Tag Archive | אלבומים

Two באב

love

לכבוד ט"ו באב שחל השבוע, ביקש המגזין טיים אאוט ממוזיקאים, די. ג'יים ועיתונאים לבחור אלבום סקסי / חושני / מלטף שהכי מתאים למאורע.

זו היתה הבחירה שלי:

Music to Make Love to Your Old Lady By של Lovage

הסופר גרופ שהוציא את האלבום הזה ב־ 2001 מונהג על ידי הדי.ג'יי דן דה אוטומייטור וכולל גם את מייק פאטון, דיימון אלבארן, ג'ניפר צ'ארלס, קיד קואלה, פרינס פול, אפריקה במבטה ועוד. המוזיקה מושפעת מסול ו־ Fאנק, מהיפ הופ רך, מפסקולי סרטים צ'יזיים מהסבנטיז ומקטלוג החרמנות האינסופי של סרז' גינזבורג. אפשר לשמוע את האלבום הזה גם בפרספקטיבה אירונית היפסטרית, אבל זה עשוי לחבל בהנאה. הסקס כאן הוא מוטיב ראשי, הביטים חושניים ומלטפים, והסך הכל בהחלט מתאים לשמש רקע מושלם לעניינים שהשטיפה יפה להם.

 

יתר הבחירות:

קרן דוניץ:  Cosmogramma Alt Takes של ,Flying Lotus + "אינתה עומרי" של אום כולתום

דנה קסלר:  CrazySexyCool של  TLC

אור אדרי:  Tender Buttons של Broadcast

קוואמי:  VOODOO  של דיאנג’לו

איילון קורח: Medicine Fuck Dream  של Greg Ashley

נרקיס טפלר: Midnight Love  של מרווין גיי

בועז כהן: –  Motor Psycho /Mudhoney /Finders Keepers  פסקולי סרטי ראס מאייר

אייל גולדמן: The Orb’s Adventures Beyond The Ultraworld של  The Orb

עמי פרידמן:  War Stories של  U.N.K.L.E

לחצו כאן לקריאת הכתבה המלאה בעריכת אורי זר-אביב

timeout_logo

מודעות פרסומת

ניל יאנג – שלושה אלבומים, שלוש ביקורות.

ניל יאנג יופיע בישראל ביולי השנה. כמי שראה אותו כבר פעמיים בהופעה (בריכת הסולטן ירושלים, 1995, הייד פארק לונדון 2009) אני יכול לנבא שזו צפוייה להיות חוויה מסעירה. הנה שלוש ביקורות שהתפרסמו ב"עכבר העיר" על שלושת אלבומים האחרונים (לבינתיים) של יאנג. נתראה בפארק הירקון ב-17 ביולי?

A Letter Home

Third Man Records, מאי 2014

a letter home

טרובדור פולק, אייקון רוק, הסנדק של הגראנג' –  הרבה תארים אפשר להצמיד לניל יאנג. אבל "צפוי" הוא לא אחד מהם. במהלך הקריירה המפותלת שלו, שנמשכת בעוז כבר קרוב לחמישים שנה, יאנג  הקפיד, מפעם לפעם, לצאת מאיזור הנוחות הסינגר-סונגרייטרי שלו ולהביא כאפה מצלצלת למעריצים שעוקבים אחריו ולכל מי שעדיין זוכר אותו רק מ-Heart Of Gold מתחילת שנות ה-70'. יהיה זה אלבום אלקטרוני עם קולות מעוותים, אלבום קאנטרי טהור עם בנג'ו וכינורות, אלבום רוקבילי הזוי, אלבום שכולו קולאז' סאונד של פידבקים ורעשי מגברים, אופרת רוק שאפתנית או אלבום שבו נשמעים רק יאנג, גיטרה חשמלית ואפקטים – את כל אלה לא חשש לשחרר יאנג בנקודות שונות בדרך. הפרוייקט החדש שלו הוא עוד אחד מהאלבומים הקפריזיים האלה, שיאנג דואג להוציא בין היצירות היותר קומוניקטיביות שלו. אם בחודשים האחרונים עסק יאנג במרץ בשיווק ה-Pono, נגן ופורמט סאונד חדשני, שאמור לשפר את הרזולוציה שבה אנו מאזינים למוסיקה, הרי שב-A Letter Home הוא מבצע פניית פרסה וחוזר דווקא אל הסאונד הפרימיטיבי של שנות ה-40', בזכותו של ג'ק ווייט, מוסיקאי ש'רטרו' מעולם לא היתה מילה גסה עבורו. ווייט קנה ושיפץ מכשיר מסוג Voice-O-Graph, שהוא למעשה מעין בוטקה להקלטת תקליטים ישירות לויניל. הזמר נכנס, שר והכל נחרץ אל התקליט בזמן אמת, בלי מיקסים, הכפלות, עריכה או מאסטרינג. יאנג, ההרפתקן הנצחי, נדלק על הרעיון, בא לאולפן / חנות של ווייט בנאשוויל, נכנס למבנה דמוי תא הטלפון משנות הארבעים והקליט במהירות סדרה של קאברים ישירות לויניל.כדי למקסם את מימד הספונטניות וההפתעה, שיחרר יאנג שיחרר את האלבום בללא יחסי ציבור או הודעה מוקדמת, סמוך ל"יום חנויות התקליטים" הבינלאומי. אז מה יש לנו כאן מבחינה מוסיקלית? יאנג עם גיטרה אקוסטית ולעתים מפוחית ופסנתר (ווייט מצטרף בשני שירים) מבצע בטייק אחד שירים שהשפיעו עליו (האחים אברלי, וויילי נלסון, בוב דילן, פיל אוקס) שירים של יוצרים מקנדה מולדתו (שניים של גורדון לייטפוט) וגם טים הארדין, ברט יאנש וברוס ספרינגסטין מיוצגים כאן. קטעי דיבור שבהם יאנג מדבר לאביו ואימו המנוחים, מחזקים את התחושה הביתית והנוסטלגית של האלבום, שמתגברת בגלל הסאונד החורק, מלא הרחשים והרעשים, כראוי למכשיר הקלטה בן יותר משישים שנה. מי שמעולם לא התחבר ליאנג, לא יבין על מה כל הרעש והצלצולים, אבל מי שהולך כבר כברת דרך עם יאנג, יתענג בוודאי על ההצצה הנדירה אל תוך נפשו הסוערת, זכרונותיו והשפעותיו של אחד מיוצרי הרוק הגדולים בכל הזמנים, שבניגוד לרוב הקולגות בני גילו, לא מפסיק לחפש, לחדש ולאתגר. אותנו ובעיקר – את עצמו.

 

Psychedelic Pill

Reprise, אוקטובר 2012

PSYCHEDELIC PILL

בזמן שבו רוקרים בני גילו מבלים בסיבובי הופעות נוסטלגיים, מקליטים אלבומי לאונג' רכרוכיים, שוהים במוסדות גמילה או פשוט פרשו בכלל מכל העסק הזה של רוקנרול, ניל יאנג לא עוצר לרגע. למעשה, הקביעה הנ"ל היא אולי האנדרסטטייטמנט של המילניום: לא רק שיאנג, שחוגג החודש 67 שנים להיווסדו, אינו עוצר, הוא רק מגביר את הלחיצה על דוושת היצירתיות. עם אלבום שני בתוך חצי שנה, סרט דוקומנטרי חדש פרי מצלמתו של ג'ונתן דמי ושחרור מסיבי של חומרים גנוזים מהארכיון האדיר שצבר בקריירת סולו שנמשכת כבר קרוב ל-45 שנים. יאנג, יוצר קדחתני, בלתי נלאה ובלתי מתפשר, נדד תמיד בין הקוטב האקוסטי, הרגיש והרך לבין זה הרועש, הפרימיטיבי והאגרסיבי, כשבין לבין הקפיד תמיד לזרוק כדור מסובב ומפתיע למגרש המשחקים של תעשיית המוסיקה הממוסחרת, הקונבנציונלית והמעופשת. אלבום אלקטרוני? צ'ק. אלבום קאנטרי שורשי? צ'ק. פסקולי סרטים, שת"פים עם פרל ג'אם, אלבום הופעה שכולו רק פידבקי גיטרה? גם את אלה יש ליאנג בקטלוג העצום שלו. אבל כשאתה רואה את הכותרת "ניל יאנג וקרייזי הורס" מתנוססת על עטיפת אלבום חדש, אתה לפחות יודע איזה צד תקבל הפעם. או לפחות חושב שאתה יודע. לפני חצי שנה, לאחר איחוד מחודש עם השלישייה שמלווה אותו און-אנד-אוף (בהרכב הנוכחי) מאז אמצע הסבנטיז, שיחרר יאנג את Americana, אוסף של שירי עם אמריקניים קלאסיים בביצועים חשמליים מחורעים ומרושלים, שנשמעו יותר כמו אוסף אאוט-טייקים מחזרות כיפיות במוסך מאשר כאלבום שלם וזורם. עכשיו מסתבר שההרפתקה המשונה של האלבום ההוא היתה רק הכנה ל-Psychedelic Pill, האלבום הכפול החדש, שמכיל חומרים אולפניים מקוריים של יאנג והסוס בפעם הראשונה מאז 1996. מי שמכיר את העבודות של יאנג בקונטקסט הלהקתי, לא יופתע מהסאונד, שכרגיל מציע תערובת סמיכה של שתי גיטרות-בס-תופים בנגינה משוחררת ומלאת ג'מים ארוכים. מה זה ארוכים? רק יאנג יכול לפתוח אלבום בשיר בן 27 וחצי דקות כמו Driftin' Back, מלא סולואים מתמשכים ומילים שמערבבות זכרונות אישיים, נוסטלגיה מרירה-מתוקה והומור אירוני על גבול הנונסנס. למי שצלח את האופוס הפותח, מזומנות עוד דקות ארוכות של יאנג בשיאו, עם שיר הנושא, העמוס באפקט פייזינג סיבובי, שנשמע כלקוח היישר ממעמקי הפסיכדליה של סוף שנות השישים, "Born In Ontario" שמעלה אפיזודות ילדות והתבגרות וגם הפסקות לנשימת אוויר מכל הרעש, כמו For The Love Of Man, בלדה יאנגית טיפוסית, שהיתה יכולה, מבחינה סגנונית, להופיע כמעט בכל אלבום אחר שלו. בשיר אחר, Twisted Road מביט יאנג לאחור, אל ימי הזוהר של הרוק ומזכיר את השפעתם של דילן והגרייטפול דד עליו כמוסיקאי צעיר שמחפש את דרכו. וכך זורמות להן כמעט שעה ומחצה של יאנג והסוס, באלבום האולפן הארוך ביותר שלהם אי פעם, אלבום שמי שאהב את Ragged Glory המעולה בוודאי יאמץ אותו אל ליבו בחוזקה ומי שאף פעם לא הבין מה הקטע עם הקנדי העיקש בטח לא יתחיל להתעסק איתו עכשיו. נדמה שהיצירתיות של יאנג, ככל שהוא מתקרב לגיל 70, רק הולכת ומתגברת ומעמידה סטנדרט גבוה במיוחד אל מול רבים מבני דורו, שכבר מזמן הוציאו את הבטריה מפדאל הדיסטורשן, כיבו את המגבר ואיפסנו את ה-Gibson Les Paul הישנה בבוידעם.

Americana

Reprise, יוני 2012

(פורסם יחד עם ביקורת על האלבום That's Why God Made The Radio של הביץ' בויז, שגם הם צפויים, על פי דיווחים מוקדמים, להגיע לישראל במהלך 2015)AMERICANA

BEACH BOYS

בסוף שנות השמונים היה נדמה שהסיפור המפואר, הפתלתל והבלתי ייאמן של הביץ' בויז נחתם סופית. קארל ווילסון, הביץ' בוי האמיתי היחיד בחבורה, מת בתאונת טביעה בשנת 83' וההרכב, שגם כך נסדק שנים לפני כן בשל מצבו המנטלי השברירי של בריאן ווילסון, המנהיג הגאוני והמתוסבך, שיחרר עוד כמה נפיחות מוסיקליות איומות, שהעידו על גסיסה ודעיכה יצירתית עצובה. ב-1988 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול ובכך, נראה, נסתיימה הסאגה הארוכה של אחד ההרכבים המצליחים בהיסטוריה של הפופ. מי היה מאמין שב-2012 יחזרו הבויז עם אלבום חדש של שירים מקוריים, כמו פניקס זקן וחבוט שעולה מן הגלים ומנסה לגלוש בפעם האחרונה מעל לאוקיינוס השקט, למשט פרידה לפני הצלילה הסופית אל המצולות. ובאמת, לכבוד חגיגות ה-50 להרכב, התקבצו כל החברים המקוריים החיים להקלטת אלבום חדש, תחת הנהגתם של בריאן ווילסון ומייק לאב הוותיקים ובליווי מיטב נגני האולפן של החוף המערבי. מה נשתנה ביקום של הביץ' בויז מאז שפגשנו בהם לאחרונה? לא הרבה. למעשה, לא הרבה השתנה מאז תחילת-אמצע שנות השישים, פרט, כמובן, לסאונד המשופר והדיגיטלי. החוף הוא עדיין משאת נפש, המכונית האמריקאית הגדולה מתודלקת ומוכנה לעוד יום שישי סוער, הבחורות הקליפורניות עדיין יפות וההרמוניות הקוליות מושלמות. נכון, יש באלבום כמה רגעים כמעט מביכים: לשמוע את מייק לאב בן  ה-71 שר:

"Driving around, living the dream, I'm cruising the town, I'm digging the scene"

יכול לגרום גם למעריץ המסור ביותר להרים גבה. אבל הרי הביץ' בויז תמיד מכרו חלום, אימג' דמיוני של קליפורניה כגן עדן שטוף שמש ופאן, של קיץ תמידי ומסיבה שלא נגמרת, גלויות צבעוניות היישר מתוך מוחו שטוף הכימיקלים של בריאן ווילסון הגאון. וווילסון, כדרכו, מצליח לפרק את חומות הציניות של המאזין בלחנים ובעיבודים המדהימים, שרק הוא יכול לייצר, במיוחד כאשר הוא צובע את כל הפאן הזה בצבעים מלנכוליים של שקיעה, במיני-סוויטה יפהפיה בת שלושה שירים שחותמת את האלבום. ואם זהו האלבום האחרון שיוציאו זקני החוף בימי חייהם, הרי שיש בו יותר נקודות זכות ורגעים של יופי צרוף מאשר מעידות וטעויות קטנות. אם באתם ליהנות, אזי אל תצפו מהאלבום הזה לחידושים, עדכונים או פריצות דרך – רק לארבעים דקות של גוד וויברשיינס.

ואם מאלבום של הביץ' בויז אפשר לדעת למה לצפות, אזי ניל יאנג, שאלבומו יצא בדיוק באותו יום כמו זה של הקליפורנים הקשישים, הוא דווקא אחד שרשם את המונח "בלתי צפוי" על שמו בספר הטאבו של הרוק. יאנג, שהקטלוג הענק שלו נשמע כמו נסיעת מטורפת ברכבת הרים מוסיקלית, מפתיע בפעם המי יודע כמה עם Americana, אלבום קאברים לשירי עם אמריקאים קלאסיים, יחד עם Crazy Horse, ההרכב הוותיק עמו הוא משתף פעולה לסירוגין כבר 43 שנים. אם באלבום האולפן הקודם שלו, שיצא לפני פחות משנתיים, שם יאנג את עצמו לבד במרכז הפריים עם גיטרה אחת ושלל אפקטים, הרי שכאן התמונה כוללת גם את הרוק הסמיך והמרושל של שלושת חברי Crazy Horse, כאשר הארבעה מגבירים את מגברי המנורות הישנים עד ווליום 11 ומתנגחים ראש בראש ב-10 קלאסיקות אמריקאיות ישנות (וגם בהמנון הבריטי בטרק האחרון). מי שאהב אלבומים דוגמת Ragged Glory ו- Live Rust יודע למה לצפות: סאונד כבד וחורק, שנשמע כמו תיעוד של חזרה לפני ההקלטה האמיתית, סולואים ארוכים, סיומים מחופפים והקלטה בטייק אחד – כל מה שמאפיין את צורת העבודה הספונטנית והאינטואיטיבית של יאנג עם ההרכב. מלעיזים יציינו אולי שהסאונד מלוכלך מדי, שאין כאן אפילו שיר אחד מקורי, או שהנגינה מקרטעת לפעמים – אבל לא קשה לנחש שאת יאנג, שרגיל לאתגר את מעריציו כדבר שבשגרה, זה ממש לא מעניין. ניל יאנג הוא אוצר לאומי, אמן שגם בעשור השביעי לחייו ממשיך לחפש, ממשיך לרתק ונשאר לגמרי בלתי צפוי ו- Americana הספונטני, הרועש, הבועט, הגס אפילו – מסתמן כתוספת חיונית לרשימת ההישגים העצומה של אחד היוצרים הכי בלתי צפויים שידע הרוק מעודו.

קוקו על כל הראש – שלמה גרוניך: עיבודים, הפקות, לחנים וביצועים 1970-1984 (מיקסטייפ)

קבלו את המיקסטייפ השלישי בסדרת "59 דינר", בעריכת ערן דינר וכותב שורות אלו. אחרי שעסקנו בפופ ישראלי ובדיסקו עברי, אנחנו מפנים הפעם את תשומת הלב לאמן יחיד. "קוקו על כל הראש" כולל הפקות, עיבודים, לחנים וגם כמה ביצועים מעניינים של שלמה גרוניך מן השנים 1970 עד 1984. מלהקה צבאית, דרך פסטיבלי ילדים וקדם אירוויזיון ועד לבלדות ענוגות, ג'אז אינסטרומנטלי ומחאה חברתית בועטת – הכל כאן, כדרכו של גרוניך. כמו תמיד, הקטעים הועברו מתקליטי הויניל המקוריים. תיהנו!

לחצו כאן להאזנה למיקסטייפ

Gronich Front

Gronich Back

 

ואפשר להאזין גם פה:

התקווה הלבנה הגדולה: ספיישל ביקורות אמינם

MMLP2

Eminem – The Marshall Mathers LP 2

(הביקורת פורסמה בעכבר העיר אונליין)

חובבי הרוק, שאיבדו לאחרונה אושייה מונומנטלית בדמות לו ריד, מתחילים אט אט להסתגל לעובדה כי אלילי ילדותם ונערותם הולכים ומזדקנים. בקרוב, כמה בלתי נתפס, ניאלץ לחיות בעולם שחסר את אותם אמנים שגילמו ביצירתם ובדמותם את רוח הנעורים הרוקנרולית הנצחית, שנדמה היה כי ישארו כאן לנצח. ומה יגידו חובבי הראפ? הרי בהיפ הופ משחק הגיל הוא אכזרי הרבה יותר. אם דילן, יאנג וריד ידעו לבצע קאמבקים מפוארים גם בגילאים מתקדמים, הרי שבראפ הכל הרבה יותר מסובך. למעט כמה יוצאי דופן (ג'יי-זי, נאס) שמצליחים לשמור על קריירות מוצלחות ועקביות, הרי שרוב הראפרים ילידי סוף שנות 60' – תחילת שנות ה-70' החליפו ערוץ אייס קיוב מפיק ומשחק בסרטים לכל המשפחה, אברלאסט מ"האוס אוף פיין" מקליט בלוז אקוסטי), הפכו למרצים והוגי דעות לעת מצוא (קיי.אר.אס1, צ'אק די), או סתם נעלמו בשקט ממרכז הבמה והפכו לדמויות אזוטריות המאכלסות בעיקר מדורי רכילות ופלילים צהובים (די.אמ.אקס, קוליו). שלא להזכיר את אלה שהחזירו ציוד בטרם עת (ביגי, טופאק, ביג אל, ביג פאן, איזי אי, גורו). ואלה רק הכוכבים של הז'אנר. ראפרים רבים בחרו להמשיך ומקליטים אלבומים שלא זוכים להתייחסות, מופיעים בעיקר באירופה, באסיה ובמזרח התיכון, או פשוט מחליפים מקצוע. לאור כל אלה, מרשל מאת'רס צריך להודות בכל יום לבורא עולם על קריירה שעדיין מעוררת עניין, באזז ודיונים מלומדים – וגם מכירות לא רעות, כנראה.

eminem27102013

קשה להאמין, אבל הנער המוכשר, החצוף והבוטה מסוף שנות ה-90' הוא כבר גבר בן 41. היילי, הבת שלו, כבר בת 17, ומופיעה בדף הפייסבוק שלה כבלונדינית, בשמלות נשף בוהקות של Homecoming Queen – אמריקאית טיפוסית מהפרברים.אמינם של שנת 99' היה בוודאי כותש דמות כזאת לעפר בסרקסטיות לירית מרושעת. האלבום החדש מגיע על מנת לשקם את המוניטין של אמינם כאשף מילולי, אחרי כמה אלבומים בעייתיים במיוחד. בחודש מאי לפני 13 שנים הוא הוציא את "The Marshall Mathers LP", אלבום שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר שלו, וכלל כמה מהשירים שסייעו למצב את דמותו מרובת הפנים של סלים שיידי /מרשל מאת'רס /אמינם. האלבום הזה הכניס אותו לליגה של הגדולים, קומץ אמני ראפ שיצרו אלבום חשוב, יצירת קונספט, שמדברת באמת על דברים מהחיים. אם האלבום שקדם לו "The Slim Shady LP" הציג את הצד הפוחז, הוולגרי והמשעשע של אמינם, הרי ש- "The Marshall Mathers LP" כבר הציג, בין מטחי הקללות, היריות וההומור הגס, גם טונים קודרים, מהורהרים ואינטרוספקטיביים יותר. פרי עטו של אמן שעבר בתוך שנה ממעמד של ראפר אנדרגראונד לאייקון של תרבות הפופ, ולאחד מהכוכבים הבולטים ביותר שהנפיק הז'אנר אי פעם.

ועכשיו, אמינם מנסה את אחד הטריקים המסוכנים ביותר בספר, ומנסה להוציא אלבום המשך לאותה יצירה מכוננת משנת 2000. בואו נגיד קודם את מה שצריך להיאמר: אין טעם להתחיל לנבור ולחפש הקבלות בין שני האלבומים. אם כי אמינם עצמו משלב פה ושם רפרנסים ל-"MMLP", הרי שסצנת הראפ אליה יוצא האלבום שונה לגמרי מזו שהיתה לפני עשור. דמויות מרכזיות רבות התחלפו, ראפרים צעירים טוענים לכתר, האינטרנט, הסמארטפונים וההורדות החריבו את קונספט האלבום ובעיקר – הקהל הפך להיות חסין-פרובוקציות ובלתי ניתן לזעזוע בעליל. והרי פרובוקציה היא הדלק שאמור להניע את הקריירה של אמינם, לא? אם ירידה על פמלה אנדרסון ב-99' או על כריסטינה אגילרה ב-2003 היתה שולחת מיליוני אמריקנים מבוהלים למפגני מחאה צדקניים, הרי שהיום זה כבר לא יזיז לאף אחד. ואיפה זה משאיר את מרשל, אשף הפרובוקציות המתוזמנות? זה משאיר אותו עם היכולת המילולית המדהימה שלו, עם פלואו משוכלל וטכני מאוד ועם שלל רעיונות קריאיטיביים מעניינים למדי. הבעיה היא שכמו בכל אלבום של אמינם, גם כאן התוצאה לא חד משמעית. קטעים אדירים מתערבבים במפגני פופ חצי-אפויים, וידויים חושפניים מרגשים חוצים את הגבול והופכים לקיטש מניפולטיבי בעייתי, וההפקות המוזיקליות נעות בין הגאוני למעצבן.

יש הרבה דברים חיובים: זהו כנראה האלבום הטוב ביותר של אמינם בעשור האחרון. אלבום שבו הוא נשמע מלא אנרגיה ורעב, ממוקד וגדוש מוטיבציה. וגם ההומור העצמי, שקצת נעדר משני האלבומים האחרונים, חזר ובגדול. האופן שבו הוא מניח מילים, מכווץ משפטים ובונה בתים על גבי בתים של אקרובטיקה מילולית מסחררת (כמו בסינגל "Rap God") ראוי להערצה. השירים הטובים ביותר באלבום (כמו "Bad Guy" הפותח, למשל) נשמעים כמו גרסת אודיו לסרט קולנוע של טרנטינו או דה פאלמה, עם מנות שוות של אימה, ציניות והקפדה על כל פרט עד ליצירת תמונה שלמה. טוב לשמוע שאמינם לא עושה הנחות, ולא מנמיך את איכות הכתיבה שלו. בעולם שבו אנשים כמו  ליל' בי, צ'יף קיף וסולג'ה בוי נחשבים ראפרים לגיטימיים, לא קל להמשיך ולהשקיע בכתיבה מורכבת ועמוסת ציטוטים, רבדים, משחקי מילים ומשמעויות, אזכורים ובדיחות פנימיות כמו זו של אמינם.

ברם, השאלה העיקרית לגבי אמינם היתה תמיד אחת: לאיזה צורך הוא משתמש ביכולות הפנומנליות שלו? וכאן אפשר להגיע לצדדים הפחות נוחים של "MMLP 2". כמו גיטריסט וירטואוז בלהקת פרוג-רוק, אמינם לעתים מעדיף טכניקה על אמירה, ווירטואוזיות על פני משמעות, שואו-אוף על פני רגש. הצורך להוכיח שוב ושוב כי הוא אמ.סי אמיתי, שנמצא כמה רמות מעל כל האחרים (עניין לגיטימי בהיפ הופ), מביאה אותו ליצור טרקים שבהם המכניות היא העיקר ולא התוכן. העמקה בטקסטים מעידה שאמינם, כמה שלא ירצה להתעדכן, הוא ילד ניינטיז בנשמתו, ויעידו אזכורים של דמויות כמו מוניקה לווינסקי, לורנה בוביט וטורי ספלינג, שספק רב אם מאזין מתחת לגיל 25 יזהה בכלל. אמינם מרבה גם לזרוק עצמות לחובבי ראפ כבדים, בדמות אזכורים אין ספור לאמני ראפ נשכחים ודמויות ממה שמכונה "תור הזהב" של ההיפ הופ. ייתכן שהנוכחות של ריק רובין כמפיק מוזיקלי בארבעה שירים באלבום (והפקה בפועל יחד עם ד"ר דרה) הוציאה ממנו שוב את ה-Rap Nerd הפנימי שבו, שקצת נחבא אל הכלים לאחרונה. גם החזרה על נושאים שחוקים לא מסייעת להטות את הכף באופן נחרץ לזכות האלבום: אחרי קריירה ארוכה אולי הגיע הזמן להפסיק לעסוק ביחסים עם אמא, עם הילדות העשוקה, עם הגירושין וההתמכרויות? שלא נדבר על עוד דואט עם ריהאנה ושיתוף פעולה עם הסולן של Fun.

"MMLP 2", אם כן, הוא השואו הבלעדי של מרשל מאת'רס. והוא, כמו כל אלבום של אמינם לפניו, מדהים ומעצבן, מעורר מחשבה ומטרחן, מצחיק ומגעיל, וירטואוזי וגס – לפעמים הכל במהלך אותו שיר. וזה סוד כוחו של אמינם. במשך 15 שנה הוא מתחזק קריירה של כוכב גדול, כזאת ששמורה לפרפורמרים וזמרים בעולם הפופ והרוק, וכמעט ולא מוכרת בעולם הראפ. הוא התחיל בשנות ה-90 כראפר לבן, אותנטי, שמתעסק בנושאים קודרים מתובלים בהרבה הומור עצמי, והתפתח להיות הכוכב הגדול של עולם הראפ, איפה שרבים וטובים נכשלו ונעלמו במהרה. תאהבו או תשנאו אותו – אין אלבום ראפ שעורר השנה, אפילו לפני שיצא, כל כך הרבה דיונים, מחשבות וניתוחים. ורק על העניין הנדיר הזה, שמעורר ראפר לבן, גרוש, בן 41, עם שלושה ילדים – כבר אפשר לברך.

רוצים עוד אמינם? הנה ביקורת על האלבום Bad Meets Evil מ-2011. לחצו לקריאה.

BME

ועוד אחד: ביקורת מ-2009 על האלבום Recovery. לחצו לקריאה.

RECOVERY