ארכיון תגים | אמפי

עשן על הסופרלנד – דיפ פרפל בראשל"צ 22.5.16

Deep Purple הופיעו השבוע בלייב פארק ראשון לציון. כתבתי על ההופעה לעכבר העיר.

IMG_022_צילום_איציק _בירן

(צילום: איציק בירן)

אני זוכר את הקאמבק הגדול של דיפ פרפל, בסוף שנת 84 ולתוך 85. היה להם אלבום חדש, שנקרא Perfect Strangers, שאיחד, לראשונה אחרי 11 שנים, את הליינאפ המוכר והמצליח שלהם. בקיצור, את ההרכב שניגן את Smoke on the water, Black night, Child in time, Speed king  ויתר השלאגרים  מתקופת הזוהר. כבר אז, כשמדונה, פול יאנג וסינדי לאופר היו השמות החמים בסביבה, הם נראו יותר כפריט מיתולוגי מן העבר הרחוק מאשר יחידת רוק אקטיבית ומתפקדת. ברם, הנה אנחנו ב-2016 ודיפ פרפל שוב מופיעים בישראל, כדבר שבשגרה. והנה, האנשים שהיו תלויים לנו כפוסטרים על הקירות, כאן על הבמה בראשון לציון. עם כרס קטנה פה, קרחת קטנה שם, שיער מלבין וקמטים שנראים היטב על מסכי הענק עתירי הרזולוציה. מה שמעלה את המחשבה: כשבאים לראות הופעה של דיפ פרפל היום, מה בעצם באים לראות? הרי רק המתופף איאן פייס נשאר מההרכב המקורי. הרי רובנו לא ממש שמענו אלבום חדש של דיפ פרפל מהתחלה ועד הסוף בשנים האחרונות. הרי המוסיקה שלהם רחוקה שנות אור מכל מה שמושמע כיום ברדיו או זוכה לזיליוני צפיות ביו טיוב. אז זהו: מדובר בסוג ההופעות שבהן הקהל בא לראות בעיקר את עצמו, או יותר נכון: השתקפות של עצמו הצעיר. לעשות בדיקה של עצמך אל מול מה שהיית, מול החוויות שחווית בנקודה מסויימת בזמן. מה קרה מאז. כמה השתניתי? כמה הלהקה השתנתה? כמה מהחברים האבודים שלי מלפני עשורים נמצאים גם הם כאן? מול כל האנשים האלה, ניצבים ארבעה בריטים ואמריקאי אחד, הצעיר מביניהם הוא ילדון בן 62, ואלה מנסים לגרום לקהל להיאחז לשעה וחצי במשהו שלא יחזור, באלמנט חמקמק של נוסטלגיית נעורים חד-פעמית, שניתן לחוות אותה מחדש, כנראה, רק דרך שיר טוב של דיפ פרפל. אם לשפוט לפי כמות ותדירות הביקורים שלהם בישראל, הרי שכבר מזמן היה צריכים היו להיות מוענקים להם דרכון תכלכל עם סמל המנורה, מפתח לאמפי קיסריה ותלושי קניה לחנויות בנמל תל אביב. כי דיפ פרפל, בקרב פלח קהל מסויים, היא אחת הלהקות הפופולריות ביותר בישראל, בכל זמן, מכל ז'אנר. אז מה אם ההיפסטרים המתוחכמים וקובעי הטעם הנחשבים והאנינים לא אהבו אותם אף פעם? אז מה אם רק לפני חודש וחצי הואיל היכל התהילה של הרוקנרול לצרף אותם לשורותיו, כשלהקות שהוקמו הרבה אחריהם כבר נמצאות שם שנים ארוכות.

IMG_025_צילום_איציק _בירן

(צילום: איציק בירן)

פרפל, בישראל, היא "להקת פסקול", כלומר להקה שייצרה מוסיקה שלצליליה דור שלם התבגר, עשה שיעורים, התגייס, השתחרר, התאהב, גילה את רזי הסקס, התחתן, התגרש והתברגן וניגן עם החברים מהעבודה בג'אמים מאולתרים במרפסת. והאהבה ללא תנאי הזו, היא שמביאה אותם שוב ושוב אל חופינו. בהופעה אמש התבהרו שתי עובדות: קודם כל שפרפל, מבחינת נגינה ופרפורמנס, היא מכונת מוסיקה מהודקת, מיומנת ואנרגטית ושנית: שאיאן גילאן כבר לא מצליח להתקרב, אפילו במעט, לשיאים הקוליים שלו משנות ה-70'. כן, הישמרו לכם, כוכבי רוק שבונים קריירה על שירה בקול גבוה: יבוא יום ותידרשו לשחזר, אחרי גיל 70 ואחרי 45 שנים על במות, את אותו קול שהיה לכם בגיל 25. ואז זה יהיה קשה. ראה רוברט פלאנט ואוזי אוסבורן ואיתם גם גילאן, שניסה ככל יכולתו ובאופן אצילי ביותר, להסוות את מגבלותיו הווקאליות המובנות לאורך כל ההופעה. מה שטוב אצל גילאן זה שהוא לא לוקח את עצמו מאוד ברצינות ולא נגרר לפוזות של רוק סטאר פומפוזי. חמוש בטי שרט, שרוואל, תספורת קצרה והומור בריטי דק, הוא נראה יותר כמו תייר אנגלי שיצא הרגע מחושה בסיני מאשר מחבר מרכזי באחת מלהקות הרוק החשובות והפופולריות בהיסטוריה. מה טוב שחלק מהבעיה נפתרה באמצעות תכנון אסטרטגי של ההופעה, כאשר קטעי סולו ארוכים איפשרו לגילאן לפוש קמעא ולחזור שוב רענן לבמה. אבל פרט לעניין הקולי של גילאן (ולדמיון החזותי המשעשע שלו לשחקן עודד תאומי), פרפל נתנו שואו מהודק, שהחסיר אמנם את להיטי תקופת הזוהר האחרת של ההרכב (שבה דייויד קוברדייל היה הסולן), אבל פיצו במידת מה עם ביצוע ל-  Hush הוותיק, הסינגל הראשון ששוחרר תחת השם דיפ פרפל, לפני שכותב שורות אלה אפילו הגיח לאוויר העולם. הקהל, ששליש ממנו ישב בכיסאות, צפה בהופעה בהתלהבות אבל בלי הפגנת היסטריה או התרגשות יוצאת דופן. הוא פירגן במקומות הנכונים בסולואים, שר כשגילן או הגיטריסט סטיב מורס סימנו לו והרים טלפונים באוויר כשהריף הנצחי ההוא, אתם יודעים איזה, התחיל להתנגן. הלהקה מצידה, ניסתה לא להציק יותר מדי עם שירים מהאלבומים האחרונים ונצמדה, לאורך רוב ההופעה, לסטליסט המוכח והיעיל, כולל מפוחית הבלוז של Lazy, סולו התופים של The Mule והליינים המקבילים אורגן-גיטרה-קול של Highway Star, שפתח את ההופעה. אפילו ה"הבה נגילה" שדון איירי, הקלידן, הכניס לסגמנט הסולו שלו, לא ממש הקפיץ את הקהל באוויר. יש מצב שהם כבר עשו את התרגיל הזה בהופעה קודמת בישראל? בכל מקרה, על פי החיוכים ביציאה, נראה שהקהל יצא מרוצה מהעיסקה הזאת, שלא כללה שום הפתעות שלא צויינו בחוזה הבלתי כתוב בינו ובין הלהקה. המוצרים סופקו באיכות משביעת רצון, בלי הפתעות ענקיות מחד ובלי נפילות מיותרות מאידך. וגם העובדה שגילאן, גלובר, פייס, מורס ואיירי עדיין משדרים הנאה ממה שהם עושים היא לא דבר של מה בכך, בהתחשב בהיסטוריה הארוכה, המפותלת והמאתגרת של דיפ פרפל. בנוסף, בגיל הזה, אם לשפוט לפי הגיל הממוצע של הקהל, הפתעות זה לא דבר כל כך חיובי בשלב הזה של החיים. כן, לראות את דיפ פרפל בהופעה ב-2016 זה קצת כמו לראות את סבא שלך מכין לעצמו ארוחת בוקר. אתה יודע שכבר לא יהיה לזה את הטעם שהיה לפני שנים, אבל לפחות אתה שמח שהוא עוד מסוגל לעשות את זה בעצמו ובלי פדיחות. ורק עצם העובדה שהחברים ממשיכים לעשות את הסוג הזה של הרוק שרק הם יודעים לעשות, מהתקופה שגולדה מאיר היתה ראש ממשלת ישראל, ריצ'רד ניקסון כיהן נשיא ארצות הברית ופלה הבקיע שערים במונדיאל – אפילו רק על זה מגיע להם מקום של כבוד בהיכל התהילה של הרוק.

הראשון ל-Zion

דמיאן מארלי בהופעה באמפי פארק ראשון, 24.6.2015. פורסם גם בעכבר העיר.

שובל המכוניות הארוך שמשתרך בדרך לאמפי בפאתי אחת הערים הסחיות ביותר בישראל, מוכיח שוב את מה שכבר ידענו: ישראלים אוהבים רגאיי. ורגאיי זה מארלי. ומארלי, כרגע, זה דמיאן, הנצר הצעיר ביותר לשושלת רבת צאצאים שהאבא בוב פיזר בכל מיני מקומות, פרי בטנן של לפחות שבע נשים שונות. הערב, בפעם הראשונה שלו בארץ, מדגים שוב צעיר בניו של בוב כמה אנחנו אוהבים את הסגנון הג'מאיקני, שדווקא, מכל הז'אנרים המוסיקליים שבסביבה, חדר כה עמוק למחזור הדם של כל כך הרבה ישראלים, לאורך ולרוחב כל המעמדות, הפילוחים הסוציו-אקונומיים, העדות, המינים והגילאים. אולי התשובה היא בקשר ההדוק בין יסודות האמונה הראסטפרית לזרמים שונים בדת היהודית, אולי לטיולים בעולם ולחיפוש רוחני שאחרי הצבא, או אולי פשוט בגלל שישראלים שונאים את בבילון ותומכים  באהבה, שלום וגאנג'ה? לג'ה פתרונים. בכל מקרה, כשזמרי החימום של מארלי ג'וניור עולים לבמה, מתברר שלהקת הליווי מעולה, הסאונד מצויין והבריזה של חופי ראשון מנעימה מאוד את החושים.

אחרי חימום קצר של Black-Am-I, מקולקטיב ה- Ghetto Youths בו חברים שלושה מבניו של בוב האב, עולה דמיאן לבמה וכבר מהצלילים הראשונים מחזיק את הקהל בכף ידו. ומי בקהל? נאטי דרדס מקומיים "כבדים", עם דרדלוקס, דגלי ראסטה וג'מייקה וספליפים שיכולים ביום טוב להסתיר חלקים נרחבים ממתחם רידינג, וגם הורים עם ילדים, חברים מסצינת הראפ המקומית, סטלנים חביבים ומזוגגי עיניים, אנשי ניו אייג', ערסים-לייט בני כל העדות, אנשי משינה, שב"ק ס' והדג נחש ושלל מוסיקאים אחרים, וכמובן המון המון ישראלים מן השורה, שהשם "מארלי" מהלך עליהם קסם עוד מימי גרעין הנח"ל בשלהי הסבנטיז. מה שיפה הוא שלמשך שעתיים כל המאסה האנושית הזו הופכת למקשה אחת. אוהבת, מפרגנת, מתלהבת, מחייכת, זזה, מרימה ידיים ומדליקה מציתים, שרה את הפזמונים בקצב ובלי זיוף אחד. מארלי עובד יפה עם הלהקה המשומנת וגם עם הקהל, שמחזיר לו אהבה (ושיחזיר אותו פעמיים להדרנים בסוף ההופעה) עם תמהיל מאוזן של שירים מקריירת הסולו שלו (Road To Zion, Welcome To Jamrock)  וגם לא מעט תופינים של מארלי האב, שירים שפשוט מסרבים להתיישן ונשארים רלוונטיים גם ב-2015: Get Up Stand Up, Trenchtown Rock, Exodus, One Love, War/No More Trouble שמרימים את ההופעה לגבהים חדשים בכל פעם, מגובים בסרטוני וידאו מרשימים שמחזקים את המסרים האוניברסליים שהפכו את בוב מארלי לאייקון בינלאומי, שהפופולריות שלו לא נחלשה עם חלוף הזמן. לקינוח, מעלה דמיאן את רוהאן מארלי, אחיו הגדול, לרקוד איתו על הבמה. כן, אותו רוהאן שהוא אבי חמשת ילדיה של לורן היל, שהיתה אמורה להופיע בדיוק כאן לפני כמה שבועות וביטלה את ההופעה ברגע האחרון. כך, למשך מאה ועשרים דקות, הצליח אמן אחד, עם כריזמה בימתית אותנטית, עם שירים מצויינים והרכב אדיר, להשכיח מ-12,000 ישראלים את העובדה שלאחרונה שורפים כאן כנסיות בשם הדת, שהגזענות פושטת בינינו כמו מחלה ממאירה, שסובלנות לסבלו של האחר היא מצרך נדיר במחוזותינו, ששלום, אחווה, הרמוניה והארה נחשבות, במקרה הטוב, למילים גסות בישראל של 2015. נו טוב, לפחות נשארה לנו הגאנג'ה.