Tag Archive | אלבומים

"איזי קאבר" – מיקסטייפ חדש לשמיעה ולהורדה

היום יוצא רשמית לאור המיקסטייפ החדש שערכנו, חברי ערן דינר ואנוכי, מתוך אוספי תקליטי הויניל שלנו. "איזי קאבר", החלק השביעי בסדרת המיקסטייפים "59 דינר", מכיל יותר משעה וחצי של שירי פופ ורוק קלאסיים משנות ה-60, ה-70 וה-80, שבוצעו להם קאברים בעברית – הכל הועבר, כרגיל, מתוך התקליטים והתקליטונים המקוריים.
אז אם מסקרן אתכם לשמוע גרסאות בעברית לאלביס פרסלי, סיימון וגרפונקל, הביץ' בויז, ג'וני מיטשל, סטיבי וונדר, לו ריד, חוזה פליסיאנו, מריאן פייתפול, קייט בוש, ריי צ'ארלס ורבים רבים אחרים, "איזי קאבר" עכשיו באוויר.

לחצו כאן כדי לעבור למיקסטייפ – להאזנה באתר Mixcloud

cover

אפשר גם להוריד את המיקסטייפ בלחיצה קלילה כאן

שירי המשוררים שאתם לא מכירים

בחודשים האחרונים, ידידי המלומד ערן דינר ואנוכי עמלנו רבות על המיקס השישי בסדרת "59 דינר". והנה הוא לפניכם, ערוך ומוכן להאזנה בסופ"ש. רק עם תחילת התחקיר הבנו שיש המון שירי משוררים בפופ וברוק העברי שמעטים יודעים על קיומם. חפרנו עמוק בתקליטיות שלנו והוצאנו את הפנינים האלה להנאתכם. כל השירים הועברו ישירות מתקליטי הויניל המקוריים. "פופואטיקה" סוף סוף גמור. מקווים שתיהנו ממנו. תלחצו פה ותשמעו. האזנה נעימה ושבת שלום.

(לקישור להורדה לחצו כאן)

Popoetics - Front

Popoetics - Back

פעמיים קלפטון

אריק קלפטון חגג השבוע יום הולדת 71. הנה שתי ביקורות שכתבתי ושהתפרסמו גם ב"עכבר העיר", על שני אלבומי האולפן האחרונים שלו (אגב, אלבום חדש יגיע במאי הקרוב). קריאה מהנה ומזל טוב!

 

Eric Clapton – Clapton

Reprise, 2010

על עטיפת האלבום החדש שלו נראה אריק קלפטון בדיוק, אבל בדיוק, כמו גדעון אוברזון. לא שיש בזה משהו רע – בכל זאת, קלפטון נראה די טוב, יחסית לגבר בריטי שכבר עבר את ה-65 ובכל זאת, יש משהו סמלי בכך שהבלוזיסט הוותיק נראה בערוב ימיו יותר כמו מעצב אופנה ופחות כמו מי שהיה אייקון רוק מהבולטים שהנפיקו הסיקסטיז. אבל מי שיקרא את האוטוביוגרפיה של קלפטון, שיצאה לפני כשנתיים, לא יתפלא. קלפטון, בחור אנגלי די משעמם שנקלע, בכוחו של כשרון ייחודי,  לחיים מרתקים למדי, רצופי עליות ומורדות חדים, מלאי שיאים נשגבים וטרגדיות אישיות אפיות על גבול הפאתטיות (את רובן, מסתבר, הביא על עצמו), נודע גם כחובב חליפות של ורסצ'ה, שעונים של פיליפ פאטק, ספות עתיקות, יאכטות מפוארות, גיטרות וינטג' שאר פריטים מעוצבים ויקרים באמצעותם ניסה למלא את החסכים הרגשיים שהותירה בו ילדות טראומטית במיוחד. נדמה כי בשנים האחרונות מקדיש עצמו קלפטון לסגירת חשבונות היסטוריים, לסיכומים ולהגשמת חלומות וגחמות אישיות, כיאה למי שכמעט 50 שנות קריירה מאחוריו. אלבום משירי איש הבלוז המיתולוגי רוברט ג'ונסון, אלבום משותף עם בי.בי. קינג, אלבום משותף עם ג'יי ג'יי קייל, מסע הופעות ואלבום בהופעה חיה עם סטיבי ווינווד ועוד כהנה וכהנה. קלפטון, שמיטב עבודותיו הוקלטו על התפור שבין שנות השישים לשבעים, לא מחפש כבר את המהפכה המוסיקלית הבאה, אלא רק להתרווח אחורה בכיסא הנדנדה באחד מבתיו המתוקתקים ולג'מג'ם עם חברים באווירה ידידותית ונינוחה. השיר השני באלבום החדש אפילו נקרא Rocking Chair . כן כן, זה שמוכר יותר בביצוע של לואי ארמסטרונג. וב-Clapton שוב אוסף אליו המאסטר צוות מיומן של נגנים/חברים, שכל מוסיקאי במערב היה מוכן להרוג בשביל שעת אולפן שלהם: המתופף הוותיק ג'ים קלטנר, הבסיסט האגדי ווילי וויקס, הפסנתרן והמעבד הניו-אורלינסי המדהים אלן טוסאנט,השותפים הוותיקים  ווינווד וקייל ואפילו פרגית צעירה כמו שריל קרואו (רק בת   48!) הצליחה להשתחל לסשן. מבחינת חומרים, קלפטון כמו חופר באלבום זה בארון התקליטים המאובק של הוריו או אפילו סבו וסבתו ודולה מהם שירים נשכחים של הוגי קארמייקל, אירווינג ברלין ופאטס וולר, וגם שיר נשכח של ג'יי ג'יי קייל שנקרא River Runs Deep, שנשמע בדיוק כמו משהו שיצא מהאלבום הראשון של דייר סטרייטס – עד שאתה נזכר שדייר סטרייטס בעצם הושפעו מקייל והשיר הזה הוא בכלל מ-1971. אחרי כמה בלוזים מגיעה מגמת הנוסטלגיה לשיא. זה קורה בשיר האחרון, לא אחר מאשר Autumn Leaves, האמא ואבא של סטנדרטי הג'אז, שקלפטון, מבחינה ווקאלית, נשמע בו לא רחוק מטוני בנט, סולו גיטרה שקורץ לענקי ג'אז כמו ווס מונטגומרי וג'ים הול.

 

אז נכון שקולו של קלפטון איבד הרבה מעוצמה שבערה בו בתחילת הסבנטיז וגם הגיטרה עברה למושב האחורי, אבל נראה שקלפטון עושה מאמץ ראוי להערכה להתבגר בכבוד יחד עם הקהל שגדל עליו, רבים מהם היום כבר סבים, שרק רוצים קצת גוד-טיים מוזיק כרקע לשיחה וכוסית וויסקי משובח. ואת זה קלפטון בהחלט מספק באלבום החדש. מי שרוצה מוסיקה של אש, גופרית ותמרות עשן, שיקרא את הביוגרפיה של האיש לצלילי Derek & The Dominos  עם איזה ג'וינט בפה. כי קלפטון של היום, תאהבו את זה או לא,  מסניף רק ריפודים של ספות ויקטוריאניות ומתמסטל מחליפות מעצבים.

 

Eric Clapton – Old Sock

Polydor, 2013

גם אם אריק קלפטון היה פורש מעולם המוסיקה ולא מקליט אפילו עוד צליל אחרי, נניח, סוף שנת 1970, מקומו כבר היה יצוק בבטון בבסיס היכל התהילה של הרוק. כמי שחיבר את הבלוז השחור לרוק הלבן ואת הגיטרות של המיסיסיפי דלתא למגברי מנורות בריטיים, כמי שהיה שותף להקמת Cream, הפאואר-טריו הידוע ביותר בכל הזמנים, שהתארח באלבום של הביטלס, שהיה שותף לסופרגרופ Blind Faith  והקליט את Layla, לקלפטון, שפועל באופן סדיר כאמן סולו משנת 1974, לא נשאר, כבר אז, הרבה מה להוכיח. בשנים האחרונות נראה שקלפטון, לו מלאו לאחרונה 68, עוסק בעיקר בהשלמת רשימת המשאלות המוסיקלית האישית שלו: פרסום אוטוביוגרפיה חושפנית, הקלטת אלבום מחווה לאיש הבלוז האגדי רוברט ג'ונסון, אלבומים משותפים עם בי.בי קינג, ג'יי ג'יי קייל ועם הג'זיסט ווינטון מרסליס וגם מסע הופעות משותף עם הקולגה הוותיק סטיבי ווינווד. אלבום האולפן הקודם של קלפטון, שיצא לפני כשנתיים וחצי, הגיש בעיקר ביצועים מנונמנמים של סטנדרטי ג'אז עתיקים וקלאסיקות אמריקאיות משנות השלושים והארבעים. האלבום החדש, ששומר גם הוא על מינון גבוה של קאברים, מצליח פה ושם להזריק מעט אנרגיה מחודשת לעניינים, אם כי לא במידה מספיקה כדי לרגש או לטלטל באמת. צריך להודות על האמת: לעומת האש שניתכה מגרונו וממיתריו של קלפטון בתקופת Cream ו-Derek And The Dominoes, ומדי פעם גם באיזה אלבום הופעה מקרי, בשנים האחרונות נראה שהאיש שקע לתוך איזשהו רפיון יצירתי או אולי האיש פשוט עושה את מה שבא לו הכי בקלות, מבלי להשקיע מאמץ רב מדי או ללחוץ חזק מדי על דוושת היצירתיות. לראייה: בעשור האחרון, מספר השירים החדשים שקלפטון כתב בעצמו לאלבומיו עובר בקושי את הדו-ספרתי ובאלבום החדש כבר אין אפילו שיר אחד שקלפטון חתום עליו ככותב. אז מה היה לנו שם? קצת רגאיי בהשראת פיטר טוש, קצת פולק אמריקאי נינוח ("גודנייט איירין"), סטנדרט ג'אז מימים עברו ("אול אוף מי"), מחווה נחמדה לגארי מור המנוח ("סטיל גאט דה בלוז") והרבה חברים ממועדון ה-V.I.P של הרוקיסטים הוותיקים שבאו לתת כתף: מר ווינווד באורגן, אדון קייל בגיטרה, טאג' מאהאל במפוחית, סטיב גאד וג'ים קלטנר בתופים ואפילו פול מקארטני קפץ לתרום באס וקולות רקע – ככה שאתם יודעים שהתוצאה נשמעת טוב, גם כשהחומרים מעט ממוחזרים או לא ממש מרגשים.

 

אבל מי אנחנו שנבוא בטענות לאריק קשישא? האיש עשה את שלו – ובגדול – כבר לפני 40 שנה והיום הוא פשוט עושה מה שבראש שלו: מג'מג'ם שירים שהוא אוהב עם חברים טובים, קורא לאלבום בשם אירוני, תוצאה של שיחה משושעשת עם דייויד בואי ומצלם את תמונת העטיפה על אי בקריביים, בעזרת הטלפון הנייד שלו. זהו זה, אפשר כנראה לנופף לשלום לקלפטון המחוייט והמוקפד שהכרנו מהאלבומים הקודמים ולהתחיל להתרגל לפנסיונר החביב, השזוף והנינוח שמשקיף אלינו בחיוך מעטיפת Old Sock. אמן שגם אם ימי הזוהר שלו כבר הרבה מאחוריו, עדיין ממשיך לסחוב בעליות בכבוד ולהנפיק מוסיקה שגם אם לא תשנה כבר את העולם, לפחות תשאיר בו חמישים ומשהו דקות של מוסיקה כיפית, רגועה ומבוצעת היטב.

היפ הופ, דרך הגב.

לפני שבוע יצא האלבום Sex, Love & Pain 2 של זמר האר'אנ'בי Tank. האמת, לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל משהו בעטיפה נראה מוכר. מוכר מדי. כן, זו כבר עובדה מוגמרת: ראפרים והיפ הופרים למיניהם אוהבים להראות לנו את הגב.

Tank 2016

אולי כי יש בזה הדמנות להציג שרירים מפוסלים לעילא, אולי כי יש יותר שטח להעברת מסרים, אולי כי זה דרמטי יותר מסתם להראות עוד פעם פנים… מי יודע. בכל מקרה, הנה כמה דוגמאות בולטות, בסדר כרונולוגי.

טופאק שאקור פצח בשילוב האטרקטיבי של גוף חשוף, שרשרות וקעקועים, על גב (שמתם מה עשיתי כאן?) האלבום השלישי שלו, Me Against The World מ-1995.

2pac-me-against-the-world-back-cover-1995

יריבו של טופאק ונציג החוף המזרחי של אמצע שנות ה-90', הנוטוריוס ב.י.ג, באלבום Life After Death שיצא כמה שבועות לאחר מותו ב-1997. מסיבות מובנות למדי, ביגי נשאר לבוש.

BIGGIE 1997

חלפה שנה, והראפר המצליח ביותר של סוף שנות ה-90' ארל סימונס, הלא הוא DMX, מתחיל באלבומו הראשון It's Dark And Hell Is Hot את מסורת החשיפה שתלווה אותו במשך כל הקריירה (שהתחילה ברצף מדהים של הצלחות והתדרדרה קשות בהמשך) DMX מנצל את שטח הגב שלו למחווה לאחד מכלבי הפיטבול האהובים שלו, שהלך בטרם עת למכלאת ההסגר הגדולה בשמיים.

DMX DARK 1998.jpg

נשארים באותה שנה, עם עוד אלבום סופר-מצליח של DMX. וגם הפעם, הגב חשוף – והמכירות בשמיים.

dmx_-_flesh_of_my_flesh_(1998)-back

שנות ה-2000 החלו, וכוכב חדש זרח בשמי ההיפ הופ. ג'ה רול, או ג'פרי אטקינס כמו שקוראים לו בני משפחתו (והבוס הנוכחי שלו, בדלפק השירות המהיר במקדונלד'ס), ניסה להידחק לנעליו הגדולות של טופאק ולאלה הבינוניות של DMX. כל זה, בתוספת קצת סימבוליזם נוצרי א-לה-ישו, יצרו את The Last Temptation, האלבום שלו מ-2002. פריט חובה: גב חשוף, אלא מה.

Ja Rule 2002

לא בחור עירני ומודע כמו פיפטי סנט ייתן לטרנדים לחלוף מעל ראשו. הנה עטיפת פסקול הסרט האוטוביוגרפי הכושל שלו מ- Get Rich Or Die Tryin',  2005.

50Cent 2005

ונסיים (לבינתיים) עם מי שבחר להציג את גבו לראווה מעל עטיפת אלבום כדי להעביר מסר. ומי זה יכול להיות, אם לא נאסיר ג'ונס, איש קווינס, המכונה Nas בפי חובבי ההיפ הופ האיכותי בעולם כולו. אחרי שחברת התקליטים לא הסכימה לו לקרוא לאלבומו מ-2008 בשם המגה-פרובוקטיבי Nigger, הוא החליט, בצעד יח"צני מבריק ובלתי מתפשר (או מחוסר ברירה) לא לתת שם לאלבום ורק להציג בעטיפה את גבו המצולק (ממכות שוט?), בצורת האות N, משל היה אחרון העבדים המוצלפים במטעי המיסיסיפי בימי משטר העבדות בדרום ארצות הברית.

Nas 2008

מכירים עוד דוגמאות ששווה לאזכר כאן? כיתבו לנו ונשמח לפרסם.

בינתיים, הנה שיר ראפ ממש טוב, עם המילה Back בתוכו, כדי לשמור על קוהרנטיות הפוסט. תיהנו.

 

צעיר בן 70

ניל יאנג חגג אתמול 70. לא נכביר כאן במילים על גדולתו במוסיקאי, כיוצר וכאמן בלתי מתפשר עם חזון ייחודי שהוביל לקריירה פתלתלה ומגוונת, שלא מפסיקה להפתיע גם חמישה עשורים לאחר שהתחילה. רק נציין שתי נקודות מפגש של החתום מעלה עם מר יאנג בהופעה.

הייתי שם בקיץ 1995. ניל יאנג שורף את בריכת הסולטן בירושלים, עם סיבוב האלבום Mirrorball ועם להקת ליווי שמתקראת בימים כתיקונם "פרל ג'אם".

הייתי שם 14 שנים אחר כך. קיץ 2009. הייד פארק, לונדון. ניל מפציץ כהרגלו, מול 60,000 בריטים ולקינוח, אחד פול מקארטני קופץ לבמה לשיר עם יאנג שיר של הביטלס כהדרן.

neil young album covers

ואם אתם חדשים ליצירתו של יאנג, הנה כמה אלבומים שלו שחייבים לשמוע:

1.) Harvest

2.) After The Gold Rush

3.) Rust Never Sleeps

4.) On The Beach

5.) Zuma

6.) Ragged Glory

7.) Everybody Knows This Is Nowhere

9.) Weld

10.) Tonight's The Night

11.) Harvest Moon

מזל טוב, ניל!

הדליפה הגדולה

פורסם, בעריכה קלה, ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין

מדונה - כלבה שלא מתנצלת

מדונה – כלבה שלא מתנצלת

"זהו סוג של טרוריזם" אמרה מדונה לפני כשבועיים, בהתייחסות לאירועי הזמן האחרון. לא, היא לא התכוונה לרצחנות של דעאש או של בוקו חראם, גם לא לטבח האזרחים בסוריה או אפילו למתרחש באיזורנו, אלא  – שומו שמיים – לדליפת אלבום שלם שלה לרשת לפני המועד המתוכנן. כיום, כשכל הפרדיגמות המוכרות שהתלוו לתהליך הוצאת אלבום לשוק מתפוגגות מול הזמינות והכח האדיר של הרשת, אפילו לאייקון כמו מדונה מותר להיות פרנואידית ולהשתמש כלפי מדליפי המוסיקה שלה בביטויים שבעבר היו שמורים לרוצחים בני עוולה. ואולי הגברת לא ממש תמימה ופגיעה כמו שזה נראה? האמת היא שהיום מאוד קשה לברר האם דליפת אלבום היא תקלה חמורה בתהליך השיווק או דווקא ההיפך- תרגיל יחצ"ני מבריק, שנועד למשוך תשומת לב דווקא לאלבום שלך בתוך כל הג'ונגל הסבוך ורב המתחרים של הפופ העולמי. עם דליפת Unapologetic Bitch לרשת, מיהרה המדונה להכריז כי מדובר בסקיצות לא גמורות (למרות שלאוזני כותב שורות אלה הכל שם דווקא נשמע מהוקצע ומלוטש לחלוטין) והוציאה, כמעין תגובת נגד לפשע האיום את Rebel Heart, מיני-אלבום ובו שישה שירים חדשים, שעליהם היא חתומה כמוצר מוגמר ושלם. רשלנות בהפקה או גאונות שיווקית? ימים יגידו. אם עד כניסת האינטרנט לתמונה, הדלפת אלבום לא גמור לשוק היתה מלאכה קשה ומסובכת עד בלתי אפשרית, הרי שהיום, עשרות האנשים המלווים מקרוב כל פרוייקט של אמן מסדר הגודל של מדונה, הם מדליפים בפוטנציה. כל מה שצריך זה מעט תעוזה וחיבור מהיר לרשת – ותוך שניות יכולים כל העולם ואחותו להתרשם מה"סקיצות הלא גמורות", המיקסים הראשוניים, ההקלטה מחזרה או הדמו-שלא-חשבת-אפילו-לשחרר. קצת יותר פשוט מלסחוב עשרות גלילי סרט הקלטה כבדים דרך מערך האבטחה של אבי רוד ואז להדפיס מהם תקליטי ויניל (אם הייתם רוצים להדליף אלבום של הביטלס, למשל, בשנות ה-60').

בוב דילן - הפלא הלבן הגדול

בוב דילן – הפלא הלבן הגדול

האמת היא שכבר בשנות ה-70' היו אמנים רבים מודעים לפוטנציאל הדליפה והתמודדו איתו בדרכים שונות. הגרייטפול דד הלכו, כהרגלם, נגד הזרם ואיפשרו למעריצים להקליט את הופעותיהם באופן חופשי, מה שלא רק שלא פגע בהכנסותיהם, אלא דווקא יצר גרעין קשה ונאמן של מעריצים אדוקים שהלכו אחרי ההרכב לכל הופעה והביאו את ג'רי גרסיה וחבריו לראש טבלת מכירות הכרטיסים בארצות הברית במשך תקופות ארוכות. אירוסמית' שיחררו ב-1978 אלבום בהופעה חיה שנקרא Live Bootleg שבעיצובו הגרפי חיקה את עטיפות הקרטון המינימליסטיות של ההקלטות הלא חוקיות שהסתובבו אז בשוק, פרנק זאפה הוציא, בתחילת שנות ה-90' את סדרת הדיסקים Beat The Boots ובה הקלטות מהופעות חיות שלו, כדי להילחם במתעדים הלא חוקיים ולגרום לכספם של מעריציו לזרום לכיס הנכון.   כך עשה גם הבלוזיסט האירי המנוח רורי גלאגר, כששיחרר סדרה של שלושה דיסקים מהופעות חיות, כדי לייצר תחרות רשמית לשלל ההקלטות הבלתי חוקיות שדלפו מהקונצרטים שלו. אבל כל זה היה אז והיום זה היום: המונח Release Date, תאריך יציאת אלבום, איבד כבר את משמעותו בתוך ים הריליסים האינטרנטיים הרשמיים והפחות רשמיים, הרמיקסים והגרסאות ואמנים נדרשים ליצירתיות שיווקית של ממש כדי לקדם את המוצר החלדש שלהם באפקטיביות הרצוייה. אליל האר'אנ'בי האניגמטי ד'אנג'לו הלך בעקבות המהלך החלוצית של ביונסה מסוף 2013 ושיחרר את האלבום החדש והמצופה שלו, הראשון מזה 14 שנים, בהפתעה גמורה לפני כשבועיים. גם ת'ום יורק, נאמן למסורת החדשנות השיווקית של רדיוהד, זרק לפני כשלושה חודשים אלבום חדש להורדה (בתשלום) בפרוטוקול שיתוף הקבצים BitTorrent, אלבומה האחרון של כוכבת הקאנטרי-פופ טיילור סוויפט עלה להאזנה ברשת (תחת כותרת מסתורית בצרפתית) כמה ימים לפני יציאתו הרשמית ונראה שזוהי רק תחילת עידן הריליס כסטארט-אפ דיגיטלי ופתרונות קריאיטיביים רבים עוד לפנינו.

אירוסמית' - בוטלג חי

אירוסמית' – בוטלג חי

בהנחה שיש מקרים שבהם מדובר אכן בהדלפה נגד רצונו של האמן ובניגוד לאג'נדה של חברת התקליטים, יש כמה נקודות תורפה שמהן יכולה ההקלטה לדלוף: החל מאולפן ההקלטות, שם יכול חבר להקה, מפיק, טכנאי או עוזר כלשהו לשים יד על הקבצים, דרך פרומואים שנשלחים, לפני שחרור האלבום לאנשי תעשייה, עיתונאים ומבקרים שלא עומדים בפיתוי וכלה ברשתות ההפצה הדיגיטליות ובמפעלי הדפסת הדיסקים שגם מהן יכולה לצאת הרעה. ומה קורה בעניין אצלנו בארץ? "קשה לי להאמין שבישראל עניין דליפת אלבומים הוא אישיו בכלל" אומר עידן אלעד, מוסיקאי וותיק והבעלים של אולפני "סיגנל" בתל אביב. "בניגוד לכסף הגדול והתעשייה המפותחת מעבר לים, כאן השוק הוא כל כך קטן וההיכרות האישית בין האמנים ובעלי האולפנים כל כך אינטימית, שלא נראה לי שיש בכלל תופעה כזאת או שמישהו ייקח על עצמו את הסיכון. ובכלל, כמה ישראלים כיום יושבים בבית וכוססים ציפורניים בציפייה מתוחה לאלבום רוק או פופ ישראלי חדש שיש דחיפות כזו, או שבכלל שווה למישהו להדליף להם אותו לפני הזמן? אולי התחום המוסיקלי היחיד בארץ ששווה להדליף בו משהו, הוא במוסיקה הים-תיכונית".

נתנו למעריצים להקליט: גרייטפול דד

נתנו למעריצים להקליט: גרייטפול דד

מהבוטלג המסחרי הראשון (בוב דילן, 1969) ועד לטרוריזם שמייחסת מדונה לדליפת אלבומה החדש, הקהל תמיד רצה ותמיד ירצה לטעום מהפרי המוסיקלי האסור. רק שהקהל של 2015, המחובר בוריד לאינספור ערוצים דיגיטליים מהירים, הוא חסר סבלנות יותר מאי פעם, רוצה הכל מהר ועכשיו ולא יודע לדחות סיפוקים. הוא רוצה את האלבום החדש של מדונה אתמול. ולא אכפת לו אם המיקס עדיין לא מושלם והמאסטרינג לא בדיוק ב-Level הנכון. הרי בינינו, בכל מקרה רובנו נשמע את האלבום הזה ביו טיוב בגרסת MP3 מעוכה, חתוכה ומכווצת, אבל זה, לצערנו, כבר טרוריזם מסוג אחר.

ליד החנוכיה, מתחת לעץ: אלבומים לחגים

(התפרסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר)

christmas-vs-hanukkah

ההצפה באלבומים שיוצאים ברבעון האחרון של השנה ומכוונים ישירות לכיסי הצרכנים שטופי אווירת החגים היא אחת מהפרות הקדושות האחרונות של תעשיית המוסיקה שעדיין מתהלכת חופשי ונושמת באופן עצמוני יחסית. התקופה הכוללת את חג ההודייה, בלאק פריידיי, חנוכה, כריסטמס וערב השנה החדשה היא עדיין כר פורה לנצלנות של חברות התקליטים ו/או לאיוורור ואריזה מחודשת של אלבומים עששויים להינתן כמתנה ליד החנוכיה או עץ האשוח. ניסנו לעשות קצת סדר בשיטפון האלבומים שמגיע אלינו בנובמבר-דצמבר 2014.

 dylan

לבייבי-בומרס נוסטלגיים ובעלי ממון:

בוב דילן – The Basement Tapes Complete

סדרת ההקלטות שעשה דילן עם The Band בשנת 67' היא אחד מהפריטים האיקוניים והמכוננים של  דילן, של הסיקסטיז ושל הרוק בכלל. לאורך השנים יצאו The Basement Tapes בקונפיגורציות רבות ובפורמטים שונים ומשונים, חלקם חוקיים, חלקם פחות. עכשיו סוף סוף יוצאות כל ההקלטות הראויות לשמיעה בסט מפלצתי של שישה דיסקים ו-129 טרקים, כולל טייקים שונים לאותו שיר, גירסאות אלטרנטיביות ושאר ירקות. המחיר הגבוה מבטיח שרק דילנופילים כבדים ומכורים ירכשו את הגירסה הדפיניטיבית, המייגעת והתובענית הזו.

WILCO

לאנשי אינדי-אמריקנה מתבגרים:

Wilco – What's Your 20? / Alpha Mike Foxtrot

ההרכב המצויין של ג'ף טווידי, שמזגזג בוירטואוזיות בין קאנטרי, פולק, אלטרנטיב ואקספרימנטים שונים, חוגג 20 שנה ליסודו ומציין את העובדה בשני סטים נפרדים. הראשון, הכפול כולל את השירים המוכרים ביותר שהוציאו ווילקו לאורך הקריירה שלהם עד כה. השני, הכולל ארבעה אלבומים, מיועד למעריצים אדוקים ומוסיף מנה נכבדה של בי-סיידס, קטעים בהופעות, שירים מפרוייקטים צדדים, מפסקולים ועוד רבים וטובים.

MACCA

לביטלסולוגים מושבעים:

The Art Of McCartney – אמנים שונים

כשמקליטים אלבום מחווה לפול מקארטני, חייבים לעשות את זה בגדול. ואכן, באלבום הזה התקבצו להם נפילים כמו בוב דילן, בריאן ווילסון, קאט "יוסוף" סטיבנס, ווילי נלסון, בילי ג'ואל, קיס, הקיור, אליס קופר ורבים אחרים לבצע מחדש את שיריו של המאסטר, מתקופת הביטלס, דרך ווינגס ועד אלבומי הסולו שלו. אז נכון שלא כל הביצועים עומדים בכבוד ליד המקור – ואיך אפשר כשהמקור כל כך קלאסי – אבל אפשר בהחלט למצוא כאן כמה פנינים שעושות כבוד לאורגינל ואף מוסיפות לו, כמו הטרקים של סמוקי רובינסון, סטיב מילר ובי בי קינג, למשל.

acdc-rock-or-bust-artwork

למטאליסטים מזדקנים:

AC/DC – Rock Or Bust

עוד אלבום של איי.סי.די.סי שנשמע כמו עוד אלבום של איי.סי.די.סי. והאמת, אין בזה שום דבר רע. הלהקה שמספקת לעולם, כבר 40 שנה, ריפים מבטון יצוק וטקסטים אינפנטיליים שכיף לצרוח באיצטדיונים, מנפקת את מה שנראה כאלבום האולפן האחרון שלה – ולא מביישת את הפירמה, גם כשהנוסחה שחוקה ומוכרת. אבל ברגעים שהנוסחה עובדת (ויש לא מעט כאלה באלבום החדש), אי אפשר שלא להוריד את הכובע (קסקט דייגים שחור, במקרה הזה) בפני אגדת רוק שלא מביישת את הפירמה גם לקראת סוף הקריירה.

eminem

להיפ הופרים לבנבנים:

אמינם ואמנים שונים –  Shady XV

למרות שהקריירה שלו התחילה מוקדם יותר מ-1999, מרשל מאתר'ס חוגג 15 שנים באור הזרקורים עם אלבום כפול: בדיסק הראשון מקבץ שירים חדשים שלו יחד עם מגוון אורחים וחברים לנשק, בשני אוסף ממיטב הטרקים של אמינם וחברים שיצאו בלייבל המחמד שלו, Shady Records. החלק הראשון ממשיך את הסגנון הבוטה והדחוס ששלט באלבומים האחרונים של אמינם ומוכיח את מה שנלחש עד לאחרונה רק בחדרי חדרים: הבחור די גמר את הסוס מבחינה יצירתית. נכון, הוא רב-אמן בהלחמת מילים, בפלואו וירטואוזי וביצירת שרשרות אינסופיות של חרוזים כפולים, משולשים ומתומנים, אבל כל זה הוא כלי ריק כשאין לך באמת מה להגיד והכל מתמצה בסופו של דבר לשורה של גסויות איפנטיליות, ירידות על כוכבי-הפופ-של-הרגע (לנה דל ריי, איגי אזייליה) ובכיינות אינסופית על "כמה קשה להיות סופרסטאר". אם החלק הראשון של האוסף מתסכל, הרי שדווקא בחלק השני, שכולל גם את אובי טרייס, פיפטי סנט ו-D-12, יש פנינים לא מעטות, כולל הפקות אדירות של ד"ר דרה, שגורמות לאלה שבדיסק הראשון להישמע חלולות וחסרות עומק והשראה – בדיוק כמו הטקסטים אל אמינם ב-2014. למי שבכל זאת חייב את מנת אמינם השנתית שלו, עדיף להוריד את המיקסטייפ החינמי המוצלח Shady Classics שיצא במקביל לאלבום הדי מיותר הזה.

BOWIE Pink-Floyd-The-Endles-River-Main QueenForever

לחובבי רוק אודיופילים:

דייויד בואי – Nothing Has Changed

קווין – Forever

פינק פלויד – The Endless River

בואי מציג את הקריירה העשירה שלו באלבום משולש, שכולל גם שירים שלא נשמעו עד כה. האוסף, שהולך בסדר כרונולוגי הפוך, מהחדש לישן, כולל יותר מדי שירים מ-20 השנים האחרונות והפחות מוצלחות של בואי וכמובן משכתב את ההיסטוריה במחיקת פרקים שלמים ופחות מוצלחים בביוגרפיה ("טין מאשין", מישהו?). קווין ממשיכים לארוז את הדיסקוגרפיה שלהם שוב ושוב, אבל הפעם מצרפים, כפתיון למעריצים שבעי האוספים, שיר חדש וגנוז שהוקלט כדמו עם מייקל ג'קסון בשנות השמונים. פינק פלויד משחררים אלבום אולפן ראשון מזה 20 שנה (שנסקר פה בהרחבה לאחרונה), אינסטרומנטלי ברובו, שכולל הקלטות מלפני 20 שנה בשילוב ערוצים חדשים ומהווה מעין מחווה לקילדן הלהקה המנוח ריק רייט. הסאונד המרשים של פלויד עדיין שם ויש כמה רגעי חסד פה ושם, אבל רוב החומרים נשמעים לעוסים וממוחזרים למדי.

DifferentEveryTimeWEB VU

לאניני הטעם:

Robert Wyatt – Different Every Time

The Velvet Underground – Super Deluxe Edition

כמו כל דבר שעשה וויאט, האיש המוכשר ורב הפעלים וכנראה בן האנוש היחיד שניגן גם עם ג'ימי הנדריקס וסיד בארט וגם עם ביורק והוט צ'יפ, גם האוסף הזה הוא מוצר שונה, מפתיע  וייחודי. קודם כל, השיר הידוע ביותר של ווייאט   ("Sea Song") אינו מופיע בו כלל. אבל מה שכן יש כאן זו סקירה סובייקטיבית ומסקרנת של קריירה מפותלת של מוסיקאי יחיד במינו ואמן גדול, שלא זכה אולי להצלחה מסחרית מסחררת, אבל נחשב לאליל ומקור השראה למוסיקאים הנחשבים רבים ברחבי העולם, מאושיות רוק מתקדם, דרך נפילי פרי-ג'אז ועד להיפסטרי אינדי מעודכנים.

עוד הרכב שזכה ליותר הערכה מאשר הצלחה בזמן אמיתי הוא הוולווט אנדרגראונד, שאלבומם השלישי הנפלא יצא בגרסת דה לוקס הכוללת 6 (שישה!) דיסקים ומציגה את האלבום המקורי בכמה מיקסים שונים, (כולל מונו) ועם תוספת שני דיסקים של הופעות חיות משנת 1969. למי שיש לו כבר כל פריט בדיסקוגרפיה מההרכב של לו ריד ושות' (וגם איזו תוכנית חיסכון קטנה לשבור…) המארז הנ"ל מומלץ בהחלט.

ונסיים בשיר. חגים שמחים לכולם!