Pere Ubu – מקליבלנד לתל אביב בארבעים שנה

(פורסם גם במגזין התדר)

 

ב-24 בינואר השנה הלך לעולמו מארק אי. סמית', המייסד, המנהיג והחבר הקבוע היחיד בלהקה הבריטית המיתולוגית The Fall. הלהקה הוקמה באמצע שנות ה-70' והיתה חלוצה של פוסט פאנק רועש, רפטטיבי ופורץ גבולות. כל חזונה של The Fall עוצב בידי סמית', ספק גאון שיכור ומטורף, ספק רודן מחושב וקר רוח. "תמיד שונה, תמיד אותו דבר", הגדיר את The Fall השדרן המיתולוגי ג'ון פיל, אולי האיש שהביא את ההרכב המוזר והשברירי של סמית' אל דרגת תופעת פולחן אינדי אנגלי אמיתי. עם כל ייחודה הסגנוני, האידיאולוגי וההתנהלותי של The Fall, היתה לה מקבילה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. גם היא הוקמה בערך באותו זמן, גם היא פרצה דרך עם מוסיקה בלתי מתפשרת שבזה לקומוניקטיביות ולקוהרנטיות – וגם אותה הנהיג, ועדיין מנהיג, איש אחד, שההרכב הוא בעצם מפעל חייו ושבלעדיו הלהקה תפסיק להתקיים.

הלהקה הזו היא פר אובו. האיש הוא דייויד תומאס.

למרות שהיכל התהילה האמריקאי של הרוק'נ'רול ממוקם בה, קליבלנד מעולם לא נחשבה כיצואנית בולטת של רוק. לא היו לה את הפאנק של דאונטאון ניו יורק, לא את הסול של דטרויט או את הבלוז של שיקגו, לא את הפסיכדליה של סן פרנסיסקו וכמובן לא את הקאנטרי של נאשוויל.

קליבלנד של שנות ה-70' לא היתה מקום כיפי לגור בו, בלשון המעטה. כתוצאה מפיטורים מסיביים בתעשיית הרכב וממשברים כלכליים נוספים, סבלה העיר ממשבר פיננסי, תעסוקתי וחברתי עמוק ומחוסר יכולת להחזיר את חובותיה. קליבלנד היתה לעיר האמריקאית הראשונה שנקלעה למצב כלכלי כה חמור מאז ימי 'השפל הגדול' של שנות ה-30'. בשנת 1978 הגיעה קרוב למצב של פשיטת רגל דה פקטו, כאשר רק שירותים עירוניים חיונייים הופעלו בה למשך זמן מה.

 

 

באווירה של חוסר יציבות קיומי, ריקבון אורבני ועתיד לא ברור, שמות הסינגלים הראשונים שהוקלטו על ידי ההרכב הראשון של פר אובו (Heart of Darkness, 30 Seconds Over Tokyo, Final Solution) נשמעו הגיוניים למדי, אם כי הרפרנסים למבצע צבאי של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, לספר של ג'וזף קונרד (שהיה הבסיס לסרטו של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו") ולעיקרי האידיאולוגיה הנאצית, העידו על כך שתומאס הוא בעל אופקים רחבים יותר ותחומי עניין מרחיקי לכת יותר מאשר הפאנקיסט הממוצע. גם שם ההרכב, רפרנס למחזה אבסורד סוריאליסטי-סאטירי –פוליטי של אלפרד ז'ארי הצרפתי מ-1896, העיד על האינטיליגנציה, או לפחות על היומרה האמנותית, של ממציאו. מה ששוב מזכיר את מארק אי. סמית', שקרא להרכב שלו על שם ספרו של צרפתי אחר, אלבר קאמי. שם ההרכב שממנו צמחה פר אובו, Rocket From The Tombs, הזכיר את כרזות הבי-מובי'ז דלי התקציב של שנות החמישים, ורמז, כבר באמצע הסבנטיז, על אחד מתחומי העיסוק האזוטריים שתומאס יפתח בהמשך הקריירה הענפה שלו.

בשיאה, הציגה פר אובו  שילוב שנראה בלתי אפשרי על הנייר, של תרבות ג'אנק וטראש אמריקנית, לצד עיסוק בחלל, במטאפיזיקה ובטכנולוגיה, ביחסים בינאישיים, בנוסטלגיה מעורפלת מוטלת בספק ובפחדים אפוקליפטיים – כל אלה לצד קשר רגשי עמוק לעיירות הקטנות, לדרכים הצדדיות ולפינות הגיאוגרפיות הנידחות של ארצות הברית. וכל זה מגובה בסאונד חד, זוויתי ומאתגר, שלא עושה שום הנחות למאזין. או כמו שתומאס עצמו הגדיר זאת בראיון לעיתון בריטי: "אצלנו, הבסיסט הוא בעצם הגיטריסט, הגיטריסט הוא הבסיסט, נגן הסינתיסייזר הוא הווקאלס ואני זה חטיבת כלי הנשיפה".  ואכן, הקול של תומאס- לחוץ, היסטרי, א-טונאלי, תמיד על גבול השפיות והלחץ המותר על המיתרים, הוא, לפחות ביצירות המוקדמות של הלהקה, רק נדבך אחד מתוך המבנה המוסיקלי של פר אובו. עוד סאונד בתוך יער הצלילים המשונה שניתך עליך מהרמקולים.

בשנתיים הראשונות לקיומה, שיחררה פר אובו ארבעה אלבומים קלאסיים:  The Modern Dance, Dub Housing, New Picnic Time ו- The Art of Walking. כולם מכרו כמויות זניחות יחסית, כולם השפיעו עמוקות על מוסיקאים בכל העולם. הליין-אפ התחלף בתדירות גבוהה, נגנים באו, הלכו וחזרו, כשתומאס נשאר תמיד החבר הקבוע היחיד בהרכב.

בשנת 1982 יצאה פר אובו לטיים אאוט ללא הגבלת זמן. וב-1988 חזרה לעניינים, בחברת תקליטים חדשה עבורם, Fontana, ופתאום, מלכי הנויז מקליבלנד, שהיו חתומים אצל אייקונית האינדי הבריטית Rough Trade היו אחים-ללייבל להרכבים כמו 'טירז פור פירז', "קוקטו טווינס' ו'סווינג אאוט סיסטר'. במפתיע, פר אובו השתלבה יפה במהפכת האינדי ששטפה את עולם המוסיקה הבריטי והאמריקאי, ושבמסגרתה הרכבים כמו Butthole Surfers, R.E.M, Sonic Youth, Pixies, Husker Du ו- , Dinosaur Jr. הצליחו, בגיבוי מסיבי מצד התוכניות האלטרנטיביות של MTV, לדחוק רגל עדויית אולסטאר וג'ינס קרוע בדלתו של המיינסטרים, מה שהתווה שביל, קצת מאוחר יותר, לנחשול הגראנג' ששטף את העולם ומחק לחלוטין את הפער בין השוליים לזרם המרכזי. לכל אורך הקריירה שלו, התעקש תומאס לטעון כי פר אובו היא – ותמיד היתה – להקת פופ מן השורה, גם כשמבקרים ומאזינים הרימו גבות ואטמו אוזניים לנוכח יצירות חדשות ומאתגרות.

 

 

אחרי חמש שנים בלייבל ההוא, עם אלבומים שהתקרבו איכשהו לסאונד מקובל של להקת אינדי בסוף האייטיז-תחילת הניינטיז וסוג של כמעט-מיני-להיט שזכה אפילו, שומו שמיים, לקליפ משלו (We Have The Technology), צללה שוב פר אובו אל מעמקי הקאלט, כשתומאס דואג לשחרר אלבום חדש בכל שנתיים-שלוש. האחרון שבהם הוא 20Years in a Montana Missile Silo , עליו כתב מבקר האתר Pop Matters: "אלבום הכורך יחד, בקשר סבוך, את כל האספקטים שעושים את המוסיקה שלהם לכל כך מפתה ועוצמתית: אלה יכולים להיות ריפים של סרף-רוק ומקצבי בלוז, מניפולציות סאונד נסיוניות וחשיבה אוונגרדית… ותפקידי הגיטרה הפנטסטיים מעצימים את החווייה ומעשירים את הפיתולים והפניות הלא צפויות שמאפיינים את המסע של פר אובו".

המסע המוזר, המרתק והבלתי צפוי של פר אובו ודייויד תומאס, שנמשך כבר יותר מ-40 שנה, יעצור בתחנת תל אביב להופעה אחת, בבארבי ב-15 לספטמבר 2018.

השורשים של ריילי ווקר

ריילי ווקר (במרכז) בביקורו האחרון בישראל, אוקטובר 2015

ריילי ווקר, הגיטריסט-יוצר-זמר המצויין מאילינוי מגיע בקרוב מאוד להופעות בארץ. אם לשפוט לפי הפעם הקודמת שווקר ביקר כאן, מדובר בהופעה מהפנטת ומרגשת שאסור להפסיד. ווקר, שרק חגג לפני כמה חודשים את יום הולדתו ה-27, אולי צעיר יחסית, אבל המוסיקה הייחודית שלו חושפת שורשים עמוקים של פולק, אמריקנה ופסיכדליה, שהולכים עשורים רבים לאחור. הנה כמה מהעיקריים שבהם.

טים באקלי

ב-28 השנים הקצרות שבאקלי בילה כאן, הוא הותיר מורשת של מוסיקה מכשפת ומיוחדת, שמשלבת אלמנטים של פולק, ג'אז, פ'אנק, רוק פסיכדלי וספוקן וורד מופשט. הוא הותיר אחריו תשעה אלבומים שרובם מעולים ושיריו כוסו על ידי אמנים כמו רוברט פלאנט, בריאן פרי, בלאד סווט אנד טירז, לינדה רונסטאדט, שינייד אוקונור ורבים אחרים.

 

ג'ון מרטין

הגיטריסט-ווקליסט הבריטי המנוח המוערך יצר מוסיקה שנשענה על פולק בריטי, אבל הרחיבה את הגבולות הז'אנר לכיוונים של ג'אז, דאב, רגאיי ומוסיקה אלקטרונית. קשה שלא להבחין בהשפעה המכרעת של סגנון השירה של מרטין על ווקר, גישה שמתייחסת לקול האנושי כעוד כלי בתוך המארג המוסיקלי המשרת את אווירת השיר. ניק דרייק, חבר וקולגה של מרטין, גם הוא ניכר כהשפעה על ווקר, במיוחד בטכניקת הגיטרה המזוהה שלו.

 

ואן מוריסון

… או ליתר דיוק, Astral Weeks, האלבום הנפלא שהיוצר האירי הוציא בנובמבר 1968 ונחשב עד היום לפסגת יצירתו ולאחד האלבומים הטובים בהיסטוריה. זרם תודעה מילולי-מוסיקלי מהפנט, מוגש ברצף של שירים עם מבנה פתוח וליווי אינטואיטיבי של חבורת נגני ג'אז מובחרים, שמעניקים מימד טרנסצנדנטלי להרהורים של מוריסון על חיים ומוות, אהבה ופרידה, געגועים ותקווה. אפילו עטיפת האלבום השפיעה כנראה על עיצוב האלבום Primrose Green  של ווקר.

 

דה אינקרדיבל סטרינג באנד

הרכב פולק-רוק-היפי-ביזארי-אקספרימנטלי בריטי מצויין, שפעל בין אמצע שנות ה-60 לאמצע שנות ה-70 ושילב בממזריות מלודיות קלטיות עם סאונדים מהמזרח, כלי נגינה אקזוטיים וטקסטים אזוטריים בהפקה פסיכדלית ומבני שירים לא שגרתיים.

 

דייווי גרהאם

בסגנון הנגינה של ווקר ניתן לשמוע הדים לשורה ארוכה של גיטריסטים משפיעים: מסטייל ה"אמריקן פרימיטיב" של ג'ון פאהיי, דרך הוירטואוזיות האקסצנטרית של ליאו קוטקה והפולק המרוסן של ברט יאנש וג'ון ריינבורן ואחרים ידועים יותר או פחות. אחד המשפיעים ביותר הוא דייווי גרהאם הבריטי ממוצא דרום אמריקאי וסקוטי, שכבר מסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 הביא למהפכה בשימוש בגיטרה ככלי פולק אינסטרומנטלי. גרהאם האקלקטי שילב מנגינות עממיות מהאיים הבריטיים, ראגות הודיות, מוסיקה קלאסית, מקאמים ערביים ושירים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. למרות שמעולם לא מצא (או חיפש) הצלחה מסחרית גדולה, גראהם, שהציג חידושים גם באופן כיוון המיתרים בגיטרה שלו, השפיע על גיטריסטים רבים, מג'ימי פייג', סטיב האו וריצ'י בלקמור עד ריצ'רד תומפסון ופול סיימון.

 

והנה ריילי ווקר בעצמו, משלב את המוסיקה הנפלאה של אלה שבאו לפניו למשהו חדש ומיוחד. הבלוג ממליץ לתפוס אותו בבארבי בתל אביב ב-15 לדצמבר.

 

תמונה אחת שווה: הפוסי בבארבי

"הפוסי של לוסי". הופעת השקת אלבום בבארבי בתל אביב, 27.10.2016

אנטון כוכב עליון: The Brian Johnstown Massacre בבארבי

The Brian Johnstown Massacre בבארבי, תל אביב 12.9.2016. פורסם גם בעכבר העיר אונליין.

"אם אין לכם עבודה או איזו מתקפת טילים מחר בבוקר, אז כדאי שתישארו כאן. ננגן הרבה שירים מוזרים" הבטיח אנטון ניוקומב בפאתוס ציני מעל במת הבארבי. הבטיח – וקיים. בזמן ששמונה קילומטרים משם מתקיים מופע הקריוקי המלוטש והבומבסטי של שארי להקת קווין, 1000 האנשים שגדשו את המועדון בדרום תל אביב קיבלו חווייה שונה לגמרי. ניוקומב, שמנהיג את הבריאן ג'ונסטאון מסאקר כבר יותר מ-20 שנה לא בא להתחנף, לא בא לדפוק כרטיס וללכת ואפילו לא בא כדי לעשות לקהל גוד טיים. כי BJM היא לא להקה מהסוג הזה.היא להקה מהסוג של "זרום איתנו או עוף הביתה". שבעה נגנים על הבמה ומופע שנודד, תוך דקות, מהג'אמים הכי מהודקים במערב לרגעים של "שכונה",עם הפסקות לא מעטות בין השירים, סדרה של נאומים נרגנים וירידות עוקצניות על הקהל.

אבל כשהם מנגנים, יש קסם באוויר וזה מה שבאמת חשוב. ניוקומב וששת חבריו פותחים עם שיר ישן, Never Ever, מהאלבום השני של BJM, ממשיכים עם השיר הנידח למדי Whatever happened to them ואז מדלגים לביצוע מעולה של Geezers מ-2003. כרונולוגית, ניוקומב מכסה כמעט את כל השלבים ברפרטואר העצום של הלהקה, קופץ בין תקופות ואלבומים, בין קטעים שרוב הקהל מכיר (Sailor, David Bowie I Love You, Wisdom, Lantern) ובין שירים ליודעי דבר. בין לבין, הוא עושה את כל הדברים שאמנים מן השורה לא עושים בהופעה: מעשן בשרשרת וזורק את הסיגריות לתוך כוס מים שנמצאת לידו, משחק עם כפתורי המגברים ויורד על איכות הסאונד שנשמע על הבמה, מקנטר את הסאונדמן (הסאונד באולם היה מעולה, אגב) ולא חס גם על צופה חסר מזל שהעז לבקש שיר ("פקודות תיתן לספוטיפיי, לא לי. אני לא הצבא שלך ואני לא מקבל ממך פקודות") מנסה לספר בדיחות על יהודים, מתייעץ ארוכות עם חברי הלהקה ואף מנסה לסכסך ביניהם אל מול עיני הקהל המשתאות.

כי ניוקומב הוא לא אמן מהשורה. למרות ש-מ', שעומדת לידי, מספרת שבהופעה שראתה בלונדון לפני 11 שנים ניוקומב היה פרוע הרבה יותר, כולל עימותים פיזיים עם באי המועדון בזמן ההופעה, עדיין נשארה בו הרוח המרדנית, האינדיבידואלית והנרגנת. איזה עוד פרפורמר יספר לאלף צופים, תוך ירידה לפרטים גרפיים ביותר, על ניתוח סרטן העור שעברה סבתא שלו בעקבות חשיפה מוגזמת לשמש, כתירוץ להימנעותו מיציאה לחוף בתל אביב? וכך, רשימת השירים המונחת על הבמה הופכת במהלך ההופעה לסוג של המלצה כללית בלבד, נגנים מתפנים לשירותים בין שירים, הגיטרות מפדבקות בתדירות, אבל המוסיקה מדהימה ומשתלבת היטב עם הבלגן המאורגן שניוקומב מייצר, אולי בכוונה. הרי רק הוא יכול לרקוח צרור של השפעות יד שנייה (פסיכדליה מוקדמת ופולק-רוק, גראג' וסרף-רוק אמריקאי קדום, צלילי לונדון בסיקסטיז נוסח הסטונז, הקינקס והזומבי'ז, שוגייז בריטי והדהודים של הרכבים כמו הקיור, אקו אנד דה באנימן והסטון רוזס) לכדי אמירה מוסיקלית אמנותית מגובשת עם חותם אישי מזוהה.

ככל שההופעה מתקדמת, לא נראה שניוקומב מתכוון לעצור הערב. השירים זורמים, הג'אמים הופכים אגרסיביים יותר והקהל נכנס למצבים שונים של אקסטזה. "תמחאו כפיים פי שלושה יותר חזק. עשינו עכשיו שלושה שירים ברצף!" הוא מכריז. ואז "סתם, צחקתי איתכם. אז תמחאו כפיים חזק מדי. אני לא אוהב שמפנקים אותי". אחרי כמעט שלוש וחצי שעות של מוסיקה נונ-סטופ, Feel So Good  ואחריו Yeah Yeah חותמים את ההופעה, הפרקשניסט ג'ואל גאיון מנתץ את הטמבורין שלו וזורק את שבריו לקהל, הפידבקים רועמים. האורות נדלקים. הגב כואב. האוזניים מצפצפות והאושר גדול. אז נכון, קווין היא להקה גדולה יותר, חשובה יותר ועם הרבה יותר להיטים, אבל אנטון ניוקומב, הנגטיב המוחלט של פרדי מרקיורי כפרפורמר, מספק לאוהדיו סחורה שאף אחד אחר בעולם לא יכול לספק כיום. ולפחות לכמה שעות אמש בבארבי, הוא היה הצ'מפיון.

ג'וסי

Joss Stone בהופעה ב"בארבי", תל אביב, 25 ביולי 2016 (התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

 

קשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שאמן זוכה גראמי הופיע בבארבי. אבל ג'וס סטון היא לא רק מגנט פרסים ושבחים מהלך, היא מה שנקרא Total Package. צעירה, אנרגטית, יפהפיה, ובעיקר: שרה נפלא ושולטת בבמה ובקהל במקצוענות מהולה בהתלהבות ובישירות אותנטית. ואמש, במשך שעה וארבעים וחמש דקות מהנות, הקהל שמילא את הבארבי אכל בתיאבון את כל מה שסטון הגישה לו, ורק רצה עוד ועוד. התבשיל שרקחה סטון אמש היה מורכב ורב שכבות: שירים מקוריים שחבים הרבה למסורת של מוטאון והסול הקלאסי, תיבול של דאב ורגאיי (עם קריצה לבארינגטון לוי), בלוז אקוסטי וחשמלי, קאברים שנבחרו בקפידה, שתיים-שלוש בלדות והרבה גרוב, שסיפקו ארבעת נגני הליווי המעולים ושתי זמרות חיזוק משובחות. חלק מהקסם של סטון נעוץ בעובדה שלמרות שהיא אחת המוסיקאיות העשירות ביותר באי הבריטי, עם קריירת מוסיקה ומשחק שהתחילה בהצלחה אדירה כבר באמצע שנות העשרה שלה ועם אלבומי מולטי-פלטינה סופר-מצליחים, כשהיא משוחחת עם הצופים, ספק נרגשת, ספק שיכורה, היא נשארת נגישה וטבעית, מלאת הומור עצמי ורצון לספק את הקהל הישראלי, אבל מבלי להתחנף אליו.

כל "תודה" ו"לחיים" שסטון פיזרה מדי פעם זכו לתשואות רמות, אבל לא הרגישו כמו גימיקים זולים. סטון יודעת לאלתר כשצריך, לקחת מתנות מהמעריצים במהלך שיר, להודות בטעויות קטנות שקורות על הבמה ואפילו לקבל – ולבצע ספונטנית – בקשות מהקהל. לא דבר טריוויאלי כשמדובר באמן מסדר הגודל שלה. האנרגיות השובביות שלה עברו היטב מהבמה אל הקהל, שהחזיר לה אהבה במסירות, קהל שכלל יותר בנות מבנים ופלח לא קטן של אנגלים, או לפחות של דוברי אנגלית. ולמרות שהתברכה בקול אדיר, סטון לא לוחצת על הדוושה כשלא צריך ו-תודה לאל- לא מרגישה צורך להוכיח בכל שנייה מההופעה את המנעד או העוצמה של מיתרי הקול שלה, או לבצע סלסולים מיותרים ותרגילי אקרובטיקה ווקאלית רק בשביל הרושם. היא לא אדל, לא מריה קארי ולא ביונסה, אלא מזכירה דווקא ווקליסטיות מהעבר הרחוק יותר, דוגמת צ'אקה קאן, אטה ג'יימס ודאסטי ספרינגפילד (שהביצוע ל-Son Of A Preacher Man שלה היה אחד משיאי הערב).

למרות ההשפעה המכרעת של ענקיות סול ופ'אנק אמריקאיות משנות השישים או השבעים, סטון ממשיכה גם את הסטייל האלגנטי יותר של מבצעות בריטיות כמו מישה פאריס, הת'ר סמול  מ"אם פיפל"  או קארון ווילר מ"סול טו סול". וכשהיא משוחחת עם הקהל לאחר עוד ביצוע מלא נשמה ופאתוס, היא שוב חוזרת להיות הנערה הביישנית, המצחקקת ושובת הלב שגדלה בכפר קטן בדרום מערב אנגליה, ולרגע גורמת לך לשכוח שהיא אחת הזמרות המצליחות ביותר של העשור האחרון, עם רזומה של שיתופי פעולה שכוללים, בין השאר, את מיק ג'אגר, ג'יימס בראון, רוד סטיוארט, רובי וויליאמס, לורן היל, דמיאן מארלי, דונה סאמר, סנטנה ורבים אחרים. אמש בבארבי, הוכיחה הנערה הזו, רק בת 29 אבל עם 13 שנות קריירה מאחוריה, שהיא לא חייבת שום משתפי פעולה כדי להעניק לקהל מופע מלהיב של סול מזוקק, אינטיליגנטי ומבוצע היטב, עם אחד מהקולות הטובים ביותר שיצאו מהאי הבריטי במילניום הנוכחי.

בלוז שמצלצל מוכר: ראיון עם לורי בל

כמו ג'ון לי הוקר ג'וניור וסדריק ברנסייד שהופיעו כאן בעבר, גם לורי בל נושא לפיד כבד במיוחד של מורשת בלוז מכובדת במיוחד. ואם הוקר ייצג את הסאונד של דטרויט וברנסייד את זה של המיסיסיפי דלתא, הרי שבל נושא בגאון את דגל הבלוז החשמלי של שיקגו. ככה זה כשאבא שלך ניגן מפוחית לצד (או יחד עם) ווילי דיקסון, מאדי ווטרס, אדי טיילור, ג'וניור וולס, ג'יימס קוטון ורבים אחרים. הקריירה המקצועית של בל החלה באמצע שנות ה-70' ועוד לפני שמלאו לו 20 כבר החל לשתף פעולה עם אביו (שנפטר ב-2007). מה שבל מביא לשולחן הוא שיקגו בלוז טהור. בלי קישוטים ונצנצים, בלי נגיעות היפ הופ ואלקטרוניקה, בלי גלישות מיותרות לג'אז, למטאל או לפסיכדליה. בלוז ישיר, קלאסי ומחוספס, בלי צ'ייסרים, בלי זית, פרוסת לימון או מטריה קטנה מעל. עם סגנון שירה רווי נשמה וגיטרה עוקצנית שמצלצלת כמו שילוב של באדי גאי, אוטיס ראש ואלברט קינג, עם יותר מעשרה אלבומי סולו, עשרות שיתופי פעולה עם אושיות בלוז אגדיות וכמעט 40 שנות קריירה מאחוריו, הוא מגיע להופעה אחת בישראל. הנה הראיון הבלעדי שלו ל "59 מילים".

 

ש: תאר לנו בכמה מילים את הבית שבו גדלת, את הזכרונות מהמקום הכל כך מוסיקלי שגדלת בו

ל.ב: אבא שלי, קארי בל, ניגן בלהקה עם מאדי ווטרס וגם בלהקה שהוא עצמו הוביל. הם היו עושים חזרות אצלנו בסלון וגם בבתים של אחרים. אז היה לי די קשה לא להתמכר לזה… וכך גם היה עם האחים שלי.

ש: ובאיזה שלב החלטת לעבור למוסיקה כעיסוק העיקרי בחייך, להיות מוסיקאי מקצועי?

ל.ב: ברגע שהרמתי גיטרה בפעם הראשונה. זה היה בגיל ארבע!

ש: לאילו מוסיקאים היתה השפעה עליך במהלך השנים האלה?

ל.ב: הפסנתרן הגדול לובי לי, שניגן עם אבא שלי. הוא לימד אותי המון דברים. וגם לבלוזיסט אדי טיילור, שניגן עם ג'ימי ריד.

ש: עם הגב אל הקיר, מהו אלבום הבלוז שהשפיע עליך יותר מכולם?

ל.ב: או, זה חייב להיות האלבום של בי.בי. קינג B.B King – Live AT The Regal. בלי שום ספק.

 

ש: יש כאלה שאומרים שמאז שנות ה-80', אולי אפילו מסוף שנות ה-60', הבלוז הפך לסגנון שלא מתקדם, כמעט למוצג מוזיאוני, של נוסטלגיה לימים עברו. מה דעתך על הקביעה הזו?

ל.ב: הבלוז הוא השורש של כל המוסיקה הפופולרית. כל המוסיקה הגיעה מהבלוז. הוא כבר בן 100 שנה, יותר מכל סגנון מוסיקלי אחר. והוא הולך להישאר פה עוד הרבה הרבה זמן… עוד כמה מאות שנים לפחות!

 

ש: מיהם הבלוזיסטים העכשוויים, שפועלים כיום בסצינה, שמרשימים אותך במיוחד?

ל.ב: בגלל שאני גר בשיקגו, יוצא לי לראות ולשמוע המון מוסיקאים אדירים. בסופי שבוע אני בדרך כלל עובד, אז באמצע השבוע אני הולך ל Rosa's ל- B.L.U.E.S או ל- Buddy Guy's ונהנה שם מאוד בכל לילה. טורונזו קאנון, קווינטון מק'קורמיק, רוקינ' ג'וני… כולם טובים מאוד.

 

ש: ולסיום, למה אנחנו יכולים לצפות בהופעה הקרובה שלך בישראל?

ל.ב: שיקגו בלוז אמיתי, The Real Deal, ישירות מהמקור!

לורי בל יופיע במועדון ה"בארבי"  בתל אביב, במוצאי שבת, 30.1.16. לפרטים>>

 

(תודה למעיין בר יואל על העזרה)

 

 

לו יהי

אמצע-סוף שנות ה-80' היתה תקופה מרתקת ברוק האמריקאי. מול רוק השיער המנופח של בון ג'ובי, סקיד רואו, מוטלי קרו, גאנז אנד רוזס ודומותיהן, צצו להן, לרוב בעיירות נידחות או במקומות שלאו דווקא נחשבים למרכזי מוסיקה מסורתיים, להקות שהוציאו את האוויר החם מהבלון המדושן של הפופ-מטאל הממוסחר והתבניתי. הן המירו את השפעות הבומבסטיות מבית לד זפלין, באד קומפאני וואן היילן בגיטרות השורטות של הסטוג'ס והוולווט אנדרדראונד, בנאיביות הסרקסטית של ג'ונתן ריצ'מן והמודרן לאברס, במינימליזם של טלוויז'ן וטוקינג הדס מודל 1977 ובפאואר-פופ הרועש והמלודי של האסקר דו וה-Replacements. קורט קוביין זחל מאברדין, וושינגטון כדי להקים את נירוונה, יו לה טנגו פעלו בהובוקן, ניו ג'רזי, סטיבן מאלקמוס הגיע מוירג'יניה לסטוקטון, קליפורניה, שם הוקמה Pavement וג'יי מאסקיס, כמו הפיקסיז, הגיע ממסצ'וסטס, חמוש בסאונד בלואו-פיי מרתק, במילים אניגמטיות ובדימוי מרושל, רחוק אלף דציבלים מהתחפושות הפתטיות של גיבורי הרוק של התקופה. ושם, עם Dinosaur Jr של מאסקיס, מתחיל גם הסיפור המפותל והמרתק של Sebadoh, שמגיעים להופעה אחת בישראל החודש.

ב-1989, אחרי שלו בארלו, הבסיסט של Dinosaur Jr עזב את הלהקה לאחר סכסוך עם מאסקיס ותחושה שאינו בא לידי ביטוי בלהקה, הוא חזר להקליט עם חברו הוותיק אריק גאפני חומרים עליהם התחילו בעבודה שנתיים לפני כן. התוצאה היתה שיתוף פעולה רב שנים, שהניב כמה מהאלבומים המכוננים של האינדי האמריקאי. השילוב של נגינה מחוספסת, שהופכת בשנייה משיר רוק קליט להתחרעות פאנקיסטית רועשת, איכות הקלטה שמקשה על המאזין לקלוט את המילים ובד בבד תורמת למסתורין הכללי, תפניות מוסיקליות בלתי צפויות וטקסטים מלנכוליים-דפרסיביים – כל אלה הפכו לסימני ההיכר של Sebadoh, כפי שהפכו למאפייני הז'אנר כולו והדיהם נשמעים גם היום, אצל הרכבים כמו Weezer, Queens Of The Stone Age, The Strokes ורבים אחרים.ב-1992, עם התפוצצות הגראנג' והאלטרנטיב האמריקאי, הוחתמו Sebadoh בלייבל Sub Pop, אכסנייתם הסיאטלית המצליחה של נירוונה, מהאדהאני, סאונדגארדן ורבים אחרים. במהלך הניינטיז שיחרר בארלו עם ההרכב שורה של אלבומים מצויינים שזכו לשבחי המבקרים, שגם אם לא זכו להצלחה המסחרית של נירוונה או הפיקסיז, גיבשו סביב ההרכב קהל מעריצים אדוק. בארלו, שפעל גם במסגרת ההרכב Folk Implosion, פירק את Sebadoh ב-1999 ופנה לקריירת סולו. בעקבות האיחוד המפתיע שלו עם Dinosaur Jr ב-2007, התגבשו התנאים גם להקמתה מחדש של Sebadoh כלהקה מופיעה וב-2013, 14 שנה לאחר הפירוק, יצא סוף סוף Defend Yourself, אלבום אולפן מלא חדש של הלהקה שהניחה את היסודות למוסיקה האלטרנטיבית האמריקאית וממשיכה להשפיע ולייצר מוסיקה מעולה גם היום, 25 שנים מאוחר יותר.

Sebadoh יופיעו במועדון הבארבי בתל אביב, ביום ראשון, 18.10.15.