Tag Archive | אמריקה

וינילים לדבילים: תחיית קרידנס קלירווטר – "טרמפיסטית מתוקה"

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:

(תודה לגל מרדכי)

 

מודעות פרסומת

"היסטוריה בחמישה מיתרים: הבלוז והבנג'ו" – פוסט אורח מאת ירון בן עמי

עוד פוסט אורח לקראת פסטיבל הבלוז החמישי של תל אביב שהולך ומתרגש עלינו ממש בעוד שבוע וחצי. והפעם: ירון בן עמי, מוסיקאי, כותב, מרצה, היסטוריון, איש מילה וספר, מתאר את הדרך הארוכה שעבר "הכלי האמריקאי מכולם" – וגם מנתץ, על הדרך, כמה מיתוסים מקובלים. ירון וכותב שורות אלו יופיעו יחדיו במסגרת פסטיבל הבלוז במופע "קלארקסדייל פינת פתח תקווה" עם קובץ נפלא של שירי פולק, קאנטרי ובלוז שתורגמו לעברית ("טיילור מייד", אלנבי 99 תל אביב, יום רביעי 22.11 בשעה 20:00, הכניסה חופשית). קריאה נעימה – ופסטיבל שמח לכולנו!


 

אין כלי יותר אמריקאי מהבנג'ו. אין מוזיקה יותר אמריקאית מבלוז. גם הבנג'ו וגם הבלוז הם יצירה של האוכלוסיה השחורה בארצות הברית. אז למה הם לא הולכים ביחד? איך הפך דווקא כלי לבן וצח כמו הגיטרה לכלי המזוהה ביותר עם הבלוז, וכיצד הפך הבנג'ו למזוהה עם המוזיקה הלבנבנה ביותר של ארה"ב – הקאנטרי והבלוגראס?

התשובה מורכבת: הבנג'ו, שהוא פיתוח אמריקאי של כלי אפריקאי, דווקא היה פעם מזוהה לגמרי עם המוזיקה השחורה. עוד במאה השמונה עשרה מתארים כותבים רבים – בהם, למשל, מנסח מגילת העצמאות האמריקאית, תומס ג'פרסון – כיצד מנגנים עבדים שחורים על בנג'ו. ג'פרסון – האיש שכתב שכל בני האדם נבראו שווים – יכול היה לראות זאת במו עיניו בקרב העבדים הרבים שהיו שייכים לו. את הבנג'ו אפשר היה לבנות מדלעת, חתיכת עור, מקל וכמה מיתרי קנביס או מעי חיות, מה שהפך אותו לכלי זול ונגיש בהרבה מן הכלים המקובלים על לבנים באותה תקופה – בעיקר כלים אירופאים, כגון כינור. על הכלי הזול והזמין הזה יכלו השחורים לעבד את מסורותיהם, חוויותיהם ושיריהם ולהניח את הבסיס למוזיקה האמריקאית השחורה כולה.

עד כדי כך היה הבנג'ו מזוהה עם המוזיקה השחורה, שכאשר הפכה המוזיקה הזו להיות הבסיס של עולם הבידור האמריקאי, במסגרת הופעות המינסטרל – מעין פרודיה על המוזיקה והתרבות השחורה, מבוצעת על ידי לבנים שצבעו את פניהם בשחור, ואחר כך על ידי שחורים שצבעו את פניהם בשחור, שהפכה במהלך המאה התשע-עשרה להיות סגנון הבידור הפופולארי ביותר בארה"ב – אומץ גם הבנג'ו ככלי מרכזי בהופעות הללו. הנה עברנו חצי דרך: הבנג'ו כבר בידיים של לבנים, אבל פניהם של הלבנים צבועות בשחור.

 

 

בשני הדורות שלאחר שחרור העבדים הוסיף הבנג'ו – שבינתיים עבר סדרת שכלולים ושיפורים, כולל מסגרת עץ, צוואר דמוי כינור והוספת מיתר נוסף לארבעת המיתרים המקוריים שלו – להיות כלי מרכזי של המוזיקה השחורה. סונגסטרים שחורים – מוזיקאים נוודים ששרו את מאגר השירים של המוזיקה השחורה בקרנות רחוב, במסיבות, בבארים ובכל מקום ששילמו להם משהו – פרטו עליו מחוף עד חוף, וכמובן לאורך העורק הראשי של המוזיקה האמריקאית, הלא הוא נהר המיסיסיפי.

אבל במהלך שני הדורות הללו הלכה והתגבשה בקרב הציבור השחור כולו – וכמובן בקרב המוזיקאים השחורים – סלידה מסוימת מן המוזיקה של אבותיהם העבדים ומן הדימוי שזכתה לו התרבות השחורה בהופעות המינסטרל, שהרבו להציג את השחורים באופן נלעג ומגוחך. בהדרגה, החל מן העשור האחרון של המאה התשע-עשרה ובמהלך שני העשורים הראשונים של המאה העשרים, החלו המוזיקאים השחורים לנטוש את שכבת היסוד של המוזיקה השחורה – שירי העבודה, הספיריצ'ואלז של הכנסייה והבלדות שאימצו ועיבדו וחיקו מן התרבות הלבנה – ולגבש סגנון מוזיקלי חדש, שביטא בצורה טובה יותר את עולמם של שחורים חופשיים על פי חוק אבל מדוכאים ומושפלים ללא הרף. לסגנון החדש הזה קראו הבלוז.

בד בבד עם נטישת אותה שכבת יסוד של המוזיקה השחורה, ירדה גם קרנו של הכלי המזוהה אתה ביותר, הלא הוא הבנג'ו. בצירוף מקרים מוצלח, בין היתר הודות להתפתחות השיווק באמצעות קטלוגים, כבשה בדיוק באותו פרק זמן הגיטרה את שוק המוזיקה האמריקאי. החל מן העשור האחרון של המאה התשע עשרה, התמלאה ארצות הברית בגיטרות – והמוזיקאים השחורים שהמציאו את הבלוז תפסו טרמפ על הטרנד החדש ועברו בהמוניהם מבנג'ו לגיטרה.

זה לא קרה בן לילה, ובשנותיו הראשונות של הבלוז היו עדיין לא מעט מוזיקאים שחורים ששרו את הסגנון החדש עם הכלי הישן. קצתם אפילו הספיקו להקליט את המוזיקה שלהם, והיו מראשוני הבלוזיסטים המוקלטים: כך פאפא צ'רלי ג'קסון, וכך גאס קאנון, שאפילו הספיק להצטלם מנגן על בנג'ו לאחד הסרטים המרשימים ביותר על חיי השחורים בדרום בעשורים הראשונים של המאה העשרים – "הללויה". והיו עוד אחרים. אבל הכיוון היה ברור: הבנג'ו הלך ונעלם מן המוזיקה השחורה. במשך זמן מה הוא הצליח עוד לשמור על מעמדו דווקא בקרב תזמורות הג'אז, שעשו שימוש בקופצניות ובסטקטו של מיתריו, אבל עד אמצע המאה גם זה נעלם.

 

 

אבל לא בלי עקבות: סגנון ניגנת הבנג'ו של השחורים – הקלוהאמר (Clawhammer), המורכב מפריטות כלפי מטה עם האצבע על ארבעת המיתרים המרכזיים ונגינת אגודל קצבית על המיתר החמישי – הפך להיות הבסיס לסגנון הגיטרה של הבלוז המוקדם, ועקבותיו נשמעים היטב מצ'ארלי פאטון ועד רוברט ג'ונסון. הסגנון – אבל לא הכלי.

לעומת זאת, שמרו אמונים לבנג'ו דווקא המוזיקאים הלבנים שהפכו אותו לכלי כה מרכזי על במות המינסטרל. בכל רחבי ארה"ב – אבל בעיקר בלב הפועם של הקאנטרי, אזור הרי האפלצ'ים – נשמרה מסורת הנגינה על הבנג'ו. היא אפילו חצתה את האוקיאנוס האטלנטי, ונקלטה היטב במוזיקה האירית, בעצמה אחד המקורות החשובים של המוזיקה הלבנה בארה"ב. בעידן של גזענות חסרת גבולות, חוקי ג'ים קרו והפרדה גזעית, דווקא הסתלקותם של השחורים מן הכלי הזה הפכה אותו לאהוד ומבוקש כל כך במוזיקה הלבנה. כך הפך הבנג'ו לאבן יסוד של הקאנטרי והבלוגראס, ואף שבידיהם של לא מעט מוזיקאים – למשל דוק בוגס – עדיין נשמעו היטב הדיה של המוזיקה השחורה שהולידה את הכלי, הלך סגנון הנגינה בו והתרחק מן הסגנון השחור הותיק. מוזיקאים מבריקים כגון ארל סקראגז המציאו מחדש את אופן הנגינה בכלי  והתאימו אותו לצרכיה של המוזיקה הלבנה.

 

 

בשנות השישים של המאה העשרים ירדה גם קרנו של הבלוז בקרב השחורים, ועיקר הקהל של המוזיקה השחורה המזוהה ביותר הפך להיות לבן. תוך זמן לא רב, היו הלבנים גם לרוב בקרב נגני הבלוז, בעוד המוזיקאים השחורים ממשיכים את מסעם אל הסול, הFאנק, הראפ וההיפ-הופ. כך מצאו עצמם הלבנים מחזיקים בשניים מן הנכסים החשובים ביותר שיצרה התרבות השחורה.

רק בעשור האחרון של המאה העשרים, עם עלייתו של דור חדש של מוזיקאי בלוז שחורים, שניגשו לבחון מחדש את מורשתם המוזיקלית, החלה התעוררות מסוימת בגזרת הבנג'ו השחור. בדיוק כשם שאותם מוזיקאים שחורים – למשל קורי האריס וגאי דייוויס – ניגשו להעביר את הבלוז בחזרה לידיים שחורות, כך הם ניגשו גם להחזיר לידיהם את הבנג'ו. כמו תהליך העלמותו של הבנג'ו מן המוזיקה השחורה, גם תהליך החזרה איננו עניין של זבנג וגמרנו. בתהליך מקביל לתהליך הקבלה מחדש של השחורים את ההסטוריה שלהם, כולל העבדות, ניגשים אט-אט ובהדרגה בלוזיסטים שחורים כגון אוטיס טיילור וג'רון פקסטון לשחזר את הקלוהאמר ואת המוזיקה השחורה הקשורה בו. לפעמים לא צריך יותר מחמישה מיתרים ונחישות כדי לעשות תיקון הסטורי.

 

 

 

 

העץ הנדיב: 30 שנה ל-The Joshua Tree של U2

(פורסם גם בעכבר העיר)

העץ

Yucca Brevifolia. זה השם הלטיני שלו. אגדה מורמונית מספרת כי המתיישבים הראשונים באמריקה קראו לעץ "הצמח המתפלל", משום שענפיו הזכירו להם את יהושע בן-נון, המראה לעם ישראל את הדרך המובילה לארץ המובטחת. מה יותר מתאים למי שהאמונה הדתית מרכיבה חלק גדול מזהותו האישית והאמנותית, מלבחור את השם "עץ יהושע" לכותרת האלבום המונומנטלי והמכריע ביותר בקריירה של להקתו. ומה הפלא שאותו אלבום מכונן, שיצא לעולם לפני שלושים שנים ושלושה חודשים, עמוס לעייפה בדימויים יודו-נוצריים. "שירי מדבר" ו"שתי האמריקות" היו, אגב, שתי האופציות שלא נבחרו. העץ האיקוני הופיע על העטיפה האחורית של התקליט, כשהפרונט הציג את ארבעת חברי U2 ב"נקודת זבריצקי" ב-Death Valley בקליפורניה, איזור שספוג גם הוא במיתוסים של אמריקנה, מהבהלה לזהב ועד לסרט הניאו-היפי של מיכאלאנג'לו אנטוניוני מ-1970. במשך 20 דקות, בכפור מקפיא עצמות, על כביש 190 במדבר מוהאבי, תיקתק הצלם אנטון קורבין כמה תמונות של הלהקה ליד העץ המיוחד שמצא, לפני שכולם מיהרו חזרה, לרכב רועדים מקור. והשאר היסטוריה.

 אמריקה

שילוב של אסון חקלאי כבד, מצב כלכלי נואש ורמת מיסוי אבסורדית הביאו לכך שמן המחצית השנייה של המאה ה-19 היגרו מיליוני אירים אל חופי צפון-מזרח ארצות הברית או אל קנדה (שכונתה אז "צפון אמריקה הבריטית"). רבים מהם נספו בדרך, במה שנקרא "ספינות ארון מתים" ורובם התקבלו על ידי המקומיים בחשדנות על רקע דתי. עם השנים החלה הקהילה האירית לשגשג, במיוחד בבוסטון ובניו יורק, אבל הזכרונות המרים וטראומת נטישת המולדת עדיין נטועים בזיכרון הקולקטיבי של אמריקאים רבים ממוצא אירי. The Joshua Tree מספק קצות חוט לא מעטים ליחס האמביוולנטי של האירים לאמריקה. שילוב של היקסמות, התפעמות ותקווה מול תמיהה, חרדה ותיעוב. אפשרויות בלתי מוגבלות לפיתוח אישי אל מול דיכוי ממסדי וזרמי רוע תת-קרקעיים, עולם חדש, מתוחכם ומבטיח ולצידו מיתוסים אפלים הכרוכים במוות, אלימות, גזענות וכיבוש כוחני. אם בוחנים מקרוב את הקריירה של U2 ובעיקר את התנהלותו של בונו החל מתקופת The Joshua Tree, ניכר כי הרצון להשתייך לאומה הגדולה גובר על הדחייה ממנה. החל מאותה תקופה, בונו החל לצוות את עצמו, ולעתים גם את להקתו, לכל אייקון אמריקאי שהיה מוכן לכך. אם האלבום הקודם, The Unforgettable Fire, כלל הומאז' למרטין לות'ר קינג, הרי שהאלבום שאחרי The Joshua Tree יכלול שיר המוקדש לבילי הולידיי ודואטים עם בי.בי קינג ובוב דילן. הלהקה תרמה גם לאלבומו של רובי רוברטסון, איש The Band, עוד להקה של אאוטסיידרים שהאמריקנה לא היתה זרה לה כלל וכלל. בהמשך ישתף בונו פעולה, ען הלהקה או כסולן, גם עם ווילי נלסון, ג'וני קאש, רוי אורביסון, טינה טרנר ופרנק סינטרה. מוסיקת הבלוז, הג'אז והגוספל ששמעו חברי U2 באוטובוס במהלך סיבוב ההופעות שהסתיים לפני הכניסה להקלטות The Joshua Tree ואלבומים אמריקאיים שהמפיקים בריאן אינו ודניאל לנואה סיפקו להאזנה, כל אלה השפיעו על U2 וחלחלו עמוק לטקסטים שכתב בונו לאלבום שהלך וקרם גידים החל מסוף 1985.

אלוהים

בדיחה אירית עתיקה הולכת בערך כך: "מה ההבדל בין אלבוהים ובונו? אלוהים לא מסתובב בדבלין ואומר לאנשים שהוא בונו"

כמו מוסיקאי אירי בולט אחר – ואן מוריסון, גם בונו כתב שירים שיכולים להתפרש לשני הכיוונים: אהבה בין גבר לאישה או, לחילופין, בין אדם לאלוהיו. השיא הגיע ב- I still haven't found what I'm looking for" עם ציטוט ישיר מתוך האיגרת הראשונה אל הקורינתיים מהברית החדשה ומקהלת הגוספל של הארלם ברקע, מה שמשלים היטב את ההתחבטויות התיאולוגיות של בונו בסוגיות של גאולה מול חיפוש מתמיד, של גיהנום וקץ הימים המתקרב אל מול שיחרור עצמי וחופש מוחלט. יש שיטענו כי בהמשך הקריירה בונו (המחזיק בתואר "אביר האימפריה הבריטית", בל נשכח) לא הסתפק רק בלכתוב על האל, אלא ניסה ממש להתקרב למעמדו, אם מתוך אמונה יוקדת בכוחו לשנות עולם ואם כתוצאה של אגו בלתי נשלט ורצון להיות הרבה מעבר לסתם-עוד-כוכב-רוק-מגה-פופולרי. ההסתופות העתידית שלו בצילם של מנהיגים דוגמת הדלאי לאמה, נלסון מנדלה, דזמונד טוטו, ברק אובמה ושמעון פרס, סיפקה תחמושת רבה למבקרים ולציניקנים שבוודאי נהנו לחזור שוב ושוב על ההלצה שלעיל. ואם ב-2014 זכה בונו לנאצות אחרי שחברת אפל (עוד מותג עם תסביך אלוהות קליל) דחפה לחצי מיליארד משתמשים, באופן חד צדדי, אלבום חדש של U2 ישירות למכשיר האייפון שלהם, הרי שב-1987 ענייני האמונה וכל טווח הרגשות שכרוך בה, עדיין תידלקו את היצירה של U2 לנסיעה בכיוונים האמנותיים הנכונים.

 

 

הסאונד

בפני בריאן אינו ודניאל לנואה, שני מפיקי-העל שנשכרו, בפעם השנייה ברציפות, להפיק את האלבום, עמדה משימה לא פשוטה: איך לגרום לאוסף של צלילים ומילים להפוך לחווייה מוחשית, לסמן מקום, ליצור אווירה שתריץ אימג'ים ספציפיים במוחו של המאזין. מסתבר שהבחירה היתה מושלמת. גם לנואה, עם גיטרות הסלייד האיטיות ותחושת המרחבים האינסופיים שבהפקותיו וגם אינו, האיש שחתום על המצאת האמביינט, גיבשו, בתהליך אורך, מתיש ולעתים מתסכל, את העולם הצלילי הייחודי של The Joshua Tree. אבל הם לא היו יכולים לעשות את זה בלי הכוכב האמיתי של האלבום. ב-The Joshua Tree, המשיך The Edge לפתח את טכניקות הגיטרה שהחלו כבר בתחילת שנות ה-80' ושיכלל אותן לכדי סגנון אישי מזוהה ומשפיע. פירוקי אקורדים רוויי אפקט         Delay ו-Reverb צובעים את השירים בגוון היו-טואי הרשום בפטנט, זה שהפך לאבן דרך (ואחר כך לקלישאה). נגיעות גיטרה אקוסטית משלימות את מפת הדרכים האמריקאית שמשרטט האלבום ולאורך כל הדרך, הגיטרה של The Edge היא שמעניקה לשירים נפח, דרייב ועוצמה. על פי עדותו של בונו, The Edge , הפרפקציוניסט המחושב וקר הרוח, הוא האדם היחיד שנשאר שפוי, רגוע ומאוזן גם בסוף מסע החתחתים המפרך של הקלטת האלבום, שהחל כבר בסוף 1985 ונמשך עד ש-The Edge  סגר את המיקס האחרון במו ידיו ושלח את האלבום למאסטרינג וייצור, כאשר כל הצוות מסביבו קורס תחת נטל מנטלי, נפשי וגופני, תוצאה של חודשי עבודה רבים ותובעניים.

 

 

אחרית דבר

ב-9 במרץ 1987 יצא האלבום לחנויות. לא פחות מחמישה סינגלים שוחררו במהלך השנה שלאחר שחרורו לאוויר העולם. כמה מבקרים בחרו להבליט את הטקסטיםמעט- הקלישאיים של בונו או את אופיו האפל והמדכא של האלבום, אבל רובם הסכימו שמדובר באבן דרך. גם בקריירה של U2 וגם בתולדות הרוק בכלל. "חבוקים בזרועותיה של אמריקה, U2 הפיקו אלבום חדש ומרהיב" נכתב ב"אינדיפנדנט" הבריטי, ה"שיקגו סאן-טיימס" טען: "זוהי השנה שבה יעברו U2 הרבה מעבר למעמד של כוכבי רוק. הם ייהפכו לתופעה תרבותית". מבקר ה"לוס אנג'לס טיימס" הגדיל לעשות וכינה את U2: "הלהקה שהיא היום מה שהרולינג סטונס הפסיקו להיות לפני שנים". אפילו ה-NME, מגזין הרוק המוערך שלא חסך את שבטו מהלהקה במשך השנים, שיבח: "The Joshua Tree  הוא אלבום טוב יותר, אמיץ יותר, מכל אלבום שייצא בשנת 1987". אבל, הקהל הרחב לא היה צריך לקרוא את הביקורות, הוא נהר לחנויות והפך את האלבום לאחד מאלבומי הרוק המצליחים בהיסטוריה, עם מכירות של 25 מיליון עותקים והגעה למקומות הראשונים במצעדי האלבומים בכל העולם, כולל ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה ועד לגרמניה, הולנד, צרפת ומדינות רבות אחרות ברחבי הגלובוס. כיאה לכובשים גלובליים, U2 פצחו בסיבוב הופעות עולמי, שנמשך שמונה חודשים והקיף את ארצות הברית, אירופה ודרום אמריקה, כשהוא מסתיים, אחרי יותר מ-100 קונצרטים, בשלושה ערבים רצופים באיצטדיון מורומבי בסאו פאולו בברזיל, בעל קיבולת של 77,000 מקומות ישיבה. לו ריד, סטיבי ריי ווהן, בי.בי. קינג, יו.בי 40, הפוגס, הווטרבויז ואחרים שימשו כמופעי חימום. 3 מיליון אנשים ראו את U2 על הבמה באותה שנה. 40 מיליון דולר נכנסו לקופה. לפחות במהלך רוב שנת 1987, לבונו היה סוף סוף תירוץ טוב להרגיש קצת כמו אלוהים.

שישה אלבומים וחמישה סיבובי הופעות לאחר מכן, בשנת 2007, יצאה מהדורת 20 שנה חגיגית ל-The Joshua Tree. ולפני חודש, במלאת 30 לאלבום, יצאה קופסה הכוללת 4 דיסקים, כולל הגרסה המקורית של The Joshua Tree, גרסת רמיקס לכל האלבום, תיעוד של הופעה חיה מ-1987 ממדיסון סקוור גארדן בניו יורק, הקלטות נדירות ושירים שלא נכנסו לאלבום וספר בן 84 עמודים, בכריכה קשה, כולל צילומים שלא פורסמו מעולם. כן, כמו שכבר הבנתם, גרנדיוזיות היא לא דבר שמפחיד את בונו וחבריו. שום דבר לא פומפוזי מדי בשבילו. אבל לפחות במהלך כמה חודשים בשנת 1987 ואחריה, השאפתנות הבלתי נגמרת, היומרנות העצומה והשאיפה ליצור מאסטרפיס טרנסנדנטלי, איכותי מחד, פופוליסטי ופופולרי מאידך, הביאה אלינו את אחד האלבומים החשובים בתולדות הרוק ונטעה בלב שדה הרוק הצחיח של שנות השמונים, עץ מוזר ומיוחד שנשאר רענן, כזה שכיף לטפס עליו שוב ושוב, גם שלושה עשורים אחרי.

 

ב-59 מילים: Mudcrutch – 2

1035x1035-3f1af3c2-2eb1-40e2-b036-d1f58c5ce8ba

טום פטי מאחד בפעם השנייה את להקת נעוריו משנות ה-70' לאלבום שני מצויין (הקודם יצא ב-2008), שמכסה את כל הספקטרום בין רוק'נ'רול פיפטיזי, רוק גראז'י מהסיקסטיז, פולק, קאנטרי, אמריקנה ואפילו פסיכדליה רכה. השירים, כולם מקוריים, מצויינים, הנגינה משוחררת והסאונד נהדר. טוב לשמוע שוב את פטי מלא באנרגיות ורוח נעורים. זה לבטח אחד האלבומים הטובים שלו  מאז תחילת שנות ה-2000.

להסתדר בטור! – טיפים למוסיקאי הישראלי בסיבוב הופעות בארה"ב (ובכלל)

לכותב שורות אלו יש (חוץ מנטיה תמוהה לכתוב על עצמו בגוף שלישי) נסיון מה בהופעות מעבר לים. ברם, בחודש האחרון יצאתי (היי, גוף ראשון! טוב שחזרת) לסיבוב הופעות בארצות הברית, שכלל שמונה הופעות בחמש מדינות תוך שבועיים. וכמי שכבר שמע בחלחלה על הרכבים ישראלים שחזרו מסיבובי הופעות בחו"ל והם חולים, רעבים, מסוכסכים, מדוכאים ומרוששים, חשבתי שיכול להיות מועיל לחלוק עם קוראי הבלוג כמה מהתובנות שנצברו בשנים האחרונות. אם זה יעזור ולו למוסיקאי אחד לעבור את החווייה בצורה חלקה ונעימה יותר, דיינו. תגובות, הערות ותוספות תתקבלנה בברכה.

20151211_103900

תגיעו מוכנים ותאמו ציפיות

הצלחה של טור בחו"ל תלויה הרבה מאוד בפרטים הקטנים. קודם כל, תגדירו לעצמכם מה מטרת הסיבוב: לצבור חוויות? להיחשף לקהל חדש? לגבש את הלהקה? לבקר סוף סוף ב-Primark? אולי בכלל להרוויח כסף?!? טוב, אחרי ההפוגה הקומית הזו, בואו נדבר על מה שחשוב.

  • חשבו מראש את ההוצאות מול התקציב שיש ברשותכם ורווחים עתידיים. לא נעים להיתקע בקלארקסון, קנטאקי ביום שבת בלילה, בלי כסף לסיגריות או למקום לישון בו.
  • בדקו מראש מה הציוד והמפרט הטכני בכל מקום בו אתם מופיעים. לא כיף לצאת לחפש סטנד למיקרופון בפרברי בולטימור בחושך, חצי שעה לפני הופעה.
  • ודאו מראש דרכי הגעה לכל מקום. הארץ שאתם נמצאים בה היא כנראה גדולה יותר מישראל, יש בה יישובים שונים בעלי שמות דומים או אפילו אותו שם, והמרחקים גורמים לכל תיקון טעות קטנה בניווט (יצאתם ביציאה 13 במקום 12 על ההייוויי) לגזול מכם הרבה זמן יקר.
  • נסו להתקמבן מראש על דילים (טיסות, מלון, אירוח, רכב, אוכל) ובקיצור: נסו לדעת כמה שיותר על הטור שלכם לפני שתצאו אליו. עדיף לתכנן בשקט בבית מאשר לאלתר במקום לא מוכר, עייפים ותחת לחץ זמן.

20151220_130813

תוודאו שזה באמת מתאים לכם

  • מסוגלים לעמוד בטיסות ארוכות, עם קונקשנים מבאסים במקומות מדכאים והמתנות של שעות בשדות תעופה קטנים?
  • אין לכם בעיה לישון על כל דבר, ממיטת קינג סייז במלון במנהטן ועד למזרון מתנפח בבייסמנט מעופש בלונג איילנד?
  • אתם אוכלים הכל ולא בררנים בענייני אוכל (בשר, גלוטן, שומן, לא כשר, פאסט פוד) ?
  • אתם מסוגלים לפרוק ולהעמיס חזרה ציוד חשמל, אביזרי סאונד, כלי נגינה ומזוודות כמה פעמים ביום לתוך חללים קטנים במיוחד – ואז להידחס ביניהם?
  • אין לכם רגישות מיוחדת למזג אוויר קיצוני? (כמו מעבר בין 4- במינסוטה ל-20 מעלות באטלנטה, תוך 4 שעות)
  • אתם מסוגלים, אחרי כל זה, לנגן את אותם השירים, ערב אחרי ערב, באותה התלהבות ומקצועיות כמו בפעם הראשונה?

סימן שאתם מוכנים. צאו לדרך.

20151221_130951

תהיו מקצוענים

כמי שמגיעים מארץ החפיף והחרטא, הקומבינה, העוקץ , ה"סמוך עלי" וה"יהיה בסדר", כל הקונספט של מקצוענות יכול להיראות זר ומוזר לכם. אבל כדאי שתתרגלו אליו מהר.

תגיעו בשעה הנקובה לסאונד צ'ק. נגנו במסגרת חלון הזמן שהוקצב לכם. נגנו טוב ומהודק (הלהקה שלפניכם והלהקה שאחריכם ינגנו ככה). הודו לצוות המקום וללהקות שהופיעו אתכם. הודו לקהל – גם אם הוא מונה 8 אנשים כולל ברמנים. ציינו איפה אפשר לשמוע או לקנות את המוסיקה שלכם. תכינו סטיקרים וכרטיסי ביקור. והכי חשוב: לכו לישון וקומו בשעות הגיוניות. לא מעט להקות התפרקו אחרי יום חיפושים בעקבות חבר הרכב שהחליט לבלות את הלילה מחוק בבר מזדמן, בשיטוט בעיר, ליד באנג גדול מימדים בדירה של חבר או במיטתה של איזו נערה מקומית. כלל ברזל: כשיש הופעות – אין יציאות. תשמרו את זה לימים הפנויים שלכם.

תהיו נחמדים

כבדו את מנהגי המקום. בררו איך קוראים לאיש הסאונד. תקשרו איתו באופן מקצועי. הודו לו מעל הבמה בסוף ההופעה. יש סבירות שגם הוא מנגן בלהקה ושיצא לו כבר להגביר הרכבים קצת יותר משמעותיים מזה שלכם. קללות, פשיטת בגדים, שתיה ועישון על הבמה במהלך הופעה כבר לא נתפסים ברוב האולמות בארה"ב כמשהו סקסי במיוחד במקרה הטוב וכמשהו שעשוי להכניס אתכם לצרות במקרה הריאלי. אתם לא ג'ים מוריסון ולא סיד וישס. תשאירו רושם טוב ותגרמו לאנשים מסביבכם חשק לראות אתכם שוב.

20151218_121012

עיזרו זה לזה

כמה טריוויאלי, ככה נכון. הופעה היא סוג של מסע אלונקות, שיכול לעבור בסבבה אם כולם נותנים יד, או כתף. תמיד תהיו הראשונים לסחוב. עזרו גם למתופף המסכן לקפל ציוד. בכלל, תתייחסו לציוד כאילו הוא רכוש משותף של כולם, יעני- כולם סוחבים הכל ואין "שלי-שלך". יחד עם זאת, דעו לתת ספייס אחד לשני. כי אפילו מוסיקאים יפים, כשרוניים ומגניבים כמוכם הם אנשים שיכולים להימאס לפעמים. תמכו נפשית אחד בשני, ומצד שני גם השאירו פתח למרחב אישי, כי כל אחד זקוק לזה מדי פעם. אפילו הבסיסט.

כאן זה לא ישראל. אל תתחכמו.

  • לא עם צוות המטוס
  • לא עם אנשי ביקורת הדרכונים
  • לא עם פקיד ההגירה
  • לא עם בעל האולם והפרומוטר
  • בטח שלא עם שוטרים, פקחים ואנשים במדים למיניהם. אלא אם כן חותמת שחורה בדרכון ואיסור כניסה למדינה בעשור הקרוב מחרמנים אתכם עד כדי איבוד שליטה.
  • לא עם כתבים ומראיינים. תחסכו מהם את ההומור הישראלי ואת הבדיחות הפנימיות של הלהקה. תבואו מוכנים. דברו קוהרנטי, ברור, ממוקד. בכל מקרה, השתדלו לבחור את חבר הלהקה עם השליטה הטובה ביותר באנגלית לצורך ראיונות.

20151220_134619 

ועוד כמה נקודות למחשבה…

  • בנו סט ליסט (רשימת שירים) מראש, אבל תתכוננו גם לשנות אותה מהופעה להופעה, לפי תגובות הקהל
  • תעבדו מראש על דברי הקישור בין השירים (אם בכלל צריך אותם). אל תשאירו את זה לאילתור, בטח לא בהופעות הראשונות.
  • הקפידו על פרסום מראש. פייסבוק, מיילינג ליסט, ויז'ואלס, פוסטרים, לוגו להקה, שימו מוסיקה שלכם אונליין וכל דבר אחר שעשוי לדחוף אתכם קדימה ולהקל על הקהל למצוא אתכם.
  • אמריקאים אוהבים לפרגן למוסיקה שהם שומעים ואוהבים. חישבו על מרצ'נדייס: חולצות, כובעים, תיקים, תקליטים ודיסקים, קונדומים, כרטיסי אשראי וארונות קבורה ממותגים (שלושת האחרונים תקפים רק אם ללהקה שלכם קוראים KISS). יכול להיות שיהיה לכם יותר קל לייצר אותם בארץ היעד או לשלוח אותם לשם מבעוד מועד, כדי לא לסחוב סתם משקל מיותר.
  • חישבו על נחיצותו כל דבר שאתם לוקחים איתכם ונסו לטוס כמה שיותר קל. מה שלא יורה – שיישאר בבית. אחרת תחוייבו במשקל יתר כשתטוסו ותזדקקו לכמה חודשים של טיפול בבעיות גב כשתחזרו.
  • חדדו את יכולות המינגלינג שלכם. צרו קשרים, קבעו פגישות, דברו ושוחחו עם כל אחד, קחו ותנו כרטיסי ביקור. מי יודע מה יכול לצאת מזה בעתיד.
  • אל תלכלכו על אמנים אחרים. בטח לא על אמנים ישראליים. שמרו את האבחנות האישיות שלכם לעצמכם, גם כי זה לא מקובל בארצות ניכר וגם כי Karma is a bitch, yo.
  • הישארו צנועים ודעו את מקומכם. גם אם אתם כוכבי-על בלבונטין, בבוקסא או בצימר, באירופה – ובמיוחד בארה"ב – אתם עוד טיפה קטנה בים המוסיקה המקומי. תתנהגו ככה. אפשר לתת את השואו המגלומני של הלייף על הבמה – ועדיין להישאר צנוע וחביב מחוץ לה (שמעת, בונו?)
  • אל תתכננו לו"ז צפוף מדי. תשאירו זמן לאגור כוחות, לישון, לעשות כביסה ולחפש את הפדאל היקר של הגיטריסט ההיסטרי בבקסטייג' המבולגן של האולם שהופעתם בו אתמול בערב.
  • אל תתנשאו על הצוות הטכני – נסו ללמוד מהם. יש סיכוי טוב שחלקם נמצאים בביזנס עוד מלפני שאתם נולדתם, הם מכירים את הציוד שלהם יותר טוב מכם והם כבר הגבירו כמה להקות טיפה יותר גדולות מכם.
  • למרות הפיתויים, נסו לאכול בריא. קשה לעמוד בפני המבורגר בשתיים בלילה אחרי הופעה, מאתגר להימנע מבייגל ולאטה על הבוקר או מצלעות ברביקיו, דלי צ'יפס וחבית קולה בצהריים, אבל תעשו את המיטב. זה ישתלם בהמשך הטור. אנשים נוטים לחטוף מחלות בסיבובי הופעות, משפעת ומיגרנה ועד שלשולים, עצירות, דלקת ריאות ושיעול טורדני. נסו לאכול מזון שנותן לכם אנרגיה ובוזמנית מרחיק מכם את כל המרעין בישין שלעיל.

20151220_220111

זהו, דיברנו מספיק. עכשיו צאו לדרך ו…תנו למוסיקה לדבר. בהצלחה.

2015-12-20 16.38.55ליבינג רום-1

וינילים לדבילים: להקת אמריקה במיטב להיטיה

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

אמריקה

צלילה חוזרת: עשרים שנה ל-Automatic For The People של R.E.M

(פורסם ב"עכבר העיר", אוקטובר 2012)

אר.אי.אם – Automatic For The People

.Warner Bros

REM - Automatic For The People CD

REM – Automatic For The People CD

"Hey, kids, Rock'N'Roll, nobody tells you where to go"

התגובה האוטומטית, הכמעט קלישאתית היא "מה, כבר עברו 20 שנה"? אבל קצת לאחר מכן, כשמוציאים שוב את הדיסק מקופסת הפלסטיק המאובקת (עם המגש הפנימי בצבע צהוב לימון) ומקשיבים שוב לאלבום השמיני של R.E.M, נדמה שעידנים שלמים עברו מאז יצא. אוקטובר 1992. הגראנג' משתולל. קורט קוביין בשיאו. ג'ורג' בוש האב נשיא ארצות הברית וילצין ברוסיה. רבין ראש ממשלה. אין עדיין טלוויזיה מסחרית בישראל. סלולר הוא שמועה רחוקה, מוצר מותרות משונה לאנשי עסקים בלבד, המילה 'אינטרנט' נשמעת כמו מונח מספר מדע בדיוני. משינה מופיעה עם 'מפלצות התהילה'. 'שומר הראש', 'אינסטינקט בסיסי' ו'עולמו של וויין' מפצחים קופות. אלבומים חדשים יוצאים בדיסקים ובקסטות  לכונן המחשב מכניסים פלופי דיסק. מבחינת הישראלים, אפל היא חברה שמייצרת מחשבים לגרפיקאים ו-Yes הוא שם של להקת רוק מתקדם מזדקנת. מארק צוקרברג נכנס לכיתה ב'.

מה שמפתיע לגלות זה כמה רענן נשמע Automatic For The People גם אחרי כל הזמן הזה. בעצם, כמו רוב המוסיקה ש-R.E.M הוציאה בתקופת השיא שלה. תקופה ש-AFTP סימן גם את שיאה וגם את סופה. אז מה היה לנו שם? 12 שירים, פחות מ-50 דקות של מוסיקה וארבעה מוסיקאים עם הרבה השראה, בשלות ובחירות נכונות שנעשו לאורך כל הדרך. לעומת קודמו, Out Of Time, שהקפיץ את R.E.M למעמד של אחת הלהקות הגדולות בעולם וכלל קריצות לפופ טהור ואפילו להיפ הופ, AFTP הוא אלבום מהורהר, מלנכולי, כזה שמסתכל פנימה. בהחלט לא לשייני האפי פיפל. החל מאקורד הדי-מינור מבשר הרעות שיוצא מהאקוסטית של פיטר באק ב-Drive ועד לפריטת הבי-מינור המהוססת שחותמת את Find The River, מה שמקבל המאזין זה אלבום במובן השלם של המילה. לא אוסף אקראי של סינגלים (למרות שחצי משירי האלבום יצאו כסינגלים במהלך 92-93), לא להיט ענק עם עוד כמה שירי מילואים, אלא יצירה שלמה ומגובשת, צלילית, מילולית ואווירתית. סקוט ליט, המפיק שעבד עם הלהקה משנת 1987 (וימשיך איתה עד 1997) כבר מכיר כל ניואנס בקול של מייקל סטייפ ובדינמיקת הנגינה הקבוצתית שיצרה את "הסאונד של R.E.M" שמגיע כאן לשלמות ופיתוח מקסימליים: כינורות, כלי קשת ומפוחית משתלבים נפלא בין הגיטרה-בס-תופים של באק, מילס וברי וסטייפ, שמעולם לא היה תמלילן קל להבנה, נשמע כאן קרוב, ממוקד ואנושי, למרות (ואולי בגלל) הטקסטים החידתיים ומרובי המשמעויות שיצר.

אבל הקלף הסודי בחפיסה של R.E.M הפעם הוא דווקא ג'ון פול ג'ונס. ג'ונס, שמוכר לרוב העולם כבסיסט של לד זפלין, היה, כך גורסים רבים, גם המוסיקאי המוכשר ביותר בחבורה ההיא. וכך, האיש שעיבד וניגן את תפקיד החליליות ב-Stairway To Heaven ונתן טאצ' קלאסי ל-She's A Rainbow של הסטונס, עושה פלאים גם עבור ארבעת החברים מג'ורג'יה, בעיבודים תזמורתיים מופלאים לארבעה שירים: Drive, Everybody Hurts, The Sidewinder Sleeps Tonite  ו-Nightswimming, מה שהופך אותם ליצירות מופת קטנות ולכמה מהשירים הטובים ביותר של השנות התשעים, של R.E.M, ומעבר לזה. החיבור בין להקת רוק לתזמורת כלי מיתר יכול להיות בעייתי ונפיץ ביותר, אבל ג'ונס הופך את העיבוד לחלק מה-D.N.A של השיר באופן מבריק, אינטגרלי וייחודי לחלוטין. והיו עוד מרכיבים בחבילה שהפכה את AFTP למה שהוא: הצילומים המרשימים של אנטון קורביין וסדרה של קליפים בלתי נשכחים, במיוחד "ההוא עם המכוניות" שליווה את Everybody Hurts, בתקופה שרוטציה קבועה ב-MTV היתה מסוגלת לשלוח מכירות של אלבום אל הסטרטוספירה. ובתוך כל אלה, לא שכחו החברים מהיכן הגיעו וקראו לאלבום על שם מוטו של מסעדה באת'נס, ג'ורג'יה, העיר ממנה הגיעו. האם AFTP היה רגע ההתחלה של ז'אנר האמריקנה המודרנית? של ז'אנר הפריק-פולק שהגיע בעשור לאחר מכן? אולי בכלל של ה-EMO? מה שבטוח הוא ש-AFTP סימן את סופה של תקופה מדהימה עבור אחד ההרכבים הנחושים, המקוריים והמעולים ביותר שהעמידה אמריקה בשלושים השנים האחרונות.

האלבום הבא, Monster, שייצא שנתיים מאוחר יותר, יקבל אמנם ביקורות טובות, אבל גם הוא, כמו כל יצירה מאוחרת אחרת של R.E.M מאז, לא התקרב באיכותו למאסטרפיס ששוחרר לעולם ב-7 באוקטובר 1992.