ארכיון תגים | ביקורת אלבום

צלילה חוזרת: Snoop Dogg – Doggumentary

פורסם ב"עכבר העיר / הארץ", מרץ 2011


סנופ דוג –Doggumentary

 EMI/ הליקון

מי שטבע את הפתגם העתיק You can't teach an old dog new tricks אולי היה שנון, אבל בטח שלא שמע על אחד קלווין ברודוס, הידוע גם כסנופ דוג. כי סנופ, למי שלא ממש עוקב בשנים האחרונות, הוא אמנם כבר מזמן לא גור, אבל עדיין לומד טריקים חדשים מדי אלבום באלבומו. מאז אלבום הבכורה הסנסציוני שלו, Doggystyle מ-1993, סנופ שרד את הגנגסטא-ראפ, את הג'י-Fאנק, את הקראנק, את חיבור למאסטר פי והראפ הדרומי, את טרנד ה-Hyphy את סכסוכי האיסט-ווסט קוסט, את התפרקותו הכואבת של Death Row הלייבל הכוחני שבנה אותו בתחילת הקריירה ועוד שאר ביפים, דיסים וירקות אחרים. מאז שפרץ לתודעה בתחילת הניינטיז, תחת חסותו של ד"ר דרה, ראה סנופ רבים מעמיתיו גונזים אלבומים, שוקעים בקריירות בינוניות, פורשים מהתחום או סתם נרצחים או נפטרים. אבל הוא עדיין ממשיך לתחזק קריירה מפוארת ומסקרנת, שכבר מזמן לא קשורה רק להיפ הופ: משחק בסרטים, שיווק מרצ'נדייז, כיכוב בסדרת ריאליטי, הקמת קבוצת בייסבול, פרסומות, חסויות, הפקה והתארחויות בשירים של אחרים ומדי פעם גם הוצאת אלבום אולפן חדש, כמו זה שלפנינו, ה-11 במספר שלו.

היתרון הגדול של סנופ הוא ביכולתו להשתנות מטרק לטרק, ממיזם למיזם, לעמים אפילו משורה לשורה בשיר. האלסטיות התדמיתית הזו מאפשרת לו לשמור על פסון ופופולאריות בין אם הוא משחק אותה סרסור חלקלק וחרמן או נזכר בסבו האהובה, משתף פעולה עם הראפר-של-הרגע (וויז קאליפה) או שר קאנטרי עם ווילי נלסון, מייצר Fאנק מסיבות אייטיזי עם בוטסי קולינס או מראה לביצ'ס מי כאן הבוס יחד עם טו שורט, הראפר המיתולוגי, שהתחיל בעצמו אי שם באייטיז. סנופ יודע לתת לכל אחד את מה שהוא מצפה לו, יודע לבחור ביטים שמתאימים בדיוק לפלואו שלו, מתמחה בתפירת שיתופי פעולה אפקטיביים שמוציאים את המיטב משותפיו (אר. קלי, קנייה ווסט, ג'ון לג'נד) ובאופן כללי מצליח, רוב הזמן, להחזיק את הראש מעל לביצה הרוחשת של הראפ הזבלי שמציף כרגע את הרדיו והאינטרנט.

מה שכן, לא הכל מושלם ב-Doggumentary. כמו באלבומים הקודמים – בעצם כמו בכל אלבום של סנופ פרט לאלבום הבכורה המעולה – גם כאן בולטת בחסרונה יד של עורך בררן. האלבום החדש מנצל כמעט את כל קיבולת האינפורמציה של קומפקט דיסק ועם כל הכבוד לנסיון ולכישרון, 21 קטעים הם קצת יותר מדי אפילו בשביל סנופ. בין כל ה- Fאנק, דיסקו, סול, קאנטרי וסימפולי הניו ווייב הצ'יזיים סנופ מאבד מדי פעם את הדרך, אבל בכל זאת, גם לאחר 79 דקות וחצי של מוסיקה, הוא מצליח, כהרגלו, לצאת האיש הכי קול ביקום ולהוכיח, בפעם המי יודע כמה, לאיזה דוגי יש עדיין הכי הרבה סטייל בכלבייה.

צלילה חוזרת – Travis Barker – Give The Drummer Some / ביקורת אלבום

פורסם ב"עכבר העיר / הארץ", מאי 2011

טראביס בארקר – Give The Drummer Some

Interscope/הליקון

למרות שלל הבדיחות שמתרוצצות עליהם מאחורי הקלעים של הברנז'ה המוסיקלית, לפעמים דווקא מתופפים הם הרוח החיה והדמות הבולטת בהרכב של הלהקה. האם אפשר בכלל לתאר את The Who בלי הטירוף של קית' מון? את לד זפלין בלי המהלומות האדירות של ג'ון בונהאם או את פוליס בלי המקצבים הייחודיים של סטיוארט קופלנד? וכמו קופלנד, שיצא, לאחר קריירת הרוק שלו, לחקור את המקצבים האפריקאיים באלבומי הסולו שלו, גם נהגו גם מיקי הארט (גרייטפול דד), מיק פליטווד (פליטווד מק), ביל ברופורד (קינג קרימזון) ומחזיקי מקלות אחרים, שחיפשו אתגרים מוסיקליים רעננים מחוץ לפורמט המגביל של שיר רוק עם גיטרה-באס-תופים. אבל כל אלה הם כבר אולד-טיימרס עם קריירות מוכחות, אלבומי פלטינה וגראמי'ז על המדף. הילד החדש בשכונה הוא טראביס בארקר, מי שהרביץ בעורות עם Blink 182, הרכב ה Pאנק-פופ הקליפורני המצליח ששרף את מצעדי היבשת הגדולה בסוף הניינטיז ותחילת המילניום.

כמו מיליוני ילדים לבנים בגילו, גם טראביס בארקר גדל על תערובת של Pאנק, רוק והיפ הופ, השפעות שמתבטאות יפה באלבום הסולו הראשון שלו. הקונספט כאן פשוט ואפקטיבי למדי: מיטב הראפרים העכשוויים זורמים על ביטים של היפ הופ שמבוססים על התיפוף החי של בארקר, עם תיבול של גיטרות חשמליות והוקים קליטים להקלת העיכול. מבט ברשימת הקרדיטים באלבום מוכיח שלבארקר יש קשרים מצויינים בתעשייה, חשבון עו"ש תפוח או את שני הדברים גם יחד. הופעות אורח של ליל' וויין, סנופ דוג, ריק רוס, בסטא ריימס, קיד קאדי, חברים מהוו טאנג קלאן ורבים אחרים, הופכים את האלבום לאטרקטיבי ביותר עבור ילדי ההיפ הופ ופוזת הרוקר המקועקע והפרוע תלכוד בוודאי את צבא נערי הPאנק-פופ ורוק הגיטרות. מה שמפתיע הוא שהאלבום, למרות הקאסט רחב היריעה, זורם יפה כמוצר גוד-טיים איכותי, שלא מבייש את יוצרו. אל תחפשו כאן מחאה חברתית, התחבטויות Emo, ניתוחים סוציו-פוליטיים או וידויים מרגשים (פרט לטרק המצוין של הסופרגרופ  Slaughtahouse). בארקר בא להכות בתוף, לנפק ביטים בומבסטיים לראפרים ולהעצים את הפרסונה שלו של אחד ששולט היטב בשני העולמות. במשך רוב האלבום זה מצליח לו, וגם אם לא ייכנס לליגת-העל של ג'ון בונהאם, דייב גרוהל או ניל פירט, לפחות יוכל לכבוש את מקומו כפיל קולינס של ההיפ הופ: מתופף מוכשר, שגם בלי להקה מצליחה מאחוריו יודע לפצח את הקוד הפופי של הפלייליסטים ומצעדי המכירות.

צלילה חוזרת: אלבום הקאמבק המוזר של סליי סטון

פורסם ב"עכבר העיר" / הארץ ב-2012

 

 

סליי אנד דה פאמילי סטון – I’m Back! Family and Friends

Cleopatra Records, 2012

"הוא התפוצץ מאמביציה ורעיונות, המתלבש הכי פרוע שהרו'ק'נרול ראה, שואו-מן מטורף, עם סטייל ששילב מראה של פימפ משוגע ומסטול ממחוז פילמור עם אופטימיזם של היכל ההופעות ההיפי "פילמור" בסן פרנסיסקו. פוליטיקאי של תרבות מן המעלה הראשונה, הוא פחות התעניין בחציית גבולות של גזע ומוסיקה. יותר בלקרוע אותם לגזרים. וכמו הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, גם סליי והפאמילי סטון עשו מוסיקה שאף אחד לא שמע לפני כן"

סופר הרוק הדגול גרייל מרקוס, בחר לתאר בספרו המונומנטלי Mystery Train-Images of America in Rock’n’Roll Music , שיצא בשנת 1975, ארבע דמויות שייצגו בעיניו את הרוקנרול האמריקאי בצורה הטהורה ביותר. סליי סטון היה אחת מהן (השאר: אלביס פרסלי. רנדי ניומן. דה באנד) סטון, שנולד בשם סילבסטר סטיוארט בטקסס, 1943, הוא אחד המוסיקאים המשפיעים במוסיקה השחורה   ובהיסטוריה של הפופ בכלל. אייקון סיקסטיז נצחי, יוצר ששבר מסורות, הכחיד סטריאוטיפים וניפץ דיעות קדומות בשרשרת של אלבומים מופלאים בין השנים 1967-1971. על הבמה ובהקלטות, שילבו הפאמילי סטון בין לבנים ושחורים, בין גברים ונשים, בין סול, גוספל, פ'אנק  ורוק פסיכדלי, בין פאן וקצב למסרים חברתיים נוקבים, בין היכולת הלהיטית של סטאקס ומוטאון לגיטרות הכבדות של הנדריקס – והרבה יותר מזה. אבל סטון, האמן המוערך, שהשפיע כמעט על כל מוסיקאי שחור שבא אחריו – מג'ורג' קלינטון ופרינס, דרך פבליק אנמי ואייס קיוב ועד לני קרביץ והרוטס – היה ונשאר אחת האניגמות המסתוריות ביותר בפופ. שנות השבעים לא היו טובות לסטון, ששקע בערפל של קוקאין והסתגר מפני הציבור, תוך שהוא משחרר אלבומי P'אנק-דיסקו מוזרים וחיוורים למדי. אלבומו האחרון יצא בשנת 1983, גם הוא נתפר בעמל רב מהקלטות חצי-גמורות שסטון, מבריזן ידוע מהקלטות והופעות, השאיר במצב עוברי. כמה הופעות אורח ספורדיות, המון אלבומי מחווה ו-29 שנים לאחר מכן, והנה אנו אוחזים באלבום שמכריז על עצמו כקאמבק של סליי. מי שלא קרא ביקורות מקדימות על I’m Back יכול היה לגשת אליו בידיים רועדות ומזיעות מהתרגשות.

בואו נחסוך לכם את העניין: היה מוטב לו האלבום הזה לא היה יוצא כלל. שלושה מהטרקים הם שירים גנוזים מסוף שנות ה-80', לא משהו לכתוב עליו לדודה בסן פרנסיסקו, שאר הקטעים מורכבים מגרסאות מחודשות ומהונדסות ללהיטים הגדולים של סליי, או – גרוע מכך – ליצירות המקוריות עליהן מודבקים סולואים וקטעים אינסטרומנטליים, באדיבות ג'ף בק (?), ג'וני ווינטר (??) וריי מנזרק הקלידן הטרחן מ"הדורס" (???) גם אושיית הפ'אנק בוטסי קולינס ראה צורך לקשקש מעל הטרק של Hot Fun  ואפילו Ann Wilson מלהקת המטאל הנשית הנוראית מהאייטיז Heart מוסיפה קולות ל-Everyday People, שיר נצחי שממש לא זקוק לתוספות כלשהן. מדי פעם נשמע במיקס מישהו שנשמע כמו סליי סטון, אבל קשה לבחין האם אלה הקלטות חדשות שעברו אפקטיזציה או ערוצי שירה ישנים שהודבקו על גבי השיר רק כדי ליצור גרסה "חדשה". דעתו של הכותב על שלושת "קטעי הבונוס" – רמיקסים האוסיים/דאבסטפיים מיושנים ללהיטים נצחיים של ההרכב תיחסך מכם, בשל הרצון לא להיגרר להתקף זעם פסיכוטי בעת הכתיבה. עיון בחוברת המצורפת יוצתר מסתיר מידע מאשר מגלה ועיון ברשימת המפיקים והקרדיטים מאשש את החשד שלסליי סטון, הפרפקציוניסט החולני, לא היה חלק גדול ביצירת הספק-אלבום מחווה ספק-אוסף, המשונה והתמוה הזה. אנחנו נמשיך לפנטז על קאמבק אמיתי. וגם אם זה כבר לעולם לא יגיע, סליי ומשפחתו המוסיקלית השאירה לנו מספיק פנינים מופתיות להתענג עליהן עוד שנים רבות.

 

הנה סליי אנד דה פאמילי סטון בימים טובים יותר:

 

 

צלילה חוזרת: קניה ווסט – Cruel Summer (ביקורת אלבום)

פורסם ב"הארץ", אוקטובר 2012

 

קניה ווסט מציג: G.O.O.D Music – Cruel Summer

Island Def Jam

האלבום החדש שקנייה ווסט חתום עליו, מעלה כמה שאלות אצל חובבי ההיפ הופ. הבסיסית מכולן היא, האם בכלל מדובר באלבום "של" קנייה ווסט? מממ… שאלה קשה. אמן אחר, בעל אגו נשלט יותר, היה מתייג את האלבום תחת Various Artists מציג אותו אולי תחת הכינוי Sampler, כלומר, אוסף של אמנים שונים, המשתייכים לאותו לייבל ובא לתת טעימה מכל אמן לקראת האלבומים המלאים העתידים לבוא. אבל ווסט הוא ווסט ומתוך ידיעה שעצם קישור שמו לאלבום יעזור להפוך אותו לבסט סלר, הוא בחר להציג את Cruel Summer כחלק מקאנון היצירה שלו. וכאן מתחילות הבעיות. קודם כל, קולו של ווסט נשמע כאן רק בשבעה מתוך 12 השירים באלבום. גם האחידות הקונספטואלית והרעיונית, שהיתה רכיב אינטגרלי כמעט בכל יצירותיו הקודמות של ווסט, נעדרת כאן וחבל. G.O.O.D Music הוא לייבל המחמד שהקים ווסט לפני שמונה שנים, כענף של ענקית תעשיית המוסיקה השחור Def Jam, בזכות הצלחתו הפנומנלית כמפיק, ראפר, מגה-סלב ואייקון אופנה. במהלך השנים החתים בו ווסט אמני היפ הופ ואר אנ' בי החביבים עליו וקרובים לחזונו האמנותי. מזמר ניאו-סול איכותי כמו ג'ון לג'נד, דרך ראפר משובח דוגמת קומון ועד להחתמות עכשוויות יותר של אמנים הממלאים כאן את 12 הטרקים בנוכחותם, שמות שקנייה נחוש להפוך לאלילי ראפ: CiHy The Prince, Chief Keef ו-Big Sean.

 

 

הבעייה מתחילה כשאתה מבין שלאף אחד מהנ"ל אין אפילו אחוז מהכריזמה והכישרון הייחודיים של ווסט, גם כראפר, גם כמפיק מוסיקלי וגם כאישיות רבת סתירות ושנוייה במחלוקת, שמרתקת מיליונים ברחבי העולם. הרצון להציג כל כך הרבה אמנים חדשים בפחות משעה של מוסיקה גורמת להצפה של קולות סגנונות ודרכי הגשה – מה שגורם ל C.S להיות אלבום חסר חוט שדרה, חסר קול אחד מזוהה ודומיננטי. מבחינה הפקתית, ווסט עצמו מקבל קרדיטי הפקה רק בשלושה שירים, באף אחד מהם לא כמפיק יחיד. מגוון המפיקים שגוייס לאלבום מרשים על הנייר: מהסנסציה הסקוטית Hudson Mohawk ועד ליצרן הלהיטים הדרומי הוותיק Mannie Fresh (מי שלפני 17 שנה הפיק את השירים הראשונים של ילד בן 14.5 מניו אורלינס בשם ליל' וויין). אבל כל הגודש הזה לא מתחבר, כמה מצער, למקשה אחת שיוצרת איזשהו הגיון אמנותי. פה ושם מבליחים ראפרים וותיקים (ג'יי זי, מייס, קומון, ריקוואן וגוסטפייס קילה) להופעות אורח קצרות, מה שנתפס יותר כהמחשה כמה ארוכה ומכובדת רשימת אנשי הקשר בסלולרי של ווסט מאשר כצורך אמנותי בהול.

 

 

ובין כל פטפוטי הסקסיזם, הרהב והשחץ הממלאים את האלבום כגרעיני רימון בשל בערב סוכות, קנייה מיתמר מעל כולם, בליגה משלו, מזכיר ארוחת ערב עם אנה וינטור, עורכת Vogue, עושה ניימדרופינג לטום קרוז, לראש הסי.איי.איי, לבר רפאלי ולג'יזל (וכל אלה רק בשיר Clique) וממשיך להיות מה שהוא: לפרקים מרתיח, לעתים מצחיק, חי בעולם משלו וגורם לך לצפות בדריכות לכל פאנצ'ליין. בהשוואה, כל האמ.סי'ז הצעירים שלצידו נשמעים כמכונות מתוכנתות, שפולטות איומים ריקניים ורשימות מותגים רובוטיות ברצף משעמם, שחסר את החזון, הברק והגאוניות-המודעת-לעצמה-והמאוהבת-בעצמה של ווסט.

אי אפשר להכחיש: יש ב- Cruel Summer כמה רגעים מדבקים, שבהם הכל מתחבר וגורם לאוזני חובב ההיפ הופ הממוצע להזדקר בחדווה, אבל, למרבה האכזבה, רוב האלבום מתמקד בעיקר בטפיחות עצמיות על החזה, ושוכח את החלק החשוב מכל, שנמצא כמה סנטימטרים מתחת: את הלב.

ב-59 מילים: ג'וליאנה האטפילד – ‏Sings Olivia Newton-John

 

אחת הנציגות הנשיות הבולטות של דור האלטרנטיב-פופ-גראנג' של תחילת שנות ה-90', באלבום שכולו מחווה לאלילת ילדותה, האוסטרלית בעלת הקול המתקתק וההופעה המצודדת. הלהיטים הגדולים של ניוטון ג'ון ("זאנאדו", "מג'יק", "פיזיקל", "מאוהבת בך נואשות"…) מבוצעים על ידי האטפילד באופן שטוח, משעמם וחסר השראה, שלא מוסיף דבר למקור ואף גורם לגעגועים להקלטות המקוריות של ניוטון ג'ון, מהסבנטיז והאייטיז, קיטשיות ככל שיהיו.

 

ב-59 מילים: American Football – LP2

aflp2

בשנת 1999 הוציאו מייק קינסלה וחבריו אלבום בכורה שהפך לפריט קאלט משפיע ומוערך. ועכשיו, 17 שנים אחר כך, מגיע האלבום השני, שמוסיף לקטלוג הרזה של הלהקה האניגמטית מאילינוי תשע יצירות אינדי-פוסט רוק / פרוגרסיב Emo רוויות טקסטים עגמומיים, הגשה מופנמת, הפקה נפלאה ונגינה מדוייקת עמוסה תפקידי גיטרה נהדרים. יש רק לקוות שלא נחכה זמן כל כך רב עד האלבום הבא.

 

ב-59 מילים: דייויד ברומברג באנד – The Blues, The Whole Blues and Nothing But The Blues

dbb

הגיטריסט המוערך בן ה-71 עם יותר מ-45 שנות קריירה, המולטי-אינסטרומנטליסט המוכשר ששיתף פעולה עם בוב דילן, ג'רי גרסיה, ג'ורג' האריסון, בוני רייט, ווילי נלסון, האיגלז ואחרים, באלבום המוקדש לבלוז על כל סוגיו: אקוסטי, חשמלי, ישן וחדש, מקורי לצד קלאסי (רוברט ג'ונסון, ריי צ'ארלס, סוני בוי וויליאמסון) עם נגינת אנסמבל מלהיבה של נבחרת אול-סטארז אדירה וטונות של אנרגיה, נשמה והומור.

לרכישת האלבום