונים לאותו שיר, גירסאות אלטרנטיביות ושאר ירקות. המחיר הגבוה מבטיח שרק דילנופילים כבדים ומכורים ירכשו את הגירסה הדפיניטיבית, המייגעת והתובענית הזו.
לאנשי אינדי-אמריקנה מתבגרים:
Wilco – What's Your 20? / Alpha Mike Foxtrot
ההרכב המצויין של ג'ף טווידי, שמזגזג בוירטואוזיות בין קאנטרי, פולק, אלטרנטיב ואקספרימנטים שונים, חוגג 20 שנה ליסודו ומציין את העובדה בשני סטים נפרדים. הראשון, הכפול כולל את השירים המוכרים ביותר שהוציאו ווילקו לאורך הקריירה שלהם עד כה. השני, הכולל ארבעה אלבומים, מיועד למעריצים אדוקים ומוסיף מנה נכבדה של בי-סיידס, קטעים בהופעות, שירים מפרוייקטים צדדים, מפסקולים ועוד רבים וטובים.
לביטלסולוגים מושבעים:
The Art Of McCartney – אמנים שונים
כשמקליטים אלבום מחווה לפול מקארטני, חייבים לעשות את זה בגדול. ואכן, באלבום הזה התקבצו להם נפילים כמו בוב דילן, בריאן ווילסון, קאט "יוסוף" סטיבנס, ווילי נלסון, בילי ג'ואל, קיס, הקיור, אליס קופר ורבים אחרים לבצע מחדש את שיריו של המאסטר, מתקופת הביטלס, דרך ווינגס ועד אלבומי הסולו שלו. אז נכון שלא כל הביצועים עומדים בכבוד ליד המקור – ואיך אפשר כשהמקור כל כך קלאסי – אבל אפשר בהחלט למצוא כאן כמה פנינים שעושות כבוד לאורגינל ואף מוסיפות לו, כמו הטרקים של סמוקי רובינסון, סטיב מילר ובי בי קינג, למשל.
למטאליסטים מזדקנים:
AC/DC – Rock Or Bust
עוד אלבום של איי.סי.די.סי שנשמע כמו עוד אלבום של איי.סי.די.סי. והאמת, אין בזה שום דבר רע. הלהקה שמספקת לעולם, כבר 40 שנה, ריפים מבטון יצוק וטקסטים אינפנטיליים שכיף לצרוח באיצטדיונים, מנפקת את מה שנראה כאלבום האולפן האחרון שלה – ולא מביישת את הפירמה, גם כשהנוסחה שחוקה ומוכרת. אבל ברגעים שהנוסחה עובדת (ויש לא מעט כאלה באלבום החדש), אי אפשר שלא להוריד את הכובע (קסקט דייגים שחור, במקרה הזה) בפני אגדת רוק שלא מביישת את הפירמה גם לקראת סוף הקריירה.
להיפ הופרים לבנבנים:
אמינם ואמנים שונים – Shady XV
למרות שהקריירה שלו התחילה מוקדם יותר מ-1999, מרשל מאתר'ס חוגג 15 שנים באור הזרקורים עם אלבום כפול: בדיסק הראשון מקבץ שירים חדשים שלו יחד עם מגוון אורחים וחברים לנשק, בשני אוסף ממיטב הטרקים של אמינם וחברים שיצאו בלייבל המחמד שלו, Shady Records. החלק הראשון ממשיך את הסגנון הבוטה והדחוס ששלט באלבומים האחרונים של אמינם ומוכיח את מה שנלחש עד לאחרונה רק בחדרי חדרים: הבחור די גמר את הסוס מבחינה יצירתית. נכון, הוא רב-אמן בהלחמת מילים, בפלואו וירטואוזי וביצירת שרשרות אינסופיות של חרוזים כפולים, משולשים ומתומנים, אבל כל זה הוא כלי ריק כשאין לך באמת מה להגיד והכל מתמצה בסופו של דבר לשורה של גסויות איפנטיליות, ירידות על כוכבי-הפופ-של-הרגע (לנה דל ריי, איגי אזייליה) ובכיינות אינסופית על "כמה קשה להיות סופרסטאר". אם החלק הראשון של האוסף מתסכל, הרי שדווקא בחלק השני, שכולל גם את אובי טרייס, פיפטי סנט ו-D-12, יש פנינים לא מעטות, כולל הפקות אדירות של ד"ר דרה, שגורמות לאלה שבדיסק הראשון להישמע חלולות וחסרות עומק והשראה – בדיוק כמו הטקסטים אל אמינם ב-2014. למי שבכל זאת חייב את מנת אמינם השנתית שלו, עדיף להוריד את המיקסטייפ החינמי המוצלח Shady Classics שיצא במקביל לאלבום הדי מיותר הזה.
לחובבי רוק אודיופילים:
דייויד בואי – Nothing Has Changed
קווין – Forever
פינק פלויד – The Endless River
בואי מציג את הקריירה העשירה שלו באלבום משולש, שכולל גם שירים שלא נשמעו עד כה. האוסף, שהולך בסדר כרונולוגי הפוך, מהחדש לישן, כולל יותר מדי שירים מ-20 השנים האחרונות והפחות מוצלחות של בואי וכמובן משכתב את ההיסטוריה במחיקת פרקים שלמים ופחות מוצלחים בביוגרפיה ("טין מאשין", מישהו?). קווין ממשיכים לארוז את הדיסקוגרפיה שלהם שוב ושוב, אבל הפעם מצרפים, כפתיון למעריצים שבעי האוספים, שיר חדש וגנוז שהוקלט כדמו עם מייקל ג'קסון בשנות השמונים. פינק פלויד משחררים אלבום אולפן ראשון מזה 20 שנה (שנסקר פה בהרחבה לאחרונה), אינסטרומנטלי ברובו, שכולל הקלטות מלפני 20 שנה בשילוב ערוצים חדשים ומהווה מעין מחווה לקילדן הלהקה המנוח ריק רייט. הסאונד המרשים של פלויד עדיין שם ויש כמה רגעי חסד פה ושם, אבל רוב החומרים נשמעים לעוסים וממוחזרים למדי.
לאניני הטעם:
Robert Wyatt – Different Every Time
The Velvet Underground – Super Deluxe Edition
כמו כל דבר שעשה וויאט, האיש המוכשר ורב הפעלים וכנראה בן האנוש היחיד שניגן גם עם ג'ימי הנדריקס וסיד בארט וגם עם ביורק והוט צ'יפ, גם האוסף הזה הוא מוצר שונה, מפתיע וייחודי. קודם כל, השיר הידוע ביותר של ווייאט ("Sea Song") אינו מופיע בו כלל. אבל מה שכן יש כאן זו סקירה סובייקטיבית ומסקרנת של קריירה מפותלת של מוסיקאי יחיד במינו ואמן גדול, שלא זכה אולי להצלחה מסחרית מסחררת, אבל נחשב לאליל ומקור השראה למוסיקאים הנחשבים רבים ברחבי העולם, מאושיות רוק מתקדם, דרך נפילי פרי-ג'אז ועד להיפסטרי אינדי מעודכנים.
עוד הרכב שזכה ליותר הערכה מאשר הצלחה בזמן אמיתי הוא הוולווט אנדרגראונד, שאלבומם השלישי הנפלא יצא בגרסת דה לוקס הכוללת 6 (שישה!) דיסקים ומציגה את האלבום המקורי בכמה מיקסים שונים, (כולל מונו) ועם תוספת שני דיסקים של הופעות חיות משנת 1969. למי שיש לו כבר כל פריט בדיסקוגרפיה מההרכב של לו ריד ושות' (וגם איזו תוכנית חיסכון קטנה לשבור…) המארז הנ"ל מומלץ בהחלט.
ונסיים בשיר. חגים שמחים לכולם!
Two באב
לכבוד ט"ו באב שחל השבוע, ביקש המגזין טיים אאוט ממוזיקאים, די. ג'יים ועיתונאים לבחור אלבום סקסי / חושני / מלטף שהכי מתאים למאורע.
זו היתה הבחירה שלי:
Music to Make Love to Your Old Lady By של Lovage
הסופר גרופ שהוציא את האלבום הזה ב־ 2001 מונהג על ידי הדי.ג'יי דן דה אוטומייטור וכולל גם את מייק פאטון, דיימון אלבארן, ג'ניפר צ'ארלס, קיד קואלה, פרינס פול, אפריקה במבטה ועוד. המוזיקה מושפעת מסול ו־ Fאנק, מהיפ הופ רך, מפסקולי סרטים צ'יזיים מהסבנטיז ומקטלוג החרמנות האינסופי של סרז' גינזבורג. אפשר לשמוע את האלבום הזה גם בפרספקטיבה אירונית היפסטרית, אבל זה עשוי לחבל בהנאה. הסקס כאן הוא מוטיב ראשי, הביטים חושניים ומלטפים, והסך הכל בהחלט מתאים לשמש רקע מושלם לעניינים שהשטיפה יפה להם.
יתר הבחירות:
קרן דוניץ: Cosmogramma Alt Takes של ,Flying Lotus + "אינתה עומרי" של אום כולתום
דנה קסלר: CrazySexyCool של TLC
אור אדרי: Tender Buttons של Broadcast
קוואמי: VOODOO של דיאנג’לו
איילון קורח: Medicine Fuck Dream של Greg Ashley
נרקיס טפלר: Midnight Love של מרווין גיי
בועז כהן: – Motor Psycho /Mudhoney /Finders Keepers פסקולי סרטי ראס מאייר
אייל גולדמן: The Orb’s Adventures Beyond The Ultraworld של The Orb
עמי פרידמן: War Stories של U.N.K.L.E
לחצו כאן לקריאת הכתבה המלאה בעריכת אורי זר-אביב
59wordsמילים 