Tag Archive | אמינם

ליד החנוכיה, מתחת לעץ: אלבומים לחגים

(התפרסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר)

christmas-vs-hanukkah

ההצפה באלבומים שיוצאים ברבעון האחרון של השנה ומכוונים ישירות לכיסי הצרכנים שטופי אווירת החגים היא אחת מהפרות הקדושות האחרונות של תעשיית המוסיקה שעדיין מתהלכת חופשי ונושמת באופן עצמוני יחסית. התקופה הכוללת את חג ההודייה, בלאק פריידיי, חנוכה, כריסטמס וערב השנה החדשה היא עדיין כר פורה לנצלנות של חברות התקליטים ו/או לאיוורור ואריזה מחודשת של אלבומים עששויים להינתן כמתנה ליד החנוכיה או עץ האשוח. ניסנו לעשות קצת סדר בשיטפון האלבומים שמגיע אלינו בנובמבר-דצמבר 2014.

 dylan

לבייבי-בומרס נוסטלגיים ובעלי ממון:

בוב דילן – The Basement Tapes Complete

סדרת ההקלטות שעשה דילן עם The Band בשנת 67' היא אחד מהפריטים האיקוניים והמכוננים של  דילן, של הסיקסטיז ושל הרוק בכלל. לאורך השנים יצאו The Basement Tapes בקונפיגורציות רבות ובפורמטים שונים ומשונים, חלקם חוקיים, חלקם פחות. עכשיו סוף סוף יוצאות כל ההקלטות הראויות לשמיעה בסט מפלצתי של שישה דיסקים ו-129 טרקים, כולל טייקים שונים לאותו שיר, גירסאות אלטרנטיביות ושאר ירקות. המחיר הגבוה מבטיח שרק דילנופילים כבדים ומכורים ירכשו את הגירסה הדפיניטיבית, המייגעת והתובענית הזו.

WILCO

לאנשי אינדי-אמריקנה מתבגרים:

Wilco – What's Your 20? / Alpha Mike Foxtrot

ההרכב המצויין של ג'ף טווידי, שמזגזג בוירטואוזיות בין קאנטרי, פולק, אלטרנטיב ואקספרימנטים שונים, חוגג 20 שנה ליסודו ומציין את העובדה בשני סטים נפרדים. הראשון, הכפול כולל את השירים המוכרים ביותר שהוציאו ווילקו לאורך הקריירה שלהם עד כה. השני, הכולל ארבעה אלבומים, מיועד למעריצים אדוקים ומוסיף מנה נכבדה של בי-סיידס, קטעים בהופעות, שירים מפרוייקטים צדדים, מפסקולים ועוד רבים וטובים.

MACCA

לביטלסולוגים מושבעים:

The Art Of McCartney – אמנים שונים

כשמקליטים אלבום מחווה לפול מקארטני, חייבים לעשות את זה בגדול. ואכן, באלבום הזה התקבצו להם נפילים כמו בוב דילן, בריאן ווילסון, קאט "יוסוף" סטיבנס, ווילי נלסון, בילי ג'ואל, קיס, הקיור, אליס קופר ורבים אחרים לבצע מחדש את שיריו של המאסטר, מתקופת הביטלס, דרך ווינגס ועד אלבומי הסולו שלו. אז נכון שלא כל הביצועים עומדים בכבוד ליד המקור – ואיך אפשר כשהמקור כל כך קלאסי – אבל אפשר בהחלט למצוא כאן כמה פנינים שעושות כבוד לאורגינל ואף מוסיפות לו, כמו הטרקים של סמוקי רובינסון, סטיב מילר ובי בי קינג, למשל.

acdc-rock-or-bust-artwork

למטאליסטים מזדקנים:

AC/DC – Rock Or Bust

עוד אלבום של איי.סי.די.סי שנשמע כמו עוד אלבום של איי.סי.די.סי. והאמת, אין בזה שום דבר רע. הלהקה שמספקת לעולם, כבר 40 שנה, ריפים מבטון יצוק וטקסטים אינפנטיליים שכיף לצרוח באיצטדיונים, מנפקת את מה שנראה כאלבום האולפן האחרון שלה – ולא מביישת את הפירמה, גם כשהנוסחה שחוקה ומוכרת. אבל ברגעים שהנוסחה עובדת (ויש לא מעט כאלה באלבום החדש), אי אפשר שלא להוריד את הכובע (קסקט דייגים שחור, במקרה הזה) בפני אגדת רוק שלא מביישת את הפירמה גם לקראת סוף הקריירה.

eminem

להיפ הופרים לבנבנים:

אמינם ואמנים שונים –  Shady XV

למרות שהקריירה שלו התחילה מוקדם יותר מ-1999, מרשל מאתר'ס חוגג 15 שנים באור הזרקורים עם אלבום כפול: בדיסק הראשון מקבץ שירים חדשים שלו יחד עם מגוון אורחים וחברים לנשק, בשני אוסף ממיטב הטרקים של אמינם וחברים שיצאו בלייבל המחמד שלו, Shady Records. החלק הראשון ממשיך את הסגנון הבוטה והדחוס ששלט באלבומים האחרונים של אמינם ומוכיח את מה שנלחש עד לאחרונה רק בחדרי חדרים: הבחור די גמר את הסוס מבחינה יצירתית. נכון, הוא רב-אמן בהלחמת מילים, בפלואו וירטואוזי וביצירת שרשרות אינסופיות של חרוזים כפולים, משולשים ומתומנים, אבל כל זה הוא כלי ריק כשאין לך באמת מה להגיד והכל מתמצה בסופו של דבר לשורה של גסויות איפנטיליות, ירידות על כוכבי-הפופ-של-הרגע (לנה דל ריי, איגי אזייליה) ובכיינות אינסופית על "כמה קשה להיות סופרסטאר". אם החלק הראשון של האוסף מתסכל, הרי שדווקא בחלק השני, שכולל גם את אובי טרייס, פיפטי סנט ו-D-12, יש פנינים לא מעטות, כולל הפקות אדירות של ד"ר דרה, שגורמות לאלה שבדיסק הראשון להישמע חלולות וחסרות עומק והשראה – בדיוק כמו הטקסטים אל אמינם ב-2014. למי שבכל זאת חייב את מנת אמינם השנתית שלו, עדיף להוריד את המיקסטייפ החינמי המוצלח Shady Classics שיצא במקביל לאלבום הדי מיותר הזה.

BOWIE Pink-Floyd-The-Endles-River-Main QueenForever

לחובבי רוק אודיופילים:

דייויד בואי – Nothing Has Changed

קווין – Forever

פינק פלויד – The Endless River

בואי מציג את הקריירה העשירה שלו באלבום משולש, שכולל גם שירים שלא נשמעו עד כה. האוסף, שהולך בסדר כרונולוגי הפוך, מהחדש לישן, כולל יותר מדי שירים מ-20 השנים האחרונות והפחות מוצלחות של בואי וכמובן משכתב את ההיסטוריה במחיקת פרקים שלמים ופחות מוצלחים בביוגרפיה ("טין מאשין", מישהו?). קווין ממשיכים לארוז את הדיסקוגרפיה שלהם שוב ושוב, אבל הפעם מצרפים, כפתיון למעריצים שבעי האוספים, שיר חדש וגנוז שהוקלט כדמו עם מייקל ג'קסון בשנות השמונים. פינק פלויד משחררים אלבום אולפן ראשון מזה 20 שנה (שנסקר פה בהרחבה לאחרונה), אינסטרומנטלי ברובו, שכולל הקלטות מלפני 20 שנה בשילוב ערוצים חדשים ומהווה מעין מחווה לקילדן הלהקה המנוח ריק רייט. הסאונד המרשים של פלויד עדיין שם ויש כמה רגעי חסד פה ושם, אבל רוב החומרים נשמעים לעוסים וממוחזרים למדי.

DifferentEveryTimeWEB VU

לאניני הטעם:

Robert Wyatt – Different Every Time

The Velvet Underground – Super Deluxe Edition

כמו כל דבר שעשה וויאט, האיש המוכשר ורב הפעלים וכנראה בן האנוש היחיד שניגן גם עם ג'ימי הנדריקס וסיד בארט וגם עם ביורק והוט צ'יפ, גם האוסף הזה הוא מוצר שונה, מפתיע  וייחודי. קודם כל, השיר הידוע ביותר של ווייאט   ("Sea Song") אינו מופיע בו כלל. אבל מה שכן יש כאן זו סקירה סובייקטיבית ומסקרנת של קריירה מפותלת של מוסיקאי יחיד במינו ואמן גדול, שלא זכה אולי להצלחה מסחרית מסחררת, אבל נחשב לאליל ומקור השראה למוסיקאים הנחשבים רבים ברחבי העולם, מאושיות רוק מתקדם, דרך נפילי פרי-ג'אז ועד להיפסטרי אינדי מעודכנים.

עוד הרכב שזכה ליותר הערכה מאשר הצלחה בזמן אמיתי הוא הוולווט אנדרגראונד, שאלבומם השלישי הנפלא יצא בגרסת דה לוקס הכוללת 6 (שישה!) דיסקים ומציגה את האלבום המקורי בכמה מיקסים שונים, (כולל מונו) ועם תוספת שני דיסקים של הופעות חיות משנת 1969. למי שיש לו כבר כל פריט בדיסקוגרפיה מההרכב של לו ריד ושות' (וגם איזו תוכנית חיסכון קטנה לשבור…) המארז הנ"ל מומלץ בהחלט.

ונסיים בשיר. חגים שמחים לכולם!

מבקר ב-2013, בפעם האחרונה.

הנה מקבץ ביקורות, טורים, דיעות וראיונות שכתבתי פה ושם במהלך 2013. מסודרים בסדר כרונולוגי מהחדש אל הישן. קליק על הכותרת ישגר אתכם לכתבה הרלוונטית. שתהיה שנה אזרחית נפלאה ומלאת מוסיקה טובה לכל קוראי הבלוג ועוקביו. קריאה מהנה!

ביונסה: מלכה קרה ומנותקת

למה טיילור סוויפט מפוספסת בישראל?

אמינם: כוכב הפופ של עולם הראפ

20130817_222227

(צילום: סגול 59)

פרל ג'אם: האנרגיה מחפה על כל החולשות

קים גורדון: היום שאחרי סונית יות'

החדש של סנופ: מראפ קטלני לרגאיי סטלני

פינק פרויד: ישראלים ותסביך רוג'ר ווטרס

מיינסטרים מושלם: אלישיה קיז בישראל

_73R5966

(צילום: קורן קריספיל)

דפש מוד בישראל: ביקורת הופעה

A73R8068

(צילום: קורן קריספיל)

חוזרים לשכונה: הקאמבק של ניו קידס און דה בלוק

החדש של אריק קלפטון: להגביר ולהישען אחורה בנחת

ושוב איתכם: הקאמבקים של סווייד ודפש מוד

על כתפי ענקים: They Might Be Giants עדיין כאן

ביקורת סרט: דייב גרוהל, "סאונד סיטי"

זיכרון גורלי: האוסף של "דסטיני'ז צ'יילד"

בק טו בק: עיבוד ראשון ל-Song Reader של Beck

אחד שיודע: על האלבום של Big Boi מאאוטקאסט

התקווה הלבנה הגדולה: ספיישל ביקורות אמינם

MMLP2

Eminem – The Marshall Mathers LP 2

(הביקורת פורסמה בעכבר העיר אונליין)

חובבי הרוק, שאיבדו לאחרונה אושייה מונומנטלית בדמות לו ריד, מתחילים אט אט להסתגל לעובדה כי אלילי ילדותם ונערותם הולכים ומזדקנים. בקרוב, כמה בלתי נתפס, ניאלץ לחיות בעולם שחסר את אותם אמנים שגילמו ביצירתם ובדמותם את רוח הנעורים הרוקנרולית הנצחית, שנדמה היה כי ישארו כאן לנצח. ומה יגידו חובבי הראפ? הרי בהיפ הופ משחק הגיל הוא אכזרי הרבה יותר. אם דילן, יאנג וריד ידעו לבצע קאמבקים מפוארים גם בגילאים מתקדמים, הרי שבראפ הכל הרבה יותר מסובך. למעט כמה יוצאי דופן (ג'יי-זי, נאס) שמצליחים לשמור על קריירות מוצלחות ועקביות, הרי שרוב הראפרים ילידי סוף שנות 60' – תחילת שנות ה-70' החליפו ערוץ אייס קיוב מפיק ומשחק בסרטים לכל המשפחה, אברלאסט מ"האוס אוף פיין" מקליט בלוז אקוסטי), הפכו למרצים והוגי דעות לעת מצוא (קיי.אר.אס1, צ'אק די), או סתם נעלמו בשקט ממרכז הבמה והפכו לדמויות אזוטריות המאכלסות בעיקר מדורי רכילות ופלילים צהובים (די.אמ.אקס, קוליו). שלא להזכיר את אלה שהחזירו ציוד בטרם עת (ביגי, טופאק, ביג אל, ביג פאן, איזי אי, גורו). ואלה רק הכוכבים של הז'אנר. ראפרים רבים בחרו להמשיך ומקליטים אלבומים שלא זוכים להתייחסות, מופיעים בעיקר באירופה, באסיה ובמזרח התיכון, או פשוט מחליפים מקצוע. לאור כל אלה, מרשל מאת'רס צריך להודות בכל יום לבורא עולם על קריירה שעדיין מעוררת עניין, באזז ודיונים מלומדים – וגם מכירות לא רעות, כנראה.

eminem27102013

קשה להאמין, אבל הנער המוכשר, החצוף והבוטה מסוף שנות ה-90' הוא כבר גבר בן 41. היילי, הבת שלו, כבר בת 17, ומופיעה בדף הפייסבוק שלה כבלונדינית, בשמלות נשף בוהקות של Homecoming Queen – אמריקאית טיפוסית מהפרברים.אמינם של שנת 99' היה בוודאי כותש דמות כזאת לעפר בסרקסטיות לירית מרושעת. האלבום החדש מגיע על מנת לשקם את המוניטין של אמינם כאשף מילולי, אחרי כמה אלבומים בעייתיים במיוחד. בחודש מאי לפני 13 שנים הוא הוציא את "The Marshall Mathers LP", אלבום שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר שלו, וכלל כמה מהשירים שסייעו למצב את דמותו מרובת הפנים של סלים שיידי /מרשל מאת'רס /אמינם. האלבום הזה הכניס אותו לליגה של הגדולים, קומץ אמני ראפ שיצרו אלבום חשוב, יצירת קונספט, שמדברת באמת על דברים מהחיים. אם האלבום שקדם לו "The Slim Shady LP" הציג את הצד הפוחז, הוולגרי והמשעשע של אמינם, הרי ש- "The Marshall Mathers LP" כבר הציג, בין מטחי הקללות, היריות וההומור הגס, גם טונים קודרים, מהורהרים ואינטרוספקטיביים יותר. פרי עטו של אמן שעבר בתוך שנה ממעמד של ראפר אנדרגראונד לאייקון של תרבות הפופ, ולאחד מהכוכבים הבולטים ביותר שהנפיק הז'אנר אי פעם.

ועכשיו, אמינם מנסה את אחד הטריקים המסוכנים ביותר בספר, ומנסה להוציא אלבום המשך לאותה יצירה מכוננת משנת 2000. בואו נגיד קודם את מה שצריך להיאמר: אין טעם להתחיל לנבור ולחפש הקבלות בין שני האלבומים. אם כי אמינם עצמו משלב פה ושם רפרנסים ל-"MMLP", הרי שסצנת הראפ אליה יוצא האלבום שונה לגמרי מזו שהיתה לפני עשור. דמויות מרכזיות רבות התחלפו, ראפרים צעירים טוענים לכתר, האינטרנט, הסמארטפונים וההורדות החריבו את קונספט האלבום ובעיקר – הקהל הפך להיות חסין-פרובוקציות ובלתי ניתן לזעזוע בעליל. והרי פרובוקציה היא הדלק שאמור להניע את הקריירה של אמינם, לא? אם ירידה על פמלה אנדרסון ב-99' או על כריסטינה אגילרה ב-2003 היתה שולחת מיליוני אמריקנים מבוהלים למפגני מחאה צדקניים, הרי שהיום זה כבר לא יזיז לאף אחד. ואיפה זה משאיר את מרשל, אשף הפרובוקציות המתוזמנות? זה משאיר אותו עם היכולת המילולית המדהימה שלו, עם פלואו משוכלל וטכני מאוד ועם שלל רעיונות קריאיטיביים מעניינים למדי. הבעיה היא שכמו בכל אלבום של אמינם, גם כאן התוצאה לא חד משמעית. קטעים אדירים מתערבבים במפגני פופ חצי-אפויים, וידויים חושפניים מרגשים חוצים את הגבול והופכים לקיטש מניפולטיבי בעייתי, וההפקות המוזיקליות נעות בין הגאוני למעצבן.

יש הרבה דברים חיובים: זהו כנראה האלבום הטוב ביותר של אמינם בעשור האחרון. אלבום שבו הוא נשמע מלא אנרגיה ורעב, ממוקד וגדוש מוטיבציה. וגם ההומור העצמי, שקצת נעדר משני האלבומים האחרונים, חזר ובגדול. האופן שבו הוא מניח מילים, מכווץ משפטים ובונה בתים על גבי בתים של אקרובטיקה מילולית מסחררת (כמו בסינגל "Rap God") ראוי להערצה. השירים הטובים ביותר באלבום (כמו "Bad Guy" הפותח, למשל) נשמעים כמו גרסת אודיו לסרט קולנוע של טרנטינו או דה פאלמה, עם מנות שוות של אימה, ציניות והקפדה על כל פרט עד ליצירת תמונה שלמה. טוב לשמוע שאמינם לא עושה הנחות, ולא מנמיך את איכות הכתיבה שלו. בעולם שבו אנשים כמו  ליל' בי, צ'יף קיף וסולג'ה בוי נחשבים ראפרים לגיטימיים, לא קל להמשיך ולהשקיע בכתיבה מורכבת ועמוסת ציטוטים, רבדים, משחקי מילים ומשמעויות, אזכורים ובדיחות פנימיות כמו זו של אמינם.

ברם, השאלה העיקרית לגבי אמינם היתה תמיד אחת: לאיזה צורך הוא משתמש ביכולות הפנומנליות שלו? וכאן אפשר להגיע לצדדים הפחות נוחים של "MMLP 2". כמו גיטריסט וירטואוז בלהקת פרוג-רוק, אמינם לעתים מעדיף טכניקה על אמירה, ווירטואוזיות על פני משמעות, שואו-אוף על פני רגש. הצורך להוכיח שוב ושוב כי הוא אמ.סי אמיתי, שנמצא כמה רמות מעל כל האחרים (עניין לגיטימי בהיפ הופ), מביאה אותו ליצור טרקים שבהם המכניות היא העיקר ולא התוכן. העמקה בטקסטים מעידה שאמינם, כמה שלא ירצה להתעדכן, הוא ילד ניינטיז בנשמתו, ויעידו אזכורים של דמויות כמו מוניקה לווינסקי, לורנה בוביט וטורי ספלינג, שספק רב אם מאזין מתחת לגיל 25 יזהה בכלל. אמינם מרבה גם לזרוק עצמות לחובבי ראפ כבדים, בדמות אזכורים אין ספור לאמני ראפ נשכחים ודמויות ממה שמכונה "תור הזהב" של ההיפ הופ. ייתכן שהנוכחות של ריק רובין כמפיק מוזיקלי בארבעה שירים באלבום (והפקה בפועל יחד עם ד"ר דרה) הוציאה ממנו שוב את ה-Rap Nerd הפנימי שבו, שקצת נחבא אל הכלים לאחרונה. גם החזרה על נושאים שחוקים לא מסייעת להטות את הכף באופן נחרץ לזכות האלבום: אחרי קריירה ארוכה אולי הגיע הזמן להפסיק לעסוק ביחסים עם אמא, עם הילדות העשוקה, עם הגירושין וההתמכרויות? שלא נדבר על עוד דואט עם ריהאנה ושיתוף פעולה עם הסולן של Fun.

"MMLP 2", אם כן, הוא השואו הבלעדי של מרשל מאת'רס. והוא, כמו כל אלבום של אמינם לפניו, מדהים ומעצבן, מעורר מחשבה ומטרחן, מצחיק ומגעיל, וירטואוזי וגס – לפעמים הכל במהלך אותו שיר. וזה סוד כוחו של אמינם. במשך 15 שנה הוא מתחזק קריירה של כוכב גדול, כזאת ששמורה לפרפורמרים וזמרים בעולם הפופ והרוק, וכמעט ולא מוכרת בעולם הראפ. הוא התחיל בשנות ה-90 כראפר לבן, אותנטי, שמתעסק בנושאים קודרים מתובלים בהרבה הומור עצמי, והתפתח להיות הכוכב הגדול של עולם הראפ, איפה שרבים וטובים נכשלו ונעלמו במהרה. תאהבו או תשנאו אותו – אין אלבום ראפ שעורר השנה, אפילו לפני שיצא, כל כך הרבה דיונים, מחשבות וניתוחים. ורק על העניין הנדיר הזה, שמעורר ראפר לבן, גרוש, בן 41, עם שלושה ילדים – כבר אפשר לברך.

רוצים עוד אמינם? הנה ביקורת על האלבום Bad Meets Evil מ-2011. לחצו לקריאה.

BME

ועוד אחד: ביקורת מ-2009 על האלבום Recovery. לחצו לקריאה.

RECOVERY

אמינם באירלנד – ביקורת הופעה Eminem + Guests at Slane Castle, Ireland

שיירות של אוטובוסים, ואנים ומכוניות פרטיות עשו את דרכן בשבילים צרים אל היעד- טירת סליין, כחמישים ק"מ צפונית לדבלין, כדי להשתתף באירוע המוזיקלי הגדול ביותר של השנה: אמינם ואורחים במרתון הופעות שהתחיל סביב 14:00 והסתיים עם האקורד האחרון של Lose Yourself סביב 22:35. האירים אוהבים לשתות והשתייה מתחילה כבר בדרך להופעה, שבימים כתיקונם לוקחת מקסימום 40 דקות והפעם לקחה כשלוש שעות, כששוטרי ה-Garda האירית המסכנים מנסים לנתב 80,000 איש בדרכים שנועדו פחות או יותר לעדר עיזים מסדר גודל בינוני.

20130817_163535

20130817_170243

אחרי נסיעה איטית ומפרכת אתה מגיע למגרש החנייה האדיר שהוכן עבור האירוע, מרחק של כרבע שעה הליכה ממקום ההופעה עצמה, עובר בדיקות בטחוניות שלא היו מביישות שום שדה תעופה בעולם המערבי וסופסוף נכנס לשטח הטירה.

20130817_174051

20130817_181817

בפנים, עשרות אלפי אירים (וגם לא מעט בריטים ואירופאים אחרים), רובם המכריע בגילאים שבין 16-25 עסוקים בשתיית בירה, ברכישת אוכל ומרצ'נדייז בסכומים לא סבירים, בגיפופים הדדיים ובעמידה בתורים: ל-ATM, לבאר, לשירותים. אה, כן, תוך כדי הם בוהים מדי פעם אל מסכי הענק שמשדרים מהבמה את הופעות החימום של  Chance The Rapper, של הסופרגרופ Slaughterhouse, של Yellawolf, Tyler, The Creator ו- Earl Sweatshirt, שלא ממש מצליחים להעביר את ההיפ הופ האפלולי שלהם אל הקהל שטובל בשמש אוגוסט החמימה שעוטפת את המתחם. רק האמ.סי הבריטי Plan B, שמלווה בלהקה חיה מצויינת, מצליח, בשעות אחה"צ המאוחרות ובגשם קל שיורד לסירוגין להתחיל ולחמם את הקהל לקראת המנה העיקרית.

20130817_185110

IMG-20130818-WA0003

20130817_182326

20130817_214524

ואז, ב-21:15 ניתן האות, הבמה מוחשכת ומסך לבן מקרין בענק את דמותו של אמינם שעומד מאחוריו. לצלילי פסנתר דרמטיים נשמט המסך ואמינם, עם הלהקה שלו, כולל זמרת ליווי וראפר-סיידקיק שלא הוצג לקהל בשמו, מתחיל בהפצצה עם הטרק החדש Survival ועוד כמה שירים משני האלבומים האחרונים שלו. אני מוכן כמעט להישבע שבשירים האלה, המהירים והמסובכים מבחינת Flow, אמינם נעזר בפלייבק שירה שמגבה אותו ווקאלית, מה שמוריד קצת מהספונטניות של ההופעה. הרי כבר אמר איש חכם אחד: "אל תקליט שיר ראפ שאתה לא יכול לבצע בהופעה", נו טוף, נחליק לשיידי את העניין הזה. מה שקצת יותר קשה להחליק הוא חוסר התיקשור של אמינם עם הקהל האוהד, המחבק, המעריץ, שחיכה לו שמונה שנים מאז שביטל במפתיע את ההופעה באותו מקום ב-2005. פרט לשניים-שלושה רגעים במהלך ההופעה בהם הבחור דיבר עם הקהל (כולל איזכור של אירלנד במהלך הלהיט Stan, שגרף תשואות מובנות), אמינם משאיר לסיידקיק שלו לעשות את רוב העבודה בין השירים, כולל הפעלות קהל, דיבורים והצגה חוזרת של האמן המרכזי אחת לכמה דקות. בסך הכל, ההופעה מאוד מתוקתקת ומתוכננת: סגמנט אחד של שירים חדשים, אחד של שירים מתחילת הקריירה, קטע הכולל להיטים עם אמנים אחרים (בו הוא מעלה לבמה את חברו Royce The 5'9) ומחרוזת בלדות הכוללת את Stan, Sing For The Moment ו-Like Toy Soldiers. הכל דופק מאוד מקצועי, בשילוב של הלהקה החיה עם די.ג'יי ומעט פלייבק. אחרי שלושה-ארבעה שירים אמינם זונח את הגיבוי המוקלט ושר Live למשך רוב ההופעה, תוך הפגנת שליטה עילאית בנשימה ובדיקציה ובלי אף נפילה או רגע אחד של עייפות.20130817_222227

20130817_212305

אחרי טיפה יותר משעה של הופעה, החברים יורדים מהבמה וחוזרים להדרן עם Lose Yourself וזהו. שעה ועשרים בסך הכל. האם זה שווה מחיר כרטיס של יותר משמונים יורו? אם מסתכלים על הפנים המחייכות והתשושות של רוב האנשים בקהל, נראה שכן. אבל אם הייתם שואלים אותם, לא בטוח שהייתם מקבלים תשובה קוהרנטית במיוחד – תוצאה של כמויות האלכוהול האדירות שנצרכו באירוע. עכשיו יש עוד ארבע שעות לצאת ממגרש החנייה הפקוק, ממנו מנסים מאות אוטובוסים ואלפי מכוניות לצאת דרך שער שמתאים מקסימום למעבר של פרה אירית אחת או מקסימום שתיים, אבל זה כבר סיפור אחר. את סקנדל Slane Girl נגלה ב-Irish Examiner רק כמה ימים אחר כך.

545221_222543257895938_1763446224_n

20130817_212751

לרשימת השירים שבוצעו בהופעה

היפ הופ לסופ"ש: חדש, ישן וישן-חדש

חדש: אמינם חוזר

לאמינם יש בית חדש. והוא מבצע אותו באלבום החדש, השלישי בסדרת The Piecemaker, של הדיג'יי הניו יורקי הידוע Tony Touch. הנה:

 

ישן-חדש: אוטיס וביג בוי

מאש-אפ יפה של המפיק מנאשוויל Amerigo Gazaway, שמשלב את אוטיס רדינג ז"ל עם Big Boi מאאוטקאסט יבדלט"א:

 

ישן: סנופ והחבר'ה

טרק שהוא למעשה גרסה מוקדמת ונדירה לשיר It Ain't No Fun מתוך Doggystyle, האלבום הקלאסי של סנופ דוגי דוג מ-1993 (כבר עברו עשרים שנה?! גוד דאמן!) מוגש באדיבות המפיק הקליפורני Dam Funk:

 

 

 

חיות בסרט

אין מה לראות בטלוויזיה בסופ"ש? נשבר ה__ן מריאליטי ופרסומות? ניתקו לכם את הכבלים?

הנה שלושה סרטי הופעות חיות שאפשר, צריך ואף חובה לראות:

The Last Waltz

ב-25 בנובמבר 1976 הופיע בפעם האחרונה ההרכב הקלאסי של The Band, אחת מלהקות הרוק הטובות ביותר בכל הזמנים, במופע פרידה אחרון. רוברטסון, הלם, מנואל, הדסון ודאנקו הזמינו למופע חברים, קולגות ושותפים לדרך מכל שלבי הקריירה הענפה שלהם: ד"ר ג'ון, אריק קלפטון, ואן מוריסון, מאדי ווטרס, ג'וני מיטשל, ניל יאנג, רינגו סטאר, ניל דיימונד, פול באטרפילד, רוני הוקינס וכמובן את בוב דילן, ש-The Band היתה להקת הליווי שלו לסירוגין בין 1966-1974. מרטין סקורסזה תיעד את הקונצרט, ראיין את חברי הלהקה מאחורי הקלעים ויצר את אחד מהסרטים המוסיקליים הגדולים של כל הזמנים.

לחצו כאן לצפייה בסרט המלא

 

Stop Making Sense

הבמאי ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים", "פילדלפיה", "נשואה למאפיה") הצליח לתעד את מופע הבמה הייחודי של Talking Heads בדיוק בזמן שהלהקה שינתה כיוון מהרכב פולחן פוסט-פאנק ניו יורקי למכונת להיטי פופ מתוחכמים. הסולן דייויד ברן, שעיצוב וויזואליה תמיד קיבלו אצלו מקום של כבוד לצד המוסיקה, תרם את חזונו הייחודי (ואת החליפה הגדולה הבלתי נשכחת) וגייס נבחרת נגני Fאנק מעולים להרחבת העיבודים ואפשרויות הסאונד. גם מי שלא מתמצא לעומק בפועלה של הלהקה, בטח יזהה את Burning Down The House ואת Psycho Killer שפותח את הסרט באופן בלתי נשכח.

 

The Up In Smoke Tour

שנת 2000 היתה שנה לא רעה להיפ הופ. ובעקבות ההצלחות המסחריות האדירות של ד"ר דרה ואמינם, החליט הדוקטור לקחת את הקצפת של הגנגסטא ראפ הקליפורני לסיבוב הופעות של חודשיים וחצי ברחבי ארה"ב וקנדה. על המשאית עלו, לפרט לדרה ואמינם, גם סנופ דוג, אייס קיוב, נייט דוג, אקזיביט, וורן ג'י והרבה אחרים. בהרבה מקרים הופעות ראפ סובלות מחובבנות ומסטנדרטים נמוכים, אבל תסמכו על דרה שבהפקה שלו הכל מתקתק, מושקע ומרשים. הסרט שתיעד את הטור הוא מעדן לכל חובב היפ הופ, במיוחד מז'אנר החוף המערבי.