ארכיון תגים | ביקורת

אריקה באדו, קרייג דייויד: ביקורות אלבומים ממנהרת הזמן

פורסם ב"הארץ", 18.5.2010

אריקה באדו – New Amerykah Part 2

Universal Motown/הליקון

קרייג דייויד – Signed Sealed Delivered

Universal/הליקון


ישראלים רבים, וכותב שורות אלה ביניהם, זוכרים את הופעתה של אריקה באדו כאן לפני קצת יותר משנתיים, כאחד האירועים המוסיקליים המרגשים והמדהימים של השנים האחרונות. קשירת תארים כמו "מכשפת", "מהפנטת", "מדהימה", "קורנת" לגברת באדו היא בהחלט לא עניין נדיר. מצד שני, יש אנשים שלא ממש קולטים את התדרים עליהם משדרת הגברת, כולל בלוגרים ציניים במיוחד שלא קונים את הסטייל הרוחני ההזוי והפילוסופי שהיא משדרת. בכל מקרה, כולם מסכימים שבאדו היא מהכשרונות היחודיים ביותר שנתגלו במוסיקה השחורה בעשרים השנים האחרונות. העובדה שבאדו עושה דברים בדרכה שלה, מבלי להתפשר או להיכנע לאופנות, מבלי לרכב על טרנדים כובשי מצעדים ומבלי להתחנף לאיש, ראויה להערכה מרובה. האלבום החדש, המשך ל-New Amerykah Part 1, שיצא ב-2008, לא משגר את באדו לפלנטות חדשות, רק מרחיב ומעמיק את מסעה בין הפלנטות היצירתיות שביניהן היא מרחפת ממילא.

על גבי ביטים ממוסטלים מתוצרת השותפים הקבועים (מאדליב, ג'יימס פויזר, קארים ריגינס, ג'יי דילה המנוח ובאדו עצמה), ממשיכה באדו להגג על חיים, מוות, אהבה, פוליטיקה, לשרטט תמונות של מצב העולם, הן החיצוני שמסביבה כאישה אמריקאית שחורה והן הפנימי, זה שבתוך ראשה כאדם, כאמן, כיצור שמיימי המחובר למקורות ספיריטואליים בני אלפי שנים. ואם לפעמים זה מתקרב להיות כבד או אניגמטי מדי, באדו יודעת מתי לזרוק עצם היפ הופית למאזינים ולהנחית אותנו חזרה מהגלקסיות והפירמידות אל הרחובות האורבניים של דאלאס או ברוקלין. ועם טרק סיום בן שלושה חלקים, באורך של כמעט עשר וחצי דקות, באדו מוכיחה שאומץ האמנותי, אינטגריטי ושימת זין כללית על הקונבנציות המגבילות של הז'אנר עדיין מאפיינים אותה ובגדול.

 

 

 

 

קרייג דייויד, הבחורצ'יק האנגלי שפרץ לתודה לא הרבה אחרי באדו, בסוף שנות התשעים, נמצא, למרבה הצער, ברגרסיה אמנותית מדאיגה, שספק אם יצליח להתאושש ממנה. מי שהיה השם הרענן ביותר באר אנ' בי של תחילת המילניום, לא מצליח כבר זמן רב לשחזר את להיטי הגראז' החלקלקים והממכרים של תחילת הקריירה ולכן בחר באלבום החדש, את מפלטו של האמן חסר היצירתיות- אלבום הקאברים. אז נכון, אמנים כמו ניק קייב, טורי איימוס ופיטר גבריאל גם "חטאו" באלבומים שכולם גרסאות כיסוי, אבל הפנייה של דייויד לפתרון הקל הזה בגיל כל כך צעיר ובשלב לא מספיק מתקדם של הקריירה, בגיל 29 ואחרי ארבעה אלבומים בסך הכל, מצביעה על יובש יצירתי ומחסור ברעיונות חדשים.  ולא מדובר בסתם קאברים: קרייג החליט לבצע את שירי הסול הקלאסיים ביותר בכל הזמנים, בחירה שמאלצת אותו להתמודד  מול ביצועים דפיניטיביים של ענקים כמרווין גיי, אוטיס רדינג, אל גרין וסטיבי וונדר. אז נכון, לדייויס יש טנור נעים ואלסטי ויכולת קולית מרשימה, אבל חוסר ההשראה והאמירה והעובדה כי שום סיכון לא נלקח כאן, הופכת את האלבום למסיבת קריוקי מהוקצעת אך משמימה ובעיקר- חסרת אמירה.

כשזמרים דוגמת מייקל מקדונלד או ארון נוויל – אפילו רוד סטיוארט – ביצעו קלאסיקות סול באלבומיהם, הם הזריקו ניואנסים אישיים, תמימות נוסטלגית וניסיון חיים עשיר לתוך השירים המוכרים וטענו אותם בסאבטקסט מעניין. דייויד, לעומתם, נשמע כמי שבא לאולפן לעבוד, להוריד טייק מושלם וללכת הביתה. ככה, ידידי הצעיר לא בונים גראז'. אולי כדאי שדייויד יקשיב קצת לאריקה באדו, שאולי מבוגרת ממנו ב-10 שנים מבחינה כרונולוגית, אבל מבחינה אמנותית נמצאת שנות אור לפניו.

 

גורו, הביטו וראו : Gang Starr – One Of The Best Yet

 

 

להגיד לחובב היפ הופ "גאנג סטאר", זה כמו להגיד לחובב רכב "מרצדס", או "ב.מ.וו" או "פרארי", לצורך העניין. מותג איכותי, וותיק ומכובד, ששומר על ערכו לאורך שנים ומספק את אותה חוויה של אמינות ומצויינות פעם אחר פעם, לאורך זמן ובעקביות מושלמת.

תקציר הפרקים הקודמים: גורו (קית' אילאם), ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, חבר, בסוף שנות ה-80' לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו (ודי אם נזכיר את Group Home  ו-Jeru The Damaja). את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Mathematics, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.

 

 

האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה  The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.

ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן וכניסה לתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד. בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך לפחות שלוש שנים, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.

לא מדובר כאן במיחזור בתים קיימים על גבי ביטים בינוניים (ר' האלבומים שרקח פי.דידי לאחר מותו של ב.י.ג) ולא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים (ר' אלבומים מזעזעים שהופקו בשם טופאק שאקור המנוח). פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם, לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.

 

 

אם אתם מכירים את גאנג סטאר, אין צורך להמליץ לכם על האלבום, כי בטוח שכבר הרצתם אותו כמה וכמה וכמה פעמים. אם כל העניין חדש לכם, תקשיבו, ואם אהבתם, מומלץ לחזור ל- Hard To Earn, Daily Operation, Moment Of Truth וכל יתר הפנינים בקטלוג המרשים של גאנג סטאר, מההרכבים הטובים ביותר שאי פעם עשו את זה.

 

 

צלילה חוזרת: סווייד – Bloodsports // דפש מוד – Delta Machine

Suede הופיעו בישראל השבוע (בפעם השישית!), שזה תירוץ לא רע לפרסם כאן שתי ביקורות אלבומים שפורסמו ב"הארץ" / עכבר העיר במרץ 2013. תיהנו!

 

דפש מוד – Delta Machine

Mute

למשך כמה חודשים בתחילת שנות השמונים, דפש מוד היו להקה שכיף להקשיב לה. החיבור המרענן בין מלודיות פופ כובשות, תכנותי סינתיסייזרים קרירים ותמלילים שנראו מעט יותר אינטיליגנטיים מאלה של בני-זמנם כמו אדם והנמלים, דוראן דוראן או בננהרמה, הביאו הצלחה מוצדקת לחבר'ה מאסקס והציבו בסיס מסחרי איתן לאקספרימנטים שיבואו בהמשך.

הבעייה היא מה שקרה בהמשך. בדומה לבונו ו-U2, גם גהאן, גור, ווילדר ופלטשר שכחו שהם בסך הכל להקת פופ חביבה והתחילו להאמין ברצינות שהם מוסקאים "רציניים", עם "חזון", "סאונד" ו"אג'נדה" והתחילו להתנסות בסגנונות מוסיקליים שנמצאים מעבר לטווח ההשגה שלהם כמוסיקאים וכותבי מילים. זה לא אומר שמדי פעם לא התפלק להם להיט חזק או סינגל עם סאונד מעניין, אבל היומרנות, הנפיחות, הפומפוזיות והרצון לאמירה, הפכו את דפש – עדיין אחת הלהקות הנערצות בעולם בכלל ויבשראל בפרט – לדינוזאור פתטי שמנסה לשרוד על ידי ליקוט מזון אמנותי מז'אנרים אחרים, כולל מאמנים שהושפעו מדפש בתחילת דרכם: גראנג' סיאטלי, בלוז וקאנטרי אמריקאי, קראוטרוק גרמני, אינדסטריאל רוק נוסח המיניסטרי או ניין אינצ' ניילס – דפש, כמו  U2, לקחו בנדיבות מכל אלה, אבל בסופו של דבר איבדו את הפופיות המדבקת של האלבומים הראשונים לטובת חפירות גותיות-נוצריות-אקזיסטנציאליסטיות משמימות, שהולכות טוב עם קליפים עמוסי סימבוליזם בשחור-לבן גרעיני.

הוויתור על זהותם כלהקת סינגלים והמעבר לאלבומי "אמירה", פרש בפני החברים יריעה נרחבת, שהכישורים המלודיים המוגבלים של גהאן וגור פשוט לא היו מסוגלים למלא. לכן, החלה הסתמכות על כישורי הפקה וויתור על מלודיות מנצחות. בנוסף לכל זה, גם הטקסטים הדכאוניים והמיוסרים של גהאן, שנשמעו חזקים לפני 30 שנה נשמעים היום קצת מאולצים מפיו של בריטי בן 51, אב לבחור בן 26. האלבום החדש נשמע אמנם טוב במערכת שמע משובחת, אבל דל בתכנים וברגעים מנצחים. Welcome To My World פותח לא רע את האלבום, ריף גיטרה נוסח ג'ון לי הוקר ב-Slow מרענן קצת את העניינים ו-Broken  נשמע כמו סינגל סביר, אבל חוץ מאלה, אין כאן שום דבר לכתוב עליו הביתה: בסך הכל, Delta Machine, על ההפקה המשוכללת, השירה הדרמטית והסינתים החופרים נשמע קצת יגע, קצת מונוטוני, קצת – חייבים לומר את זה – משעמם. בעצם כמו כל אלבום חדש של דפש מוד בעשרים השנים האחרונות.

 

 

סווייד – Bloodsports

Suede Ltd

ואם דפש אף פעם לא ממש נעלמו, הרי שסווייד, שמוציאים עכשיו אלבום חדש אחרי 11 שנות בצורת, מנסים לחזור לעניינים בגדול. אחרי סיבוב הופעות מצליח שתידלק את היצירתיות. האלבום החדש רץ בקדחתנות על 10 טרקים בפחות מ-40 דקות (מבלי לספור שני קטעי בונוס בחלק מהמהדורות), עם סגנון וגישה שמתעלמים מהאלבומים האחרונים הבעיתיים וזורקים את המאזין היישר לאמצע הניינטיז, התקופה שבה סווייד נראתה כהרכב מסעיר וגדול מהחיים, כזה שלא מסוגל לטעות.

כבר מהפתיחה של Barriers, השיר הראשון, ניכר כי ברט אנדרסון והחבר'ה לא באו לשחק, לצאת ידי חובה או לעסוק במיחזור נוסטלגי. והשירים שמגיעים לאחר מכן ממשיכים את המגמה: רוק גיטרות סוחף ודרמטי, עם הפקה מוקפדת, הגשה מושלמת ותמלילים גדולים מהחיים, או בקיצור: אלבום טוב של סווייד.  כמות הסינגלים הפוטנציאליים כאן מרשימה ביותר: קשה שלא לדמיין עשרות אלפי מציתים (או טלפונים ניידים) מונפים לצלילי For The Strangers, Always או Sabotage והסך הכל מחזק את הרושם שסווייד חזרו לעצמם לא רק על הבמה אלא גם באולפן.

מי שמעולם לא התחבר לבריט-גלאם-פופ התיאטרלי של סווייד לא ימצא כאן שום דבר מיוחד שישנה את דעתו. אבל מי שנוהה אחרי אנדרסון וחבורתו ושומר להם אמונים עוד מ-1992 ימצא כאן אסופה חזקה של שירים שמשחקים על הקלפים החזקים של ההרכב, מילולית, מוסיקלית והפקתית ונותנים תקווה להמשך. רק שלא ייקח להם עוד עשור עד לאלבום הבא.

 

רוקאביב! (וגם קצת רגאיי…) – סקירת סרטי מוסיקה בפסטיבל דוקאביב 2019‏

maxresdefault

 

פסטיבל דוקאביב שייפתח ב-23.5 מציע מבחר משובב נפש של סרטי מוסיקה משובחים. על ארבעה מהם נספר כאן.

נפתח בסרט החלש יותר מתוך אלה שנצפו בהקרנות המוקדמות. המסלול הארכיטיפי של אנונימיות – עקשנות והתמדה – פריצה – כוכבות על – התמכרויות ואיבוד שליטה – הרס עצמי וקריסה – מוות, הוא כבר קלישאה בהיסטוריה של הרוקנרול, מאלביס פרסלי, דרך הנדריקס, ג'ופלין ומוריסון ועד קורט קוביין ואיימי וויינהאוס. איכשהו, הסיפור בדרך כלל נראה דומה על הנייר. ובקולנוע, כל העניין נעוץ ב"איך". איך מספרים את אותו סיפור קלישאי בדרך מעניינת, שתרתק לא רק את מעריציו האדוקים של אותו אמן, אלא גם צופים מזדמנים ומתעניינים לעת מצוא. ובכן, Mistify (במאי: ריצ'רד לוונסטיין), מתקשה לעורר עניין עם הסיפור של מייקל האצ'נס, שהיה הפרונטמן של Inxs מהלהקות האוסטרליות המצליחות בהיסטוריה, ואחד ההרכבים האהובים ביותר בעולם בסוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90'. למרות ראיונות עם בני משפחה ושימוש נרחב בסרטי וידאו ביתיים, חלקם אף אינטימיים ומסקרנים, אין כאן נסיון מעמיק להבין את האצ'נס האדם או למקם את להקתו באיזשהו רצף מוסיקלי-היסטורי בעל הקשר, גם לא לנסות לקשר בין קורות חייו לתוכן שיריו, אם בכלל היה כזה. האצ'נס אכן הפך מילד ביישן ומופנם לשואומן סקסי ונערץ, ששאב השראה מבונו, מיק ג'אגר וג'ים מוריסון, אבל הסרט לא מוגש בצורה מעניינת מספיק ורק מסמן ב"וי" את כל הדרוש סימון ומותיר אותנו עם מעט מדי תובנות מעניינות לגבי הקשר בין כוכבות, דיכאון וחוסר האיזון הכרוני בין חיים ציבוריים בעין המצלמות וניהול חיי משפחה תקינים.

 

 

סרט שכן מצליח במשימה הוא The Insatiable Ones (בימוי: מייק כריסטי) שמתעד את קורותיה הפתלתלים של Suede, בשילוב ראיונות חברי הלהקה, קטעי וידאו שצולמו בזמן אמיתי מאחורי הקלעים ובאולפני הקלטות ומונולוגים חושפניים של קולגות, מכרים, בני משפחה וכמובן חברי הלהקה ובראשם הסולן הכריזמטי ברט אנדרסון. הכל מונח בחוץ בגילוי לב: הילדות האפרורית בפרברים והרצון לברוח אל לונדון הזוהרת והמפתה, המשברים, הסמים, מחסומי הכתיבה, ההתגברות ההירואית על עזיבתו של הגיטריסט והמייסד ברנארד באטלר והסיכוי לדרך חדשה להרכב שמבקרי המוסיקה הבריטיים כבר הספידו כמה וכמה פעמים. אולי זה בגלל שהמוסיקה של Suede מעניינת יותר מזו של Inxs? או בגלל שהסרט מצולם וערוך בתנופה, שאר רוח ויצירתיות? בכל מקרה, The Insatiable Ones  מרתק מתחילתו ועד סופו.

 

 

הסרט Rudeboy (במאי: ניקולס ג'ק דייוויס) אינו מתמקד באמן אחד, אלא בחברת התקליטים Trojan, שהיתה בית ללהיטי רוקסטדי, סקא ורגאיי רבים מספור בימי הזוהר שלה. הסרט מתאר את הפריצה, המהוססת בתחילתה של המוסיקה הג'מייקנית והאפרו-קריבית אל חופי בריטניה משנות ה-50' ועד שנות ה-70'. Trojan  היתה אחרי במידה רבה למהפכה הזו, והסרט מתחקה באופן מתודי אחרי תחילתה הצנועה, פריצתה המטאורית ולבסוף פירוקה של חברת התקליטים המשפיעה הזו., תוך עיסוק בסוגיות של גזענות אל מול אחווה בין גזעית, גלובליזציה והשפעות תרבותיות בין-יבשתיות ובשאלות של שמירה על אותנטיות אל מול כניעה למיינסטרים ולכוחות השוק המסחרי. השילוב בין קטעי פילם דוקומנטריים וסצינות משוחזרות בידי שחקנים הוא אפקטיבי באופן מפתיע, המרואיינים, רובם מוסיקאים ג'מייקנים שהיגרו ללונדון, שופכים אור על פינות פחות מוכרות בהיסטוריה המוסיקלית הבריטית והמוסיקה, בין היתר של דרק מורגן, טוטס אנד דה מייטלס, דזמונד דקר, דאנדי ליוונגסטון, ג'ון הולט דייב ואנסל קולינס, קן בות' ואחרים, נפלאה ומקפיצה כתמיד.

 

 

מה כבר נשאר לחדש מהסיפור של ג'ון לנון ויוקו אונו? מסתבר שיש עוד כמה פינות שלא נחקרו עד תום, ו "Above Us Only Sky" (במאי: מייקל אפסטיין), שמתמקד בשנים 1969-1971 ובעיקר בתהליך ההקלטות של האלבום Imagine, עושי להפתיע אפילו מעריצי חיפושיות וותיקים שכבר ראו כמעט הכל. בשילוב של קטעי פילם מהממים באיכותם, חלקם מוכרים וחלקם נראים כאן לראשונה, עוקב הסרט אחרי הזוג בימי המעבר משנות השישים האידיאליסטיות של וודסטוק וילדי הפרחים אל שנות השבעים הציניות, האוונגרדיות והניהיליסטיות, במארג מרשים של סצינות שצולמו בביתם של לנון ואונו באחוזת טיטנהרסט הפסטורלית באסקוט, כמה עשרות קילומטרים מערבית ללונדון. אנו מלווים אותם לאולפן, עם תיעוד מהקלטות שירים כמו Crippled Inside, It's So Hard, God וכמובן שיר הנושא המיתולוגי. אנחנו רואים את פיל ספקטור, את ג'ורג' האריסון, את הבסיסט קלאוס וורמאן, הקלידן ניקי הופקינס ואחרים עובדים על השירים ומלטשים אותם לקראת הסשן, מתלווים אל לנון ואונו לניו יורק, שומעים עדויות של אנשי הלייבל Apple, של מכרים, צלמים ועיתונאים שהוזמנו לבית המפואר של הזוג – וגם צופים בג'וליאן לנון הבוגר והמפוכח, שמנסה להסביר איך ילד קטן מנסה להתמודד עם כל הכאוס, התזזיתיות וחוסר היציבות שאיפיינו את חייהם של לנון ואונו באותה תקופה. מה שיפה ב-Above Us Only Sky הוא שזהו אינו סרט של הערצה וחנופה עיוורת ללנון, אלא מראה את האיש (והאישה שאיתו) במלוא מורכבותו האנושית, לעתים רגיש וחסר ביטחון, לעתים ציני, חסר סבלנות או משועמם, אבל תמיד מסקרן. לחובבי לנון והביטלס צפוייה הנאה בכל דקה מתוך 90 הדקות שמציע הסרט הדוקומנטרי היפה הזה.

 

תודה למירה אן ביינרט, לנעמה רותם ולהנהלת הפסטיבל

"ג'ון ויוקו – רק שמיים מעל": יוקרן בפסטיבל ב-28.5 בנמל תל אביב, ב-29.5 וב-31. בסינמטק תל אביב, ב-1.6 במוזיאון תל אביב וישודר בהוט 8.

"סווייד – רוצים את הכל": יוקרן ב-29.5 בנמל תל אביב, וב-31.5 בסינמטק תל אביב וישודר ביס דוקו

"מיסטיפיי – מייקל האצ'נס": יוקרן ב-25.5 וב-1.6 בסינמטק תל אביב וב-30.5 בגן הפסגה ביפו

"רודבוי-סיפורו של הלייבל טרוג'אן": באדיבות פורום פילם. יוקרן ב 24.5 בבית רומנו וב-29.5 בסינמטק תל אביב

ב-59 מילים: אמנים שונים – Joni 75, A Birthday Celebration

(Decca Records)

אלבום המתעד את המופע החגיגי שהתקיים בנובמבר בלוס אנג'לס, לחגוג את יום הולדתה של היוצרת המופלאה ביותר בהיסטוריה של הפופ והרוק. אמני אינדי, סול, קאנטרי ופולק מגישים ביצועים מצויינים ברובם לקלאסיקות מכל רחבי הקריירה של מיטשל, כשהנשים, בתוכן צ'אקה קאן, דיאנה קראל, אמילו האריס, נורה ג'ונס וברנדי קרלייל, גונבות את ההצגה אפילו מאריות וותיקים דוגמת ג'יימס טיילור וגרהאם נאש.

 

 

והנה הופעה מפעימה, מרטיטה ומרנינה של ג'וני, מ-1974. תיהנו:

 

צלילה חוזרת: Queen – Deep Cuts Vol.1

השבוע צפיתי בסרט "רפסודיה בוהמית". כמי שימי נערותו עברו עליו בהערצה לפרדי מרקיורי וחבריו מקווין ובהאזנה מרובה לכל יצירותיהם (מהאלבום הראשון ועד Under Pressure, כולל. אחר כך איבדתי עניין והמשכתי הלאה), זו היתה חווייה מאכזבת למדי. מצער לומר שהסרט עשוי לא טוב מבחינה קולנועית, משוחק בינוני, רצוף שגיאות היסטוריות וכתוב בסגנון טלנובלי שחוק. כנראה שיש סיפור באמת מעניין שמתחבא שם איפשהו, אבל בריאן מיי ורוג'ר טיילור בחרו שלא לספר אותו, או לפחות לנקות, לטייח ולשייף אותו עד ללא היכר, מסיבותיהם שלהם. ולגבי השחזורים? כן, מדליק לראות הדמייה משוערת של בריטניה בסבנטיז ובאייטיז, אבל למה לא פשוט לצפות בוידיאו של הופעה אמיתית של קווין וליהנות מהדבר האמיתי? זה הרי זמין לכל דכפין בכל עת. אין צורך להשקיע מיליונים לשחזר את "לייב אייד" – הקונצרט האמיתי הרי קיים ונגיש לצפייה בלחיצת כפתור. מה שכן, למחלקת השיער מגיע אוסקר. במיוחד למי שעיצב את הפריזורה של השחקן שמגלם את ג'ון דיקון, הבסיסט. השירים של קווין מהתקופה המתוארת בסרט נהדרים כמובן, אבל בשביל ליהנות מהם אפשר פשוט לשמוע אותם בבית. אם צופים בסרט כאשר הסאונד מושתק, מגלים שללא המוסיקה אין בו שום דבר שלא ראינו באלפי סרטי-ביוגרפיות-רוק אחרות, שום דבר מיוחד, מעניין או מלהיב. וזה חבל, כי קווין, בשיאה, היתה להקה מיוחדת, מעניינת ומלהיבה.

האבינג סייד אול דאט, הנה ביקורת אלבום שהתפרסמה ב"הארץ" בשנת 2011. קריאה מהנה.

 

אחד הכותבים באתר  Pitchfork כינה את קווין "הלהקה הגדולה ביותר/הנוראית ביותר של המאה ה־20". תיאור שיש בו לא מעט צדק, אם משקללים את הפופולריות של ההרכב, שבילה יותר שבועות בראש המצעד הבריטי מכל אחד אחר ושאלבום הלהיטים הגדולים שלו הוא האלבום הנמכר ביותר בבריטניה בכל הזמנים, ואת קיתונות הבוז והלעג שספגו מרקורי, מיי, דיקון וטיילור מלגיונות של מבקרים ו"מביני מוזיקה" נפוחים במהלך השנים.

כותב שורות אלה טוען שקווין היא הלהקה המוכרת הכי לא מוכרת שיש. ואסביר: אפשר להניח שאין כמעט אדם בחצי הכדור המערבי שלא יודע לזמזם לפחות שיר אחד של קווין. אם זה"We Are the Champions", "Love of My Life"  או "Another One Bites the Dust" – כולם להיטי ענק שהפכו לסטנדרטים של פופ־רוק סוחף והמנוני ואהוב על מיליונים. אבל לקווין היו גם צדדים אחרים, מוכרים פחות למי שהתמקד רק בסינגלים ובלהיטי הענק. ועכשיו, במסגרת ההוצאות החדשות והמורחבות לאלבומים הקלאסיים שלהם משנות ה־70, מתפנים חברי קווין להציג באוסף שלפנינו את השירים הפחות מוכרים,אבני החן שנחבאו עמוק בתוך האלבומים ולא זכו לתהילה כמו אלו שהוזכרו לעיל.

 

 

למי שמכיר רק את קווין של "Radio Gaga"  או "I Want to Break Free" נכונה הפתעה מרעישה. קווין החלו את הקריירה כהרכב הארד רוק עם נטיות גלאם ופרוגרסיב. שני האלבומים הראשונים הציגו עיבודים מורכבים, קונספטים מסתוריים וסולואים ארוכים, רחוקים שנות אור מהלהיטים הקלילים ששוגרו לרדיו בשנים שלאחר מכן. האזנה חוזרת לאלבומים שיצאו בין 73' ל־76' מגלה שמרקורי, פרט להיותו פרפורמר שגורם לקולגות כמו רוברט פלאנט, איאן גילאן ואפילו דיוויד בואי להיראות כמו בולי עץ מגושמים, הוא גם כותב מדהים עם מנעד סגנוני עצום וקול אלסטי בלתי ניתן לחיקוי; שבריאן מיי הוא גיטריסט לא פחות יצירתי מבלקמור ולא פחות מגוון מפייג'; ושהרית'ם סקשן של ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור מסוגל לנוע בקלילות בין רוק בסיסי מהודק לסווינג, פ'אנק ובלדות שקטות.

 

 

"Deep Cuts" הוא, אם כן, מעין קורס קווין למתקדמים. מ-"Stone Cold Crazy"  המטאלי והמהיר, שאכן כוסה בעבר על ידי מטאליקה; דרך "Long Away"  החלומי של מיי, שמזכיר את הפולק רוק רוי ההרמוניות הקוליות של The Byrds ו-"The Millionaire Waltz" שמחבר את יוהאן שטראוס לריפים כבדים ולשינויי טמפו מאתגרים; ועד ל"39'", ספייס־פולק אקוסטי מקסים – קווין מוכיחים שמי שספר אותם רק כלהקת פופ דביקה ושטחית כנראה לא טרח להקשיב לעומק. הסאונד המשופר מחדד את יכולות הנגינה המשובחות ואת גאונות ההפקה הרב שכבתית של רוי תומאס בייקר, שעבד עם הלהקה במשך רוב הסבנטיז. בחירת השירים היצירתית בהחלט משאירה טעם של עוד בציפייה לחלק מס' 2, שיסקור גם את האלבומים המצוינים "News of the World" ,"Jazz" ו- "The Game".  גם שם, כמו שיודע כל מי שמבין משהו בדיסקוגרפיה של קווין, חבויות פנינים רבות המחכות לחשיפה מחודשת.

 

59 מילים על: Angelique Kidjo – Remain In Light

 

הזמרת האפריקאית-צרפתיה המוערכת משחזרת בשלמותו את אלבום המופת של Talking Heads משנת 1980. ומכיוון שהאלבום החלוצי ההוא היה ספוג במקצבים ובמהלכים של מוסיקה אפריקאית, קידג'ו לא מתקשה להחליק באלגנטיות לתוך הגרוב ולייצר מחווה מרתקת, שמאתגרת את הראש וגם מפעילה שאר הגוף. קידג'ו המוכשרת רקחה אלבום שמכבד את המקור ובד בבד מעניק זווית חדשה לקלאסיקה המוכחת של דייויד ברן וחבריו.

 

 

ב-59 מילים: דייויד קרוס ודייויד ג'קסון – Another Day

(Cherry Red Records, 2018)

שתי אושיות רוק מתקדם, הכנר האקסצנטרי הזכור מקינג קרימזון והנשפן האקסנצטרי אף יותר, המוכר כחבר ב-Van Der Graaf Generator חברו לאלבום משותף, כשהם מלווים בבסיסט ובמתופף משובחים. גם אם המוסיקה, כולה אינסטרומנטלית, רחוקה מלהתקרב לקלאסיקות העבר שלהם, עדיין יש כאן רגעים מרתקים, אם כי לא פורצי דרך, הנעים בין פיוז'ן, אוונגרד, פסטורליה ניאו קלאסית ומוסיקת אווירה בנוסח הלייבל ECM.

 

צלילה חוזרת: הרולינג סטונס "!Grrr" + לד זפלין "Celebration Day" / ביקורות אלבומים

רולינג סטונס – ‏Grrr!‎
‎(Polydor)‎
לד זפלין – ‏Celebration Day
‎(Atlantic)‎
פורסם בעכבר העיר לפני כחמש שנים

 

בתחילת-אמצע שנות השישים החלו נערי בית ספר לבנים מחוצ'קנים בדרום בריטניה להתעניין במוסיקה זרה ומוזרה לעולמם התרבותי, שעותב במידה רבה על ידי ההרס, השממה והשמרנות הבריטית הקשוחה שלאחר מלחמת העולם השנייה. תקליטי בלוז של ג'ון לי הוקר, האולין וולף, מאדי ווטרס, ביג ביל ברונזי, רוברט ג'ונסון ואחרים עברו מיד ליד בין חברי מסדר הבלוז המחתרתי של לונדון והסביבה. נערים אלה היו הגרעין שהתניע את אחת התקופות הסוערות, הנועזות והפוריות ביותר בתולדות הרוק. קרים, פליטווד מק, הבלוזברייקרס, היארדברדס, מנפרד מאן, ספנסר דייויס גרופ והרכבים רבים אחרים חיברו את הבלוז השורשי למגברים בריטיים, גידלו שיער וג'ינס, סובבו את כפתור הווליום עד ל- 11 ויצאו למסע מרתק אל מעבר לגבולות הנוקשים של 12 התיבות המסורתיות שמאפשר הבלוז המסורתי. שני ההרכבים הבולטים, המצליחים והנערצים ביותר שידעו להתעלות מעל למגבלות הסצינה אל תהילה בינלאומית והשפעה אדירה על הרוק המודרני הם הרולינג סטונס (שנקראו, כמובן, על שם שיר של מאדי ווטרס) ולד זפלין. זפלין יצרו שורה של אלבומים מדהימים עד לפירוקם ב-1980, בעקבות מותו של המתופף ג'ון בונהאם והסטונס פעילים עד היום – וחוגגים בימים אלה 50 שנות פעילות בסדרת קונצרטים בניו יורק ובלונדון, שהכרטיסים (היקרים מאוד) אליהם אזלו תוך דקות. שני הריליסים החדשים של שני ההרכבים המיתולוגיים הם כמובן חגיגה לכל חובב רוק.

 

זפלין, שהתאחדו למופע היסטורי במגה-אולם O2 בגריניץ' בלונדון ב-2007 מוציאים עתה תיעוד של אותה הופעה בשלל פורמטים (דיסק,ויניל, די.וי.די, בלו ריי)  והסטונס חוגגים עם אוסף בן 3 דיסקים (ארבעה בגרסת הדה לוקס) של מיטב הלהיטים, עם בונוס בצורת שני שירים חדשים לגמרי. Celebration Day של זפלין, ששוחרר במקביל לסרט תיעודי על ההופעה על הבמה ומאחורי הקלעים, אוצר בתוכו 16 קטעים של זפלין בהופעה, כאשר את מושב המתופף ממלא בהצלחה ג'ייסון בונהאם, בנו של המתופף האגדי המנוח. אז נכון, אין כאן שום דבר חדש, אבל מיליוני מעריצי זפלין ברחבי העולם ישמחו בוודאי לשמוע אלבום הופעה חיה של פייג', פלאנט, ג'ונס ובונהאם ג'וניור מודל 2007, שמבחינת סאונד, לפחות, עולה בהרבה על The Song Remains The Same, אלבום ההופעה החיה הרשמי היחיד שלהם, שיצא ב-1976 והוקלט, להודאת חברי הלהקה, בסופו של סיבוב הופעות מתיש ולא בהכרח קלט את הביצועים המצליחים ביותר של השירים. הסאונד מצויין, ג'ימי פייג', שקריירת הפוסט-זפלין שלו לא הצטיינה באיכות יתרה, מנגן נפלא ורוברט פלאנט, הסולן סרבן-האיחודים, מצליח לעמוד יפה במשימה, גם אם קולו עבר שינויים ניכרים מאז אותם ימי חסד של תחילת-אמצע שנות השבעים. אפשר להתלונן שזפלין לא מחדשים דבר, אבל כשמדובר באחד מהקטלוגים המונומנטליים ביותר בתולדות הרוק, עם קטעים דוגמת Kashmir, Since I've Been Loving You, Black Dog, Dazed And Confused  וכמובן  Stairway To Heaven, לא בטוח שצריך לשנות משהו. אם יש כאן בונוס הרי זה השיר For Your Life מ-1975, שמבוצע כאן על ידי הלהקה בפעם הראשונה בהופעה חיה.

 

 

הסטונס, מצידם, חוגגים בגדול, לפי מיטב המסורת, עם אוסף הכולל 50 שירים לציון 50 שנות פעילות, החל מהסינגל הראשון, Come On, דרך פניני הרית'ם אנד בלוז מאמצע הסיקסטיז, עבור בתקופה הטובה ביותר שלהם (1968 עד 1972) וכלה בטרקים נבחרים מאלבומי האייטיז, הניינטי'ז והלאה – ועד לשני השירים החדשים, שהוקלטו במיוחד לאוסף. אז אם השירים האלה הם לא מהטובים ביותר של ג'אגר וריצ'ארדס, הם לכל הפחות לא מביישים את הפירמה וסוגרים את האוסף בתחושת המשכיות ועוצמה מחודשת ללהקה שהוספדה כבר כל כך הרבה פעמים מאז הקמתה. ובכלל, איך שיר חדש יכול בכלל להתמודד מול Satisfaction, Brown Sugar, Wild Horses, Miss You, Heart Of Stone וכל שאר הקלאסיקות האימתניות שממלאות את האוסף עד להתפקע. אז נכון, מעריצים אדוקים של הסטונס לא ימצאו כאן הרבה חידושים, פרט אולי לסאונד המשופר, אבל מי שמעוניין בהיכרות עם הלהקה, לפני צלילה לאלבומים המלאים ימצא כאן מחסנית מלאה בקליעי רוקנרול קטלניים, בלדות שורפות, טקסטים פרובוקטיביים ואינספור ריפים חשמליים קלאסיים, שרבים מהם עיצבו את המוסיקה הפופולרית של 50 השנים האחרונות. איחוד נוסף של זפלין לא נראה כרגע באופק וההופעות של הסטונס, נכון לרגע זה, סולד-אאוט לחלוטין. אם למישהו יש כרטיס בפחות מ-300 פאונד, תרימו טלפון. מקסימום נסתפק באלבומים הנ"ל, מזכרת מעידן שחלף, אבל השפעתו ממשיכה להדהד דרך כמעט כל הרכב שמאוחסן בסקציית המוסיקה באייפון שלכם.

מועדון חברים

Culture Club, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 7.11.2017

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

 

תקופת מכונת ייצור הלהיטים הגלובלית של קאלצ'ר קלאב נמשכה טיפה יותר משנתיים וכללה שלושה אלבומים, אם להיות ממש נדיבים. לראיה, אלבום "מיטב הלהיטים" שיצא בשנת 1987 נמשך 62 דקות בסך הכל. אבל גם בתקופה הקצרה הזו הם הספיקו להותיר את רישומם המוזיקלי והסטייליסטי על דור שלם, שאת אלפי נציגיו היה ניתן לראות אמש בהיכל מנורה מבטחים. חלקם אפילו בתלבושות בוי ג'ורג' נוסח 1982, מה שתרם לחגיגה שבוי ג'ורג' ורעיו ניסו להרים בהיכל.

רוב הזמן זה עבד להם. הרבה בזכות הקול של ג'ורג', שנשמע מצוין, גמיש ורב ניואנסים גם היום, 35 שנים לאחר להיט הבכורה העצום שלהם. איכות נוספת, שאין לזלזל בערכה, נעוצה בחוש ההומור הבריטי החד והמצליף של ג'ורג', ששימש אותו רבות במהלך הערב, בעיקר כשהוא מופנה כלפי עצמו. "בג'רוזלם פוסט כתבו שאני לא רלוונטי", הוא צלף, "פאק יו. אני אתקשר אליכם כשאהיה שוב רלוונטי". גם מראש העיר שבה התארח לא נחסך שבטו של ג'ורג' בן ה-56. "הוא בא לפגוש אותי, אבל לא נשאר להופעה. קיבלתי ממנו מגבת וזוג כפכפי חוף. אבל אני לא איש של ים. אקח אותם הביתה. בכלל, אני מתפשט רק כשאני ישן" חשף ג'ורג' בטון אינטימי-אירוני במיוחד.

אבל בין ההלצות, החלפת התלבושות והמכנסיים עטורי מגני-הדוד שלבש, היתה גם מוזיקה, ובאופן כללי, מוזיקה שעמדה היטב במבחן הזמן. בין כל הרכבי האייטיז חמורי הסבר, הקודרים והמסונתזים שפעלו לצידם, קאלצ'ר קלאב הציגו שילוב מפתה של סול, גוספל, רגאיי, בלוז ואפילו מוזיקה  קריבית ולטינית, עם שורה של פזמוני ענק, שגם אחרון הגותים לבושי השחורים היה חייב לנענע את ישבנו הקפוץ לצליליהם. בישראל הפך המועדון למגה פופולרי כבר עם הלהיט הראשון, אולי גם בזכות הקליפ המיתולוגי שהציג כיתוב בעברית על שמלתו של ג'ורג', עם התרגום הקלוקל שהקדים את גוגל טרנסלייט באי אלו שנים.

כל להיטי הענק, כך נדמה, בוצעו אמש בתל אביב וסיפקו לקהל צמא הנוסטלגיה צרור של ריגושי עבר ברצף בלתי פוסק. "Do You Really Want to Hurt Me", "Church of the Poison Mind", "Time", "It's a Miracle", "The War Song" וגם "Everything I Own", להיט הסולו הגדול של ג'ורג' מתקופת פוסט-המועדון. שלושת הקולגות  מההרכב המקורי (רוי היי – גיטרה, מייקי קרייג – בס וג'ון מוס – תופים) נראים ונשמעים מצוין ובכושר טוב (בלי שום סימנים לריבים הקשים, לאינטריגות הרומנטיות, האמנותיות והעסקיות שליוו את ימי גסיסתה של הלהקה) והקהל השיב להם אהבה עם כל להיט נוסף בשרשרת.

כשדנה אינטרנשיונל עלתה בהדרן, לאחר נאום נרגש, לביצוע משותף של "Karma Chameleon", נדמה היה שאין מתאים ממנה לחגוג את הקאמפיות הטרנסג'נדרית שג'ורג' היה מחלוציה, בתקופה שעניין כזה עדיין היה ריסקי וזכה להרמות גבה לא מועטות מצד התקשורת והמבקרים. ומכיוון שג'ורג', גם בשבתו כדיג'יי מדופלם ומבוקש, הוא בעל טעם מוזיקלי משובח, לא נפקדו גם מחוות לכמה מאליליו: "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס, מעורבב עם "Walk On The Wild Side" של לו ריד, "A Different Man" מתוך האלבום החדש שעדיין לא יצא, מוגש כמחווה לאגדת הפ'אנק סליי סטון ("הטירוף שלו גורם לי להיראות כמו אמא תרזה" איבחן ג'ורג') ולבסוף "Purple Rain" של פרינס ו-"Get it On" של מארק בולאן וטי. רקס, שסיים את הערב בג'אם ארוך וספונטני יחסית, ושלח את הקהל שיכור הנוסטלגיה לביתו עם חיוך גדול על הפרצוף וידיעה מנחמת שגם כוכבי אייטיז עם עבר נרקוטי, אלכוהולי ומשפטי עשיר יכולים, גם אחרי שנים של עליות מטורפות ונפילות כואבות, להזדקן – סליחה, להתבגר – בכבוד של מלכות.